רקע עובדתי וטענות הצדדים:

1. התובעת, ילידת 1961, גננת בחינוך המיוחד במקצועה, הגישה תביעת פיצויים בגין נזקי גוף, אשר נגרמו לה, לטענתה, ביום 11/9/05, עת סיימה השתלמות במסגרת עבודתה ובדרכה חזרה הביתה, עצרה לקנות דיו למדפסת מחנות "בית התוכנה והמחשב", הנמצאת ברחבת מרכז האירוסים "רסקו". ביציאה מהחנות בפתח החנות היה משטח גרנוליט ובהמשך החצר מרצפות משתלבות. ביציאתה מהחנות נתקלה במהמורה בתוך משטח המשתלבת ברחבה שבפתח החנות, נפלה ונחבלה ביד שמאל (להלן: "האירוע" או "התאונה").

2. התביעה המקורית הוגשה בתחילה כנגד עיריית נצרת-עילית (להלן: "העירייה"), לאחר מכן תוקנה, והוגשה גם כנגד "מרכז האירוסים יוזמה ובניין בע"מ". ביום 30/6/2011, נמחקה התביעה כנגד האחרונה.

3. התובעת טענה בכתב התביעה כי העירייה, אשר בתחום שיפוטה מתנהלים עסקים רבים לרבות מרכז האירוסים "רסקו", התרשלה בפיקוח על בטיחות המבנים ו/או המוסדות שבתחום שיפוטה, לרבות הגישה אליהם, לפיכך מוטלת עליה החובה לפצותה על נזקיה. עוד טענה להעברת נטל ההוכחה לחובת העירייה, והפרת הוראות חקוקות על ידה.

4. העירייה הכחישה כל חבות מצידה לאירוע הנטען והמוכחש כשלעצמו, הן מהטעם שלא הוכח קיומו של מפגע, והן מהטעם שהמדובר בשטח פרטי, שאינו באחריותה. היא הגישה בתחילה הודעת צד ג' כנגד "בית התוכנה והמחשב", האירוסים יוזמה ובניין בע"מ והראל חברה לביטוח בע"מ. ההודעה כנגד האירוסים יוזמה ובניין בע"מ והראל, חברה לביטוח בע"מ, נמחקה ביום 20/6/2011.

העירייה הגישה הודעה מתוקנת, בין היתר, כנגד: צד ג'1 - "בית התוכנה והמחשב" (להלן: "בית התוכנה והמחשב") - שוכר החנות "בית התוכנה והמחשב", במועד האירוע צד ג'2 - רשות הפיתוח (להלן: "רשות הפיתוח"), אשר נטען כלפיה, כי היא בעלי המקרקעין הידועים כגוש מספר 17735, חלקה 71 ברחוב עצמון 18 בנצרת-עילית, בו אירעה התאונה, צד ג'4 - נציגות ועד הבית של מרכז האירוסים (רסקו) (להלן: "הועד") - אשר כלפיו נטען, כי בזמנים הרלבנטיים לנטען בכתב התביעה, היה הועד אחראי על התחזוקה במקום, ועל השטחים הנמצאים במרכז המסחרי רסקו, ובין השאר, אחראי למניעת מפגעים במקום, צד ג'5 – המבטחת.

5. צד ג'1 – בית התוכנה והמחשב, טען כי הוא היה בכל זמן רלבנטי לאירוע התאונה, נשוא התביעה, ועודנו, שוכר חנות בשכירות בלתי מוגנת, אין לו כל קשר ו/או חבות לנעשה בשטח שמחוץ למושכר, ואשר, בין היתר, אינו מצוי באחריותו.

6. צד ג' 2- מדינת ישראל טענה להגנתה, בין היתר, כי חלקה 71 הינה בבעלות רשות הפיתוח, אך הוחכרה זה מכבר לחוכרים פרטיים, אליהם הועברה כל האחריות בנזיקין, ומשכך המינהל אינו מחזיק בה ואין ביכולתו שום אפשרות ממשית לשלוט על הנעשה בה.

7. הועד והראל טענו, בין היתר, להגנתם, כי האחריות לנושא התקינות ו/או התחזוקה ו/או הבטיחות ו/או הביטחון בזירת התאונה המוכחשת מוטלת על העירייה. זירת התאונה באה בגדר המונח "רחוב" כהגדרתו בפקודת הפרשנות ו/או בפקודת העיריות, ועל-כן העירייה היא האחראית למנוע ולהסיר מכשולים במקום, כמצוות סעיף 235(3) לפקודת העיריות ובהתאם לפסיקה.

8. התובעת פנתה ביום התאונה לבית-חולים משפחה קדושה בנצרת ושם אובחן שבר במרפק שמאל, שקובע בסד גבס.

9. המומחה מטעם התובעת, ד"ר האשם קאסם, קבע כי מצבה הרפואי-תפקודי, תואם כיום דרגת נכות צמיתה בשיעור של 43%, לפי סעיפי המל"ל המפורטים בחוו"ד, וזאת לאחר הפעלת תקנה 15, ברבע. המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר יצחק וייס, קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10%, לפי סעיף 41(8) לתקנות המל"ל.

פרופ' משה רופמן, המומחה מטעם בית-המשפט, קבע לתובעת נכות אורתופדית צמיתה בשיעור 20%.

10. נשמעות הוכחות הצדדים בשתי ישיבות, כאשר מטעם התובעת העידה היא בעצמה, גב' גרשוביץ גיטה, גננת משלימה בגן בו הייתה התובעת גננת אם (להלן: "גיטה"), מר רותם ענף, מפעיל החנות בית התוכנה והמחשב (להלן: "רותם"). מטעם העירייה העידו מר נתן שוורץ (להלן: "נתן"), מנהל אגף רישוי ופיקוח על הבנייה בעירייה ומזכיר ועדת בניין ערים בה, וכן מר מרדכי קורן, מהנדס העירייה בספטמבר 2005 (להלן: "מרדכי"), עו"ד אוהד אליעז, מנהל אגף נכסים וביטוח (להלן: "עו"ד אליעז"). מטעם בית התוכנה והמחשב, העיד גם רותם.

בתום שמיעת הראיות נשמעו סיכומי ב"כ הצדדים בעל-פה, והתייחסות לטענותיהם ככל שתהא רלבנטית, תהיה במסגרת הדיון גופו.

נסיבות התאונה:

11. לאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי בכתבי הטענות ובמכלול החומר המצוי בתיק, וכן לאחר ששמעתי את סיכומי ב"כ הצדדים הגעתי למסקנה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את נסיבות קרות התאונה, או כי התקיים במקום מפגע שגרם לנפילה.

12. בכתב התביעה המתוקן תואר אירוע התאונה, כדלקמן: "בעת יציאה מהחנות, כאשר בפתח החנות יש משטח גרנוליט ובהמשך החצר מרצפות משתלבות, ואז נתקלה במהמורה בתוך משטח המשתלבת ברחבה שבפתח החנות, נפלה ונחבלה קשות ביד שמאל".

בחקירתה הראשית תיארה התובעת את אירוע התאונה כדלקמן: "...יצאתי מהחנות חציתי את משטח הגרנולית שרואים בתמונה 1, וכשדרכתי באזור של המשתלבות באזור המסומן בעיגול, שם לא היה שום דבר, והרגל שלי נכנסה לשם, עיקמתי את הרגל, איבדתי שיווי משקל ועפתי קדימה עם הידיים קדימה. אני מסבירה על תמונה מס' 2, לא צילמנו את התמונות מיד, התקשרתי לעו"ד ח'טיב וקבענו שנפגש במקום ואני הייתי עם בעלי ועם המצלמה, ובעלי צילם את התמונות לפי הנחיות של עו"ד ח'טיב. אני מסבירה על תמונה מס' 2 כשהגענו באותו יום לא הייתי ברסקו מאז הנפילה עד לאותו יום, לא זוכרת כמה זמן אחרי התאונה. הייתי 4 חודשים בבית וזה היה בתוך החודשים הללו. כשהגענו לשם גילינו שסידרו פה מהעיריה ושמו את המשתלב הזה ויש סימנים של כל מיני שיפוצים שנעשו, מסבירה בתמונה מס' 3 את השיפוצים שנעשו. בתמונה מס' 3 אנו רואים בבירור את המקום שבו היו חסרים האבנים, אני מסמנת בעיגול בתמונה מס' 3" (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 20/3/13. הדגשות לא במקור – ר.נ. ראה גם, עמ' 16, שורות 10-14, עמ' 21, שורות 3-4).

13. עו"ד חטיב, ב"כ התובעת, הסכים שלפי התמונות בעמוד 2, אשר צורפו לתחשיב הנזק מטעמם, אין מפגע וזה משקף את המצב לאחר התיקון (בהמשך תמונות אלו סומנו ת/1 – ר.נ.). בעדות התובעת התברר, כי התמונות (ת/1) צולמו שלא מיד לאחר האירוע, אלא במהלך הארבעה חודשים שהייתה בבית, מבלי שידעה להצביע על מועד מדויק. מה גם, שטענתה כי העירייה סידרה את המפגע הנטען על ידה, נטענה בעלמא, והמדובר בהשערה בלבד. פועל יוצא מדברים אלו, שאין כל נפקות לתמונות, משאין בכוחן להעיד על מצב האבנים המשתלבות ביום קרות האירוע, ומשכך לא הוכח, האם התיקון שבוצע שם, ככל שבוצע תיקון, הוא בעקבות מפגע שהיה קיים בשטח. יתרה מכך, גם בחקירתה הנגדית לעו"ד פישר מסרה כי אינה יכולה לזהות בתמונה מס' 2 אם זה מקום הנפילה אם לאו.

14. כאן המקום לציין כי בחקירתה לעו"ד פישר בנוגע לתמונה מס' 3 העלתה התובעת לראשונה את הטענה שהייתה במקום רשת ברזל שנעלמה לאחר הנפילה. עניין קיום הרשת לא אוזכר כלל בכתב התביעה, ועדות התובעת בעניין הרשת והשיפוצים שנעשו במקום, אם נעשו, כלל לא הוכחה. התובעת נשאלה, האם מיקום הרשת ב- נ/3 זה אותו מיקום שהיה בזמן התאונה, אך גם כאן תשובתה לא הייתה מוחלטת ועל כך השיבה: "אני חושבת שכן" (שם, עמ' 22, שורה 4).

בחקירתה החוזרת (עמ' 24) ניסה ב"כ התובעת לתת לה הזדמנות לתקן את גרסתה או להסביר מה הקשר בין אותה רשת לבין הנפילה , אך התובעת כשלה בכך.

15. גם עדותו של רותם לא היה בה כדי לאשש את גרסת התובעת בדבר קיום מפגע כלשהו, קיום רשת בכלל, או עריכת שיפוץ במקום, שכן לשאלת בית-המשפט, האם זוכר שהמקום היה בלי רשת ניקוז ועתה יש, ומי הרכיב את הרשת, השיב, שאינו יודע (שם, עמ' 29, שורה 19). כשנשאל בחקירתו הנגדית, האם בכל תקופת עבודתו בנצרת, היה שיפוץ במדרכה, במדרגות, השיב שהיה בניין במתחם רסקו, שבנו שם. עשו שיפוץ בכל המרכז בתקופה שבנו את הבניין הנוסף, אך אינו יודע מי עשה את השיפוץ (ראה גם : שם, עמ' 30, שורות 16-19).

16. בתעודת שחרור-חדר המיון מיום התאונה צוין כי: "לדבריה היום על יד ביתה נפלה ונחבלה במרפק שמאל". בין המילה "היום" למילה "על יד" הופיעה המילה בביתה שנמחקה בכתב יד. דהיינו, גם בתעודה זו, אין כל אזכור לנפילה עקב התקלות במהמורה בתוך משטח המשתלבת. שנשאלה, מדוע לא דאגה שירשמו שנפלה בבור, השיבה שמה זה משנה להם איך נפלה, העיקר שתקבל טיפול. הדבר מקבל משנה תוקף לאור תיאור התאונה בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה מיום 24/11/05, תחת סעיף "תיאור התאונה", שם צוין: "בדרך הביתה לאחרי הישתלמות, נפלה", בלי כל זכר להתקלות במהמורה.

17. בהודעת התובעת לחוקר המל"ל (ת/6) תוארה התאונה כדלקמן: "...כשיצאתי מהחנות דרכתי על מפגע שהיה על הרצפה ואיבדתי את שיווי המשקל ונפלתי על היד שמאל וכל המשקל שלי נפל על היד וכשקמתי לא יכולתי להזיז את היד אח"כ הלכתי לכיוון הרכב ראיתי שאני לא יכולה לנהוג ועברו הבחורים של החנות מחשבים והם לקחו אותי הביתה...".

האמור בהודעה זו אינו מתיישב בצורה מלאה עם עדותה דלעיל, שכן בעוד שבפניי העידה, כשדרכה באזור המשתלבות, לא היה שם שום דבר, והרגל שלה נכנסה לשם, עיקמה את הרגל, איבדה שיווי משקל ועפה קדימה עם הידיים קדימה, הרי שבהודעה זו, העידה שדרכה על מפגע, מבלי להסביר מהו אותו מפגע, ובכלל זה עולה מההודעה, שנפלה רק על יד שמאל, ולא על עפה עם הידיים קדימה.

18. נוסף לסתירות ואי הבהירות שהתגלו בגרסתה, הרי בהודעה על פגיעה בעבודה למל"ל היא תיארה שנפלה ושברה את מרפק שמאל, ללא כל אזכור למפגע או מהמורה כלשהם במקום. הדבר נכון גם לגבי מכתבה של התובעת לגב' שלומית גל, מפקחת על החינוך המיוחד מיום 13.11.05, וגם בגרסתה שנמסרה למומחים הרפואיים, ד"ר קאסם מטעמה, וד"ר וייס מטעם הנתבעת. היא נשאלה על כל אלו בחקירתה הנגדית, ונתנה הסבר שאינו מניח את הדעת, שלא ראתה כל חשיבות לתאר את נסיבות התרחשות הנפילה. יתרה מכך, לד"ר וייס מסרה בכלל שהיה חושך במקום ולא ראתה את הירידה לפניה, כמובן שנתונים אלו סותרים את עדותה כי הנפילה קרתה באור יום, וכי לא הייתה כל ירידה במקום.

19. מטעם התובעת נקראה לעדות הגב' גיטה, אשר עבדה כגננת משלימה בגן שבו עבדה התובעת כגננת אם. אין בעדותה בכדי לחזק ולסייע לעדות התובעת בדבר נסיבות קרות התאונה, הואיל וגיטה לא הייתה עדה לנפילתה, אלא כל שהעידה שהתובעת התקשרה אליה ביום האירוע, כדי לוודא שתוכל להחליפה ביום למחרת, ולשאלתה מה קרה לה, השיבה לה התובעת: "...שהיא נפלה...היא אמרה שאחרי עבודה שלה הלכה להשתלמות ואחרי ההשתלמות נסעה לרסקו לחנות כדי לקנות שם נדמה לי דיו, כדי להדפיס משהו, היא קנתה שם יצאה מהחנות ונפלה וזהו" (שם, עמ' 25).

20. מטעם התובעת ואף מטעם בית התוכנה והמחשב הוזמן לעדות רותם, אך גם בעדותו לא היה בכדי לחזק ולסייע לעדות התובעת, בעניין נסיבות קרות התאונה. רותם לא היה עד לקרות האירוע, אלא שהבחין באיזו התרחשות מחוץ לחנות, יצא החוצה וראה, בין היתר, את התובעת, כאשר אף לא זכר באיזו תנוחה הייתה בעת שראה אותה לראשונה. לשאלה, האם היו שם משתלבות שלא היו במקומם או שהוצבו בצורה לקויה, והיו מהמורות, והאם ראה למה היא נפלה, השיב : "לא מכיר משהו מיוחד שאפשר להצביע עליו" (עמ' 26 לפרוטוקול מיום 20/3/2013, שורה 26). בהמשך העיד, שבאופן כללי, לא זוכר שראה איזושהי בעיה. גם שנשאל, האם הוא יכול להגיד שבשנת 2005, לא היו מהמורות או בור קטן במקום המשתלבות, השיב שעד כמה שזוכר, לא זוכר בעיה בתנאי השטח. בחקירתו הנגדית על-ידי עו"ד בכר, נאמר לו, שמכל מה ששמע ממנו, הוא מבין, שאין מצב בו מטרים ספורים מהחנות יהיה מפגע בולט, הזנחה או חסרות מרצפות ואנשים נפגעים כל שני וחמישי כי נופלים שם, והם לא עושים כלום בעניין, לא מתלוננים ולא מטפלים, ותשובתו הייתה: "לא זוכר שנפלו" (שם, עמ' 31, שורה 6).

21. סיכומו של דבר הוא שלא עלה בידי התובעת להוכיח קיומו של מפגע שגרם לנפילתה. המדובר בעדות יחידה של בעל דין, נעדרת כל תמיכה וסיוע הן במסמכים הרפואיים ובמסמכים אחרים והן בעדויות עדי התביעה, ומשכך לא מצאתי כל טעם או נימוק מיוחד המצדיקים קבלת גרסת התובעת, על סמך עדותה היחידה, בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות.

אחריות:

22. משקבעתי, כי לא הוכחו נסיבות קרות התאונה, די בכך בכדי לדחות את התביעה. יחד עם זאת, ולמעלה מהצורך, אדון בקצרה בשאלת האחריות לגבי כל אחד ואחד מהצדדים בנפרד .

העירייה:

23. כאמור לעיל, לא הוכח אירוע התאונה כנטען על-ידי התובעת, התובעת עדה יחידה, העדים מטעמה – גיטה ורותם – לא היו עדים לאירוע, ואף רותם העיד כאמור לעיל, שלא ראה מפגע כלשהו, או ליתר דיוק לא זכר בעיה בתנאי השטח, כאשר לצד כל זה, לא ניתן ביטוי לנפילה המתוארת על-ידה במסמכים לעיל ובחוות-דעת שניתנו בעניינה.

24. מטעם העירייה העיד נתן, אשר לדבריו התובעת נפלה בשטח פרטי. העירייה לא מטפלת בבעיה בגרנולית או באבנים המשתלבות, זה כמו כל בית פרטי הנמצא בשטח המוניציפאלי של העירייה, אך העירייה לא מטפלת בזה. הוא מסר כי המבנים והשטחים מקבלים מהעירייה רק שירות של פינוי אשפה. נתן נשאל אם אין לעירייה שום אחריות למרות שהמקום פתוח לקהל השיב כי ישנה אחריות, אך היא לא מטפלת בדברים. אם מתלוננים לעירייה, היא מודיעה לבעלים שיטפלו בזה, ולשאלה, אם לא מתקנים את זה, השיב : "אני לא יודע" (שם, עמ' 36, שורה 28).

25. מטעם העירייה, העיד גם מרדכי, שלדבריו מרכז האירוסים, הינו מרכז מסחרי שנבנה על-ידי קבוצת יזמים, כל המרכז הינו נכס פרטי, משותף לבעלים השונים שם, ומתוחזק על-ידי השותפים הללו, על-ידי הוועד, וכי לעירייה, אין שום תפקיד במרכז הזה, חוץ מזה, שזה שטח שיפוטה. מי שאמור לטפל במפגעים שם, אלו בעלי הנכס. שנשאל ע"י ב"כ התובעת, בחקירתו הנגדית, כי הוא אומר שהעירייה לא צריכה לפקח על המקומות, החניונים, המדרכות והשטחים שבאים אליהם תושבי העיר, כשמדובר על מרכזים מסחריים, השיב: "המרכזים הם באחריות הבעלים, חניות או חנויות שהם חלק מהמתחם הפרטי הם באחריות הבעלים, אבל במידה ומגיע לידיעתנו מידע על מפגע נודיע לבעלים שיטפלו בזה" (ישיבה מיום 25/6/2015, עמ' 40, שורות 28-29). בכל אופן, אם התושבים לא מודיעים, הם לא יוזמים פיקוח. לשאלה, האם לא חושב שמחובת העירייה לנקוט אמצעים מיוזמתה להסרת מטרד או מניעתו, גם שהמדובר במרכזים מסחריים בבעלות פרטית, השיב: "במקרים חריגים אני חושב שהעירייה הייתה עושה את זה, כמו למשל עץ שעומד ליפול על מישהו, הבעלים לא מטפל אז קודם כל צריך להסיר את המפגע ואז לטפל בבעלים. לגבי מפגעים פשוטים, נודיע לבעלים שיטפלו" (שם, עמ' 41, שורות 19-21. ראה גם, עמ' 42, שורות 8-10). מפנה גם לתשובותיו בחקירה הנגדית לעו"ד בכר בעמ' 43 שורות 10-14.

26. בנוסף, העיד מטעם העירייה, עו"ד אליעז, אשר לדבריו, מרכז האירוסים, אינו במצבת הנכסים של הרשות, משום שאינו נכס ציבורי, אלא המדובר בנכס פרטי שלעירייה אין זכויות בו בכלל: "העירייה מטפלת או נקראת לטפל לפעמים רק במפגעים שהם מסוכנים, אם זה עץ מסוכן, או שהמבנה עצמו הוא מבנה מסוכן, העירייה לא מתערבת ולא יכולה להתערב בנוסף על כל העשרות קילומטרים של כבישים ומדרכות ומבנים ציבוריים שיש לה, לא יכולה לטפל בנכסים פרטיים, בחדרי מדרגות או מסדרונות של נכסים פרטיים, ומצופה מבעלי הזכויות בנכס לתחזק את המבנה שלהם" (שם, עמ' 45, שורות 21-25). שטחים פרטיים העירייה מטפלת רק במקרים של סכנה מיידית.

27. פועל היוצא מהאמור לעיל, שמרכז האירוסים/המקום בו נפלה התובעת, הוא מקום שבבעלות פרטית, שהעירייה לא מטפלת במפגעים ששם, אלא אם הודיעו לה ועסקינן במתן "עזרה ראשונה", בכדי למנוע אסון. אם התושבים לא מודיעים, העירייה לא יוזמת פיקוח יזום. אם מתלוננים לעירייה, ואין המדובר במשהו המצריך טיפול מיידי היא פונה לבעלים/ועד. דא עקא, שכאמור לעיל, התובעת בעצמה העידה, שלא פנתה לעירייה להודיע על מפגע כלשהו, גם לאחר שנפלה, ואין די בעדותה שידעו שהיא נפלה, או בעדות נתן שאירוע התובעת הובא לידיעת העירייה, שעה שלא הוכח בפניי קיומו של מפגע באותה עת או שהודיעו על קיום מפגע במקום בו נפלה התובעת, והעירייה התעלמה מכך.

28. נקודת המוצא היא שגם אם אין המדובר בשטח ציבורי, אלא בשטח פרטי, אין בכך בכדי לשלול את אחריות העירייה. אף העדים מטעם העירייה, כאמור לעיל, לא שללו, כי במקרה מסכן חיים, כאשר העירייה מקבלת הודעה על מפגע היא מטפלת בעניין. לא זו אף זו, שגם ב"כ העירייה בסיכומיו טען, שידוע הוא, כי לרשות המקומית, קיימת חובה לתקן מפגעים בשטחים ציבוריים, ואף לפקח על מפגעים גם בשטחים פרטיים, אך לדבריו תלוי באיזה מפגע מדובר ובשיקולים תקציביים.

29. פקודת העיריות מטילה שלל חיובים על העירייה לדאוג לבריאות ולביטחון הציבור. כך למשל בסעיף 235 לפקודה נקבע, כי "בענין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה:

(1) תפקח על השיוור, הרום, הרוחב והבניה של כל רחוב;

(2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט;

(3) תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב..."

בסעיף 236(א)(2) לפקודה נקבע, כי "בענין בנינים תעשה העיריה פעולות אלה...תפקח על ריצופם של חצרות ושטחים פתוחים הקשורים לבנינים". בסעיף 236(ב) הוגדר "בנין", כ"כל מבנה, בין של אבן ובין של בטון, חמר, ברזל, עץ או חומר אחר, ולרבות כל יסוד, קיר, גג, ארובה, מרפסת, גזוזטרה, כרכוב או בליטה, או חלק מבנין או כל המחובר בהם, או כל קיר, סוללת עפר, גדר, גדר כלונסאות או מבנה אחר המקיף או תוחם, או מיועד להקיף או לתחום, קרקע או שטח".

בסעיף 242 לפקודה נקבע, כי "בענין תברואה, בריאות הציבור ונוחותו, תעשה העיריה פעולות אלה:

(1) תנקוט אמצעים להסרת כל מטרד או למניעתו ותדאג לבדיקות שמטרתן לברר מה הם המטרדים הקיימים...

(6) תדאג לטאטואם וניקוים של רחובות שאינם רכוש הפרט...

(10) תורה בדבר בדיקת בתים ובנינים כדי לברר את מצב הנקיון שלהם או לענין אחר ובדבר אמצעים להשמדת עכברושים, עכברים ושאר שרצים".

בסעיף 249 לפקודה נקבעו, בין סמכויות העירייה :

"(19) להיכנס לכל בית או בנין, שיש עליהם חשד סביר שהם בלתי סניטריים, כדי לברר את מצב הנקיון בהם או לצורך אחר, ולהוציא צו למחזיק בהם, שבו יידרש לנקוט את האמצעים המפורשים בצו...

(29) לעשות בדרך כלל, כל מעשה הדרוש לשם שמירה על תחום העיריה, בריאות הציבור והבטחון בו, וכן, ברשותו של הממונה, להקים ולקיים מוסדות לבריאות הציבור ולחינוך, ולסייע בהם..."

30. ברע"פ 6795/93 אינגריד אגדי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 705 (1994) נקבע, שהפקודה כוללת הן רחובות העוברים ברכוש הפרט והן כאלה המותווים על גבי מקרקעין רכוש הציבור. נקבע שם שבידי העירייה הכוח והסמכות להורות גם לפרט כיצד לנהוג בשטחו הפרטי, כאשר המדובר בעניין הקשור לבריאות הציבור וביטחונו, וכי העירייה אינה יכולה להסתתר מאחורי הטענה, כי עסקינן בשטח פרטי. בעניין זה, יאים אף הדברים שנפסקו בע"א (מחוזי-ת"א-יפו) 38405-01-14 עיריית תל אביב-יפו נ' זבולון זיו איסחקוב ואח', ע"א 47362-01-14 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' איסחקוב ואח' (19/2/2015). :

"אין להוציא מכלל אפשרות כי במקרים מסויימים יתכן ותחוב הרשות גם ביחס למפגע שמקורו בקניין הפרטי, למשל עת יוכח שבחצר פרטית גדל עץ קוצני שענפיו פולשים אל עבר המדרכה ומסכנים את העוברים והשבים המשתמשים בה, ועת יוכח שהרשות המקומית לא עשתה דבר בהקשר זה אף שקיבלה בגין כך תלונות לא מעטות. בענייננו, לא הובאה כל ראיה, המשיב אף לא טען כך, שהעירייה ידעה או היתה אמורה לדעת כי התרחשה תקלה כלשהי בהתקנת הארקה של פנסי התאורה על הגדר הפרטית, וכי מאן דהוא יידע אותה בהקשר לכך והיא התעלמה. בכך לא הוכחה גם הפרת חובת זהירות קונקרטית...החובות המוטלת על העירייה בהקשר ל"רחובות", כמפורט בסעיף 235 לפקודה, באשר ל"תיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב" מצומצמות בהיגד מפורש רק לרחוב "שאינו רכוש הפרט". החובות המוטלות על העירייה בהקשר ל"בניינים" והמפורטות בסעיף 236 לפקודה, מתבטאות בחובה לפקח "על הקמתם, הריסתם, שינוים ותיקונים של בניינים" מכוונות, בין היתר, לחובה לדאוג לכך כי בטרם יינתן לבניין היתר בנייה וטופס אכלוס, יוצג בפניה אישור חברת החשמל המעיד על תקינות מערכת החשמל בבניין. חובה זו אינה מטילה עליה מניה וביה חובת זהירות נוספת לדאוג באופן מתמשך לתקינותה של מערכת החשמל באותו הבניין במהלך כל חיי הבניין. המשפט הישראלי איננו מכיר באופן אוטומטי וכדבר מובן מאליו בקיומה של חובת זהירות המוסקת רק מהתפקיד ומהסמכויות הכלליות שהוקנו לרשות שלטונית על פי החוק...במקרים לא מעטים הוכרה אומנם חבות של רשות מקומית כנגזרת של סמכויות הפיקוח שהוקנו לה, אולם הדבר נעשה עת הפרה הרשות את חובת הפיקוח במקום בו היתה מוטלת עליה מלכתחילה חובה שכזו. כך למשל עת התעלמה מקיומו של עסק שפעל ללא רישיון אף שהדין מאפשר את התנהלותו של העסק רק בהינתן רישיון עסק כחוק...".

בסופו של דבר, בית-המשפט המחוזי קבע, בין היתר, כי לא היה מקום להטלת אחריות על העירייה, בגין התאונה הנטענת שם.

על פסק-הדין דלעיל הוגשה בקשת רשות ערעור ברע"א 2129/15 זבולון זיו איסחקוב נ' עיריית תל אביב ואח' (27/5/15), אשר נדחתה.

31. בענייננו ובהיקש לאמור לעיל, לא הוכח בפניי קיומו של מפגע בכלל, וככזה שסיכן את העוברים ושבים בפרט, וכפועל יוצא מכך לא הוכחו כל רשלנות ו/או כל אחריות אחרת שיש להשית על העירייה. כמו כן, לא הוכח בפניי, כי העירייה קיבלה הודעה על המפגע הנטען ולא עשתה דבר. גם לאחר נפילת התובעת, אישרה היא, שלא יידעה את העירייה אודות קיום המפגע הנטען על ידה, שכן לשאלה, האם לאחר התאונה פנתה לעירייה או כתבה לה מכתב שנגרם לה נזק ושיתקנו את זה, השיבה: "לא פניתי, בעירייה ידעו למחרת שנפלתי, סגנית ראש העיר פגשה אותי איזה יום עם הגבס אז היא אמרה לי "אה זאת את הגננת שנפלה ברסקו". הסגנית היתה חוה בכר" (עמ' 15 לפרוטוקול מיום 20/3/13, שורות 13-14). טענה זו נטענה בעלמא, שכן לא הוכח כלל, מתי ידעו בעירייה שהתובעת נפלה, והגם אם כאמור לעיל, נתן אישר שאירוע התובעת הובא לידיעת העירייה, הרי שלא נהיר מתי זה הובא לידיעתה. ויודגש, אין מצופה שרחוב ו/או שטח כלשהו שבו עובר הציבור יהיה "שטח סטרילי", ללא כל סדק וכיוצ"ב, ואין מקום להטיל אחריות על עירייה, בכל מקום בו מצוי ברחוב ו/או במדרכה שקע ו/או בור, שהם מינוריים. בעניין זה, יאים הדברים שנפסקו בע"א (מחוזי-ירושלים) 4344/97 כהן ג'ני נ' עירית רמת גן ואח' (21/1/1998).

"בית התוכנה והמחשב"

32. בית התוכנה והמחשב – גם אם היה עולה בידי התובעת להוכיח את טענת נפילתה בשל התקלות במהמורה בתוך משטח המשתלבת, הרי שהיא לא טענה כי נפלה במהמורה שהייתה קיימת בחנות, אלא לאחר יציאתה מהחנות, משכך לא נהי לי, מדוע הוגשה ההודעה כנגד בית התוכנה והמחשב, דהיינו כנגד שוכר זה, שכן באותה מידה, התובעת יכלה לצאת מכל חנות אחרת, ולהיתקל במהמורה דנא, ככל שהייתה מוכחת קיומה של מהמורה זו. פועל יוצא מהאמור לעיל, שגם אם התובעת הייתה מוכיחה את נסיבות קרות התאונה, והיה מקום להשית אחריות על העירייה, הרי שבכל אופן על בית התוכנה והמחשב, לא הייתה מושתת אחריות כלשהיא. טענה הזוכה אף לחיזוק מתשובת התובעת לשאלה, מדוע לא באה לחנות באותו רגע ואמרה להם שנפלה פה, ולמה הם לא דאגו לזה ושיסתכלו מה קרה: "קודם כל לא הייתי במצב להאשים אף אחד אלא להרים את עצמי ולהגיע הביתה, שנית לא חשבתי או חושבת שאני צריכה לבוא בטענות לחנות, אני לא נפלתי בחנות אלא בשטח ציבורי, אני לא צריכה להתווכח עם החנות" (עמ' 15, לפרוטוקול מיום 20/3/2013, שורות 9-11).

רשות הפיתוח:

33. העירייה בהודעה כנגד רשות הפיתוח טענה, בין היתר, כי בכל הזמנים הרלבנטיים לנטען בכתב התביעה, הייתה רשות הפיתוח הבעלים של המקרקעין הידועים, כגוש מספר 17735, חלקה 71 ברחוב העצמון 18 בנצרת-עילית, בו אירעה על-פי הנטען התאונה המוכחשת.

34. מעבר לכך, שלא מצאתי להטיל אחריות על העירייה, הרי שגם אם הייתה מוטלת עליה אחריות, ספק אם זו הוכיחה שהחלקה הנטענת הינה בבעלות רשות הפיתוח, כפי שיובהר להלן. העירייה הגישה נסח רישום של חלקה 71 שבבעלות רשות הפיתוח, אבל שרטוט/תשריט נכס לפי חלקה 28, כאשר לא הוכיחה את הקשר בין השניים. העירייה טענה שהחלקה עברה פרצילציה, ולשם כך הוצג דף מתוכנה המצויה בעירייה (נ/10). אין בכך די, שכן לא ברור מדוע לא הגישה תעודת עובד ציבור לאשש טענה זו, או נסח רישום היסטורי, בכדי להראות את הקשר בין החלקות.

35. מטעם העירייה העיד נתן, ולדבריו, איפה שהתובעת נפלה זה כנראה חלקה 71 היום, אך לאחר שהוצג בפניו צילום אווירי (נ/5), טען: "שרשום שם 28 בכלל. אני מזהה את מרכז רסקו בצילום האויר" (פרוטוקול מיום 20/3/2013, עמ' 32, שורה 26). בעדותו הוגש אף נ/6, אשר לדבריו, המדובר בתשריט של המינהל עם הגוש והחלקה, שהוא חדש. בחקירתו הנגדית לעו"ד ח'טיב הסביר ש-נ/6, זה תרשים סביבה של המגרש עם החלקות. עוד העיד בעניין: "יש 4 בניינים ומרכז האירוסים שלא מופיע בנ/6 בחלקה 28. התשריט נ/6 קיים במינהל מלפני הרבה זמן ולכן לא מופיע בו מרכז האירוסים כחלקה 28 בנ/5" (שם, עמ' 34, שורות 1-2).

אם לא די בכך, הרי בהמשך, הוא סימן ב- X ב- נ/6, איפה שהחוקר הראה לו שהתובעת נפלה. בחקירה הנגדית לעו"ד איברהים, שהתבקש להצביע ב- נ/6 איפה נמצאת חלקה 71, השיב, שאינו יודע (שם, עמ' 36, שורות 1-2). קודם לכן, שנאמר לו שהיכן שסימן X ב-נ/6, איפה שנפלה התובעת, כתוב ב-נ/5 שזו חלקה 60, האם הוא מאשר, השיב בחיוב, לדבריו, ישנה התאמה בין נ/6 ל-נ/5 לגבי מספר החלקה, 60. לשאלה, איך אפשר לדעת מה הקשר של רשות הפיתוח לחלקה הזו, האם בדק למי שייכת החלקה, השיב שלא בדק. ויודגש, קודם לכן העיד: "גוש 17735 חלקה מס' 60 איפה שהראו לי שנפלה. אתה מראה לי את נסח הרישום ואני אומר שזה כנראה חלקה 71 היום" (שם, עמ' 32, שורות 23-24). לאור דבריו דלעיל של העד, לא ברור אם חלקה 28 הפכה להיות חלקה 60 או חלקה 71, ובכל מקרה לא הוכח הקשר בין מספרי החלקות דלעיל.

36. בישיבה שהתקיימה ביום 25/6/2015, הגיש ב"כ העירייה נסח רישום של גוש 17735 חלקה 71 נכון ליום 19/4/2015 (נ/7). לדבריו, זו חלקה שמופיעה בתשריטים בתור חלקה 28, ואישור על כך, יועבר על-ידי העירייה. לדבריו היא עברה פרצלציה, שונתה ל- 59 ולאחר מכן ל- 71, ולכן הנסח הוא של חלקה 71.

ב"כ העירייה הציג בפני מרדכי, מי שהיה מהנדס העירייה, במועד הרלבנטי לאירוע שרטוט/תשריט (נ/8), ואשר שם, בכתב יד, קיים סימון מקום הנפילה בגוש 17735, חלקה 28. הוא נשאל שהתאונה הייתה בחלקה 71 בגוש 17735, אולם בתשריט אינו רואה 71, אלא 28, השיב: "אני היום לא מהנדס העיר, אך בשטחי קרקע לאורך השנים עושים פרצלציות ומשנים מספרי חלקות" (עמ' 42 לפרוטוקול מיום 25/6/2015, שורות 23-24). יחד עם זאת לא היה לו מושג, מתי נעשתה תכנית פרצלציה בשטח הזה. גם שנאמר לו, שאין לו הסבר לפער בין החלקות, בין התשריט לנסח הטאבו, השיב, שמאז שהכינו את נ/8 ועד היום הוא מניח שחלו שינויים.

37. לא זו אף זו, עו"ד אליעז, לשאלת עו"ד גושן, שבנסח טאבו שקיבל ממנו (נ/7), מצוין שם חלקה 71, למרות שבתשריט שהוגש (נ/8), כתוב 28, ומה מקור הפער בין המספרים, השיב: "נערכה פרצלציה מאז, פעמיים, מהגשת התכניות במקור בשנות סוף ה-80' או תחילת ה-90' ועד להוצאות הנסחים היום, הייתה פרצלציה ומספרי החלקות השתנו. בהתחלה מ-28 ל-59 ובהמשך מ-59 ל-71. התשריט שהוצג לבית המשפט הוא התשריט של מרכז אירוסים, הכוונה ל-נ/8, והנסח שהוגש לבית המשפט הוא הנסח של מרכז האירוסים, הכוונה ל-נ/7" (עמ' 45 לפרוטוקול מיום 25/6/2015, שורות 12-15). דא עקא, שגם במקרה דנא, לא עלה בידי העירייה להוכיח באמצעות עד זה, כי נערכה פרצלציה. לא זו אף זו, שלשאלה האם יש בעירייה אישור על שינוי במספרי חלקות, השיב: "את השינויים בפרצלציה אפשר לראות אם מוציאים נסחים היסטוריים בטאבו, היום הבאתי הדפסה של הצילום המסך של המערכת שלנו, אפשר לראות את הגוש וחלקה היום ואת הגוש וחלקה לפני" (שם, עמ' 46, שורות 10-12). לא ברור לי מדוע העירייה לא הגישו נסחים היסטוריים כדי להוכיח את אותה פרצלציה, ואת הקשר בין חלקה 28 לבין חלקה 71 שבבעלות המדינה. גם לא הוגשה תעודת עובד ציבור בעניין.

38. ב"כ העירייה ניסה לטעון שבעל החנות שהושכרה לבית התוכנה, מר פרץ ליאון, מופיע בנסח הרישום של חלקה 71, ומכך ניסה להיבנות ולהוכיח כי המדובר באותה חלקה בה אירעה הנפילה. עם כל הכבוד, לא ניתן לקבל טענה זו, ולא ניתן להוכיח זיהוי של נכס מקרקעין ע"י הוכחת אחד מבעלי החלקה. מר ליאון יכול באותה מידה להיות הבעלים של מספר חלקות, ואין להסיק מבעלותו של ליאון בחלק מחלקה 71, שהמדובר באותה חלקה נשוא התביעה, ואשר נמצאת בבעלות המדינה.

39. בסיכומו של דבר, לאור האמור לעיל, לא עלה בידי העירייה להוכיח, כי החלקה שבה נפלה התובעת, הינה בבעלות רשות הפיתוח, כך שגם אם הייתה מושתת אחריות עליה, לא הייתי מוצאת לנכון להשית אחריות על רשות הפיתוח, ולו מטעם זה בלבד.

40. מעל לצורך אומר, כי ב"כ רשות הפיתוח טען גם בסיכומיו לאי הטלת אחריות, מהנימוקים שפורטו בהרחבה בבקשה לסילוק על הסף שהוגשה מטעם הרשות. לדבריו, אין חולק על כך, כי הרשות מסרה את השטח הנטען לחוכרים פרטיים שבנו את מתחם האירוסים ותחזקו אותו. מה גם, שהיא לא קשורה בשום אופן לתחזוקת המקום, לא לפיקוח עליו ולא לטיפול בנעשה בו. בעניין זה הפנה לע"א 3887/01 ושני ערעורים שכנגד, סויסה שגיב ואח' נ' חברת מוסדות חינוך ותרבות והתחדשות שכונות אשקלון בע"מ ואח'. בנוסף טען, שבמקרה דנן חל סעיף 8 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב -1952 (להלן: "החוק"). אין חולק, כי מתחם האירוסים בו אירעה התאונה, תוחזק על-ידי החוכרים הפרטיים ו/או ועד הבית.

41. אכן אין מקום להטיל אחריות על רשות הפתוח רק משום שהיא הבעלים בנכס הנטען, וזאת אף בהתעלם מהאמור בסעיף 8 לחוק, הואיל והרשות מסרה אותו לחוכרים פרטיים, וכפועל יוצא מכך, הם שאחראים לתחזקו על כל המשתמע מכך. בעניין זה, יאים הדברים שנפסקו בע"א 3887/01 לעיל: "באשר למדינה, צדק בית המשפט קמא במסקנתו כי בעצם קיומה של זכות הבעלות על הקרקע, אין די בה כדי להטיל אחריות בנזיקין. הוכח, כאמור, כי מגרש הספורט היה בחזקתם של בית הספר ושל העיריה...".

ויודגש, בענייננו לא הוכח מפגע, ובטח ובטח לא הוכח שהודע לרשות הפתוח על-ידי מאן דהוא, אודות קיומו של מפגע וזו התעלמה מחובתה לתקנו.

נציגות ועד הבית של מרכז האירוסים (רסקו):

42. ככל שהיה מוכח מפגע, יכול והיה ועד הבית נושא באחריות או בחלק ממנה, אלא שמעבר לכך שלא עלה בידי התובעת להוכיח קיום מפגע במקום, אף לא הוכח שמאן דהוא, בין אם התובעת ובין אם רותם מבית התוכנה, או העירייה דיווחו להם על קיומו של מפגע במקום.

43. לסיכום, אני דוחה את התביעה וכפועל יוצא גם את ההודעות לצדדים שלישיים.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪.

הנתבעת תשלום לכל אחת מהצדדים השלישיים הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' אב תשע"ה, 18 יולי 2015, בהעדר הצדדים.