זוהי תביעה שתחילתה בדרישה לתיקון ליקויים, המשכה בתיקונם בפיקוח בית המשפט ומומחה בית המשפט, ואחריתה בדרישה לפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לתובעים בגין משך הזמן שנדרש לנתבעות לביצוע התיקונים, פיצוי בגין פינויים מהדירה משך הזמן בו בוצעו התיקונים בדירה, ההוצאות המשפטיות שנגרמו לתובעים בגין הצורך בניהול הליך משפטי כמו גם ירידת הערך של דירתם בגין הליקויים שהיו, ותוקנו כאמור.

הליקויים, כאמור תוקנו, ומשכך נותרה עיקר דרישתם של התובעים לפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה להם עקב העיכובים, אשר לטענתם – הינם בעטיין של הנתבעות. לצורך בדיקת טענה זו, אסקור להלן את השתלשלות העניינים, למן מסירת החזקה בדירה ועד לסיום ההליך.

בהמשך אדון אף בטענתם בדבר הוצאות משפטיות, עלויות פינוי וירידת הערך.

השתלשלות העניינים

1. ביום 2.12.03 רכשו התובעים מהנתבעות דירת מגורים בבניין הנמצא ברח' יהודה הלוי 22 באור עקיבא (להלן – "הדירה"). מסירת החזקה בדירה, עפ"י נספח א' להסכם המכר, הייתה ביום 31.8.05.

2. בהתאם לחוות הדעת שצורפה לכתב התביעה המקורי (כנספח ה'), בדק מומחה מטעמם של התובעים את הדירה ביום 16.8.06, כשנה לאחר מסירת החזקה בה, ומנה מספר ליקויים הטעונים תיקון בדירה.

אחד הליקויים שאותר – נזילות שמקורן בדירת השכנים אשר מעל לדירת התובעים (סע' 2.2 לחוות הדעת; להלן – "השכנים").

3. ביום 2.11.06 בוצע ביקור בדירה ע"י נציגי הנתבעות, ובמכתבם מיום 8.11.06 (נספח 7 לתצהיר התובע שהוגש ביום 28.5.14, להלן – "תצהיר התובע") נטען, כי "לא אותרו רטיבויות פעילות".

ביום 26.4.07 פנו הנתבעות לשכנים בדרישה לאפשר כניסה לדירתם לשם תיקון נזילות בדירת התובעים (נספח ד' לכתב התביעה המקורי; וראו: עמ' 15 לפרוטוקול הדיון מיום 30.11.14 בש' 11-12).

4. דבר לא ארע, ועל כן ביום 16.11.09 הוגשה התביעה דנן, אליה צורפה חוות הדעת שאוזכרה לעיל.

ביום 23.3.10 הגישו התובעים כתב תביעה מתוקן, אליו לא צורפה חוות דעת, באשר – לטענת התובעים בסע' 14 לכתב התביעה המתוקן -

"מאז המועד בו נערכה חוות הדעת, הנזקים מחמירים, הרטיבות מתפשטת וחוות הדעת הפכה לא רלוונטית ומשום כך החליטו התובעים בשלב זה שלא להגישה.

התובעים שומרים על זכותם להגיש חוות דעת עדכנית בעיקר לעניין הליקויים והנזקים הנובעים מהרטיבויות".

מכאן, שהתובעים הם אשר נמנעו – במכוון וביודעין – מלצרף לכתב התביעה המתוקן חוות דעת מטעמם, וטענת בא-כוחם בעניין זה תוך מהלך חקירת התובע לפניי, כי לכתב התביעה המקורי צורפה חוות דעת (עמ' 15 ש' 26) פשוט אינה רלוונטית. לא הובאה כל ראיה כי כתב התביעה המקורי נמסר לנתבעות או כי הן ראו אותה והיו מודעות לה.

יתרה על כן, משבחרו התובעים לתקן את תביעתם, הרי שעל הנתבעות היה להתייחס לכתב התביעה המתוקן, על טענותיו ומסמכיו, ולא לכתב התביעה המקורי. ואמנם, בין טענותיהם הראשונות של הנתבעות בכתב ההגנה שהוגש על ידן ביום 28.4.10 (שהוא גם כתב ההגנה הראשון שהוגש על ידן בתיק זה), נמצאה במפורש הטענה בדבר העדרה של חוות דעת מומחה מטעמם של התובעים (סע' 4 לכתב ההגנה).

הנתבעות שלחו ביום 27.3.11 הודעה לצדדי ג', השכנים (להלן – "צדדי ג'" או "השכנים"). כתב הגנה לא הוגש, אך צד ג' 1 הגיע לדיונים בבית המשפט (כפי שיפורט להלן).

5. בהחלטה מיום 9.12.10 נקבע, כי התובעים לא הגישו חוות דעת מטעמם, והם נדרשו לעשות כן יחד עם ראיותיהם.

6. רק ביום 14.2.11, הוגשו חוות דעת מומחים מטעמם של התובעים; חוות הדעת נערכו, עפ"י האמור בהן, על יסודם של ביקורים בדירת התובעים מיום 27.3.09, 17.11.10 (חוות הדעת הראשונה, של מר יאיר מוצפי) ו-1.12.09 (חוות הדעת השנייה של חברת אינפטק).

ניראה, כי חוות הדעת נערכו, או למצער הוחל בעריכתן, עובר להגשת כתב התביעה המתוקן. לא ברור מדוע הוגשו לתיק בית המשפט רק כשנה לאחר שהוגש כתב התביעה המתוקן.

בכל מקרה ברור, כי ניתן היה להתייחס עניינית לטענותיהם של התובעים רק החל מיום 14.2.11, עת הוגשו חוות הדעת המקצועיות מטעמם.

מכאן שהעיכובים בביצוע תיקון הליקויים, להם טוענים התובעים, אשר החלו לאחר מסירת החזקה בדירה בשנת 2005, ואשר התגלו, לכל המאוחר, בנובמבר 2006 – היו בעטיו של מחדלם של התובעים עצמם, אשר עד חודש פברואר 2011 לא הביאו ראיה לטענותיהם, למרות שזו הייתה ברשותם.

התובעים נושאים באחריות לעיכוב בטיפול בעניינם, משלא נקטו כל פעולה נדרשת, מאז נובמבר 2006 ועד פברואר 2011, ארבע שנים ושלושה חודשים וחצי.

7. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 30.6.11 הוסכם כי הנתבעות תבצענה תיקונים בדירת השכנים (צדדי ג'); להסכמה זו היו צדדי ג' שותפים, משנוכח צד ג' 1 בדיון.

8. מומחה בית המשפט

8.1 בישיבת קדם המשפט הבאה, שהתקיימה ביום 23.10.11, נמסר כי לטעמן של הנתבעות הליקויים תוקנו.

בהחלטה שניתנה בסיום הדיון מונה מומחה מטעם בית המשפט לבדיקת הדירה ולמתן חוות דעת באשר לתיקונים שבוצעו או שנדרש עוד לבצע.

8.2 מומחה בית המשפט ביקר בדירה ביום 11.1.12 (בהתאם להודעה שהגיש לתיק ביום 11.12.11).

8.3 בהתאם להודעת מומחה בית המשפט מיום 20.2.12, ביקש מנציג הנתבעות תכניות המבנה, וטרם קיבל, אף טרם שולם שכר טרחתו ע"י הנתבעות, ומטעם זה מתעכבת הכנת חוות הדעת.

8.4 בהודעת מומחה בית המשפט מיום 16.4.12, ציין המומחה כי טרם קיבל את המסמכים שביקש מהנתבעות, ועל כן טרם הוכנה חוות הדעת.

8.5 ביום 17.5.12 הוגשה חוות דעת מומחה בית המשפט.

9. מהמפורט לעיל ניראה, כי הנתבעות גרמו לעיכוב של כארבעה חודשים, מאז הודיעו על כוונתן לתקן את הליקוי בישיבת קדם המשפט מיום 30.6.11 ועד למינוי מומחה בית המשפט ביום 23.10.11 – וזאת משקבע המומחה בחוות דעתו כי התיקונים שביצעו הנתבעות לא הסירו את הליקוי.

כן גרמו הנתבעות בהמשך לעיכוב נוסף של כחמישה חודשים (מאז ביקור מומחה בית המשפט בדירה בינואר 2012 ועד להמצאת המסמכים שנדרשו להכנת חוות דעתו במאי אותה שנה).

10. אעיר, כי בתחילת שנת 2012 מונה המותב הקודם שטיפל בתיק זה (כב' השופט ד. פיש) לבית המשפט המחוזי. המותב הנוכחי קיבל את הטיפול בתיק זה (ובתיקים נוספים של כב' השופט פיש) רק ביום 18.4.12.

כך ישיבת קדם משפט שהייתה קבועה בתיק ביום 15.4.12 נדחתה (כמו דיונים רבים שנדחו באותם חודשים, בהעדר מותב שיפוטי) ליום 15.10.12, בהתאם ליומן בית המשפט.

11. ביום 19.6.12 הודיע מומחה בית המשפט, כי לתיקון הליקויים נדרש תחילה פירוק הריצוף בדירת השכנים.

ביום 29.8.12 פנו הנתבעות בבקשה למתן הוראות, הואיל והשכנים אינם מאפשרים ביצוע התיקון, עפ"י הטענה. בהחלטה מיום 31.8.12 הוריתי על קבלת תגובתם של השכנים.

12. ביום 15.10.12 התקיימה ישיבת קדם משפט במסגרתה נקבע על ידי מתווה דיוני מפורט למציאת מקום למגורי משפחת השכנים ולהעברתם אליו, לביצוע מלוא התיקונים הנדרשים ע"י הנתבעות, בפיקוח מומחה בית המשפט, כאשר נקבע, כי בכל העלויות תשאנה הנתבעות.

באותה ישיבה טען השכן במפורש, כי -

"... והמומחה שלהם [של הנתבעות – ר.ב.] טוען שזה מהמקלחת... יש בעיה בכל הבית...אני רוצה שיתקנו כמו שצריך את הבעיה. גם המומחה מטעם בית המשפט קבע שצריך לפרק את הכל"

(עמ' 7 ש' 15-19).

13. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 20.2.13 הסתבר, כי הנתבעות ממשיכות לבקש לבצע עבודות חלקיות בלבד, ומטעם זה מסרבים השכנים לפנות את דירתם (עמ' 10 ש' 16-18).

על כן, ובסיום הישיבה, ניתנה החלטה מפורטת נוספת בעניין זה.

14. ביום 6.5.13 הוגש הסכם שנחתם בין הנתבעות לצדדי ג' לעניין פינוי דירתם לשם ביצוע התיקונים הנדרשים (בק' מס' 14 מיום 7.5.13, אושרה בהחלטה מיום 8.5.13). הפינוי נקבע ליום 1.7.13, ככל הנראה מפאת חופשת הקיץ של ילדי השכנים (וראו: פרוטוקול הדיון מיום 15.10.12 בעמ' 7 ש' 28-30).

כעולה מחקירתו לפניי של מר אביהו אפרת, אחד מבעליה של הנתבעת 1 והמנכ"ל שלה (סע' 2 לתצהירו, עמ' 21 ש' 10-11 לפרוטוקול), מיום 30.11.14 -

"אני נכנסתי לנושא בשלב מסוים שראיתי שהוא תקוע ושעורכי הדין התקשרו אלי ובקשו ממני להתערב כדי לסגור עם הדייר בשם טומי [השכן – ר.ב.] שייצא מהדירה ולסגור לו בית חליפי... ואז נכנסתי לנושא, ובעזרת קשרים שיש לי באור עקיבא מצאתי דירה חליפית ואז התחלתי לטפל בזה"

(עמ' 21 ש' 23-27)

ובהמשך –

"בסופו של דבר מי שגרם לכך שנצליח להיכנס למעלה זה אני שהגעתי לדירה של טומי וניהלתי איתו מו"מ והצלחתי לשכנע אותו לתת לנו להכנס, הצלחתי לדבר איתו למרות שהוא שייך לכאלה שלא פשוט לדבר איתם"

(עמ' 24 ש' 22-25).

נשאלת השאלה, מדוע רק בשלהי אפריל 2013 בוצעה אותה "התערבות", שעה שהמתווה לביצוע התיקונים נקבע כבר באמצע אוקטובר 2012, כחצי שנה קודם לכן. מדוע מר אפרת לא נדרש ע"י הנתבעות לבצע – את שביצע ממילא בסופו של דבר – כבר באוקטובר 2012?

אין לי אלא לקבוע, כי אף עיכוב זה נעשה בעטיין של הנתבעות, אשר יכלו לפתור את העניין בסמוך לאחר ישיבת יום 15.10.12, ולראיה – עשו כן עת ערבו את מר אפרת, אך התעכבו משום מה עם הדבר.

15. ביום 13.10.13 הודיעו הנתבעות כי סיימו את התיקונים במלואם (בק' מס' 16). ביום 12.12.13 אישר את הדבר אף מומחה בית המשפט.

16. ביום 15.12.13 ביקשו התובעים לתקן תביעתם (בק' מס' 22). בהחלטה מיום 30.12.13 (בבק' מס' 24), לאחר קבלת תגובת הנתבעות, התרתי התיקון, הואיל ובמהותם השתנו פני הדברים מהבחינה העובדתית, ובוצעו תיקונים של הליקויים בפיקוח בית המשפט והמומחה מטעמו.

17. בכתב התביעה האחרון דרשו התובעים פיצוי מהנתבעות בסכום של 118,500 ש"ח, כפי הפירוט כדלקמן (סע' 25 לכתב התביעה האחרון):

עגמת נפש, סבל ואבדן הנאה מהשימוש בדירה בסכום של 50,000 ש"ח,

פינוי התובעים מהדירה ואבדן ימי עבודה בסכום של 19,000 ש"ח,

ירידת ערך הדירה בסכום של 22,000 ש"ח,

הוצאות משפט בסכום של 7,500 ש"ח,

שכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ש"ח בהתאם להסכם שכ"ט.

18. בכתב ההגנה שהוגש ע"י הנתבעות ביום 13.2.14 שבו הנתבעות על טענתן כי העיכובים נבעו ממחדלם של התובעים וצדדי ג'.

19. העיכוב בביצוע התיקונים – עגמת הנפש

19.1 כפי שפורט לעיל, אמנם לנתבעות היה חלק בעיכוב בתיקון הליקויים, אך כעולה מהשתלשלות העניינים בכללותה, העיכוב שגרמו התובעים גדול פי כמה;

19.2 כך, בהתאם למפורט בסע' 6 לעיל – גרמו התובעים לעיכוב בתחילת בירור עניינם משך 4 שנים ושלושה חודשים וחצי.

בהתאם למפורט בסע' 9 ו-14 לעיל – גרמו הנתבעות לעיכוב בביצוע התיקונים משך שנה ושלושה חודשים.

19.3 בשונה מטענת הנתבעות, לא התרשמתי כי צדדי ג' – השכנים, הם שגרמו לעיכובים משמעותיים בביצוע התיקונים;

ראשית, דבריו של צד ג1 בדיונים לפניי היו הפוכים בתכלית (כמובא לעיל).

שנית, הנתבעות לא הביאו כל ראיה לטענה זו, לא ביקשו לזמן את השכנים להעיד אף לא ביקשו להעיד את השכן כאשר, מחמת טעות, התייצב לישיבת ההוכחות מיום 30.11.14 (עמ' 14 ש' 12).

בנוסף, אני נותנת אמון בדברי התובע בחקירתו, כי הטענה פשוט אינה אמת (עמ' 16 ש' 32 עמ' 17 ש' 1-3, ש' 29), וזאת במיוחד נוכח ההסבר שנתן התובע בחקירתו לפשר "סירובם" כביכול של השכנים -

"אחרי שדברתי עם השכן נכנסתם ותיקנתם אבל התיקונים לא היו טובים ובגלל זה כל הזמן טרטרתם אותו עד שבאיזה שלב הוא לא הסכים שתכנסו"

(עמ' 17 ש' 10-11).

דברים דומים אמר גם צד ג'1 בדיון לפני מיום 15.10.12 בעמ' 7 ש' 15-19 (וראו הציטוט בסע' 12 לעיל לפסק הדין).

19.4 בגין העיכוב שגרמו הנתבעות בהתנהגותן ובמחדליהן, אני סבורה כי עליהן לפצות את התובעים בסכום של 15,000 ש"ח, בגין עגמת נפש.

אין ספק, כי לתובעים נגרמה עגמת נפש רבה כתוצאה ממגורים בדירה, אשר מומחה בית המשפט קבע שיש לבצע תיקונים נרחבים לשם מגורים סבירים בה.

העבודות בפועל ארכו מספר חודשים (מאז יולי ועד אוקטובר 2013), ומשמעות הדבר היא כי דובר בעבודות מרובות שנדרשו. אף תקופה זו בוודאי הייתה מאד לא נוחה לתובעים, שעה שמבוצעות עבודות בדירה שמעל דירתם.

התובע טען, כי העבודות בדירתו ארכו בין שבוע לעשרה ימים (סע' 35 לתצהירו שהוגש ביום 28.5.14, ובעמ' 18 ש' 24-27 לפרוטוקול). גם תקופה זו בוודאי הייתה לא נעימה לתובעים.

19.5 לא מצאתי להפריד בין "ראשי הנזק" – 'עגמת נפש', 'סבל' 'אבדן הנאה', כפי שפירטו התובעים בכתב התביעה האחרון. אני סבורה כי כולן מילים נרדפות לאותו נזק לא ממוני, שנגרם לתובעים בגין התנהלות הנתבעות.

מצאתי להתייחס לפרק הזמן הממושך בו נמנעו התובעים מלהביא תביעתם לבירור, באשר זהו גורם אשר הביא אותי לפסיקת הסכום שלעיל, שהינו על הצד היותר נמוך, לתפישתי; לו היו פועלים התובעים באופן מהיר או יעיל יותר, היו מביאים, בעצמם, להפסקת סבלם, ויכלו לעשות זאת – להבנתי – לפני שנים רבות.

20. פינוי התובעים מהדירה ואבדן ימי עבודה

20.1 לא הובאה ע"י התובעים כל ראיה לרכיב זה של תביעתם.

20.2 יתרה על כן, התובעים דרשו פיצוי בסכום של 19,000 ש"ח, אשר – שלא במקרה לטעמי – הוא בדיוק הסכום הנקוב בהסדר הדיוני אליו הגיעו הנתבעות עם שכניהם.

אלא, שבשונה מהשכנים, העבודות בדירת התובעים ארכו ימים ספורים, ולא חודשים ארוכים כבדירת השכנים; התובעים לא נדרשו לפנות את הדירה שעה שמבוצעות עבודות טיח או צבע משך אותם ימים, בשונה מהשכנים אשר מרצפות דירתם הורמו ובוצע איטום, באופן שכלל לא איפשר מגורים בדירה.

20.3 על כן, אני סבורה כי בנסיבות הכוללות, אין מקום לפיצוי התובעים בגין רכיב זה.

21. ירידת ערך הדירה

21.1 התובעים טענו, באמצעות חוות דעת מומחה שהגישו, כי לדירתם נגרמה ירידת ערך בסכום של 22,000 ש"ח.

21.2 מומחה התובעים לא נחקר ע"י ב"כ הנתבעות, והנתבעות אף לא הגישו חוות דעת נגדית, וחרף זאת, ולאחר שעיינתי בחוות הדעת, אינני מוצאת לקבלה, ואבהיר טעמיי;

21.3 אין ספק, כי אין בדירת התובעים נכון להיום כל ליקוי. מומחה בית המשפט קבע זאת, ואיש מהצדדים לא חלק על כך. בחקירתו לפניי ביום 30.11.14, כשנה לאחר שמומחה בית המשפט אישר כי הליקוי הוסר אישר התובע עצמו את הדברים (עמ' 19 ש' 20-21).

21.4 מומחה התובעים ביסס קביעתו על המונח 'ירידת ערך פסיכולוגית', בקבעו, כי רוכש פוטנציאלי יעדיף לרכוש דירה "ללא היסטוריה של נזילות" על פני דירה שיש בה היסטוריה כזו.

בכל הכבוד, כאן מדובר על ליקוי שתוקן בפיקוח בית המשפט ע"י מומחה מטעם בית המשפט, על כל המשמעות והאחריות הנובעת מהדבר (וראו התייחסותי לעניין זה בהחלטה מיום 12.12.13 בבק' מס' 21). נדמה לי, כי תיקון שבוצע בדרך בה בוצע התיקון בתיק זה, אינו דומה לתיקון ע"י קבלן סתם, ללא פיקוח דומה.

21.5 זאת ועוד - אם ישנה "היסטוריה של נזילות" הרי שהיא בדירת השכנים, ולא בדירת התובעים, ועל כן לא אמורה להיות כל 'השפעה פסיכולוגית' על רוכש פוטנציאלי של דירת התובעים.

21.6 יתרה על כן, מומחה התובעים קבע בחוות דעתו כי שווי הדירה דנן הוא 850,000 ש"ח (סע' 8.5), וזאת 'לאור סקר נכסים שנערך בסביבה הקרובה'.

ואולם לא מצאתי בחוות הדעת ולו נתון מספרי בודד באשר לשווי דירה אחרת 'בסביבה הקרובה', ולא ברור הבסיס העובדתי לקביעת המומחה. בסיס עובדתי זה לא הובא בחוות הדעת, ובכך לטעמי היא לוקה בחסר.

אבהיר, כי נושא השומה הינו בהחלט בתחום מומחיותו של המומחה, אך הנתונים אשר הביאו אותו לשומה הינו בגדר העניינים שהיה מקום להביאם לפני בית המשפט, בכדי שבית המשפט יוכל לשקול את חוות הדעת. אי הבאת הנתונים כמוה כהעדר הנמקה של חוות הדעת או כהנמקה חסר; בהעדר הנמקה או כאשר ההנמקה חסרה, לא אוכל לקבל את חוות הדעת או את טענות התובעים בנוגע לרכיב זה.

21.7 מכל הטעמים שלעיל, אני דוחה את דרישת התובעים לפיצוי בגין ירידת ערך.

22. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד

22.1 התובע טוען כי נגרמו לו הוצאות משפט בסכום של 7,500 ש"ח וכן כי שילם שכ"ט עו"ד בסכום של 35,000 ש"ח.

22.2 לתצהירו, לא צירף התובע כל קבלה בגין ההוצאות הרבות שלטענתו שילם, וכן צירף קבלות על שכ"ט עו"ד בסכום של 16,200 ש"ח (כולל מע"מ) כמו גם את הסכם שכה"ט.

22.3 עיון בתיק בית המשפט מלמד, כי התובע שילם אגרות משפט בסכום כולל של 3,133 ש"ח.

22.4 בישיבת קדם המשפט מיום 19.3.14 טען ב"כ התובעים, כי יש לשמוע את התובעים כדי שבית המשפט יוכל להעריך בצורה נכונה יותר את הפיצוי המגיע להם.

22.5 לאחר ששמעתי את התובע, אינני סבורה כי היה הכרח בשמיעתו דווקא, הדברים שנרשמו בתצהירו היו ברורים ונהירים, ולא היה בחקירתו לפניי כל חידוש.

לטעמי, בחקירתו גילה התובע, פעם אחר פעם, אזלת ידו בטיפולו בעניין, וזאת בכל הנוגע להתנהלותו מול שכניו, דבר הפועל לחובתו (עמ' 16 ש' 4-10, ש' 27-29, עמ' 17 ש' 6-7, ש' 22-27, עמ' 18 ש' 20-21, עמ' 19 ש' 18-19).

22.6 אני סבורה כי בנסיבות בהחלט ניתן היה להגיע להסכמות דיוניות אשר היו מביאות להקטנת העלויות המשפטיות, ולהגיע לאותה תוצאה סופית, כמובא לעיל, אך התובעים בחרו שלא לעשות כן.

התרשמותי מטיעוני ב"כ התובעים בדיונים לפניי הייתה כי התובעים 'מגבירים קולם', מתוך רצון להותיר רושם של פגיעה גדולה יותר מזו שבפועל, למצער – מזו שהוכחה על ידם בפועל, ועוד פחות מכך – מזו שהם אחראים לה אישית בפועל, בגין מחדלם ואוזלת ידם, כמפורט לעיל.

22.7 נוכח קביעתי לעיל, בדבר חיוב הנתבעות בפיצוי בגין עגמת נפש בסכום של 15,000 ש"ח, אני סבורה כי הוצאות המשפט ושכ"ט עוה"ד צריכים להיות בהתאם. לבעל דין קיימת הזכות המלאה לנהל הליך עד תום, אך אינני סבורה כי על בעל הדין שכנגד לשאת בעלויות שאינן מותאמות לערכו של ההליך או לתוצאתו בפועל.

22.8 אני סבורה כי על הנתבעות לשאת בהוצאות משפט התובעים בסכום של 1,500 ש"ח, ובשכ"ט עו"ד התובעים בסכום של 4,000 ש"ח.

23. אשר על כן, ועל יסוד כל המפורט לעיל, אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, את הסך של 15,000 ש"ח. כן אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסכום של 1,500 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסכום של 4,000 ש"ח.

סכומים אלו ישולמו עד ליום 13.5.15, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת כתב התביעה המקורי (16.11.09) ועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, ט"ז ניסן תשע"ה, 05 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.