עניינו של פסק הדין שלפניי בתביעה כספית בגין לשון הרע שנקט הנתבע כנגד התובעת, בתביעה שהגיש נגדה לבית המשפט לתביעות קטנות (ת"ק 3896-08-09) ובתלונה שהגיש נגדה לוועדה המקומית לתכנון ובניה מבוא העמקים (ולהלן: הוועדה).

טענות התובעת

התובעת הינה בעלים של משרד אדריכלות ועיצוב פנים. הנתבע הינו הנדסאי בניין ובעל משרד להנדסת בניין.

התובעת תכננה תוספת לבית ביקנעם. במסגרת עבודתה היא נזקקה לשירותי הנדסה, לרבות ייעוץ ופיקוח הנדסי ואחריות על ביצוע שלד, ולשם כך פנתה לנתבע במועד שבסמוך להגשת התביעה.

לטענת התובעת, התכנון לא כלל כל שינוי פנימי.

לאחר שנתמלאו כל דרישות הוועדה, הוצא היתר הבנייה המבוקש.

הנתבע קיבל על עצמו מתן ייעוץ הנדסי ומונה כמתכנן השלד ואחראי לביצועו.

התובעת טוענת, כי במהלך עבודתם המשותפת הטריד אותה הנתבע מינית, עד שנאלצה להגיש תלונה למשטרת ישראל. הנתבע נחקר במשטרה, אך לבסוף, מסיבות שאינן ברורות לה, נסגר התיק כנגדו מהסיבה "אין אשמה פלילית".

בשל הגשת התלונה, החליט הנתבע לנקום בתובעת בכל דרך אפשרית, ועל כך חזר והצהיר ברבים.

במסגרת יישום תכנית הנקמה, הגיש הנתבע כנגד התובעת תביעה כספית שקרית, מגמתית וללא כל בסיס עובדתי לביהמ"ש בתביעות קטנות בעפולה (להלן: התביעה). זאת, על מנת להכפיש באמצעותה את שמה הטוב של התובעת, בכך שבמזיד ייחס לה ביצוע של מעשים הנוגדים את החוק במסגרת עבודתה.

התובעת מפנה לסעיפים 4,5 ו-6 מן התביעה, שם נטען כלפיה כי פעלה במרמה כלפי הוועדה והצהירה על קיומו של מרחב מוגן בפני הועדה, למרות שבשטח הרסה אותו. הנתבע אף פנה בהודעה לוועדה כנגד התובעת, בגדרה ייחס לתובעת לכאורה את אותם מעשים בלתי חוקיים שפורטו בתביעה.

מפקח הבנייה מטעם הוועדה, מר חאלד טאטור, שלח לתובעת ביום 5.10.09 התראה בדבר כוונה להגיש כנגדה כתב אישום לפי ס' 204 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה- 1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה). התראה זו נמסרה למהנדס הוועדה ולמינהל הנדסה עיריית יוקנעם ובכך פורסמה ברבים, תוך גרימת נזק תדמיתי רב לתובעת.

בהמשך פנתה התובעת והתייצבה מול הוועדה המקומית, מסרה את גרסתה ועתרה לקבל לידיה את כל החומר הרלוונטי, אולם במועד הגשת התביעה טרם התקבלה התייחסות.

במעשיו אלה עוול הנתבע כלפי התובעת בלשון הרע בחוסר תום לב תוך כוונה לפגוע בה, מתוך יצר נקמנות כמוסבר לעיל.

עוד טוענת התובעת, כי הנתבע חזר והצהיר שמטרתו הינה "להרוס לה את הקריירה בכל מחיר".

לדבריה, לא זו בלבד שלא העלימה דבר מהוועדה המקומית, אלא המרחב המוגן היה קיים במועד הגשת התוכניות על ידה, וממילא אין לה את הידע הדרוש לשם הריסתו ו/או ביצוע שינוי הנדסי כלשהו לחיסול הממ"ד.

נציגי פיקוד העורף בדקו את המרחב המוגן טרם ניתן לה היתר. לאחר שהמרחב המוגן נמצא תקין, ניתן היתר בנייה.

כתוצאה ממעשיי הנתבע, התובעת כיום "מסומנת" הן בוועדה והן במינהל הנדסה שבעיריית יוקנעם. נגרם לה אף נזק באיבוד לקוחות פוטנציאלים, שכן אלה יחששו למסור לידיה פרויקטים ביודעם על התלונה, אף אם לא יוגש כתב אישום.

התובעת מוסיפה וטוענת, כי קהילת האדריכלים ומוסדות התכנון הציבוריים הינם גופים העובדים בצמידות ובשילוב. פרסומים כגון אלה תופסים תאוצה כאש בשדה קוצים באופן שקידומה בתפקידיה הציבוריים עלול להיעצר, והפגיעה בשמה הטוב הינה קשה ביותר ואף "קטלנית".

התובעת עתרה לחייב הנתבע לפצותה בסך של 128,572 בהתאם להוראות ס' 7 א (ג) ו-7 א (ה) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: החוק), מאחר ולשון הרע פורסמה תוך כוונה לפגוע.

לחילופין, עתרה לחייבו לשלם לה סך של 100,000 ₪ בגין הנזקים שהסב לה, ובמידה וביהמ"ש לא ימצא לנכון להיענות לבקשה, אז לחייב את הנתבע לשלם לה פיצויים בסך של 64,286 ₪ בגין פרסום לשון הרע ללא הוכחת נזק.

עוד ביקשה, כי הנתבע יחויב בפרסום תיקון ו/או הכחשה לנאמר על ידו בתביעה ובתלונה.

טענות הנתבע

הנתבע הכחיש את הטענות וביקש לדחות את התביעה, בהיותה קנטרנית וטרדנית ושאינה מגלה עילה כלשהיא על פי החוק.

לטענת הנתבע, התלונה שהגיש הייתה תלונת אמת, שכן הנתבעת ביצעה שינויים בבניין.

עוד טוען הנתבע, כי התובעת היא שחיזרה אחריו למטרות רומנטיות והוא שדחה את חיזוריה.

טענת התובעת כי נחקר במשטרה הינה שקרית. הנתבע לא נחקר כלל, וזאת לאחר שהמשטרה הבינה כי מדובר בתלונה שקרית ואפילו לא זימנה אותו לחקירה.

הנתבע מכיר את התובעת במשך כעשור. בתקופה זו עזר לה רבות והדריך אותה איך להגיש תכניות, כפי שהוא עוזר למהנדסים רבים בייעוץ ובמתן שירותי הנדסה, גם בחינם.

ביחס לבית משפחת יצחק ביקנעם, פעלה התובעת במרמה, כאשר הגישה לוועדה בקשה להיתר בנייה לתוספת מגורים, תוך ציון כי בדירה קיים מרחב מוגן, אך לאחר קבלת הפטור ומתן ההיתר, נתנה בשטח תכניות המורות על הריסת אותו מרחב מוגן, ללא אישור מהנדס הג"א וללא מתן פתרון למיגון הדירה.

הנתבע, שהינו חתום על הבקשה כמתכנן השלד ואחראי על ביצועו, לא רצה להיות חותמת גומי על ביצוע השלד ועל הבקשה. מתוקף אחריותו על פי חוק התכנון והבנייה, התריע בפני התובעת על מעשה מרמה זה ואף פנה לוועדה בדרישה להסרת אחריותו ולהגשת כתב אישום כנגד התובעת בשל מעשיה.

כאשר ראתה התובעת את מעשיו אלה של הנתבע, החליטה שלא לשלם לו שכרו בגין בניין זה ובמבנים אחרים, ובשל כך הגיש כנגדה תביעה לתשלום שכר עבודתו.

תובענה זו באה מתוך נקמנות, בשל התלונה לוועדה והתביעה שהוגשה.

הנתבע פעל כדין בהגישו את התלונה, ולפיכך אין בכך כל הוצאת לשון הרע.

הוועדה פעלה בהתאם לסמכותה, ופקח מטעם הוועדה ראה כי אכן המרחב המוגן נהרס ועל הוועדה להגיש כתב אישום כנגד התובעת.

דיון והכרעה

בטרם שאדרש לטענות הצדדים, אציין כי בראשית ההליך צורפה הוועדה כנתבעת פורמאלית בתיק זה. אולם, לאחר שניתנה אפשרות לב"כ התובעת לעיין בכל החומר מתוך תיק הוועדה, נמחקה התביעה כנגדה.

מתוך המסמכים אשר נמצאו בתיק הוועדה, צירפה התובעת לתצהירה את פניית הנתבע אל הוועדה מיום 24.9.09 ובה הודעתו לוועדה אודות מעשי התובעת, וכן דרישה להעמדתה לדין.

כן צורפו פניות נוספות של הנתבע לוועדה מיום 29.9.09 ומיום 26.11.09 במסגרתן, כך לטענת התובעת, הכפיש הנתבע פעם נוספת את שמה הטוב ופגע בכבודה ובמוניטין שצברה.

בין היתר ציין (בפנייתו מיום 26.11.09), כי נודע לו שתמורת שוחד מיני שנותנת התובעת במשרד הוועדה, מתחמקת הוועדה מהגשת כתב אישום כלפיה.

חרף העובדה שהתובעת לא ביקשה לתקן את תביעתה לאחר מחיקת התביעה כנגד הוועדה, ובתצהירה היא אף מציינת מפורשות כי תביעה זו אינה מוגשת בשל הפרסומים הנוספים (ראה סע' 39 לתצהירה), הרי שבסיכומיה התייחסה גם למסמכים אלה. 

הנתבע התנגד להרחבת חזית וטענה זו יש לקבל. במסגרת פסק הדין אתייחס רק לפרסומים עליהם הלינה התובעת בתביעתה.

ולגופו של עניין -

הפסיקה קבעה את המתווה לבחינה האם פרסום מהווה לשון הרע  - "מהלך הניתוח של טענת הפגיעה בשם הטוב, המולידה עוולה בנזיקין ומזכה בפיצוי, בנוי מארבעה שלבים. ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר (סעיף 3 לחוק). שנית, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים "לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה "פרסום" כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק. בשלב שלישי, יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום, על פי סעיפים 13 עד 15 לחוק, אשר תחולת מי מהן עשויה לשלול את אחריותו של המפרסם לפרסום לשון הרע. גם שלב זה עשוי לכלול רכיב המתייחס לפרשנות הביטוי ולסיווגו, למשל, כביטוי של עובדה או ביטוי של דעה, לשם התאמתו להגנה הרלבנטית. בשלב הרביעי, אם ממלא הפרסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים, נבחנת שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובע. על כל ארבעת שלבים אלה חולש עקרון האיזון החוקתי בין הזכות לשם טוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש ביטוי (עניין אמר, שם; עניין הרציקוביץ', שם). איזון זה טבוע עמוק במסגרת התנאים הסטטוטוריים שעוצבו בחוק הן לצורך בירור שאלת האחריות, והן לצורך אומדן הנזק. איזון זה משפיע על פרשנות הוראות החוק ודרך יישומו בכל הקשר" ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (פורסם במאגרים המשפטיים).

כאמור, עסקינן בשני פרסומים – הדברים שנכתבו בתביעה שהוגשה לבית המשפט והדברים שנאמרו בתלונה שנשלחה לוועדה.

מתוך התביעה מפנה התובעת לדברים אלה:

"4.הנתבעת פעלה במירמה כלפי הוועדה לתכנון ובנייה מבוא העמקים כאשר למשפחת גדעון יצחק בנספח 4 המצורף העלימה את המרחב המוגן ואילו בפני הוועדה הנ"ל ומהנדס הג"א הצהירה הנתבעת כי קיים מרחב מוגן תקני למרות שבשטח הרסה את המרחב המוגן כפי שעולה מנספח 4 וזה מנוגד......

5. כאשר התובע התנגד למעשה המרמה הנ"ל...

6.בגלל מעשיי המרמה של הנתבעת.. .

עוד היא מפנה לנספח 4 לתביעה שם ציין התובע כי "הנתבעת מחסלת את המרחב המוגן בניגוד להיתר".

התובעת לא צירפה לתביעתה את התלונה שהגיש הנתבע כלפיה לוועדה, אלא אך טענה בס' 2.1 לכתב התביעה כי הנתבע חזר וייחס לה את אותם המעשים הבלתי חוקיים שפורטו בתביעה הכספית, ובגין כך שלחה אליה הוועדה התראה בדבר כוונתה להגיש כתב אישום.

בהקשר זה אציין, כי מתוך מסמכי הוועדה הפנתה התובעת למסמך מיום 24.9.09, הוא ככל הנראה מכתב התלונה. למסמך זה באופן ספציפי לא התנגד הנתבע בסיכומיו. משכך, אין מניעה מלהתייחס אליו, אף כי אין בו משום תוספת לאמור בתביעה.

לאחר בחינת הדברים שנאמרו, אין קושי לחצות את המשוכה של השלב הראשוני.

די בקריאה פשוטה של התביעה שהוגשה, בה חוזר התובע (שם) פעם אחר פעם על הטענה כי התובעת פעלה במרמה - מחד גיסא מצהירה כי קיים מרחב מוגן תקני, מאידך גיסא מעלימה אותו למעשה בשטח. פרשנות של הדברים כפשוטם, בוודאי מתיישבת עם האמור בס' 1 לחוק.

משנה חומרה יש לייחס לכך שהדברים בהקשרם שם נאמרים ביחס למי שעיסוקו בתכנון ובנייה (באדריכלות). על פניו ברור כי האמור עלול להשפיל ואף לפגוע במשרתו של מי שכלפיו מכוונים הדברים (סע' 1 (1) ו- (3) לחוק).

אין ספק אף כי מדובר ב"פרסום" כדרישת החוק, שכן התביעה נשלחה לביהמ"ש  והתלונה לוועדה ולגורמים נוספים, כאמור בה.

יחד עם זאת, סבורני כי על שני הפרסומים חלות ההגנות שבחוק ומשום כך דין התביעה להידחות.

אדרש תחילה לדברים שנאמרו בתביעה ולאחר מכן לאלה שנמסרו לוועדה בתלונה שהוגשה.

התביעה

הגשת תביעה לבית המשפט חוסה תחת הגנת החוק.

סעיף 13 (5)  לחוק שכותרתו "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי" מורה כדלקמן:

"... (5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור".

במסגרת רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (פורסם במאגרים המשפטיים) (ולהלן: הלכת חיר) קבע בית המשפט כי מדובר בהגנה מוחלטת אשר אינה מותנית בדרישה של אמיתות בפרסום או בדרישה של תום לב :

"...אולם סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו- 15) אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום- לב (ראו רע"א 3614/97 אבי – יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג (1) 26, 66-67). משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלוונטי. במובן זה מדובר ב"הגנה מוחלטת" (ראו גם דנ"א 6077/02 חטר- ישי נ' ארבל [פורסם בנבו])..."

(שם, פסקה 7).

ביהמ"ש אף דחה את הפרשנות לפיה יש לבחון האם ההתבטאות קשורה לדיון המשפטי וקבע:

"...יובהר מיד כי דרישה שלפיה הפרסום ייעשה "לצורך הדיון ובקשר איתו" נכללה במקור בחוק, אך נשמטה ממנו על- פי הוראת סעיף 7 לחוק לשון הרע (תיקון), התשכ"ז- 1967. מכאן ניתן לכאורה ללמוד שהמחוקק במפורש ביקש למנוע בירור תוכני באשר לקשר שבין התבטאות שנאמרה תוך כדי דיון משפטי לבין נושא הדיון..." 

(שם, פסקה 9).

עתירה לדיון נוסף בסוגיה זו נדחתה במסגרת דנ"א 7025/09 עו"ד עודד גיל נ' עו"ד פואד חיר (פורסם במאגרים המשפטיים).

אציין, כי הצדדים לא הניחו לפניי את פסק הדין שניתן במסגרת התביעה הקטנה (שאין מחלוקת שנתקבלה ולו בחלקה). ואולם, אף אם יש לקבל את דברי התובעת כי ביהמ"ש לא נדרש לעניין טענה זו כלל, הרי שכאמור, בהתאם להלכת חיר, אין כל צורך שהפרסום ייעשה בקשר לדיון.

התלונה  

סע' 15 לחוק איסור לשון הרע, קובע כי:

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

...

(8) "הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע מכח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה ...."

על הרציונל המונח בבסיס הגנה זו הביע בית המשפט העליון עמדתו בע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עיזבון הנוח רייבר, פ"ד לו (2) 141, 149:  "סעיף 15(8) לחוק קובע, כי תהא זו הגנה טובה למפרסם, אם הפרסום נעשה בתום-לב בדרך של תלונה, שהוגשה לרשות המוסמכת לקבלת תלונות על הנפגע או לחקור בעניין, המשמש נושא התלונה. הגשת תלונה למשטרה נופלת, על-כן, למסגרת ההגנה האמורה, ובלבד שהיא נעשתה בתום-לב (ע"א 310/04 [1]. בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע. הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15(8) האמור. נראה לי, כי עלינו לפרש את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו.

כאמור, הסע' מעניק הגנה כאשר הגשת התלונה הינה לרשות המוסמכת לחקור בעניין.

הוראות חוק התכנון והבנייה, מסמיכות את הוועדה לחקור בנושא התלונה שהוגשה ואף להגיש כתב אישום, ככל שזו מוצאת לנכון לעשות כן, בהתאם לסמכותה.

בעניין שלפניי, לא הוכח כי הנתבע לא האמין באמיתות הפרסום. להיפך, הנתבע עמד על כך כי אלה הדברים לאשורם, ואף בדיקת הוועדה בסופו של יום מצאה כי באותו מבנה אכן נהרס הממ"ד.

אף שכנגד התובעת, כפי שציינה, לא הוגש כתב אישום, הרי שאין בכך כדי לפגום בהגנת הנתבע, היינו, כמי שפעל מתוך אמונה שכך הם פני הדברים. אציין בזהירות, שכן כאמור, כתב אישום לא הוגש, כי הונחו לפניי תכניות אשר אף אם מדובר בסקיצות ראשוניות בלבד ולא הייתה כוונה לפעול על פיהן, עולה מהן כי ניתנה אפשרות להריסת קירות הממ"ד על ידי התובעת. משכך, ולפי שהממ"ד אכן נהרס בסופו של יום, הרי שסברתו כי הדבר קשור בתובעת, אינה מופרכת מעיקרה.

התובעת טוענת כי מניעיו של הנתבע בהגשת התלונה לא היו כשרים, שכן בדעתו היה לנקום בה בגין תלונה שהגישה כנגדו למשטרת ישראל על הטרדה מינית, ולפיכך חפץ להרע לה.

גם בטענה זו אין כדי להועיל לתובעת, שכן גם מניע פסול (והדבר לא הוכח לפניי) כאשר למוסרם אמונה שדברי התלונה אמיתיים, חוסה תחת הגנת החוק.

"מה הדין, אם המתלונן מאמין באמיתות דברי תלונתו, אך עצם הגשת התלונה נעשה מתוך רצון לפגוע? במקרה זה מונע המתלונן על-ידי מוטיב מרושע, אך לפי מיטב אמונתו דברי התלונה עצמם אמיתיים הם. התעמוד למתלונן ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק? נראה לי, כי התשובה היא בחיוב, והיא מתבקשת ממטרת ההגנה עצמה, הבאה להגן על בני ציבור המדווחים על עבירות שנעברו. לעתים קרובות למדיי לא נעשה הדיווח מתוך מטרה נעלה של הגשמת שלטון החוק אלא מתוך מטרה של פגיעה. אך לממונים על חקירות פשעים ועבירות יש עניין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול, ויש על-כן לציבור עניין, כי מי שמוסר מידע, שהוא מאמין בנכונותו, ייהנה מהגנת החוק, שאם לא כן עשויים בני הציבור להסס במסית מידע, שמא יוכח, כי פעלו כפי שפעלו מתוך מניע אישי ולא מתוך מניע ציבורי כן. בפסק-דינה קבעה השופטת ה' בן-עתו לאמור:

"פרסום כזה מוגן, איפוא, אם הפונה מונע ע"י רגש אחריות ציבורית ומבקש לסייע לשלטונות לבער את הפשע; הוא מוגן גם אם הפניה באה כתלונה על פגיעה באינטרס של המפרסם. אולם מי שפונה למשטרה מתוך רגש נקמנות וכל מטרתו להזיק לזולת בשל מטרות זרות לענין, אין פניתו מוגנת ע"י סעיף 15לחוק משום שהיא נעדרת תום לב".

אין בידי לקבל גישה זו. תום הלב נקבע, לעניין ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, לא על-פי המוטיב שהביא לתלונה, אלא על-פי האמונה באמיתות תוכנה. מוטיב נעלה  של תפיסת עבריינים אינו מצדיק, בעיני החוק, הגשת תלונה למשטרה שאין המתלונן מאמין באמיתותה; לעומת זאת, אמונה באמיתות התלונה מצדיקה הגשת תלונה למשטרה, גם אם הגורם המניע את המתלונן אינו השלטת החוק אלא נקמה או שנאה או כיוצא בהם".

(ראה ע"א 788/79, שם).

וגם זאת, בהתאם להוראת סע' 15 (3) לחוק, חלה ההגנה גם כאשר הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם  או הנתבע..."

טען הנתבע, וטענה זו לא הופרכה, כי בהיותו האחראי על תכנון וביצוע השלד, קיימת לו חובה על פי דין ליידע את הוועדה כאשר מתבצע שינוי שהוא אינו חתום עליו ומסכים לו. משכך, פניה זו לוועדה המתריעה על ביצוע פעולות בניגוד להיתר שניתן, משמעה בין היתר הגנה על עניין אישי שיש לנתבע.

מכל האמור לעיל, המסקנה היא כי הפרסומים חוסים תחת הגנת החוק ועל כן דין התביעה להידחות.

התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך של 5,000 ₪.

אציין כי בפסיקת ההוצאות הבאתי בחשבון בין היתר את סגנון הדיווח לוועדה. בין היתר את הפניות הנוספות אליה, אשר אף שעניינן לא נידון כאן, הרי שהדברים שנאמרו בהן לא הוכחשו על ידי הנתבע.

כספים שהופקדו להבטחת הוצאותיו של העד מטעם הוועדה מר יוסף חביב, יועברו ע"י המזכירות לעד.

על התובעת להשיב הוצאות אלה לנתבע בנוסף להוצאות שנפסקו לעיל.

ניתן היום, כ"א אדר ב תשע"ד, 23 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.