1. ענייננו בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, כנטען, בתאונה מיום 12/11/02 (להלן: "התאונה" או "האירוע"), כאשר בשעה 20:00 לערך, הגיע הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") כשהוא נוהג ברכב מסחרי מ"ר 68-459-15 מסוג סקניה (להלן: "הרכב"/ "המשאית"), למחסנים של מעסיק התובע, בכפר מגאר, על-מנת לפרוק סחורה והכנסתה למחסנים. הנתבע תמרן הרכב, על-מנת להגיע קרוב ככל שניתן למחסנים, ואולם כבל של בזק הפריע להתקדמות הרכב, קרוב ככל שניתן למחסן. התובע עלה על ארגז הרכב, בגובה של יותר מ-4 מטרים, והזיז את כבל בזק על מנת לאפשר לרכב להתקרב למחסנים. אולם תוך כדי ירידתו מגג הארגז, החליק התובע, נפל ארצה ונפגע בגופו.

2. התובע מבקש לקבוע, כי הוא נפגע בתאונת דרכים, כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן : "החוק").

3. ביום 28/2/2012, ב"כ התובע הודיע, בין היתר, כי הוועדה הרפואית של המל"ל קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10%, בגין פגיעתו, נשוא תיק דנא. בדיון שהתקיים בפניי ביום 10/3/2014, טען ב"כ התובע, כי התובע לא קיבל כל קצבה, היות והתביעה הוגשה בשיהוי, וערעור שהגיש לבית-הדין לעבודה נדחה.

4. הנתבעים טענו להגנתם, כי התאונה לא אירעה כלל, ולחילופין אירעה בנסיבות השונות מאילו הנטענות בכתב התביעה, ושאינן מהוות תאונת דרכים כהגדרתה בחוק, כאשר התובע נפל, אם בכלל, במהלך פריקה, שאינה בגדר שימוש ברכב כהגדרת החוק, ולא כמתואר בכתב התביעה.

5. לבקשת ב"כ פיצלתי את הדיון, כך שתחילה נדונה שאלת החבות. התקיימו מספר ישיבות הוכחות, בהן נשמעו עדויות הצדדים. מטעם התובע העיד הוא, מר עבאס סיתאוי, יועץ המס אשר ניהל את חשבונות אחי התובע (להלן: "עבאס"), מר חיכמת יוסף (עראידה), אחיו ומעבידו של התובע (להלן: "חיכמת"), ומר נדים קטיש, גיסו של התובע (להלן: "נדים"). מטעם הנתבע 1, העיד הוא בעצמו, וזאת לבקשת התובע. מטעם ההגנה העיד מר סמיר חוסין, גיסו של התובע שהוא גם בן דודה שלו (להלן: "סמיר"). ב"כ הנתבעים ויתר על עדות מר עאטף חוסין, וב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

נסיבות התאונה:

6. לאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי בסיכומים ובמכלול החומר המצוי בתיק, מצאתי לנכון ליתן אמון בגרסת התובע ועדיו לגבי נסיבות התאונה. ההתרשמות מהתובע ועדיו הייתה חיובית, וגם אם פה ושם נמצאו סתירות בין עדות התובע לבין גרסת עדיו, הרי שאינן מהותיות או יורדות לשורשו של עניין, וממכלול עדויותיהם הגעתי למסקנה, כי התובע נפגע בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק, וכי הוא לא נפגע כטענת הנתבעים עת ניסה לפתוח את הקונטיינר/דלתותיו לצורך פריקת הסחורה שבו.

7. בכתב התביעה תואר אירוע התאונה, כדלקמן:

"4. ביום 12.11.02 בשעה 20:00 לערך, הגיע הנתבע מס' 1 כשהוא נוהג ברכב, למחסנים של מעסיקו של התובע, בכפר מגאר, על מנת לפרוק סחורה והכנסתה למחסנים. הנתבע מס' 1 תמרן את הרכב, על מנת להגיע קרוב ככל שניתן למחסנים, ואולם כבל של בזק הפריע להתקדמות הרכב, קרוב ככל שניתן למחסן.

5. התובע עלה על ארגז הרכב, בגובה של יותר מ 4 מטרים, והזיז את כבל בזק על מנת לאפשר לרכב להתקרב למחסנים כאמור. ואולם, תוך כדי ירידתו מגג הארגז, החליק התובע, נפל ארצה ונפגע בגופו כפי שיפורט להלן...".

בחקירתו הראשית, תיאר התובע את נסיבות התאונה, כדלקמן:

"באותו יום בערב בערך שעה שבע הגיע קונטיינר שטיחים, לא זוכר באיזה שעה, הוא רצה לנסוע אחורנית לרחבה איפה שהמחסן אצל דוד שלי, ואז יש כבל של בזק שהוא נגע בקונטיינר, ואני עליתי לקונטיינר להרים את הכבל כדי שהמשאית תוכל לנסוע אחורנית, ואז נשארתי על הקונטיינר והחזקתי את הכבל, עד שהוא חזר אחורנית, הוא נסע ואני הלכתי על הקונטיינר. כשהוא עצר רציתי לרדת, יש שם את הוו של פתיחת הקונטיינר מלמעלה ורציתי לשים רגל, ושמתי יד, ירד גשם בטיפטופים, החלקתי ונפלתי. מאחור יש ידית שפותחים את הקונטיינר מלמעלה, רציתי לשים את הרגל על ידית הקונטיינר מלמעלה, ורגלי החליקה וגם היד שלי החליקה בגלל שהיה גשם. נפלתי מגובה של כ- 2.7 מטר הקונטיינר והמשאית בגובה מטר וחצי מהרצפה בערך. בערך נפלתי מגובה של 4.2 מטר מהרצפה" (ישיבה מיום 15/6/2010, עמ' 3, שורות 5-13).

8. התובע העיד בחקירתו הנגדית, כי הוא עלה על המשאית מקדימה, איפה שהקבינה, הואיל ומשם הכי קל לעלות לקונטיינר, הייתה מדרגה שאפשר לעלות משם. הוא לא ירד משם, משום ש"מקדימה יש סולם רק למשאית ואין סולם לקונטיינר מלמעלה. וחוץ מזה אני צריך לעלות למעלה מקדימה כדי להרים את הכבל שלא יפגע במשאית. אז עליתי מקדימה ורציתי לרדת מאחורה" (שם, עמ' 5, שורות 3-4). עוד העיד בעניין: "יש גם מדרגות מאחורה, אפשר גם מקדימה וגם מאחורה. לשאלה למה לא ירדתי מהקונטיינר למשאית ומהמשאית לקבינה, אני משיב כי אין מדרגות לקונטיינר לעלות לא מאחורה ולא מקדימה...אני טוען שיש מדרגות גם מאחורה. בכל משאית יש, אך מהקונטיינר אין מדרגות. אני משרטט ציור של המשאית, והקונטיינר. אני עליתי מקדימה לקונטיינר, לא זוכר איך עליתי. או על סולם ששמו לי שם, או שהיה משהו שעליתי עליו. אני לא זוכר בדיוק" (שם, עמ' 5). שרטוט התובע סומן כ-ת/1. בהמשך, שנשאל האם השתמש בסולם, השיב שיכול להיות, וכי אינו זוכר.

התובע אישר, כי כשעלה, המשאית לא הייתה בתנועה, הנהג התכוון לנסוע אחורנית. הכבל הפריע לחלק האחורי של הקונטיינר, הוא עלה על הקונטיינר, הרים הכבל, המשאית החלה לנסוע אחורה והוא התקדם עם המשאית, התקדם קדימה בהליכה. כשהמשאית עצרה היה הוא בחלק הקדמי של הקונטיינר, היה גשם, ותוך כדי ירידה החליק. בהמשך, התובע השיב לשאלה, מדוע אם החזיק את הכבל כשהמשאית סיימה את הנסיעה בחזרה ועצרה, שהיה בחלק הקדמי של הקונטיינר, כשיכול להיות שהיה סולם ובטוח יש מדרגות, החליט לרדת מאחור: "מקדימה אין את הידיות, הפינים שהיו, אך מאחורה היו ויכולתי לשים עליהם את הרגל" (שם, עמ' 6, שורה 5). בהתאם, ובצדק נשאל, אם מקדימה אין פין, איך עלה, ותשובתו הייתה שאינו זוכר איך, אך עלה לקונטיינר (שם, שם, שורה 7). שהתבקש להסכים לכך, שבמקום שעלה יוכל גם לרדת, השיב: "יכול להיות שיותר קל לעלות מאשר לרדת מאותו מקום" (שם, שם, שורה 9).

9. אומנם, נראה שהסברי התובע, לסיבה לכך שעלה ממקום אחד וירד ממקום אחר, אינם סבירים על פני הדברים. בכלל זה, לא נהיר לי, מדוע התובע שהעיד שכשהמשאית עצרה, הוא היה בחלק הקדמי של הקונטיינר, העדיף לסכן את עצמו בהליכה על קונטיינר רטוב, הואיל ולדבריו ירד גשם בטיפטופים, ולרדת מאחור. טענה הזוכה אף לחיזוק מעדות הנתבע: "...זיאד טיפס מהחלק הקדמי, היה יותר נוח לעלות מהחלק הקדמי, כשעברתי מתחת לכבל אין לי מושג מדוע הוא החליט לרדת מהחלק האחורי של הקונטנר, זה לא ברור לי כי מהחלק הקדמי יותר גבוה ויותר נוח אך זו מחשבה בדיעבד...הירידה הייתה הפתעה בשבילי, כי לא הבנתי למה הוא ירד מהחלק האחורי ולא החלק הקדמי של העגלה" (עמ' 29 לפרוטוקול מיום 22/9/2014).

יחד עם זאת, אין בכך בכדי להשליך על השאלה, אם עסקינן בתאונת דרכים או לאו, וגם אם פעולת התובע נראית בדיעבד כלא הגיונית או כלא סבירה, במובן מסוים, בשים לב לאמור לעיל, לא שוכנעתי כי התאונה לא אירעה כמתואר על-ידי התובע, או כי יש להעדיף את גרסת סמיר על פני גרסת התובע לגבי נסיבות קרות התאונה.

10. בית-המשפט בוחן האם גרסת התובע ועדיו לעניין קרות האירוע, נכונה היא אם לאו, והאם היא באה בגדר תאונת דרכים כמשמעותה בחוק, ואינו בוחן אם בחירת התובע לרדת מהמקום שבו ירד הגיונית היא אם לאו, שכן אין לכך כל נפקות לעניין המחלוקת נשוא דיוננו, הואיל ואנו עדים כמעשה של יומיום להתנהגות לא הגיונית של בני אדם. איני זוקפת לחובת התובע את העובדה שלא זכר לפרטי פרטים איך עלה מקדימה לקונטיינר, בשים לב לחלוף הזמן מיום התאונה ועד לעדותו בפניי.

11. התובע העיד בחקירתו הראשית כדלקמן: "כשהוא עצר רציתי לרדת, יש שם את הוו של פתיחת הקונטיינר מלמעלה ורציתי לשים רגל, ושמתי יד, ירד גשם בטיפטופים, החלקתי ונפלתי. מאחור יש ידית שפותחים את הקונטיינר מלמעלה, רציתי לשים את הרגל על ידית הקונטיינר מלמעלה, ורגלי החליקה וגם היד שלי החליקה בגלל שהיה גשם" (ישיבה מיום 15/6/2010, עמ' 3, שורות 8-11).

בחקירתו הנגדית העיד שכשנפל, המשאית הייתה בעצירה מוחלטת, אך המנוע עדיין דלק (שם, עמ' 4, שורה 24). עוד העיד בעניין: "בדיוק הסתובבתי אחורה כדי לתפוס את הקונטיינר בידיים והורדתי רגל על הידית, ונפלתי אחורה" (שם, שם, שורות 28-29). שנאמר לתובע, שסמיר ועאטף אמרו שהוא לא נפל בעת ירידה מהקונטיינר, אלא לאחר שהמשאית עצרה, עלה בכדי לפתוח את הקונטיינר, ותוך כדי כך נפל, השיב: "מלמטה פותחים את הקונטיינר. לא צריך לעלות למעלה כדי לפתוח אותו" (שם, עמ' 11, שורה 28). שנשאל, האם בטוח שיש ידית מלמטה, השיב : "כן. למעלה בחלק האחורי של הקונטיינר של הפין מלמעלה שתופס את הצינור של הדלת ולמטה יש ידית. אני רושם בת/1 איפה הפין ואיפה הידית" (שם, שם, שורות 30-31).

בחקירתו החוזרת טען, כי לקונטיינר יש מאחור שתי דלתות, ולשאלה איך פותחים אותן, השיב שיש שתי ידיות בקונטיינר מאחורה מלמטה.

12. אין כל הגיון בכך שהתובע יעלה למעלה על הקונטיינר בשביל לפתוח את דלתותיו האחוריות, וגם אם התובע העיד שיש וו של פתיחת הקונטיינר מלמעלה, או מאחור יש ידית שפותחים את הקונטיינר מלמעלה, הגיוני הוא, שלו מטרתו הייתה פתיחת הדלתות לצורך פריקת הסחורה היה פותח את הדלתות מלמטה ולא היה עולה על הקונטיינר. טענה זו זוכה לחיזוק מדברי הנתבע כדלקמן:

"ש: איך פותחים את המכולות?

ת: יש 2 דלתות מאחורה, יש דלת ימין ושמאל כאשר דלת ימין בד"כ סגורה עם פלומבות – סגר, ואחרי שאתה קורע את הסגר צריך להרים את 2 הידיות ולפתוח את הדלת.

ש: ז"א צריך משהו על מנת לפתוח?

ת: זה בנוי שאנשים יפתחו את זה.

ש: צריך לעלות על משהו לפתוח?

ת: אני מעל 20 שנה פותח קונטרנרים, אני לא עולה, אני מרים את הידיות ונותן משיכה והדלת נפתחת. העגלה בנויה מהצמיג התחתון עד הפלטה של הקונטנר, מטר וחצי גובה מהרצפה ומהתחלת הקונטנר עד הידיות זה עוד 20 סנטימטר, כלומר זה 1.80 גובה הידיות מהרצפה. ואז מרימים ומושכים את הידיות והדלת נפתחת" (עמ' 29 לפרוטוקול מיום 22/9/2014).

משכך, גרסת התובע לעניין קרות התאונה, הגיונית יותר ועולה בקנה אחד עם השכל הישר, ואף נתמכת בגרסת הנתבע, שכן כאמור לעיל, לו התובע נפל ונפגע עת ניסה לפתוח את דלתות הקונטיינר לצורך פריקת המטען שבו, לא היה צריך לעלות/לטפס על הקונטיינר.

גרסת התובע, לעניין קרות התאונה, עולה בקנה אחד גם עם גרסת אחיו ומעבידו –חיכמת שהעיד כדלקמן:

" הגיע קונטיינר של סחורה, והיה צריך לאחסן במחסן. הקונטיינר נכנס לרחבה, היה שם כבל נמוך שהפריע לקונטיינר היה צריך להרים את הכבל כדי שהקונטיינר יעבור. הייתי שם. אני מספר מה ראיתי, התובע עלה על הקונטיינר הרים את הכבל, המשאית נכנסה, אחרי שהיא נכנסה ניסה לרדת מאחור, ויש ידיות של הקונטיינר, כנראה שהוא החליק ונפל למטה" (ישיבה מיום 15/6/2010, עמ' 14, שורות 19-22).

גם חיכמת העיד, שהתובע עלה מקדימה ורצה לרדת מאחור, הוא הרים הכבל, נכנסה המשאית, עצרה, התובע רצה לרדת והחליק למטה (שם, עמ' 15, שורות 26-27. ראה גם עמ' 17, שורות 19-20). לדברי חיכמת, הוא כיוון את הרכב ואז היה מאחור, כאשר התובע עלה מקדימה.

13. גרסת התובע, עולה אף בקנה אחד עם גרסת נדים לעניין קרות התאונה, שהעיד כי התובע היה על גג המשאית, וכשבא לרדת מהחלק האחורי, החליק ונפל (שם, עמ' 19, שורות 16-17). כשנדים הגיע למקום, התובע בדיוק החל לטפס, היה כבל של בזק ורצה שהמשאית לא תפגע בו, הוא טיפס למעלה והרים הכבל. נדמה לו שהוא טיפס מהחלק הקדמי של המשאית. נדים אישר שהמשאית נכנסה ברוורס, כאשר לשאלה איפה היה הנהג המשאית בזמן התאונה, השיב: "הוא עוד ישב במשאית כי פתח את הדלת ורץ יחד איתנו, כולנו נבהלנו" (שם, עמ' 21, שורה 9). לשאלה, האם המנוע של המשאית עבד, השיב, שהוא חושב שהמנוע עבד, לא זוכר במדויק.

14. גרסת התובע לעניין קרות התאונה, עולה אף בקנה אחד עם גרסת נהג המשאית, הנתבע, שהעיד כדלקמן:

"אז התובע ייבא רהיטים וכל מיני דברים ובאחת ההובלות הובלתי לו קונטנר...באותה תקופה זה היה בחורף, בד"כ היינו מפרקים באזור הבית, ספציפית באותו אירוע פירקנו את זה בשטח התחתון למטה, כי לא היה לו מקום בשטח למעלה, בשטח למטה הגישה הייתה קצת קשה. יש שם כבל, אני חושב של בזק שהפריע לכניסת המכולה. אני הייתי נהג המשאית. כשהגענו ראינו שאי אפשר לעבור והכבל נמוך והמכולה גבוהה, זיאד עלה למעלה למכולה בשביל להרים את הכבל מעל הגובה של הקונטנר או מכולה, ולמעשה זה היה חורף, היה לח וגשום קצת, וכשאני התקדמתי ועברנו את הכבל, הייתי בקבינה של הנהג משך כל הזמן הזה, כשסיימנו והעברתי את הכל, היינו העברתי את כל המשאית מתחת לכבל, שמעתי צעקות וירדתי מהמשאית והבנתי שזיאד החליק ונפצע" (ישיבה מיום 22/9/2014, עמ' 29).

לשאלה, האם זכור לו איך עלה התובע על הקונטיינר, השיב:

"זה סוג של סמיטרלייר, זה בנוי מסוס ועגלה שגוררת, יש מדרגות שאפשר לעלות לחלק הקדמי של המכולה ואתה מרוויח גובה של מטר או 1.20. זיאד טיפס מהחלק הקדמי, היה יותר נוח לעלות מהחלק הקדמי..." (שם, עמ' 29, שורות 11-13).

הנתבע אישר, כי התובע ירד מהחלק האחורי של הקונטיינר, וכי התאונה אירעה הרבה לפני פריקת הסחורה. הוא ראה את עליית התובע לקונטיינר, אך לא ראה אותו במראות יורד, רק שמע צעקות. אם התובע היה יורד מהחלק הקדמי בטוח היה רואה זאת, כי בחלק הקדמי יש לו שתי מראות מצד ימין ושמאל, והוא לא היה יכול לפספסו. אם התובע יורד בשטח האחורי של העגלה, הוא לא יראה אותו, אם הוא מחוץ לשדה הראיה של שתי המראות. הפעם הראשונה שראה את התובע, אחרי שעלה על הקונטיינר, זה על הרצפה אחרי הצעקות.

15. הודעה על פגיעה בעבודה (נ/2) - התובע אישר, כי הוגשה הודעה על פגיעה בעבודה למל"ל. בהודעה תוארה הפגיעה כדלקמן : "בעת הורדת סחורה מהקונטנר במשאית נפלתי מעל הקונטנר גובה 5 מטר בערך".

התובע העיד, כי אחיו טיפל בהודעה זו, כי הוא המעסיק. התובע לא מילא הטופס ואינו חתום עליו. חיכמת מילא הטופס עם רו"ח, משום שרו"ח מטפל בכל העניינים וחיכמת ביקשו לטפל בזה. בקשר לאחיו העיד: "הוא בקשר עם רואה חשבון ומה שאחי אמר הוא מילא" (ישיבה מיום 15/6/10, עמ' 10, שורה 7). שהופנה התובע לחתימה המצויה בעמוד 4 לטופס ההודעה טען, שאינו זוכר שחתם על טופס כזה (שם, שם, שורה 18), ובהמשך שנאמר לו שיכול להיות שכן חתום על דף 4, השיב שאינו זוכר (שם, שם, שורה 23). כמו כן, שנאמר לתובע, שאם יושוו החתימות בין דף 6 לחתימה בדף 4, זה דומה וקרוב לאותן חתימות, העיד: "יכול להיות, אך אני לא זוכר. אני מאשר שהחתימות קרובות" (שם, שם, שורה 27). התובע התבקש להסכים לכך, שלא היה צורך שאחיו ימסור הגרסה וימלא הטופס עם רו"ח, ותשובתו הייתה, בין היתר, שאינו מבין בטפסים.

התובע הופנה בחקירתו הראשית לאמור בתיאור הפגיעה שם, ונשאל מה התייחסותו לכך, ותשובתו הייתה: "מה שרשום זה לא נכון. עוד לא פתחנו את הקונטיינר להוריד סחורה" (שם, עמ' 3, שורה 23). בחקירתו הנגדית, התובע נשאל, מדוע אחיו ימסור גרסה שונה משלו - בעת הורדת סחורה מהקונטיינר- ותשובתו הייתה: "הוא לא מבין במשפטים וגם אני, הסחורה היתה צריכה לרדת" (שם, עמ' 11, שורה 16). בהמשך העיד, שהם עוד לא פתחו את הקונטיינר להוריד סחורה.

עבאס העיד בעניין זה, שהוא רשם את הגרסה בחלק של תיאור הפגיעה, על סמך מה שאמר לו המעביד- חיכמת, וכי המדובר בגרסה של חיכמת ולא של התובע. מה שמסר לו חיכמת, הוא רשם מילה במילה, ובכלל זה העיד, שחיכמת מסר גם את שמות העדים שהיו בזמן התאונה. לשאלה, האם זוכר מי חתם על הטופס שמילא, השיב: "אני מילאתי ונתתי לחיכמת מי חתם לא יודע, ולא עניין שלי. עזרתי לו למלא את הטופס" (ישיבה מיום 15/6/2010, עמ' 14, שורה 5).

בעמוד 4 בטופס, יש מקום למלא את שמות העדים לפגיעה, ובענייננו נרשם שם: יוסף חכמאת, וסומן בקטגוריה של "חבר לעבודה" ועראידה סמיר, סומן בקטגוריה של "אחר". עבאס אישר, שהרשום שם הוא בכתב ידו. כמו כן אישר, שהוא יודע שחיכמת, הינו אחיו של התובע. משכך נשאל, מדוע לא ציין בטופס שהוא אחיו, ותשובתו הייתה: "יש מקום לרשום את זה?" (ישיבה מיום 15/6/2010, עמ' 13, שורה 27). בהמשך, שנאמר לו, שיש מקום לסמן מה היחס של העדים לתובע, ונשאל אם כן, מדוע לא ציין מכר, שהרי הם אחים, השיב: "סימנתי חבר לעבודה כי הוא עובד איתו" (שם, שם, שורה 29).

אומנם, תמוה בעיני, מדוע סומן בטופס ביחס לחיכמת "חבר לעבודה" ולא "מכר". יחד עם זאת, איני זוקפת עניין זה לחובת התובע, שכן מעבר לכך שצוין שמו של חיכמת כעד, דהיינו לא ניסו להסתיר את נוכחותו באירוע, הרי שאין בכך להשפיע על גרסת התובע, שהאירוע הנ"ל נופל בגדר תאונת דרכים. לא זו אף זו, איני זוקפת לחובת התובע, שבטופס, צוין תחת פרטי הפגיעה: "במפעל", כאשר לדברי עבאס, אינו יודע איפה הייתה התאונה, מה שנאמר לו מילא, ואם אינו טועה, חיכמת אמר לו שהתאונה ארעה במחסן. המדובר בפרטים שוליים, במיוחד שלא עלה בידי הנתבעות לסתור את מקום קרות התאונה, כפי שטוענים התובע ועדיו, ובכלל זה הנתבע.

חיכמת אישר, כי הוא מסר את הגרסה הרשומה ב-נ/2 לעבאס, והסיבה שהתובע לא היה אצלו, הואיל וחיכמת מטפל בזה הוא מעבידו. חיכמת זיהה את חתימתו בעמוד 5 בטופס (שם, עמ' 18, שורה 10). באשר לחתימות בעמוד 6 לטופס, העיד שאלו לא שלו, ולשאלה האם אלו חתימות התובע, השיב שאינו יודע, הוא חושב שכן. שנאמר לו שאחיו מסר שאלו חתימותיו, השיב: "יכול להיות, לא זוכר אם זה בנוכחות שלי" (שם, שם, שורה 20). בנוסף, חיכמת נשאל, האם הוא מזהה את חתימת אחיו או מישהו בטופס, ותשובתו הייתה: ש"לא יודע של מי זה. אולי זו חתימה שלי, לא זוכר" (שם, שם, שורה 12). הוא אף לא זכר לומר, אם לקח את הטופס לאחר שמולא והלך לאחיו והוא חתם עליו. לדבריו, התובע הוא שהגיש את הטופס למל"ל.

שנאמר לחיכמת שרשום שהתאונה אירעה בעת שהתובע הוריד סחורה מהקונטיינר, השיב שהתובע נפל מעל הקונטיינר והסחורה בתוכו ולא מעליו. משכך נשאל, מדוע עבאס רשם את שרשם, ותשובתו הייתה: "לא יודע איך ניסח את זה. אך סיפרתי מה שסיפרתי לו. אמרתי שנפל מעל הקונטיינר" (שם, עמ' 15, שורה 3).

16. נכון שתמוהה הגרסה המצויה ב- נ/2 בנוגע לתיאור הפגיעה, שכן מדוע נרשם בעת הורדת סחורה, שעה שעדיין לא הוחל בהורדת הסחורה מהקונטנר, ובכלל זה לא הובהרה דיה סוגית החתימות על הטופס. יחד עם זאת, אומר, כי בסיכומו של דבר, מצאתי לנכון לקבל את גרסת התובע לעניין קרות התאונה, אשר עולה בקנה אחד עם גרסת יתר עדי התביעה, ובמיוחד עם גרסת נהג המשאית-הנתבע, שכן הלה השיב לשאלה, האם התאונה אירעה לפני או אחרי תחילת פריקת הסחורה: "זה לפני, הרבה לפני הפריקה של הסחורה..." (עמ' 29 לפרוטוקול מיום 22/9/2014, שורה 27).

אומנם, יכול ויטען הטוען, כי הנתבע לא היה עד ישיר לתאונה, כפי שעולה מעדותו, במובן זה שראה רק את עליית התובע לקונטנר ולא את ירידתו ממנו, והפעם הראשונה שראה את התובע אחרי שעלה על הקונטנר זה על הרצפה אחרי הצעקות (שם, עמ' 29-30). ברם, בכדי לדעת אם התאונה אירעה לפני או אחרי פריקת הסחורה, לא צריך להיות עד ישיר לירידת התובע/נפילתו, ומן ההגיון שהנתבע כנהג המשאית יכול להעיד יותר מכל, מתי אירעה התאונה. יש להניח, כי לו היה כטענת הנתבעות, שהתובע נפל ונפגע עת ניסה לפתוח את דלתות הקונטיינר לצורך פריקת המטען שבו, לא היה טוען הנתבע, כי התאונה אירעה הרבה לפני פריקת הסחורה. כנהג המשאית, מן הסתם, ידע מתי מתחילה פעולת פריקת הסחורה, ומשכך גרסתו לגבי נסיבות אירוע התאונה מהוות חיזוק ואף סיוע לגרסת התובע. למעלה מהצורך אומר, שלכאורה, כפי שעולה מתעודת הביטוח המצויה בתיק, נהג המשאית הוא בעליה, והקביעה שעסקינן בתאונת דרכים, יכולה להשפיע גם עליו, למשל בנוגע להשתתפות העצמית או פרמיות הביטוח שעליו יהיה לשלם בעתיד וכיוצ"ב, כך שיש להניח שהוא לא ישיש להעיד לרעתו.

17. התובע פנה ביום התאונה לבית-חולים פוריה, הוא נבדק במיון, כאשר על פניו, לא נראה שישנה התייחסות או אזכור בגיליון חדר מיון אודות נפילה מרכב/משאית/קונטנר, ובכלל זה צוין במדבקה: "תאונת עבודה". לטענת התובע, הוא אמר לרופאים: "שנפלתי מגובה 4.5 עד 5 מטר מהקונטיינר על המשאית" (ישיבה מיום 15/6/2010, עמ' 8, שורה 14). שנאמר לו על-ידי ב"כ הנתבעים, כי בגיליון חדר מיון, אין זכר לרכב, השיב שאינו יודע מה כתב הרופא. גם שנאמר לו שבבתי-חולים מקפידים לרשום אם היה רכב מעורב, ובמדבקה מסווגים את התאונה כתאונת דרכים, כאשר בגיליון חדר מיון במקרה דנא, אין זכר לרכב או לתאונת-דרכים במדבקה, השיב : "אני אמר לו שנפלתי מהקונטיינר, לא יכול להסביר את זה" (שם, עמ' 8, שורה 19).

איני זוקפת לחובת התובע את היעדר הרישום בגיליון חדר מיון של מעורבות רכב בתאונה, או היעדר הסיווג במדבקה של התאונה, כתאונת דרכים, שכן גיליון חדר מיון אינו חזות הכל, ויש להתחשב במכלול הראיות בתיק, מהן עולה כי בפגיעת התובע היה מעורב רכב, ועל כך למעשה הנתבעות לא חולקות, אלא טוענות לנסיבות אחרות לקרות האירוע, דהיינו שהתובע נפל ונפגע עת ניסה לפתוח את דלתות הקונטיינר לצורך פריקת הסחורה/המטען שבו. במקרה דנא, שוכנעתי שהתובע היה מעורב בתאונת דרכים, כעולה מגרסתו וגרסת עדיו שהיו עדים לתאונה. בנסיבות אלו, גם לא ראיתי כל נפקות או צורך בזימון הרופא לעדות, במיוחד שספק רב בעיני, אם יזכור דווקא את מה שאמר לו התובע בחלוף שנים כה רבות.

18. לתיק בית-המשפט הוגשה גם תעודה רפואית ראשונה לנפגע (ת/2), אשר נערכה על-ידי ד"ר מג'יד עסאקלה, רופא כללי בקופת חולים מאוחדת, ושם צוין בין היתר:

"התעסקות בשעת הפגיעה : פרוק סחורה.

תאור התאונה : בזמן פרוק סחורה עלה על קונטנר, לשחרר כבל, ירד גשם באותה עת, ברדתו החליק ונפל ארצה מגובהה של כששה מטרים".

לתובע נאמר בעניין זה, שבאחד המסמכים שהגיש לבית-המשפט, הרופא כתב את תיאור התאונה "בזמן פירוק סחורה", ותגובתו הייתה, שאינו יודע מה הרופא כתב, וכי סיפר לו שנפל מקונטיינר. שנאמר לו, שהוא כתב זאת בתיאור התאונה, השיב: "איך יכול לכתוב דבר כזה? הסחורה מעל הקונטיינר? אני נפלתי מעל הקונטיינר. יכול להיות שאמרתי לו רצינו לפרק סחורה" (ראה: ישיבה מיום 15/6/2010, שורות 30-31).

די למקרא התעודה, כדי להבין שהכתוב שם, אינו עולה בקנה אחד עם השכל הישר, הואיל ואם החל פירוק הסחורה, מדוע שהתובע יעלה על קונטנר לשחרר כבל, שכן הוא יכול לפרק הסחורה מבלי לשחררו. אם בכדי לפרק הסחורה צריך קודם לשחרר כבל, ספק בעיני עד כמה ניתן לומר שהתאונה אירעה בזמן פירוק הסחורה. מעבר לכך, שהתובע בעדותו בפניי, הלכה למעשה סתר את האמור בתעודה זו, ולו הנתבעות סבורות שיש בגרסת הרופא לתמוך בטענותיהן לעניין קרות התאונה, מצופה היה מהן לדאוג לזימונו, באמצעות בית-המשפט או בכל דרך אחרת.

הנתבעים טענו בעניין זה בסיכומיהם, כי יש להעדיף את גרסתו הנ"ל של התובע כפי שנמסרה בהזדמנות הראשונה והדבר מקבל משנה תוקף, מאחר ובתי-המשפט חזרו ופסקו לא פעם, כי למסמכים (במיוחד אלו הרפואיים) הראשוניים והסמוכים לאחר התאונה, יש לתת משקל מכריע לעניין קביעת נסיבותיה, משום שהם נוצרים בטרם לתובע או מי מטעמו יש זמן ושיקול דעת לשנות את נסיבות התאונה לפי צרכיהם (בעניין זה הפנה לפסיקה).

הייתי מקבלת טענה זו, לו האמור בתעודה הרפואית היה עולה בקנה אחד עם ההיגיון והשכל הישר. משלא כך פני הדברים, הנני דוחה טענה זו.

19. אכן קיימות סתירות בין עדות התובע לעדויות עדיו, אך אלו אינן מהותיות ואינן יורדות לשורשו של עניין. יחד עם זאת, לא אצא ידי חובתי אם לא אזכירן:

א. בעוד שהתובע העיד שהוא ונדים דיברו עם הרופאים בבית-החולים, ושהוא אמר לרופאים מה קרה, נדים היה איתו (ישיבה מיום 15/6/2010,עמ' 8, שורות 7-12), הרי שלשאלה מי דיבר עם הרופאים בבית-החולים, השיב נדים: "זיאד דיבר, מה אני צריך לדבר בשבילו. הכניסו אותו והתחילו לטפל בו, ישבתי בחוץ" (שם, עמ' 21, שורה 21). בהמשך שנאמר לו, שלא דיבר עם הרופאים, השיב שאינו זוכר.

ב. התובע העיד, כי אחרי התאונה, הנתבע לא הביא להם סחורה בקונטיינרים, לא היו להם קונטיינרים יותר, כי הפסיקו לייבא מטורקיה. בהמשך העיד, כי הקונטיינר שהיה מעורב בתאונה, זה לא הקונטיינר האחרון שלהם, היו עוד שני קונטיינרים מסין, שלא זוכר מי הובילם, הוא לא מטפל בזה (שם, עמ' 9). מנגד, חיכמת העיד שאחרי התאונה לא הביאו קונטיינרים מטורקיה, אלא מסין, והנהג שהיה מעורב בתאונה הוא מכירו: "...הוא הביא כמה נגלות. גם אחרי התאונה הוא הביא. הוא היה המוביל שלנו" (שם, עמ' 15, שורה 18).

ג. בעוד חיכמת העיד, כי הוא כיוון את האוטו (המשאית) והתובע עלה מקדימה, וכשכיוון את האוטו היה מאחור (שם, עמ' 16, שורה 32), הרי שנדים לשאלה מה עשה חיכמת בזמן התאונה, השיב: "לא זוכר. אין לי מה להסתיר, אני מדבר אמת. זה היה לפני שנים, אולי עישן סיגריה אולי שתה קפה, הם עמדו בצד וחיכו שירים את הכבל" (שם, עמ' 20, שורות 10-11).

אין בסתירות אלו בכדי לקעקע את מהימנות התובע ועדיו, שכן כאמור לעיל, סתירות אלו אינן מהותיות, שכן אין משמעות לשאלה אם לאחר התאונה הוביל הנתבע עוד קונטיינרים אם לאו. גם אי זכירת נדים מה עשה במדויק חיכמת בזמן התאונה, אינה נזקפת לחובת התובע ואין בה בכדי לקעקע את גרסת חיכמת, בשים לב לחלוף הזמן בין מתן עדותו של נדים לקרות התאונה, מה גם שהיות חיכמת עד לתאונה לא נסתרה. אותו הדין ביחס לעניין מי דיבר עם הרופאים מיד לאחר האירוע.

20. מנגד, לא מצאתי להעדיף את גרסת עד הנתבעים –סמיר- על פני גרסת התובע, הואיל ומצאתי סתירות בגרסתו, וגרסתו אף אינה עולה בקנה אחד עם ההיגיון והשכל הישר.

21. סמיר העיד בחקירה ראשית, כי בזמן התאונה הוא נכח: "חיכינו לקונטיינר שיגיע, הגיע משאית, חזר ברוורס עד הבית, לא היה לו קשה לתמרן, הוא עצר, איך שהוא עצר, מדברים אחד עם השני רגיל, התובע טיפס על הקונטיינר, כדי לפתוח את הבריח מלמעלה ומלמטה ונפל. אחרי שהמשאית עצרה בכמה דקות, היינו כולם שם, הוא טפס על הקונטיינר עצמו, רצה לפתוח את הבריח ונפל" (עמ' 35 לפרוטוקול מיום 24/11/2014, שורות 24-27). סמיר אישר, כי התובע רצה לפתוח את הבריח כדי לפתוח את הדלתות לשם פריקת הסחורה.

סמיר אישר בחקירתו הנגדית, שראה את התובע על הקונטיינר לפני הנפילה, הוא רצה לפתוח את הבריח, הוא תפס אותו לפתוח ונפל. דא עקא, שנאמר לו, שאין בריח מלמעלה, השיב : "לא יודע. הוא עלה על הקונטיינר. לא מתמצא בפרטים" (שם, עמ' 36, שורה 29). לא זו אף זו, שנאמר לו על-ידי ב"כ התובע, כי הוא מוכן להראות לו תמונות שאין בריח מלמעלה ולא פותחים קונטיינר מלמעלה, השיב: "לא מתמצא בזה. לא יודע. לא שמתי לזה. לא הסתכלתי" (שם, שם, שורה 31). משכך ובצדק נשאל, איך הוא אומר שהתובע רצה לפתוח את הבריח, אם לא שם לב, ותשובתו הייתה: "רצה לפרוק את הסחורה ולכן רצה לפתוח את הקונטיינר" (שם, עמ' 37, שורה 1).

לא ניתן לקבוע מדבריו של סמיר, כי התובע נפל עת ניסה לפתוח את דלתות הקונטיינר לצורך פריקת תכולתו, שכן גרסת סמיר בעניין זה, לא הייתה אחידה ועקבית, הואיל ולא ידע לומר בוודאות, האם יש בריח מלמעלה ולא הסתכל, כאמור לעיל. טענה הזוכה למשנה תוקף, לאור עדותו כדלקמן:

"ש. בגלל שרצה לפרק את הסחורה עלה למעלה לפתוח את הדלת מלמעלה על מנת לפרק את הסחורה. לא אמר לך שעולה למעלה לפתוח את הקונטיינר

ת. לא אמר לי. היינו כמה אנשים שם" (שם, עמ' 37, שורות 2-4).

לא זו אף זו, שנשאל על-ידי בית המשפט, האם ראה שיש בריח למעלה והתובע תופסו ומנסה לפתוח, השיב שאינו זוכר פרטי פרטים, אבל הוא תפס משהו כדי לפתוח את הקונטיינר (שם, עמ' 37, שורה 7). אומנם, אין מצופה מהעד בחלוף שנים כה רבות מיום התאונה ועד לעדותו בפניי שיזכור את התאונה לפרטי פרטים, אך כן מצופה ממנו שבפרט מהותי, האם ראה שיש בריח למעלה, כן יזכור, ולא יסתפק בתשובה לאקונית. במיוחד שגרסתו הראשונית הייתה שהתובע טיפס על הקונטיינר, כדי לפתוח את הבריח מלמעלה ומלמטה ונפל.

22. סמיר העיד מחד, כי הוא מכיר טוב את החצר, ובחצר אין כבלים (שם, עמ' 36, שורות 8-11). דא עקא, בטרם יבשה הדיו, שנאמר לו ע"י ב"כ התובע שאם יראה תמונות שיש שם כבלים, השיב: "אולי. לא זוכר בדיוק, אני לא מסתכל. יש כל מיני. יתכן שיש. אני לא שולל" (שם, שם, שורה 13). לסמיר נאמר, שהנהג, עדי התובע והתובע העידו שהמשאית לא יכלה להיכנס לחצר, כיוון שהיה כבל נמוך והתובע עלה על מנת לעזור למשאית, להרים את הכבל שהמשאית תעבור, האם זכור לו, ותשובתו הייתה שלא זכור לו דבר כזה: "במצב כזה אתה יודע איך זה קורה, אתה לא מסתכל על כל פרט ופרט" (שם, עמ' 36, שורה 17). אומנם, אין מצופה מסמיר שיסתכל על כל פרט ופרט, ותאונות לפעמים מתרחשות באלפית השנייה, אך עסקינן בפרט מהותי, והעובדה שאינו זוכר דבר כזה, יש בכך להשפיע על האמון שיש ליתן בגרסתו, במיוחד שעולה מגרסת התובע ועדיו עניין קיומו של הכבל, כמפורט לעיל. יתרה מכך, תשובתו של סמיר לשאלת בית-המשפט, האם כל מי שרוצה לפרוק סחורה מקונטיינר צריך לעלות על הגג של הקונטיינר הייתה כי: "אין לי מושג. אף פעם לא התעסקתי עם קונטיינר או דלתות של קונטיינר" (שם, עמ' 37, שורה 20). לא זו אף זו, לשאלה, האם ראה בפועל את התובע מנסה לפתוח משהו, השיב : "כן. אני ראיתי אותו מתעסק במשהו, תופס משהו, הוא תפס להגיע למעלה. הוא נפל מלמעלה" (שם, עמ' 37, שורות 22-23).

גרסת סמיר אף אינה עולה בקנה אחד עם השכל הישר, שכן לא יעלה על הדעת שרק לשם פתיחת דלתות הקונטיינר בכדי לפרוק סחורה, יצטרך התובע לטפס על הקונטיינר. די למקרא תשובת הנהג, הנתבע, לשאלה, האם צריך לעלות על משהו בכדי לפתוח: "אני מעל 20 שנה פותח קונטרנרים, אני לא עולה, אני מרים את הידיות ונותן משיכה והדלת נפתחת" (ישיבה מיום 22/9/2014, עמ' 29, שורות 22-23), גרסה אשר מצאתי ליתן אמון בה, כאמור לעיל, בכדי להיווכח שגרסת סמיר אינה הגיונית.

23. התוצאה מהאמור לעיל היא שאני קובעת, כי ביום התאונה, הגיע קונטיינר של סחורה (מכולה) במשאית הנהוגה על-ידי הנתבע 1, והיה צריך לאחסנה במחסן. הנתבע תמרן את המשאית על-מנת להגיע קרוב ככל שניתן למחסן, ואולם כבל שהיה במקום הפריע להתקדמות המשאית עם הקונטיינר לאחור. התובע עלה לקונטיינר/ארגז הרכב מקדימה, הרים הכבל כדי שהמשאית תוכל לנסוע לאחור, בהיותו על הקונטיינר הוא החזיק בכבל עד שהמשאית נסעה לאחור, ובבואו לרדת מהחלק האחורי החליק ונפל ארצה. כשהתובע נפל, המשאית הייתה בעצירה מוחלטת.

תאונת דרכים:

24. המחלוקת שנותרה היא, אם האירוע כפי שהתרחש מהווה תאונת דרכים על-פי הגדרת המונח בחוק. התובע טוען בסיכומיו, שירידתו מחלקו האחורי של ארגז המשאית, כפי שהוכח, נעשתה בסיום הנסיעה ופגיעתו אינה כתוצאה מעצם פעולת הפריקה שטרם החלה. הוא טען עוד כי אף אם תתקבל טענת הנתבעים לפיה הוא נפל מהמשאית בזמן פתיחת הדלת של הקונטיינר לצורך פריקת הסחורה, הרי עדיין מתקיימת במקרה דנא החלופה של "ירידה מהרכב", פעולה המהווה שימוש מוכר על-פי חוק. כאשר ישנה התנגשות בין מרכיביה של הגדרת המשנה בדבר "שימוש ברכב מנועי", גובר השימוש המוכר ברכב, במקרה זה הירידה מהרכב, על השימוש שאינו מוכר, פריקה מרכב עומד. בעניין זה הפנה לפסק-דין אוסם.

25. מנגד, הנתבעים טוענים, בין היתר, בסיכומיהם, כי יש להעדיף את גרסת סמיר, לפיה התובע נפל ונפגע עת ניסה לפתוח את דלתות הקונטיינר לצורך פריקת הסחורה שבתוכו. לפי גרסה זו, אין המדובר בתאונת דרכים, מאחר וחוק הפלת"ד מחריג מהגדרת "שימוש ברכב מנועי", פעולת פריקה וטעינה. ברע"א 418/03 אוסם נ' סמדג'ה, עליו מסתמך התובע, בית-המשפט קבע קביעה מפורשת, לפיה ניתן ללמוד, שפתיחת דלתות הקונטיינר אינה אלא בגדר טעינה ופריקה, ואינן מהוות תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק. גם אם בית-המשפט יעדיף את גרסת התובע, הרי גם הנסיבות המתוארות על-ידו, אינן מהוות תאונת דרכים כהגדרתה בחוק. כשמגדירים תאונה, כתאונת-דרכים, במובן חוק הפלת"ד, נדרשים להתקיימות שישה מרכיבים מצטברים, ביניהם למטרות תחבורה, רכיב אשר לא מתקיים במקרה דנא. התאונה אירעה בהיות הרכב במצב עצירה מוחלטת, היינו אין סיכון תחבורתי כלשהוא, ועל-כן, אין מטרה תחבורתית. כמו כן, התובע כאן, ירד מהרכב לצורך פריקת הסחורה ממנו, אשר לכל הדעות, אינה מטרה תחבורתית.

26. תאונת דרכים מוגדרת בחוק, בין היתר, כדלקמן: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה...". "שימוש ברכב מנועי", מוגדר בחוק כ: "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".

ברע"א 8061/95 יצחק עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נ(3) 532 (1996), נפסק כי: "בשלב הראשון על השופט לקבוע אם המאורע שלפניו נופל לגדרה של ההגדרה הבסיסית. במסגרת זו עליו לבחון גם אם היה במאורע שלפניו "שימוש" ואם המאורע נגרם על-ידי "רכב". הגדרתם של מונחים אלה מופיעה, מבחינה "טופוגרפית", בהמשכו של סעיף 1, אך מבחינה עניינית הם מהווים חלק מההגדרה הבסיסית עצמה. בחינתם של אלה היא חלק "פנימי" של ההגדרה הבסיסית עצמה. אכן, בגדר השלב הראשון על השופט לבחון את קיומם של ששת המרכיבים הבאים של ההגדרה הבסיסית: (1) מאורע; (2) נזק גוף; (3) עקב; (4) שימוש; (5) ברכב מנועי; (6) למטרות תחבורה. הנטל בשלב זה מוטל על הטוען לקיומה של תאונת דרכים. אם אחד מהמרכיבים הללו אינו מתקיים ­ואין נפקא מינה מהו המרכיב שאינו מתקיים – משמע שהמקרה אינו נופל בגדר ההגדרה הבסיסית...".

עוד נפסק שם, כי בנוגע לביטוי "למטרות תחבורה", הרי שזהו הביטוי (המפורש) למבחן התעבורתי: "המבחן התעבורתי ("למטרות תחבורה") מכוון כלפי השאלה, אם השימוש שנעשה ברכב הוא בגדריו של סיכון תעבורתי. על-פי גישה זו ייעודו של כלי רכב לעניין חוק הפיצויים – והדבר עולה עתה גם מהגדרת הביטוי "רכב" – הוא לשמש לתחבורה יבשתית. ייעוד זה יוצר, מעצם טבעו, סיכון תעבורתי. כל שימוש ברכב הגורם נזק גוף והנופל לגדריו של סיכון תעבורתי זה הוא "למטרות תחבורה".

27. משקבעתי, כי אני מאמינה לגרסת התובע ועדיו לעניין נסיבות התאונה, שהתובע נפגע תוך כדי ירידה מהקונטיינר, לאחר שעלה אליו לצורך הרמה/החזקת כבל שהפריע לנסיעת המשאית לאחור, בטרם החלה פעולת הפריקה, גרסה שנתמכה וחוזקה בעדות נהג המשאית, הרי שלא חלה כאן פעולת "פריקה", כטענת הנתבעים בסיכומיהם, המוחרגת מהגדרת "שימוש ברכב מנועי", והמדובר בתאונת דרכים, שכן המדובר בירידה מרכב, המוגדרת כחלק מ"שימוש ברכב מנועי".

28. בעניין זה, יאים הדברים שנאמרו על-ידי המלומד ריבלין בספרו תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית, 2012), בעמוד 179: "הכניסה לרכב והירידה ממנו הם בגדר "שימוש" לוואי הן על-פי המבחן הייעודי שהוצע עוד בפרשת שולמן והן על-פי הגישה התחבורתית שנתקבלה על ידי התיקון השמיני לחוק משנת 1990. גישה זו האחרונה רואה בפעולות אלה חלק מן הסיכון הנובע משימוש ברכב למטרות תחבורה. תיקון מס' 8 מנה מפורשות את הכניסה לרכב והירידה ממנו בגדר השימוש ברכב...".

המלומד ריבלין מוסיף ואומר, כי: "נפילה בעת ירידה מרכב היא שימוש של ירידה – כמשמעותה בהגדרת השימוש ברכב המנועי" (שם, עמ' 180).

29. התנאי המפורש והקביעה הכללית, כי השימוש, לצורותיו השונות, חייב להיות שימוש "למטרות תחבורה", הביא את הפסיקה לצמצם את הכניסה לרכב והירידה ממנו –המקימים תחולה לחוק – לאותם שימושי משנה המתקיימים בסמיכות זמנים לנהיגה עצמה (ראה ריבלין, עמ' 183). בעניין זה, הפנה התובע בסיכומיו לע"א 8548/96 יחיאל פדידה נ' סהר, חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נא(3) 825 (1997), שם נפסק כי:

"פעולה של עלייה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. כדי שפעולה זו תיחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות. מכאן, שלא כל פגיעה בתאונה בעת עלייה לרכב או ירידה ממנו תיחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאילו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו...השימוש כאמור ברכב – עלייה או ירידה ממנו – חייב להיות למטרות תחבורה. לפיכך, כאשר מוכיח נפגע, לדוגמה, כי נגרם לו נזק עקב עלייה לרכב על-מנת להסיעו, או לבצע בו כל פעולה למטרות תחבורה, או עקב ירידה ממנו בסיומה של נסיעה – ייכלל המאורע שבו נפגע במסגרת תאונת דרכים. לא כן, כאשר מתברר שהעלייה לרכב או הירידה ממנו לא היו קשורות כלל לשימוש תעבורתי ברכב".

30. בענייננו, השימוש שנעשה במשאית, הוא שימוש מוכר, ירידה מקונטיינר/מכולה, המהווה חלק בלתי נפרד מהמשאית/סמיטריילר. הירידה נכללת בהגדרת ה"שימוש ברכב מנועי", הקבועה בחוק. בעניין זה, יאים הדברים שנפסקו בע"א 6936/11, 7378/11 המגן חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' פלוני ואח' (17/3/14), אומנם ביחס לשימוש מוכר של כניסה לרכב, אך ניתן להקיש מהאמור שם לענייננו, כדלקמן:

"בענייננו, אין חולק כי התקיים מגע פיזי בין הניזוק למכולה, ולטעמי בכך מתקיים השימוש המוכר של "כניסה לרכב". הרכב בו עסקינן הוא משאית להובלת מטען. במקרה דנן מדובר במטען מסוג פסולת. ניתן לומר כי כל ייעודה של המשאית ככלי תחבורה גלום במכולת הפסולת המונחת עלייה, ולפיכך מכולה זו, מרגע שחוברה למשאית, מהווה חלק בלתי נפרד ממנה...ברי אפוא כי בחינת השימוש של כניסה לרכב צריכה להיעשות בראי אופי הרכב ותכליותיו, וכשמדובר במשאית תובלה יש להעמיד במוקד הבחינה את החשיבות והחיוניות של המכולה למימוש תכליתה של המשאית (כך גם נקבע ביחס לנפילה מיצול שחובר למשאית...).דומה כי בלי המכולה הייתה המשאית מאבדת את תכליתה. משכך, מצאתי כי עלייה על המכולה דינה כדין עלייה על המשאית עצמה, ולכן עליית המערער על המכולה מהווה שימוש מוכר מסוג "כניסה לרכב"...אמנם, ניתן לומר כי עלייה על המכולה לצורך מתיחת כיסוי הברזנט היא גם פעולת לוואי של חריג הטעינה והפריקה, באשר היא נועדה להביא את תהליך הטעינה לסיומו, ומשכך הינה חלק אינטגראלי ממנו...ואולם, אף הנחה זו לא תביא לביטול הנפקות של ההכרה בפעולת המערער כ"כניסה לרכב". הלכה היא כי אין בהתקיימות החריג של "פריקה וטעינה" כדי לשמוט את הקרקע תחת השימוש המוכר המתקיים במקביל ..."

31. התובע כאן, כאמור לעיל, עלה לקונטיינר, החזיק בכבל עד שהמשאית חזרה לאחור, ושהמשאית עצרה הוא רצה לרדת, החליק ונפל. פעולות של עלייה וירידה ממשאית/מקונטיינר, הן חלק מהסיכון הנובע משימוש ברכב למטרות תחבורה. ויודגש, הרמת הכבל והחזקתו על-ידי התובע, טרם פריקת הקונטיינר, היא פעולה שקשורה לפעולת הנסיעה, ונועדה לאפשר למשאית לנסוע לאחור. פעולה זו קשורה בקשר אינטגרלי לתהליך ההובלה שנועדה המשאית/הסמיטריילר לבצע, כדי שזו תוכל לנסוע לאחור לרחבת המחסן, ועל-כן ניתן לומר כי השימוש שעשה התובע בה טרם נפילתו מהקונטיינר, כאשר הקונטיינר הוא חלק אינטגראלי מהמשאית, נעשה לקדם את התכלית התחבורתית/תעבורתית של המשאית/סמיטרלייר, כך שמתקיים התנאי של "למטרות תחבורה". בעניין זה, יאים הדברים שנאמרו בע"א 6936/11 לעיל, אשר ניתן להקיש מהם גם על המקרה נשוא דיוננו כדלקמן:

"...בכדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, השאלה השנייה שדורשת מענה היא האם השימוש ברכב נעשה "למטרות תחבורה"...בענייננו, אין חולק כי מטרת העלייה למשאית הייתה מתיחת הברזנט שנועד לכסות את המכולה, לאחר העמסתה... פעולת כיסוי המטען קשורה בקשר הדוק לתהליך ההובלה שנועדה המשאית לבצע, שכן היא מבוצעת במטרה לשמור על שלמותו של המטען ולאפשר את הובלתו בבטחה. מדובר, אם כן, בפעולה עצמאית שעניינה בהגשמת ייעודה של המשאית...כניסה לרכב תובלה לשם כיסוי המטען היא אינהרנטית לפעולת הנסיעה ונועדה לקדם את תהליך ההובלה, וזאת בשונה, למשל, מטיפוס על סולם הרכב במטרה לתלות שלט פרסומת, או בכניסה לרכב במטרה לקחת דבר מה שנשכח בתוכו ...על כן, מסקנתי היא כי השימוש שעשה המערער במשאית טרם נפילתו ממנה, נעשה במטרה לקדם את התכלית התחבורתית של המשאית, כך שמתקיים התנאי השני בדבר שימוש "למטרות תחבורה".

ויודגש, ערה אני לאמור ברע"א 5880/02 ניר לי שיפוצים ובנייה בע"מ ואח' נ' נזרי דניאל ואח' (20/2/03), אליו הפנו הנתבעים בסיכומיהם. יחד עם זאת, שם נידונה בין היתר, התחרות בהגדרת "שימוש ברכב מנועי", בין החזקה הממעטת, לפיה טעינה ופריקה כשהרכב עומד אינם בגדר שימוש ברכב מנועי, לבין החזקה המרבה, הרואה ב"הינתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו כשהרכב עומד או חונה" כשימוש ברכב מנועי. בית-המשפט, פסק שם, בין היתר: "לענייננו, המחוקק, בקובעו שפעולת טעינה או פריקה כשהרכב עומד אינה נחשבת ל"שימוש ברכב מנועי", יצא מנקודת הנחה שבפעולות אלה, כשהרכב סטטאטי, אין סיכון תחבורתי מובהק. הסיכון הקיים הוא סיכון האופייני לכלל פעולות טעינה או פריקה של מטענים. נזק שנגרם בשל התממשות סיכון שכזה, אינו אמור להיות בר פיצוי לפי חוק הפיצויים...".

במקרה נשוא דיוננו, גם אם המשאית הייתה במצב של עצירה מוחלטת, אין בכך בכדי לקבוע שאין המדובר בסיכון תחבורתי, שכן העצירה של המשאית הייתה מכורח הנסיבות, להזיז את הכבל, שאם לא כן לא הייתה יכולה להמשיך בנסיעתה. ויודגש, הירידה מהמשאית/הקונטיינר כפי שעולה מעדויות התובע ועדיו, ואשר לא נסתרה, הייתה בסמיכות זמנים לנהיגה עצמה במשאית. דהיינו, החזקת הכבל איפשרה לנתבע לנסוע לאחור, הוא עצר, ואז התובע ירד, החליק ונפל .

מעבר לכך, שלא ניתן להתעלם מכך, שפס"ד ניר לי לעיל, ניתן בטרם ניתן רע"א 418/03 וערעורים נוספים, אסם תעשיות מזון בע"מ נ' יעקב סמג'ה ואח', פ"ד נט (3) 541 (2004), אשר מתייחס גם לאמור שם (ראה : סעיפים 13-14 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין) (להלן : "פס"ד אסם"), ואשר אליו אתייחס בהמשך.

32. כאמור לעיל, לא קיבלתי את גרסת הנתבעים, כי התובע נפל עת ניסה לפתוח את הקונטיינר לצורך פריקת הסחורה. יחד עם זאת, גם אם הייתי מקבלת את גרסתם, הרי שאני מקבלת בעניין זה את טענת התובע בסיכומיו, כי קיימת במקרה דנא החלופה של "ירידה מהרכב", וכי השימוש במקרה זה של ירידה מרכב, גובר על השימוש של פריקה מרכב עומד.

בפס"ד אסם, נידונה שאלת ההתנגשות בין שימוש מוכר, שלא נקשר ישירות בלשון החוק לחריג הממעט – כגון כניסה לרכב או ירידה ממנו – לבין החריג הממעט הנוגע לטעינה ופריקה כשהרכב עומד. בהקשר זה פסק כב' השופט ריבלין:

"הנה-כי-כן, פעולות מסוימות הן "חלק אינטגרלי" של פעולת הטעינה או הפריקה, "משלימות" אותה או "מאפשרות" את ביצועה. אופיין זה מביא אותן בגדרי פעולת הטעינה והפריקה עצמה. זו לא הייתה "אפשרית" או "שלמה" בלעדיהן. לפיכך חל על פעולות לוואי אלה דין הפריקה והטעינה, לאמור הן באות בגדר החריג. וכאן מגיעים אנו אל לב-לבו של הקושי בסוגיה שבפנינו, המתעורר כאמור בעת שאותן פעולות לוואי, הן עצמן, מהוות בה-בעת גם שימוש מוכר על-פי החוק. מה דינן של דרכי השימוש האלה, שאינן עצמאיות אלא כרוכות בטעינה או בפריקה, ושאינן מדגימות התרחשות המוחזקת כתאונת דרכים? ניתן להציע שני מודלים עיקריים לפתרון השאלה הזו...המודל השני מורה כי גם במקרים הללו די בכך שהאירוע מקיים את אחת מדרכי השימוש המוכרות על-מנת שתקום תחולה לחוק הפיצויים. על-פי מודל זה, אין בעובדה שהאירוע מקיים גם את הוראת ההמעטה שעניינה פריקה וטעינה כדי לאיין את נפקות קיומו המקביל של "שימוש ברכב מנועי" על-פי הגדרת החוק. מודל זה נשען על תפיסה שלפיה אירוע המקיים הן את הריבוי הן את ההמעטה מגלם בתוכו למעשה שתי פעולות, ומתוך שאחת מהן הוכרה במפורש על-ידי החוק כדרך של "שימוש ברכב מנועי", אין להדירה מן החוק אך משום שבמקביל נתקיימה גם פעולה אחרת, שאינה מהווה שימוש כזה... המודל הראוי הוא לדעתנו המודל השני".

כב' השופט ריבלין, מנה את הטעמים העיקריים, מדוע המודל השני, הוא הראוי לטעמם, ובין יתר טעמיו ציין :

א. מודל זה מתיישב עם התפיסה, שהובעה עוד בטרם נחקק תיקון מס' 8, ולפיה פעולת הטעינה והפריקה היא בעלת אופי תעבורתי. קביעת החריג הסטטוטורי אינה גורעת מתפיסה זו ואינה משנה מאופיין התחבורתי של פעולות הפריקה והטעינה. לפיכך, אף שפעולות הטעינה והפריקה, כשהרכב עומד, אינן נמנות עם דרכי השימוש המוכרות בחוק, לא תתאיין נפקותן של פעולות אחרות, המהוות שימוש מוכר, אף אם נעשו בזיקה לטעינה ופריקה, שהיא עצמה שימוש תחבורתי ברכב.

ב. המחוקק סבר כי הסיכון הטמון בפעולת הפריקה והטעינה, כשהרכב עומד, כשלעצמו אין בו כדי להצדיק את החלת משטר הפיצוי של החוק, אולם מקום שמתקיים בו גם שימוש נוסף, מוכר, ממילא מתקיים באירוע סיכון נוסף, הנובע מאותו שימוש מוכר. לגבי סיכון אחרון זה הביע המחוקק דעתו, מפורשות, כי יש לראות בו סיכון המקים תחולה לחוק הפיצויים.

עוד פסק כב' השופט ריבלין בעניין : "...המודל השני מייתר קושי זה בקובעו כי השימוש המוכר – כניסה לרכב או יציאה ממנו – די בו כדי להביא את המקרה בגדר חוק הפיצויים. על-פי מודל זה, גם אם נראה בפעולת העלייה לרכב או הירידה ממנו, כפי שהתרחשה בערעורים שבפנינו, כפעולת לוואי הקשורה בזיקה הדוקה לטעינה או לפריקה, גם אז לא תישלל תחולת החוק".

33. פועל יוצא מהאמור לעיל, שגם אם הייתי מקבלת את גרסת הנתבעות לעניין נסיבות האירוע, הרי שאין בכך להוביל בהכרח למסקנה שהאירוע מקיים גם את הוראת ההמעטה שעניינה פריקה, כדי לאיין את נפקות קיומו המקביל של "שימוש ברכב מנועי" – ירידה - על-פי הגדרת החוק. ויודגש, הואיל ובענייננו אין מחלוקת שנגרם לתובע נזק גוף, אלא המחלוקות הן כאמור לעיל, ניתן לקבוע שלתובע נגרם נזק גוף, עקב שימוש ברכב מנועי, כאשר שימוש זה היה למטרות תחבורה, ומשכך עסקינן בתאונת דרכים החוסה בגדרה של חוק הפיצויים.

34. מהודעת ב"כ התובע, והאמור בפרוטוקול מיום 10/3/14, נראה כי לתובע נקבעה נכות צמיתה במל"ל. משכך, לא נותר לדון, אלא בשאלת גובה הנזק. אי לכך, אני מורה לב"כ התובע ולב"כ הנתבעים להגיש תחשיבי נזק, כל צד תוך 10 יום, כשב"כ התובע מתחיל.

35. נקבע לקדם-משפט למתן הצעה ביום יום 18.7.15 בשעה 9.30. הדיון יתקיים בהיכל המשפט בנצרת.

המזכירות תמציא העתק פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט סיוון תשע"ה, 16 יוני 2015, בהעדר הצדדים.