תביעת פיצויים לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקנ"ז") בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת לאחר שנפלה בחצר בית ספרה.

רקע

1. התובעת, ילידת 1996, כיום בת 19. במועדים הרלוונטיים היתה התובעת קטינה בת 9, תלמידת כיתה ד' בבית הספר היסודי "אמירים" בחולון (להלן: "בית הספר").

2. בתאריך 25.9.05 בשעה 10:45 או בסמוך לכך, השתתפה התובעת בשיעור חינוך גופני שהתקיים בחצר בית הספר. את השיעור העבירה באותו היום המורה גב' ריקי קפיטובסקי, שהחליפה את המורה הקבועה לחינוך גופני (להלן: "המורה המחליפה"). אין מחלוקת כי המורה המחליפה חילקה את הכיתה ל – 2 קבוצות, בנים ובנות, וכי קבוצת הבנים שיחקה כדורגל במגרש שבצד אחד של חצר בית הספר, ואילו קבוצת הבנות שיחקה מחניים בצידו האחר של החצר.

3. בשלב מסוים עזבו מספר בנות, לרבות התובעת, את משחק המחניים והתגודדו על שביל מרוצף, שלצידו מעקה נמוך המפריד בין השביל לבין גינת הנוי הצמודה אליו. עסקינן בגדר/מעקה בגובה של 30-40 ס"מ מהקרקע, הבנוי מצינור עגול בקוטר של כ – 5 ס"מ והמקובע לאורכו ברגליים תומכות (להלן: "המעקה", ראו תמונה נ/1). התובעת השתעשעה וטיפסה על המעקה, כשהיא מנסה ללכת עליו לאורכו (כפי שהולכים על קורה). באחד מניסיונותיה, איבדה את שווי משקלה ונפלה על פניה. כתוצאה, נפגעו שתי שיניה הקדמיות-עליונות (להלן: "האירוע").

4. התובעת תולה את האחריות לאירוע בנתבעת 2, אשר העסיקה את צוות המורים בבית הספר, לרבות את המורה המחליפה ואת מנהלת בית הספר. לטענתה, בתמצית, ילדי בית הספר נהגו להתחרות ביניהם מי יצליח ללכת על המעקה מרחק גדול יותר בלי ליפול. פעמים רבות ילדים נפלו, אך הם נחתו על רגליהם ולא קרה להם דבר. פעמים קיבלו מכה קצת כואבת, אך אף אחד מהם לא ראה בכך סכנה מיוחדת, אלא אתגר. מורי בית הספר לא העירו דבר ולא הסבירו להם על הסכנה הכרוכה במשחק מעין זה. אשר למקרה הפרטי שלה, במועד האירוע, המורה המחליפה השגיחה על הבנים, בעוד חלק מהבנות שלא השתתפו במשחק המחניים או שנפסלו, החלו לטפס על אותו מעקה, כשם שעשו פעמים רבות בעבר. היא עצמה, טיפסה, ונפלה. התובעת מודה כי בשלב מסוים שמעה את המורה המחליפה צועקת לה מרחוק, אך היא לא היתה יכולה לשמוע אותה הן בשל המרחק הן בשל צעקותיהן של חברותיה סביבה.

מכאן טענתה לפיה צוות בית הספר הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו בכל הקשור לביטחונם של תלמידים בעת שהותם בין כותלי בית הספר, ומכאן גם אחריותה השילוחית של נתבעת 2 כמעסיקתם. אשר לנזק טוענת התובעת כי עד היום היא סובלת מכאבים בלסת העליונה והיא תידרש לטיפול רפואי בשיניה גם בעתיד.

נוסף על תצהירה, ובתמיכה בטענותיה, צרפה התובעת גם את תצהירה של חברתה, בת כתתה ועדה לאירוע, גב' נוי צ'צ'קס (להלן: "גב' צ'צ'קס"). כן צרפה את תצהירה של אמה, גב' אביבה סימנטוב (להלן: "האם"). את טענותיה שברפואה תמכה התובעת בחוות דעתו של רופא השיניים, ד"ר שלמה ברק.

5. במקור ייחס כתב התביעה אחריות גם לנתבעת 1, בשל היותה מפעילת בית הספר ומעסיקתה של המורים בו. בסיכומיה, חזרה בה התובעת מטענותיה כלפי נתבעת זו, ולפיכך דין התביעה נגדה להידחות.

6. יודגש כי אין כל טענה מצידה של התובעת בדבר אי-תקינות המעקה או כי הוא מהווה מפגע בטיחותי (ובהתאמה אין טענה בעניין זה כלפי נתבעת 1 בכובעה כבעליו של מבנה בית הספר). עילת התביעה מתמצית בטענה כלפי נתבעת 2 בלבד, כמי שהפרה לכאורה את חובת הזהירות וההשגחה המוטלת עליה כלפי התובעת, לפי כל דין (ראו סעיף1 לסיכומי התובעת).

7. נתבעת 2 טוענת כי מדובר באירוע תאונתי שאינו מקים אחריות של צוות בית הספר ומשרד החינוך. הצוות לא התרשל, לא במעשה ולא במחדל. המורה המחליפה הצהירה כי מאחר שהכיתה חולקה לקבוצות הפועלות במקביל במקומות שונים, היא מינתה ראש קבוצה לכל אחת מהן. כמו כן, בכל העת עברה בין שתי הקבוצות על מנת להשגיח הן על קבוצת הבנים הן על קבוצת הבנות. לטענת המורה המחליפה בתצהירה, היא הבחינה בתובעת מטפסת על המעקה ולכן צעקה לכיוונה שתרד מיד, והיא אכן ירדה. עוד הצהירה כי הזהירה את התובעת ואת חברותיה שלא לטפס על המעקה ואף אמרה לראש קבוצת הבנות לקרוא לה אם קורה משהו, שאז הלכה לעבר קבוצת הבנים. בחלוף מספר דקות סיפרו לה התלמידות כי התובעת שוב טיפסה על המעקה ונפלה (סעיף 5 לתצהיר).

עוד צרפה נתבעת 2 את תצהירה של גב' אורלי בהט, מנהלת בית הספר (להלן: "המנהלת") אשר שמעה את גרסתה של התובעת לאחר נפילתה, ולפיה במהלך שעור חינוך גופני היא רצה ונפלה. ולבסוף, את הפן הרפואי תמכה נתבעת 2 בחוות דעת נגדית של רופא השיניים, ד"ר אלי סימון.

לאחר שעיינתי בתיק בית המשפט, שמעתי את התובעת ועדיה כמו גם את עדי נתבעת 2 [ואף את מר נסים אשכנזי, ממונה בטיחות ואחזקה בעיריית חולון, וזאת בטרם חזרה בה התובעת מטענותיה כלפי נתבעת 1), וכן לאחר שקראתי את הסיכומים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

דיון

8. נקודת המוצא, ואין על כך חולק, כי מורים חבים בחובת פיקוח והשגחה כלפי תלמידיהם, כפי חובתם של הורים כלפי ילדיהם (ע"א 41/57 עידה נ' פואד, פ"ד יא(2) 1100, 1106 (1957)). חובה זו, שהיא חובת הזהירות המושגית, נשענת על ההבנה כי קטין, על השובבות והסקרנות שבו, לא פיתח עדיין מנגנונים של זהירות, בקרה ושיקול דעת כשם שפיתח לו בגיר, וכן גופו חלש יותר מזה של אדם בוגר וחשוף לפגיעה פיסית בקלות גדולה יותר (ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802, 812 (1993) [להלן: "פרשת מרצלי"]). עם זאת, אפשרות ההשגחה אינה בלתי מוגבלת, והיא פרי תוצאה של איזון בין האינטרס לפיו יש להשגיח על הקטין ולמנוע תאונות מחד גיסא, לבין האפשרות להקצות כוח אדם להשגיח על התלמידים מאידך גיסא (ע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן, פ"ד כה(2) 113, 117-118 (1971)). בקביעת מידת ההשגחה של המורה, יש להתחשב בסוג הפעילות בה עוסקים הילדים, טיב וגודל הסיכון הכרוך בפעילות שמפניהם יש לחשוש, גיל הילדים ועוד (דנ"א 2571/94 עזבון המנוח ארגמן, ז"ל נ' חפצדי (1996) בפסקה 5 [להלן: "פרשת ארגמן"]). אינטרס נוסף, לא פחות חשוב, ובעל מימד חינוכי, הוא שמירה על עצמאותם וחופש הפעולה של הילדים, על מנת שיתמודדו זה עם זה בכוחות עצמם, הכל במידה ראויה של סבירות (פרשת מרצלי, בעמ' 815, פרשת ארגמן, שם).

9. לצד חובת הזהירות המושגית לעיל התגבשה גם חובת זהירות קונקרטית, ספציפית בנסיבות העניין. די בעדותה של מנהלת בית הספר כי היא נוהגת להזהיר את תלמידיה שלא לטפס על המעקה (פרוטוקול הדיון מיום 29.4.14 [להלן: "הפרוטוקול"] בעמ' 37 שו' 3-4. כל ההפניות מכאן ואילך הן לפרוטוקול זה), על מנת לקבוע כי ניתן לצפות כי פרט (אלמנט) זה שנמצא בחצר בית הספר מועד להשתובבות תלמידים עליו, וחלילה עלול גם לגרום לנזק. שהרי, הליכה על משטח מעוגל, דק יחסית, בגובה של 30-40 ס"מ מהקרקע תוביל לעיתים קרובות לוודאי לנפילתו של ילד, ויתכן שאף לחבלה כזו או אחרת.

מכאן, שהאפשרות שיגרם נזק היא בגדר הצפוי, וממילא לא נדרש כי המזיק יצפה את פרטי הנזק ומידת חומרתו, ודי שיצפה את ההתרחשות בכללותה (פרשת מרצלי, בעמ' 818-819). משכך, ובאין שיקולי מדיניות מיוחדים המצדיקים צמצום חובתם של המורים, ראוי להטיל עליהם אחריות.

10. והנה, על אף קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, חובות אלו לא הופרו על ידי המורה המחליפה, המנהלת או צוות מורי בית הספר המועסק על ידי נתבעת 2.

11. חוזר מנכ"ל משרד החינוך בנושא "הבטחת בטיחות בשעורי החינוך הגופני במערכת החינוך 5.1-46" (להלן: "החוזר" כפי שצורף לסיכומיה המקוריים של נתבעת 2) קובע כי על המורה להימצא עם תלמידו במהלך כל השיעור, ואם חולקה הכיתה לקבוצות הפועלות במקביל במקומות שונים, על המורה למנות מבין התלמידים ראש קבוצה שיהיה אחראי על הארגון וישגיח על התנהגות התלמידים (סעיף 2.19 לחוזר). עוד קובע החוזר כי במקום שבו נעדר המורה לחינוך גופני ומחליפו אינו מורה לחינוך גופני/סטאז'ר/סטודנט לחינוך גופני משנה ב' ומעלה, אזי המורה יארגן פעילות של משחק בלבד וישגיח על התלמידים (סעיף 3.3. לחוזר).

12. על פי תצהירה של המורה המחליפה, היא אכן ארגנה פעילות של משחק לשתי הקבוצות, בנים ובנות. הבנות שיחקו מחניים בצד אחד של החצר (צד שמאל של תמונה נ/1), ואילו הבנים שיחקו כדורגל בצד השני (צד ימין בתמונה נ/1). איני רואה בעצם החלוקה משום פעולה לא אחראית של המורה המחליפה, מאחר שלדבריה לא ניתן להכניס את כל תלמידי הכיתה לאזור מגרש הכדורגל ולאפשר בו זמנית את שני סוגי המשחק (פרוטוקול, בעמ' 41 שו' 15-16, 25-27). מאחר שתלמידי הכיתה היו מחולקים לשני אזורים, ולא ניתן לראות את מגרש המחניים ממגרש הכדורגל ולהפך, המורה המחליפה מינתה ראש קבוצה, כפי שמתחייב על פי החוזר. בחלוף 4 שנים מאז האירוע ועד להגשת התביעה, ושמונה שנים עד להגשת התצהיר, אין לזקוף לחובתה של המורה המחליפה את העובדה כי לא זכרה את שמה של התלמידה שמינתה כראש קבוצת הבנות.

13. מחלוקת נפלה בין הצדדים, איה נפלה התובעת; לתיק בית המשפט הוגשה תמונה נ/1 שהיא צילום של חצר בית הספר. למרות שהתובעת לא זכרה "כל כך" את החלק האמצעי בתמונה, היא ידעה לסמן על גביה את המקום שבו שיחקו הבנות מחניים (y), ואת המקום שבו היו הבנות שפרשו מהמשחק (x) (פרוטוקול, בעמ' 5 שו' 7 ו - 17), שהוא גם המקום שבו היא עמדה ובהתאמה גם נפלה (כן סימנה את מגרש הכדורגל באות (z)). ואילו המורה המחליפה סימנה את מקום הנפילה, באותה התמונה נ/1, באות (p) (שם, בעמ' 40 שו' 27). נוסיף גם את עדותה של גב' צ'צ'קס לפיה מקום הנפילה כלל אינו נראה בתמונה נ/1 (שם, עמ' 19 שו' 11).

מאחר שהן התובעת הן המורה המחליפה זיהו, כל אחת לשיטתן, את מקום הנפילה ככזה שדווקא נראה בתמונה, יש להעדיף את עדויותיהן. בין אם מדובר במקום אותו סימנה התובעת ובין אם מדובר במקום אותו סימנה המורה המחליפה, מאחר שהמרחק ביניהם הוא מטרים ספורים בלבד, אין בכך כדי להשפיע על מסקנת בית המשפט באשר להלך האירועים.

14. יש לציין כי המרחק בין מגרש הכדורגל לבין מגרש המחניים אינו גדול, ובהתאמה גם המרחק בין המגרשים לבין מקום נפילתה של התובעת המצוי ביניהם. אמנם, התובעת וגב' צ'צ'קס העידו כי המרחק בין מגרש הכדורגל לבין מקום הנפילה הוא 150-200 מ' (שם, בעמ' 12 שו' 14-16 ועמ' 17 שו' 30). אולם, המורה המחליפה העידה כי הערכתה של גב' צ'צ'קס היא מוגזמת (שם, עמ' 43 שו' 2-4) ואילו המנהלת העידה כי המרחק בין שני המגרשים הוא 10-12 מטרים בלבד (שם, עמ' 39 שו' 22-23).

לא ניתן להעריך על פי תמונה נ/1 מהו המרחק במטרים בין שני המגרשים או המרחק במטרים בין מגרש הכדורגל לבין מקום הנפילה, אך אני סבורה כי מהתבוננות בתמונה נ/1 וגם לפי עדות התובעת וחברתה ממילא אין מדובר במרחק כה רב, בפרט כאשר מעדות התובעת ניתן להסיק כי מסתבר שניתן היה לראותה גם ממגרש הכדורגל (שם, בעמ' 12 שו' 27-29).

15. לטענת התובעת, היא לא ידעה כי טיפוס על המעקה הוא מסוכן, משום שהדבר היה מקובל בקרב תלמידי בית הספר לאורך השנים.

אלא, שגם המנהלת העידה כי מאחר שחלון חדרה פונה לאזור המעקה, כאשר היא רואה ילדים המתקרבים אליו או מנסים לטפס עליו, היא מפעילה את מערכת הכריזה ומזכירה כי חל איסור לטפס על המעקה (שם, בעמ' 37 שו' 3-5). אשוב ואזכיר כי אין טענה לפיה עצם התקנת המעקה בחצר בית ספר שבו מסתובבים ילדים בגילאים שונים היתה לא בטיחותית או שהיה במעקה עצמו פגם כלשהו.

יתרה מזאת; המורה המחליפה טוענת כי עברה לסירוגין בין הקבוצות על מנת להשגיח עליהן, ובסמוך לפני האירוע, עמדה במגרש המחניים עם הפנים לכיוון מגרש הכדורגל, וראתה את התובעת מטפסת על המעקה. שאז, היא כעסה עליה ואמרה לה שתרד מהמעקה ואכן התובעת ירדה ממנו. לאחר מכן היא המשיכה לכיוון מגרש הכדורגל, ולא ראתה את נפילתה של התובעת, שבינתיים טיפסה שוב על המעקה ונפלה (שם, עמ' 40 שו' 28-32 – עמ' 41 שו' 1-4).

16. גרסה זו של המורה המחליפה נתמכת במידה מסוימת בדבריה של התובעת עצמה לפיהם שמעה את המורה צועקת לה "משהו לא ברור" (שם, עמ' 5 שו' 24-26, סעיף 7 לתצהיר התובעת). גב' צ'צ'קס, חברתה של התובעת, שהיתה לצידה בעת המשחק על המעקה, וטיפסה עליו בעצמה, העידה גם היא כי המורה המחליפה צעקה לעברן "משהו" (שם, עמ' 17 שו' 22). בחקירתה הנגדית ביקשה עדה זו לערוך את ההבחנה הבאה: "זה שהיא צעקה עלינו לא אומר שהיא אסרה עלינו. הלכנו על המעקה מבלי שאף אחד יזהיר אותנו שזה מסוכן" (שם, עמ' 16 שו' 19-20). הבחנה זו אינה ברורה כלל וכלל – אם המורה צעקה לכיוונן, לא היה זה מתוך גחמה שלה, אלא כדי להזהיר את הבנות שלא לטפס על המעקה. בפועל, לפי עדותה של המורה, התובעת ירדה מהגדר, וגב' צ'צ'קס גם היא העידה כי כאשר התובעת נפלה היא עצמה לא עמדה על המעקה (שם, עמ' 18 שו' 22-23).

17. מכאן, ומשהמרחק בין המורה המחליפה לבין קבוצת הבנות והתובעת לא היה מרחק גדול, משצעקה המורה המחליפה לעברן, וצעקתה נשמעה, והתובעת ירדה בפועל מהמעקה, יכולה היתה המורה המחליפה להסיק כי אזהרתה לא רק שנשמעה, אלא גם נקלטה והיא, בתורה, מילאה אחר חובתה להשגיח על הבנות.

18. השתלשלות האירועים לאחר הנפילה מתיישבת אף היא עם גרסת המורה המחליפה. כך, לאחר הנפילה, הגב' צ'צ'קס ליוותה את התובעת לחדר האחות ולאחר מכן למזכירות. לדברי התובעת עצמה, המורה המחליפה הגיעה לחדר המזכירות, צעקה עליה והוכיחה אותה על הסכנה שבטיפוס על המעקה (סעיף 8 לתצהיר, פרוטוקול בעמ' 7 שו' 10-11). לטענת התובעת, בשל כעסה של המורה המחליפה ומחשש פן תיענש ותושעה, אזי משנשאלה על ידי המנהלת 'מה קרה ?', היא השיבה כי נפלה במהלך ריצה (שם, בעמ' 7 שו' 9-12, 15-16, וכך גם מילאה המנהלת באותו היום מפי התובעת בטופס דיווח התאונה, נספח א' לתצהירה של המנהלת).

19. אלא, שחדרה של המנהלת נמצא ליד חדר המזכירות, והיא העידה כי היא היתה במזכירות ושמעה את צעקותיה של המורה המחליפה (שם, עמ' 10 שו' 1-11). התובעת לא סתרה האמור, וכאשר נשאלה ב'רחל בתך הקטנה' "את אומרת שראית את המנהלת זה היה כבר אחרי שריקי צעקה עלייך?" היא השיבה "אני לא זוכרת בדיוק מתי זה היה" (שם, עמ' 9 שו' 30-31) "כנראה שכאשר הגעתי למזכירות ריקי הגיעה איתי באותו זמן ואז היא צעקה עלי ולכן לא סיפרתי את האמת" (עמ' 10 שו' 1-2).

משמע כי המנהלת ידעה אודות ההתרחשות לאמיתה, ולא היה טעם להסתיר ממנה את העובדה כי הפציעה ארעה כתוצאה מנפילה מהמעקה בעת משחק, ולא במסגרת ריצה. מקובלת עליי עדותה של התובעת, קטינה בת 9 באותו מועד, כי חששה מפני תוצאות מעשיה, אך אני סבורה כי האמור לא נבע מכך שרק לאחר צעקותיה של המורה המחליפה הבינה כי עשתה "משהו רע", אלא משום שכבר בעת נפילתה ידעה כי המרתה את פיה של המורה המחליפה ומשום כך חששה מעונש/השעיה.

20. בשולי הדברים, אין מחלוקת כי הגרסה 'נפלתי במהלך ריצה' אינה תואמת את שקרה בפועל. פתק בכתב יד אותו קיבלה המנהלת למחרת האירוע ובו נכתב "לאורלי בוקר טוב, אני ירין סימנטוב נפלתי במסגרת בית הספר בשיעור התעמלות ושברתי שיניים. בתודה" (נספח ב' לתצהיר) אינו סותר את האמור. כך גם לא טופס תביעה (תאונות אישיות תלמידים) אותו מילאה אמה של התובעת שנתיים לאחר התאונה והמופנה לחברת הביטוח 'כלל' ("ירין נפלה במהלך משחק") (ראו טופס תביעה (תאונות אישיות מתאריך 30.6.07).

21. ממארג העדויות שהיו לפני עולה כי המסקנה שהתובעת הוזהרה על ידי המורה המחליפה ממש עובר לנפילתה מסתברת יותר מהתרחשות אחרת לפיה לא הוזהרה. מכאן, שאין להטיל אחריות במקרה זה על מי מצוות המורים, לרבות המנהלת, ובהתאמה אין להטיל אחריות על נתבעת 2. משזו מסקנתי, אין מקום להמשיך ולדון בשאלת הנזק שנגרם לתובעת ובחוות הדעת שהוגשו על ידי הצדדים ועל ידי מומחה בית המשפט (ד"ר גלעדי).

סוף דבר

22. התביעה נגד נתבעת 1, נדחית ללא צו להוצאות (סעיף 1 לסיכומי התובעת, סעיף 1 לסיכומי נתבעת 1).

23. התביעה נגד נתבעת 2, נדחית.

התובעת תישא בהוצאות נתבעת 2 (על יסוד קבלות) וכן בשכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מיום ההמצאה.

המזכירות תמציא החלטתי זו לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ג' טבת תשע"ו, 15 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.