ביום 27.10.11 דחיתי את בקשת הנתבעת למתן היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל לעניין נכותו הרפואית של התובע.

ביום 30.9.13 התרתי לנתבעת לקבל לידיה את חוות הדעת הרפואית שניתנה בעניין התובע במסגרת תביעתו בהליך נפרד לאובדן כושר עבודה, וזאת אך בהסתמך על הסכמת ב"כ התובע לכך במעמד הישיבה מיום 4.6.13.

ערכאת הערעור ביטלה את החלטתי המורה לתובע להמציא לנתבעת את חוות הדעת וקבעה כי אין להיתלות אך בהסכמת ב"כ התובע, בשים לב לכך שב"כ התובע חזרה בה מהסכמתה זו, אלא יש להידרש לבירור ענייני המבוסס על שיקולי רלבנטיות וקבילות.

למקרא החלטתי מושא הערעור, ברי כי לולא הסכמת ב"כ התובע, לא הייתי נעתרת לבקשה שכן זו נדונה למעשה והוכרעה כבר ביום 27.10.11. בהיעדר הסכמה כאמור, הרי שלנוכח טענות הצדדים בכתב ובע"פ במעמד הדיון לפניי, כמו גם לאחר עיון בחוות הדעת עצמה- נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות לגופה.

חוות הדעת של המומחה בהליך לאובדן כושר עבודה הינה בגדר הסקת מסקנות בלבד הנסמכת על התיעוד הרפואי של התובע. היות שתיעוד זה מצוי בידם של הצדדים, הרי שאין ערך מוסף למסקנותיו והשערותיו של מומחה רפואי חיצוני בהליך אחר, על סמך אותו תיעוד רפואי. ודוק' משנדונה לגופה הבקשה להבאת ראיות לסתור ונדחתה, אין כל סיבה להתיר עיון במסמך שאינו קביל וכל כולו סברה מלומדת שאין להידרש לה במסגרת ההליך דנא לפי חוק הפלת"ד.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ב"כ התובע תיטול מתיק בית המשפט את חוות הדעת (מתויקת בתיק במעטפה סגורה).

ניתנה היום, ט"ז אדר תשע"ד, 16 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.