1. ביום 23.10.2013 נתן כבוד השופט מ' נדל ז"ל את פסק הדין בתביעה זו – תביעה של עורך דין לתשלום שכר טרחה בידי לקוח בגין ייצוגו בהליך בבית המשפט. בפסק הדין התקבלה התביעה, ברובה. הלקוח הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. בפסק הדין שבערעור מיום 15.6.2014 הותיר בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא ד"ר א' אברהם) על כנה את הקביעה בפסק הדין בענין שיעור שכר הטרחה שעליו הוסכם בין הצדדים. כן הותיר על כנה את הקביעה בפסק הדין, לפיה לא נגרם ללקוח כל נזק מניגוד העניינים לו טען (ניגוד עניינים שבו, לטענת הלקוח, בא כוח הצד שכנגד בהליך המשפטי היה מצוי, בעקבות כך שבגלגולה הקודם של אותה פרשה, בא כוח הצד שכנגד ייצג את הלקוח). עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי טענות הגנה אחדות של הלקוח, אשר מפורטות להלן, לא זכו למענה בפסק הדין:

א. הטענה לפיה הסכם השכר (40,000 ₪) הושג בהטעייתו של הלקוח (או במצג שווא רשלני וכד'), שטען כי עורך הדין העריך באוזניו, כי ההליך בעתירתו עתיד להפרש על פני 10 דיונים;

ב. הטענה לפיה נאמר ללקוח שהוא עתיד לקבל 70% משכר הטרחה בפסיקת הוצאות לטובתו בעתירה;

ג. הטענה לפיה עורך הדין התרשל בכך שמשך את העתירה בלא שנועץ בו;

ד. הטענה לפיה כיוון שההליך בבית המשפט המחוזי נסתיים לפני שנתקיים דיון בעתירה, לפי סעיף 3.7 להסכם השכר, השכר צריך לעמוד על שני שלישים בלבד משכר הטרחה המוסכם.

ה. כן קבע בית המשפט המחוזי כי היה על בית המשפט קמא לבחון את נחיצותו של ההליך בו נקט עורך הדין.

בית המשפט המחוזי קבע כי הדיון יושב לבית משפט השלום על מנת להשלים את הדיון בטענות אלה. כן קבע, כי כיוון שלדאבוננו הלך השופט קמא המנוח לבית עולמו, נראה כי לא יהא מנוס משמיעה חוזרת של העדים, שכן מרבית השאלות שנותרו בלא מענה בפסק הדין צריכות הכרעה עובדתיות. עם זאת קבע בית המשפט המחוזי כי "סוגיה זו, משמע אם לשמוע עדים מחדש, הנני מותיר לשיקול דעתו של המותב שישב עתה בדין" (פס' 15 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי). התיק הועבר למותב זה. ביום 22.6.2014 הוריתי לצדדים להודיע את עמדתם בשאלה האם יש לשמוע את העדים מחדש או שמא יש לפעול לפי האמור בתקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. התובע טען כי יש לפעול לפי תקנה 177, והנתבע הודיע שאיננו מתנגד לכך. לאור עמדות הצדדים, ולאחר קריאת התיק, הגעתי למסקנה שניתן לערוך את ההשלמות בפסק הדין גם מבלי לשמוע שוב את העדים. להלן ההשלמות.

א. הטענה לפיה הסכם השכר (40,000 ₪) הושג בהטעייתו של הלקוח (או במצג שווא רשלני וכד'), שטען כי עורך הדין העריך באוזניו, כי ההליך בעתירתו עתיד להפרש על פני 10 דיונים

2. הלקוח לא עמד בנטל להוכיח טענת הגנה זו. הלקוח הצהיר בתצהיר שצורף לבקשתו לרשות להתגונן בפני התביעה, כי הגיע לפגישה אצל עורך הדין עם חברו חנניה דהן, וכאשר הם טענו כי שכר טרחה בסך 40,000 הוא גבוה, השיב עורך הדין "תראה עתירה כזו יהיה בה מינימום אם לא יותר 10 דיונים בבית משפט בנוסף ל-5 או 6 פגישות עם הוועדות הרלוונטיות, המועצה, והמנהל" (שם, פס' 8). הלקוח צירף לבקשת הרשות להתגונן גם תצהירו של חברו הנזכר חנניה דהן. הציטוט המדויק של הדברים המיוחסים לעורך הדין – מילה במילה – מופיע גם בתצהירו של חנניה (שם, פס' 9). מעבר לכך שעל-פי תצהיריהם, עדים אלה זוכרים בדיוק את אותו נוסח (לא קצר) של משפט שנאמר זמן ניכר לפני מתן התצהיר, הם הוסיפו והצהירו כי אותה פגישה "[]הייתה בנוכחות כל עורכי הדין של המשרד למעט עו"ד סופר" (פס' 5 לתצהיר הלקוח, פס' 7 לתצהיר חנניה דהן). אלא שלאחר שעורך הדין לא הגיש תצהירים של פרקליטים נוספים ממשרדו (למעט עו"ד קינן), נמנע הלקוח מלבקש מבית המשפט לזמן אותם לעדות. מאחר והנטל להוכיח את טענת ההגנה בדבר מצג שווא בפגישה רובץ על כתפי הלקוח, אך הוא נמנע מלהביא את כל העדים הרלוונטיים (לרבות באמצעות בית המשפט, ולא רק את חברו חנניה) – יש לזקוף זאת לחובתו. דברים אלה, אשר נכתבו בענין המשמעות הראייתית של מחדלו של צד שעליו רובץ נטל שבאי-הבאת ראיה (מסמך) המצויה אצל היריב, יפים גם לענין אי-הבאת ראיה בדמות עדות של עד שהיריב לא הביא:

"המערערת טענה... שאי הצגת 'הצעת הביטוח'... על-ידי המשיבה... פועלת לרעתה... אין לקבל את הטענה. ראשית, עמדו למערערת דרכים דיוניות לגרום להצגת הצעת הביטוח... שנית, אין לשכוח שהמערערת היא המבקשת לשכנע..." (ע"א 793/89 בניני מ. י. גינדי הנדסה ופיתוח בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו(3) 324, 331 (1992)).

ראו גם דבריו של קדמי:

"יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד..." יעקב קדמי על הראיות 1890 (חלק רביעי 2009)).

ובהמשך:

"מקום שצד נמנע מהצגת ראיה התומכת ביריבו – על היריב לדאוג להצגתה; והוא לא יכול להינות מאי הצגתה על-ידי בעל הדין המחזיק בה אלא אם הלה מונע זאת ממנו..." (שם, בע' 1901).

התוצאה היא שהלקוח לא הרים את הנטל להוכיח את טענת ההגנה בדבר מצג לפיו יהיו לפחות 10 דיונים בעתירה.

אוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך, כי קבלת טענה של לקוח לפיה הוא בחר לשלם את שכר הטרחה שביקש עורך הדין בהסתמך על מספר הדיונים שיתקיימו בתיק – אינה בגדר ברור מאליו. לעומת התקשרויות מסוגים אחרים שבהן מספר האירועים הוא חלק מרכזי בהחלטה לשלם את המחיר המבוקש (למשל – מספר הקונצרטים במנוי לסימפוניה; מספר הלילות בחבילת נופש), צודק עורך הדין בטענתו לפיה העיקר בהתקשרות לייצוג בהליך בבית המשפט הוא התוצאה, והישג המגיע מוקדם יותר, במקום מאוחר יותר – מטיב דווקא עם לקוח. כאשר שכר הטרחה הוא כולל להליך משפטי, כמו בענייננו (במובחן מתעריף לשעת עבודה או תעריף נפרד לכל דיון), יש אמנם רלוונטיות, בתמחור, למספר הדיונים אשר עלולים להתקיים בתיק; ברי, עם זאת, שלא ניתן לדעת מראש כמה ישיבות יתקיימו בפועל וכאמור, אם התוצאה מושגת בפחות ישיבות, הדבר מטיב עם הלקוח. הלקוח לא הוכיח כי העתירה שהגיש עורך הדין בשמו – שהבקשה לצו ביניים שבה מחזיקה לבדה 22 עמודים (לא כולל נספחים) – מהווה הליך פשוט עד כדי כך, שאינו יכול להצדיק את שכר הטרחה שעליו הוסכם. גם לא ברור מאליו בעיניי שעל מנת להביא לקוח להסכים לשכר טרחה גבוה יבחר עורך דין להציג מצג מוגזם בענין מספר הדיונים הצפויים דווקא. אם מדובר בתיק מורכב, העבודה שתידרש להכנת התיק מצדיקה שכר טרחה גבוה יותר, גם אם לא יהיו דיונים רבים. אף נשאלת השאלה האם סביר שעורך דין יפתה לקוח במצג שיהיו דיונים רבים אם הוא יודע שקיים סיכוי בלתי מבוטל שלא יהיו הרבה דיונים ושהלקוח עלול לבוא בטענות אליו. כאמור, כל זאת נאמר בבחינת למעלה מן הצורך, שכן הלקוח לא הרים את הנטל להוכיח שהמצג הנטען הוצג לו.

ב. הטענה לפיה הוצג שהלקוח עתיד לקבל 70% מן השכר בפסיקת הוצאות לטובתו בעתירה

3. הניתוח בענין טענה זו דומה לניתוח בענין הדברים המיוחסים לעורך הדין לפיהם יהיו בעתירה 10 דיונים לפחות. הלקוח וחברו הצהירו בתצהיריהם כי האמירה בדבר השבת 70% משכר הטרחה בהוצאות שייפסקו לטובת הלקוח, נאמרה באותה ישיבה שבה אמר עורך הדין, כנטען, שיהיו בעתירה 10 דיונים לפחות. כפי שכבר צוין, הלקוח נמנע מלהביא לעדות את הפרקליטים האחרים במשרדו של עורך הדין (למעט עו"ד קינן אשר נתן תצהיר מטעם עורך הדין), ועל כן הוא לא הרים את הנטל להוכיח את טענת ההגנה בענין זה. בדומה להערה לעיל שהוערה למעלה מן הצורך לגבי מצג בדבר 10 דיונים, אעיר בבחינת למעלה מן הנדרש כי קבלת 28,000 ₪ עבור הוצאות בעתירה מינהלית רחוקה ממובטחת (גם אם הלקוח אינו מפסיד בעתירה וגם אם העתירה אינה מסתיימת בפשרה ללא צו להוצאות), והטענה שעורך הדין הבטיח דבר שכזה בישיבה איננה, כשלעצמה, גוררת אמון רב.

ג. הטענה לפיה עורך הדין התרשל בכך שמשך את העתירה בלא שנועץ בלקוח

4. טענה זו דינה, אף היא, להידחות. טענה עובדתית זו אינה מופיעה כלל בתצהיר התומך בבקשת רשות להתגונן, אשר הפך לכתב הגנה עם מתן הרשות להתגונן (תקנה 211 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; פרוטוקול 8.2.2009 ע' 9). כיום אין מחלוקת על כך שלאחר הדיון בבקשה לצו ביניים בעתירה, בו נכח הלקוח ובמסגרתה הושגה פשרה ועורך הדין הלל (התובע) משך את העתירה, הזמין הלקוח את עו"ד הלל ועו"ד קינן לארוחה במסעדת דיאנה ואף העניק לעו"ד קינן תשר בסך של 100$. ספק רב אם כך נוהג לקוח המתרעם על כך שעורכי דינו משכו את עתירתו מבלי להיוועץ בו, וטענת הלקוח שהוא עשה כן כי הוא לא הבין באותו שלב את המהלך שעשו עורכי הדין (ולכן לא התרעם על כך באותו שלב), אינה משכנעת. על כל אלה: בפעם הראשונה שעניין הארוחה והתשר הועלה, הוא הועלה בידי הלקוח באופן יזום, אך זאת תוך ניסיון להרחיק את האירוע מיום הדיון בבקשה לצו ביניים ולשייכו למועד מוקדם יותר – היום שבו שולמה האגרה והוגשה העתירה, בנוכחות עו"ד קינן בלבד ושלא בנוכחות התובע עו"ד הלל: "...נאלצתי ללכת לביהמ"ש ולצלם את התיק, גם להגיש את העתירה אני הסעתי את עו"ד קינן, לאחר ששילמתי את אגרת ביהמ"ש, הזמנתי את עו"ד קינן לאכול משהו איתי ועל עבודתו היפה הוא גם קיבל ממני 100$ טיפ" (פרוטוקול 8.2.2009 ע' 4). רק בהמשכה של חקירתו הנגדית של הלקוח "עבר" אירוע זה למיקומו הנכון על ציר הזמן, קרי – ליום הדיון בבקשה לצו ביניים, לאחר סיום הדיון שבו עורכי הדין משכו את העתירה; ורק בהמשכה של חקירתו הנגדית "צורף" לארוחה התובע עו"ד הלל, אשר לפי הגרסה הראשונה בענין נסיעה עם עו"ד קינן לבית המשפט, לא נכח באירוע:

"האם קיבלת לאחר שהתיק נגמר שיחות טלפון ממני או מהמשרד לבוא ולהסדיר את יתרת התשלום.

ת. לא קיבלתי שום שיחת טלפון ממך, הייתי אצלך יומיים לאחר החלטת ביהמ"ש, כשיצאנו מביהמ"ש אמרת לי שאני ישכח מהחוב, כשבאתי אליך לראות איך לאכוף את החלטת ביהמ"ש באת ודרשת את כל הכסף. כשהיינו במסעדת דיאנה לאחר שסיימנו בביהמ"ש, אמרת לי שאני ישכח מיתרת הכסף שאני חייב, חשבתי שכאן מסתיים העניין ואתה מחזיר לי את שאר הכסף, במסעדה היינו אני אתה וצבי קינן

...

ש. נכון שבתום הדיון אמרת שאתה רוצה להזמין אותנו למסעדה.

ת. יכול להיות" (שם, ע' 6).

למען הסר ספק: אף לעדותו של הלקוח, היום שבו הסיע את עו"ד קינן לבית המשפט ויום הדיון בבקשה לצו ביניים בעתירה המינהלית הם שני מועדים שונים (ראו עדותו של הלקוח בפרוטוקול 8.2.2009 ע' 5). ראו גם עדותו של עו"ד קינן:

"שאלה: האם קיבלת בונוס

תשובה: כן. בסכום של 100 דולר, וזאת לאחר שקיבלנו את צו הביניים" (פרוטוקול 27.2.2012, ע' 23 ש' 25-26).

המסקנה היא, שהלקוח, אשר היה מרוצה לאחר הסדר הפשרה שהושג בדיון בבקשה למתן צו ביניים עד כדי הזמנת עורכי הדין למסעדה ומתן תשר לעו"ד קינן, ניסה להרחיק את הארוחה במסעדה מיום הדיון למועד אחר, שבו התובע כלל לא נכח. עובדה זו מטה את הכף בשאלה האם יש להאמין ללקוח, בגרסתו המאוחרת, שהוא לא הבין את המהלך המשפטי בעת משיכת העתירה ורק בגין כך הזמין את שני עורכי הדין למסעדה ונתן תשר. ניסיון הלקוח "להזיז" את מועד הארוחה במסעדה ממועד שחל מיד עם משיכת העתירה בתום הדיון ליום קודם, תוך "העלמת" התובע מן הארוחה, מלמד כי שתי הטענות – הטענה המקורית בענין מועד ההזמנה למסעדה והמשתתפים בה והטענה העובדתית המאוחרת והחלופית בענין אי הבנת המהלך המשפטי – נועדו לאותה תכלית, שהיא – התחמקות מתשלום שכר טרחה. אני דוחה את טענת ההגנה לפיה עורך הדין התרשל בכך שלא נועץ בלקוח לפני משיכת העתירה.

הטענה לפיה ההליך בבית המשפט המחוזי נסתיים לפני שנתקיים דיון בעתירה, לפי סעיף 3.7 להסכם השכר, ולכן השכר צריך לעמוד על שני שלישים מהמוסכם.

5. גם טענה זו אין בידי לקבל. לא זו בלבד שאין בכתב ההגנה של הלקוח (התצהיר בבקשת רשות להתגונן) טענה ששכר הטרחה עומד על שני שלישים מהשכר הנקוב הסכם השכר הכתוב; הלקוח טען בכתב ההגנה כי הסכם שכר הטרחה בגין העתירה –

"היה בעל פה בלבד ונקבע על סך 40,000 ₪ כולל מע"מ.... לא נחתם מעולם שום הסכם כתוב. אני מוכרח לציין שהייתי המום ונסער נוכח צירפו של הסכם שכ"ט, שזה מעולם לא הובא בפני, וכי זו הפעם הראשונה בה ראיתי הסכם זה. אציין כי באותו היום חתמתי על יפוי כח בלבד. אני יודע בוודאות כי מעולם לא נחתם או דובר על חתימתו של הסכם שכ"ט שזה סוכם בע"פ בלבד כאמור" (סעיף 11-12 לתצהיר בבקשת הרשות להתגונן; ההדגשה במקור).

הלקוח דבק בעמדה זו גם בדיון בבקשת הרשות להתגונן (ראו פרוטוקול 8.2.2009 ע' 9). לגבי הסכם שכר טרחה קודם – הסכם בעל נוסח זהה לזה שבמחלוקת (למעט המשתנים כגון סוג ההליך ושיעור שכר הטרחה), אשר היה מיועד לייצוג הלקוח בידי עורך הדין בבקשה לצו מניעה (שלבסוף לא הוגשה) – העיד הלקוח כי הוצג לו רק הדף השני של אותו הסכם קודם; כי הוא שאל במה מדובר; וכי ונאמר לו שחתימתו נדרשת רק למען ה"פרוטוקול" (ראו פרוטוקול 8.2.2009 ע' 8). עיון בנספחי כתב התביעה שאליהם הופנה הלקוח בעדותו אינו מותיר ספק כי הלקוח העיד בדיון בבקשת הרשות להתגונן כי הוא מעולם לא חתם על הסכם שכר הטרחה המאוחר (ע"ס 40,000 ₪) שהוא ההסכם מושא המחלוקת, ואילו על הסכם שכר קודם הוחתם על העמוד השני. דא עקא, בהמשך בירור התביעה החל הלקוח לשנות את גרסתו ולטעון כי הסיפור בדבר החתמתו על העמוד השני של הסכם שייך לא להסכם הקודם, אלא להסכם המאוחר, מושא המחלוקת:

"אתה אומר שיש שתי גרסאות, האחת שמעולם לא נחתם הסכם וגרסה שנייה – שאמרו לי שזה שכר טרחה אבל זה לפרוטוקול....בזמן שחתמנו על אותו הסכם שכר טרחה, דיברנו על שכ"ט של 40,000 ₪ בגין הגשת עתירה" (פרוטוקול 11.11.2012 ע' 38 ש' 1-14).

הנה, מחליף הלקוח את גרסתו לגבי ההסכם שעליו חתם לשם "הפרוטוקול", מההסכם המוקדם בענין צו מניעה, להסכם מושא המחלוקת בענין עתירה מינהלית בו נקבע שכר טרחה על סך 40,000 ₪. הדבר - אינו בכדי, שכן כעת עומדת בפנינו טענת הלקוח לפיה נוכח חתימתו על ההסכם מושא המחלוקת, יש לזכותו בהפחתת שכר הטרחה. כבר ברור שיש לדחות את הטענה, אך יוטעם, בנוסף, כי גם לפי גרסה מאוחרת זו, הלקוח אינו רואה בעמוד זה מתוך הסכם שכר טרחה בכתב חוזה המשקף את הסכמות הצדדים, אלא - נייר שעליו הוחתם במרמה. עיננו הרואות כי אף אחת מגרסאותיו העובדתיות הסותרות של הלקוח אינה מאפשרת לו להסתמך על סעיף בחוזה הכתוב כהסכם שכר הטרחה שלו עם עורך הדין.

למעלה מן הצורך, ולגוף הטענה בדבר פרשנות חוזה שכר הטרחה הכתוב: סעיף 3.7 המדובר להסכם קובע -

"אם יחליט הלקוח להפסיק את טיפולו של עוה"ד בכל שלב עד לפני הדיון הראשון או לפני הגשת התיק לביצוע בלשכת ההוצל"פ, ישלם הלקוח לעו"ד שכ"ט בשיעור של 2/3 משכר הטרחה המוסכם לעיל".

הצדדים השקיעו משאבים בניסיון לפרש את משמעות הדיבור "הדיון הראשון" בסעיף המצוטט. מדובר בשאלה האם הדיון שהתקיים היה "הדיון הראשון" בעתירה. מצד אחד, באותו דיון, אשר נקבע לשמיעת הבקשה לצו ביניים, ביקשו באי כוח הלקוח למשוך לא רק את הבקשה לצו ביניים אלא גם את ההליך העיקרי (העתירה). אולם, מהצד השני, בהחלטה בסוף הדיון נכתב רק שהבקשה לצו ביניים נמחקת (ולא נכתב שהעתירה נמחקת). כך או אחרת, דין הטענה להידחות, שכן לפי סעיף 3.7 המצוטט, ההפחתה בשכר הטרחה היא רק "אם יחליט הלקוח" להפסיק את טיפולו של עורך הדין. הלקוח אינו טוען הרי כי הוא ביקש להפסיק את טיפולו של עורך הדין, אלא שהטיפול של עורך הדין הסתיים כי עורך הדין כרת פשרה שהביא לסיום ההליך מבלי להיוועץ בו.

גם אם אתעלם מכל אלה, הלקוח ממילא לא עמד בנטל להוכיח את טענת ההגנה לפיה טיפולו של עורך הדין הסתיים "לפני הדיון הראשון". אם הדיון שהתקיים היה נקבע מלכתחילה כדיון גם בעתירה וגם בצו ביניים, לא היתה כל שאלה שהדיון היה "הדיון הראשון". אם בהחלטתו בסוף הדיון בית המשפט לענינים מינהליים היה קבוע מפורשות כי בנוסף למחיקת צו הביניים, גם העתירה נמחקת, גם אז לא היתה שאלה שהדיון היה "דיון ראשון", שכן מכוח הפשרה ביקשו באי כוח הלקוח ליתן החלטה לא רק בבקשה לצו ביניים (החלטת מחיקה) אלא גם בעתירה (החלטה מסוג פסק דין מוחק). נוכח העדר התייחסות מפורשת של בית המשפט לענינים מינהליים לבקשת באי כוח הלקוח למחוק גם את העתירה, קמה ועולה השאלה העובדתית-משפטית כיצד טופלה ההחלטה במזכירות בית המשפט – כהחלטה אשר סוגרת רק את הבקשה לצו ביניים, או כבקשה הסוגרת גם את העתירה. הלקוח לא טען וממילא לא הוכיח שתיק העתירה המינהלית כולו לא נסגר עקב ההחלטה, שהעתירה נותרה תלויה ועומדת, או האם ניתנו בה החלטות נוספות (כגון החלטת סגירה נפרדת) לאחר הדיון שהתקיים. נתונים עובדתיים-מזכירותיים אלה חשובים במלאכת הפרשנות האם יש לראות באי-הציון מחיקת העתירה (בנוסף למחיקת הבקשה לצו ביניים), כהשמטת קולמוס או ענין מהותי יותר. הלקוח – שעליו רבץ הנטל בטענת הגנה זו – לא עשה זאת.

ה. נחיצותו של ההליך בו נקט עורך הדין

6. גם בענין טענה אחרונה זו, לפיה עורך הדין התרשל בהחלטתו להגיש עתירה מינהלית, לא הרים הלקוח את הנטל הרובץ על כתפיו. הלקוח טוען כי הופנה אל עורך הדין על מנת להביא לידי יישום הסכם פשרה אליו הגיע עם המועצה המקומית מגדל בשנת 2004 ואשר קיבל תוקף של פסק דין. לטענת הלקוח, די היה בפעולה משפטית לאכיפת הסכם הפשרה משנת 2004, ולא היתה כל הצדקה להגיש עתירה מינהלית, על כל המשתמע מכך לרבות שכר הטרחה הגבוה שבגינה חויב. אולם, התמונה המצטיירת מהנתונים בתיק היא שהחלטת עורך הדין להגיש עתירה מינהלית היתה החלטה סבירה. במה דברים אמורים. חברו של הלקוח, חנניה, הסביר בעדותו את המניע שעמד מאחורי ההליכים המשפטיים של הלקוח. לפי עדותו של חנניה, תחילת הפרשה בכך שנלקחה מחלקת הלקוח קרקע על מנת לסלול כביש. אלא שאדם בשם עמרוסי לקח לעצמו את הקרקע שהיתה מיועדת לכביש והביא להעתקת התוואי לכביש כך, שהתוואי התקרב לביתו של הלקוח. לדברי חנניה, הסכם הפשרה בשנת 2004 קבע כי התוואי של הכביש יוזז (או ימינה או שמאלה), במסגרת תיקון תכנית. אלא שלאחר מתן תוקף להסכם הפשרה משנת 2004, מאום לא נעשה על מנת לקדם את תיקון התכנית ולסלול את הכביש במסלול החלופי, והתוצאה היתה שכלי רכב המשיכו לנסוע בשביל הכורכר הצמוד לביתו של הלקוח. לפי עדות הלקוח, החלו עבודות לסלילת הכביש על מקרקעיו, ועל כן הגיע אל עורך הדין בשנת 2007 מתוך רצון להביא לאישור התכנית המתקנת (פרוטוקול 11.11.2012 ע' 39), כדי שהכביש לא ייסלל בצמוד לביתו. דא עקא, טענתו של הלקוח לפיה הפשרה בשנת 2004 חייבה את המועצה לקדם את התכנית – אינה מדויקת. הסכם הפשרה משנת 2004 (אשר צורף כנספח לבקשה לצו ביניים שהעתקה הוגש כמוצג בתביעה זו), אמנם קבע כי ניתנה החלטה ביחס להתאמת הדרך והתיקונים הנדרשים. אלא שאין בהסכם הפשרה משנת 2004 עצמו התחייבות של המועצה לעשות מעשה כלשהו. ההתחייבויות בהסכם הפשרה הן של עמרוסי, ולפיהן עמרוסי יבנה [אך] בהתאם לאמור בהחלטה, ועמרוסי מסכים לשאת בעלויות ולוותר על טענות אם יידרש לערוך שינויים בעקבות אותה החלטה (וזאת בתנאים מסוימים). בחינת הסדר הפשרה משנת 2004 מעלה, לכאורה, כי לא היה בו דבר שניתן היה לאכוף נגד המועצה. כבר מטעם זה נופלת הטענה לפיה, על מנת לקדם את רצונו של הלקוח – קידום התכנית המתקנת לאישור – כל עורך דין סביר היה צריך לבחור בהגשת הליך לאכיפת הסכם הפשרה משנת 2004. בהעדר התחייבויות של המועצה בהסכם הפשרה משנת 2004 לגרום לאישור התכנית (תוך זמן מסוים או בכלל), נדמה, לכאורה, שלא היה בהליך לאכיפתו כדי לקלוע למטרה שהציב לעצמו הלקוח. כפי שעולה מהבקשה לצו ביניים שהגיש עורך הדין במסגרת העתירה המנהלית מושא מחלוקת שכר הטרחה שבענייננו, עורך הדין ביקש בעתירה המנהלית, בנוסף לסעד בדבר עצירת העבודה לקראת סלילת הכביש, סעד נוסף שהוא לא היה עשוי לקבל במסגרת ניסיון לאכוף את הסכם הפשרה משנת 2004: סעד לפיו התכנית המתקנת תובא למתן תוקף. הלקוח – לא הרים את הנטל להראות שההחלטה להגיש עתירה מנהלית היתה רשלנית.

וכאן המקום לחזור לנושא הפשרה שעורך הדין כרת במסגרת העתירה המינהלית. דחיתי לעיל את הטענה שהפשרה במסגרת העתירה המינהלית נכרתה ללא היוועצות עם הלקוח. יוער, בנוסף לכך, כי צודק עורך הדין שהיתה ללקוח סיבה להיות מרוצה מהפשרה במסגרת העתירה המינהלית, להזמין את עורך הדין ואת עו"ד קינן לארוחה משובחת וליתן לעו"ד קינן תשר. המהלך בו נקטו עורך הדין ועו"ד קינן הביא לכך שבא כוח המועצה "מצהיר כי לא מבוצעות עבודות סלילת כביש במקום ולא תבוצענה עבודות סלילת כביש במקום אלא לאחר הגשת ואישור של תכנית מתקנת ג/14740..." (עת"מ 1200/07, פרוטוקול מיום 13.12.2007, ש' 1-2; ודוק – הפשרה הקודמת משנת 2004 חייבה רק את מר עמרוסי להימנע מעבודות); כן נענה בית המשפט לענינים מינהליים לבקשת עורך הדין למצוא נוסחה באשר לפרק הזמן בו תוגש התכנית המתקנת, בכך שקבע כי "המשיבה 1 תעשה למתן עדיפות בטיפול בהגשת התכנית המתקנת...ותפעל להגשתה בהקדם האפשרי ובהתאם לאפשרויותיה הכספיות." אמנם שאף הלקוח לקביעת מועד ברור למתן תוקף לתכנית המתוקנת, אך קשה לומר כי הוא לא קיבל, בפשרה שנכרתה, הישג מהעתירה שהוגשה בשמו.

7. טענות ההגנה של הלקוח שהועברו להכרעתי – דחיתי. על כן עומד על כנו סעיף 33 לפסק הדין של השופט נדל ז"ל מיום 23.10.2013.

ניתן היום, ט"ו אב תשע"ד, 11 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.