ע"י ב"כ עו"ד ליאור חברון

התובע (להלן: "הבנק") הגיש כנגד הנתבעים תביעה על סך 122,256 ₪. הנתבעת 1 (להלן: "החברה") ניהלה חשבון אצל הבנק, והנתבע 2, המשמש בעלים ומנהל בחברה, חתם על כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום להבטחת מלוא התחייבויות החברה. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד בסך של 300,000 ₪, שנושאה גביית ריבית עודפת ע"י הבנק.

מנגד, הגיש הבנק בקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף מחמת התיישנות או שימוש לרעה בהליכי משפט. החלטה זו עניינה הבקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף.

טענות המבקש- הבנק:

לטענת הבנק, המשיבים הגישו תביעה שכנגד בגין ריבית יתר נטענת בתקופה שבין חודש 01/1982 ועד חודש 12/1989 בהתבסס על חישוב של 360 יום בשנה תחת 365 יום בשנה. בהתאם להוראת סע' 8 להוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (דרכי חישוב ריבית), תשנ"א- 1990 (להלן: "הוראה בדבר חישוב ריבית"), שיטת חישוב הריבית עפ"י 360 יום בשנה פסקה ביום 01/04/1991.

מאחר והתביעה שכנגד מתייחסת לנזקים שנוצרו בין השנים 1982-1989, אזי עילת התביעה התיישנה עוד בשנת 1996, או לכל המאוחר בשנת 1998, קרי 13-15 שנה בטרם הגשת התביעה שכנגד.

עוד לטענת הבנק, אין התביעה שכנגד יכולה לחסות תחת הוראת סע' 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן : "חוק ההתיישנות"), שכן מושא התביעה שכנגד אינו נובע מאותן נסיבות המהוות את הבסיס לתביעה העיקרית שהוגשה ע"י הבנק.

הבנק מפנה את ביהמ"ש להלכה שנפסקה לאחרונה בביהמ"ש העליון, עא"ח 219/11 גד חברה להפצה בע"מ נ' הבנק הבינלאומי (פורסם ב"נבו") (להלן: "פסק דין גד"). לטענתו, פסק דין גד קובע, כי תביעה העוסקת בגביית ריביות משנות ה- 80' וראשית שנות ה- 90' איננה יכולה ליהנות מהאמור בסע' 4 לחוק ההתיישנות, שכן היא איננה נובעת מאותן נסיבות בגינן נפתח הליך לגביית חוב בסוף העשור הראשון של שנות ה- 2000.

בנוסף, במשך תקופה של כ- 3 שנים החשבון מושא התביעה כמעט ולא היה פעיל, והיו תקופות בהן החשבון הראה בכלל יתרות זכות, אשר רק לאחריהן נוצר החוב מושא התביעה העיקרית, וכי בנסיבות אלה נותק הקשר בין החוב מושא התביעה העיקרית לנזקים הנטענים בתביעה שכנגד.

עוד לטענת הבנק, מיום 21/1/09 ועד ליום 1/3/09 פעלו המשיבים ליצירת חוב ול"ריקון" חשבון החברה, ע"מ להכשיר את הגשת התביעה שכנגד דנא.

לחילופין, טוען הבנק לשיהוי חמור וקיצוני שיש בו לגרום נזק ראייתי ממשי לבנק.

כמו כן, הפנייה של המשיבים לחברת "שגיא – חישובי ריבית" (להלן: "חברת שגיא") לצורך בדיקת חיובי יתר בחשבון שהתנהל אצל הבנק נעשתה כבר בשנת 1996, לפיכך לא הייתה כל מניעה להגיש את התביעה שכנגד לפני שנים רבות.

שימוש לרעה בהליכי משפט- בכל שנות ניהול החשבון לא העלו המשיבים טענה כלשהי לעניין אופן ניהול החשבון.

מחיקת המשיב 2 מהתביעה שכנגד עקב היעדר יריבות למול הבנק- המשיב 2 אינו יכול לנכס לעצמו את עילות התביעה העומדות לחברה, ככל שאין הוא מראה כיצד עומדת לו עילת התביעה באופן עצמאי.

טענות המשיבים- התובעים שכנגד:

לטענת המשיבים, ביום 25/07/11 ניתנה החלטת כב' הרשם צחי אלמוג שדחה את טענות הבנק בעניין תחולת סע' 4 לחוק ההתיישנות. הבנק לא הגיש ערעור על החלטת הרשם אלמוג ולפיכך מדובר בהחלטה חלוטה.

לעניין יריבות המשיב 2- הבנק מייחס למשיב 2 בכתב התביעה את מלוא החוב של החברה. לפיכך, אם יתברר כי "השורה התחתונה" אינה כפי שטוען הבנק, ברור כי עניין זה משפיע אף על בעל המניות והערב לחוב, ולפיכך, הוא חייב להיות חלק מההליך שכנגד.

לעניין שכירת שירותי חברת שגיא בשנת 1996, בהתאם להסכם ניתן לראות כי שירותי שגיא נשכרו לצורך ספציפי: התאמת מסגרות אשראי לצרכי החברה, התאמת מערכת הביטחונות לאשראי, עלויות השירות הבנקאי. לא בוצעה כל ביקורת של שגיא בגין שיטת חישובי הריבית של הבנק והאם היא תואמת את הקבוע בחוק.

דיון והכרעה:

החברה פתחה וניהלה אצל הבנק בסניף גבעת הרצל (069) חשבון בנק שמספרו 819000-57 (להלן: "החשבון הראשון"). לימים הועבר חשבון זה לסניף הרצליה פיתוח (079) וניתן לו מס' חשבון חדש שמספרו 439800/32 (להלן: "החשבון השני"). (החשבונות ביחד יקראו להלן: "החשבון" או "חשבון הבנק").

ביום 07/02/91 חתם הנתבע 2 על כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום להבטחת מלוא התחייבויות החברה. לטענת הבנק, החברה לא עמדה בהתחייבויותיה ע"פ ההסכמים מול הבנק ונותרה חייבת לבנק בחשבון סך של 122,256 ₪ בגין יתרת חוב בחשבון העו"ש נכון ליום 04/10/2009.

לטענת המשיבים, התברר להם, בעקבות בדיקת חברת שגיא, כי לצורך חישובי הריבית בה חויבו החשבונות, "עיגל" הבנק את השנה הקלנדארית ל- 360 יום בשנה. כך גבה הבנק ריבית עודפת מהחברה באופן ישיר. חישוב פסול זה נעשה ע"י הבנק עד לחודש מרץ 1991, כאשר השלכותיו על יתרת החשבון "מתגלגלות" עד יום הגשת התביעה.

טבעו של חשבון עו"ש, לטענת המשיבים, כי כל חיוב מתמזג ב"שורה התחתונה" ולכן חיוב היתר שנגרם בחשבון עד מרץ 1991, הגדיל את החוב בחשבון, וממשיך כך עד יום הגשת התביעה.

המשיבים מפנים לפסקי דין כגון: ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נו(6) 493, 518 (2002); ע"א 7948/96 בנק הפועלים נ' מוסכי צומת גהה בע"מ, דינים עליון נה 141; ע"א 65085/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1), 577.

לאור הפסיקה אליה הפנו המשיבים, לטענתם, על הבנק לזכות את חשבון החברה באופן חד צדדי ורטרואקטיבי.

הפן הנורמטיבי:

בענייננו, ע"מ להשיב על השאלה האם יש לקבל את הבקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף, עלינו לבדוק באם המקרה דנא נכנס בגדר החריג הקבוע בסעיף 4 לחוק ההתיישנות, אם לאו ?

סעיף 4 לחוק ההתיישנות קובע כך:

"תביעה שכנגד וקיזוז

בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה-שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות".

סעיף 4 מתייחס לשני סוגי מקרים: תובענה על תביעה שלא התיישנה, ותובענה על תביעה שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות. לגבי שני המקרים נקבע בסעיף, כי לא תישמע טענת התיישנות הן נגד טענת קיזוז, והן נגד "תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות".

על הרציונאל העומד מאחורי הוראת סעיף 4 עמד כב' השופט רובינשטיין ברע"א 4223/06 פנחס כץ נגד ציפורה גוטליב, (פורסם בנבו):

"סעיף 4 יוצר חריג לדיני ההתיישנות הרגילים: בנסיבות המפורטות בו, דן בית המשפט בתביעה אשר היתה נדחית, ברגיל, בשל חלוף תקופת ההתיישנות. טענת המבקשים היא, כאמור, כי עמדת בית המשפט המחוזי מנוגדת לתכלית הסעיף, שהיא, כפי שנקבע בפסיקה בעניין רובינשטיין, יצירת שויון בין בעלי הדין:

"הרעיון העומד מאחורי ההוראה הזאת הוא להבטיח שויון בין בעלי-הדין, בנוגע לענין של השמעת טענת התיישנות, כאשר אחד מהם הגיש תביעה והשני הגיש תביעה-שכנגד באותו נושא – לאמור: אם הנתבע לא טען כי התביעה של התובע התיישנה, אזי תובעת שורת הצדק כי גם לזה האחרון לא יורשה להשמיע טענת התיישנות כלפי התביעה-שכנגד, שהרי אין זה צודק לאפשר לתובע, משפתח בהליכים משפטיים כדי להשיג תרופה בענין המשמש גם נושא התביעה-שכנגד, לחסום בפני הנתבע, מקום שהתביעה הראשית לא התיישנה, או אף אם התיישנה ולא נטענה כלפיה טענת התיישנות, את הדרך לקבל את התרופה המבוקשת בתביעה-שכנגד" (כן ראו ע"א 656/99 בר שירה נ' מעונות ובנין בע"מ, פ"ד נז(5) 1, 10 – להלן עניין בר שירה; רע"א 8059/03 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' דיור לעולה בע"מ ([פורסם בנבו], 1.9.05) – להלן עניין שיכון ופיתוח לישראל; ת"א (מחוזי י-ם) 1106/99 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה ([פורסם בנבו], 20.12.07))."

כלומר, כאשר בפנינו תביעה שכנגד שלכאורה התיישנה, על מנת להציל את התובענה מהדחייה על סף, יש לבחון האם עסקינן בתביעה שכנגד, העומדת בתנאי הסיפא של הוראות סעיף 4 לחוק ההתיישנות, כלומר, האם המדובר בתביעה שנושאה אחד או היא נובעת מאותן הנסיבות.

מן הכלל אל הפרט:

בענייננו, התביעה שכנגד (שהוגשה ביום 05/09/2011) יש לה זיקה מבחינת הנושא וכן מבחינת העובדות והמועדים לתביעה העיקרית, ומשכך היא יכולה לחסות בצילו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות. להלן אפרט טעמיי:

ביום 25/07/11 ניתנה החלטה בבקשת רשות להתגונן מפי כב' הרשם הבכיר צחי אלמוג (להלן: "הרשם אלמוג"). בהתאם להחלטת הרשם אלמוג, נקבע כי:

"בענייננו טענות הנתבעים נושאן אחד – חשבון הבנק והן נובעות מאותן נסיבות בקשר לאותו החשבון. את התיבה "נובעות מאותן נסיבות" יש לפרש באופן מרחיב אשר יגשים את תכליתו של סעיף 4 לעיל, דהיינו שוויון דיוני בין צדדים לפלוגתא, אשר יביא לחיסול מכלול ההתחשבנויות ביניהם, הנובעות מאותן נסיבות" (סעיף 12 להחלטה).

לעניין טענת הבנק, כי בשנת 2009 היה החשבון ביתרת זכות וכי החוב נשוא התביעה נוצר לאחר מכן, ולפיכך מדובר בנסיבות שונות, קבע הרשם אלמוג כך:

"סבורני כי אין לקבל השקפה זו. חשבון בנק מתנהל מפתיחתו ועד סגירתו. היתרות בחשבון, בין לזכות ובין לחובה מושפעות תמיד מהפעולות דמות שהביאו לאותן יתרות לרבות חישובי ריבית. מכאן שיהא זה מאולץ להסתכל על החשבון רק מנקודת זמן מסוימת בהתעלם ממה שהיה לאורך השנים" (סעיף 14 להחלטה).

אין לי אלא להצטרף לקביעתו של כבוד הרשם הבכיר אלמוג הן לעניין האמור בסעיף 12 והן לעניין האמור בסעיף 14 להחלטתו. התביעה שכנגד הינה בעלת זיקה ממשית לתביעה העיקרית שהוגשה מטעם הבנק. למרות שחשבון הבנק הועבר מסניף אחד לסניף אחר וקיבל מס' חשבון שונה, מדובר בשינוי טכני בלבד, שכן מבחינה מהותית מדובר באותו חשבון אשר הוזרמו אליו כספים והוצאו ממנו כספים.

אף לעניין טענת הבנק, כי ב- 2009 היה החשבון ביתרת זכות וכי החוב מושא התביעה נוצר לאחר מכן ומכאן שנותק הקשר בין התביעה העיקרית לבין התביעה שכנגד, לא תוכל לעמוד. סבורה אני, כדברי כבוד הרשם הבכיר אלמוג, כי יהא זה מאולץ להסתכל על החשבון רק מנק' זמן מסוימת ולהתעלם כליל ממה שהיה בחשבון זה לאורך השנים.

הבנק מפנה לפסק דין גד, אשר ניתן לאחרונה בביהמ"ש העליון (ניתן ביום 09/12/12). לטענת הבנק, מאז החלטתו של כבוד הרשם הבכיר אלמוג ניתנה פסיקתו זו של ביהמ"ש העליון, השוללת את ההנמקות העומדות ביסוד ההחלטה בבקשת הרשות להתגונן. אינני מקבלת טענה זו מהטעמים המפורטים להלן:

בפסק דין גד הוגש ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מרכז בת"א 13229-11-09 (פורסם בנבו), במסגרתו נדחתה תביעת המערערת על הסף מחמת התיישנות. כב' השופט סולברג אימץ את החלטת ביהמ"ש המחוזי ודחה את הערעור.

כבוד השופט סולברג קבע, כי תביעת המערערת ("גד חברה להפצה בע"מ") אינה ממלאת אחר דרישות סעיף 4 לחוק ההתיישנות מכיוון שאין מדובר ב"תביעה שכנגד" בהתאם למובנו המקובל של המונח כ"תביעה המוגשת במסגרת הליך התביעה המקורית, ומתבררת (בכפוף לתקנה 53 לתקנות סד"א) במסגרתה". נקבע, כי תביעת המערערת הוגשה לאחר שהבנק (הוא המשיב) נקט בהליכי מימוש המשכנתא בלשכת ההוצאה לפועל. התביעה הוגשה בהליך נפרד לביהמ"ש המחוזי והיא נועדה להתברר בנפרד מהליכי מימוש המשכנתא. על כן התביעה איננה בגדר "תביעה שכנגד" עפ"י המבנה הידוע.

שונה פסק דין גד לחלוטין מהתובענות שהוגשו בפניי. בעוד שבפסק דין גד המערערת הגישה תביעה כספית המנותקת הן מבחינה פרוצדוראלית והן מבחינת טענותיה המהותיות מהליך מימוש משכנתא ולכן לא ניתן לראות את תביעתה ואת הליך מימוש המשכנתא בהליך ההוצאה לפועל כמסכת אחת, הרי שבענייננו ישנו חוט מקשר ברור בין התביעה העיקרית שהגיש הבנק לבין התביעה שכנגד שהוגשה לאחריו.

לטענת הבנק, מיום 21/1/09 ועד ליום 1/3/09 פעלו המשיבים ליצירת חוב ול"ריקון" חשבון החברה, ע"מ להכשיר את הגשת התביעה שכנגד דנא. טענה זו יהא על הבנק להוכיח בדיון ההוכחות ואין היא זו טענה לדיון בבקשה לדחיה על הסף, אשר איננה אמורה להיות מלווה בדיון הוכחות, שכן במהותה היא בקשה המבוססת על כתבי הטענת כפי שהם.

מוסיף הבנק, כי הנתבעים פנו לחברת שגיא עוד בשנת 1996, ולפיכך לא הייתה כל מניעה להגיש את התביעה שכנגד לפני שנים רבות. מנגד, טוענים הנתבעים, כי עת שנעשתה פנייה זו לחברת שגיא, לא בוצעה כל ביקורת של שגיא בגין שיטת חישובי הריבית של הבנק והאם היא תואמת את הקבוע בחוק. אינני סבורה, כי בשלב מקדמי זה של התובענה עליי להידרש לטענות הצדדים לעניין זה, ולפיכך ככל שירצו הצדדים להעלות טענה זו בשלב הגשת התצהירים והסיכומים, אבחן את הטענה בהמשך לאחר שיהיו בידיי מספיק ראיות לפסוק בעניין זה.

לטענת הבנק, בכל שנות ניהול החשבון לא העלו המשיבים טענה כלשהי לעניין אופן ניהול החשבון, ולפיכך מדובר בשימוש לרעה בהליכי משפט. גם טענה זו מקומה בדיון ההוכחות.

טענה נוספת של הבנק הינה, כי יש למחוק את המשיב 2 מהתביעה שכנגד עקב היעדר יריבות למול הבנק. אינני מקבלת טענה זו. המשיב 2 חתום בערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום על כל התחייבויות וחובות החברה (המשיבה 1), ולכן כל החלטה אשר תהא תקפה באשר לחברה, הרי שתשפיע גם על המשיב 2 כערב בגין התחייבויותיה. אשר על כן, אין למחוק את המשיב 2 מהתביעה שכנגד.

סוף דבר:

לאור האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף, לאור תחולת החריג הקבוע בסיפת סעיף 4 לחוק ההתיישנות.

כמו כן, אני דוחה את הבקשה לדחות את התביעה שכנגד של המשיב 2 מחמת היעדר יריבות.

מובהר בזאת כי אין באמור לעיל לפגוע בכל טענה מטענות הבנק כנגד התביעה שכנגד ככל שאינן מתייחסות לטענת ההתיישנות והיריבות.

לאור תוצאה זו, על הבנק לשלם לנתבעים (התובעים שכנגד) הוצאות בגין בקשה זו בסך של 3,000 ₪ ללא כל קשר לתוצאות בתיק העיקרי, וזאת תוך 30 יום מיום מתן ההחלטה.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ו תשרי תשע"ד, 30 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.