1. מעשה בשלושה שחברו להקמת מיזם משותף. המיזם לא עלה יפה והתביעה הנוכחית, תביעה כספית בסך של 1,012,081 ₪, עניינה השבת כספים ששולמו ע"י אחד מהשלושה, התובע 1 (להלן: התובע) בקשר לאותו מיזם.

הגורמים המעורבים ורקע כללי

2. התובע, מנהל ובעל מניות בתובעת 2 (להלן: התובעת), היה פעיל בתחום הציבורי בראש העין, והתעניין בכניסה לפעילות עסקית.

3. סמוך לתחילת שנת 2005 נוצר קשר בין התובע לבין הנתבעים 1 – 2 (להלן: דוידי, יהושע, ושניהם יחד - הנתבעים). בעקבות קשר זה נחתם ביום 2.2.05 זכרון דברים שהתווה דרך פעולה למיזם משותף של השלושה (להלן: ההסכם או הסכם ההשקעה). במסגרת ההסכם, התובע התחייב לשלם סכומים כספיים מסוימים, הם הסכומים מושא תביעה זו.

4. הצדדים הכירו זה את זה עוד עובר למיזם המשותף. יהושע ודוידי ניהלו עסקים משותפים שונים. התובע התוודע ליהושע, שהיה חבר מועצת העיר ראש העין, במהלך פעילותו הציבורית. במהלך הזמן, התובע פגש את דוידי בביתו של יהושע, ובין השניים נוצר קשר ישיר.

5. יהושע היה הבעלים של הנתבעת 3 (להלן: תמרה). כיום תמרה נמצאת בהליכי פירוק.

6. המיזם המשותף אמור היה להתבצע עם עמותת ATI (להלן: העמותה). מדובר בעמותה הפועלת בתוך החממה הטכנולוגית אשקלון. החממה מטפחת רעיונות ופטנטים של יזמים. הכספים הדרושים לפיתוח מתקבלים הן מהמדען הראשי והן ממשקיעים חיצוניים. מנכ"ל העמותה והחממה במועדים הרלבנטיים לתובענה היה מר דוד ואזנה (להלן: ואזנה). לפי הנטען, את ההיכרות בין ואזנה והחממה לבין דוידי ערך מכר משותף של שניהם, אדם בשם יצחק אשל ( להלן: אשל, עמ' 69 ש' 26 – 27).

דרך הפעולה של החממה הייתה להעניק למשקיע זכויות בפרויקטים שונים שהיו לחממה, באמצעות הקמת חברה משותפת (בבעלות העמותה והגוף המשקיע). המשקיע התחייב להזרים כספים, ומנגד, הוענקו לו זכויות בפרויקטים שונים שהחממה טיפחה (עדותו של וזאנה, עמ' 65).

7. כך גם אמור היה לפעול המיזם המשותף. הצדדים לתיק זה התעתדו להקים חברה, בה שלושתם יהיו בעלי מניות (להלן: חברת השלושה), ותכננו להקים חברה משותפת לחברת השלושה ולעמותה (להלן: חברת הניהול). חברת השלושה הייתה אמורה להזרים כספים, ומנגד, לקבל זכויות בפרויקטים של החממה. מימון כספי ההשקעה שחברת השלושה נדרשה להעביר לעמותה היה צפוי להתקבל ממשקיע בשם שמעון אזולאי (להלן: אזולאי).

8. פרופ' גושן הוא עורך דין שערך את ההסכם (בין הצדדים לתיק זה) וכן ליווה את תהליך חתימת ההסכם עם העמותה בנוגע למיזם המשותף (להלן: הסכם החממה). דוידי ניהל את המשא ומתן מול החממה בשמם של הצדדים להסכם ההשקעה. כך עולה מעדותם של דוידי (סעיף 15, 18, 23 לתצהירו של דוידי, עדותו של וזאנה – עמ' 65 ש' 25 – 31, עמ' 66 ש' 4 – 6, 20 – 22, עמ' 67 ש' 11 – 12, עמ' 67 ש' 20 – 23, עמ' 69 ש' 26 – 27. עדותו של התובע, עמ' 34 ש' 29 – 31). דוידי גם חתם על הסכם החממה בשם חברת השלושה (הכותרת להסכם החממה וכן ראו+ עמ' 70 ש' 1 – 3).

הסכם ההשקעה

9.         הסכם ההשקעה נחתם בין הצדדים לתיק זה ביום 2.2.05.

במסגרת ההסכם, הצדדים הצהירו על כוונתם לייסד את חברת השלושה, שתפעל להתקשרות עם העמותה, לשם הקמת חברת הניהול. המניות בחברת השלושה הוקצו כך: 45% התובע, 45% דוידי ו- 10% יהושע.

ההסכם קבע כי התובע יפקיד לחשבון העמותה דמי רצינות בסך של 150,000 $, ולאחר הפקדה זו יושלם המשא ומתן עם העמותה (בקשר להסכם החממה) (להלן: דמי הרצינות). עוד נקבע כי בטרם החתימה על הסכם החממה הוא יובא לאישורו של התובע: אם התובע יאשר את הסכם החממה– דוידי יחתום עליו, בשם חברת השלושה; אם התובע לא יאשר את הסכם החממה, מכל סיבה שהיא, הסכם ההשקעה יבוא לסיומו. בנוסף, התובע התחייב לשלם עד 50,000 $ בצירוף מע"מ נוספים (להלן: סכום ההוצאות), כנגד חשבוניות, בגין ההוצאות שהוצאו בקשר עם הסכם החממה. לפי ההסכם, השקעתו האמורה של התובע תירשם כהלוואת בעלים ותוחזר במועד הראשון שבו יהיה ניתן לחלק דיבידנד בחברת הניהול, באופן שנקבע.

סעיף 6 להסכם קבע הוראה למקרה שבו הסכם החממה לא ייחתם, כדלקמן:

"במקרה שלא נחתם הסכם עם ATI (העמותה – מ.ב.) בין אם משום שמתי (התובע – מ.ב.) לא אישר את ההסכם ובין אם משום ש- ATI לא הגיעה להסכמה עם דוידי, ובין אם משום שלא נתקיימו התנאים לעיל, ובין אם משום שהמדען הראשי לא אישר את הסכם, או מטעם כלשהו אחר, יוחזר למתי סך של 150,000 $ מיידית. לדוידי אחריות אישית בלתי מותנית להשבת סכום זה, אם ATI לא תשיב את הכסף מסיבה כלשהי. ביחס לסכום ההוצאות, ישלם דוידי 35% מהסכום ורמי 10% מהסכום למתי תוך שבועיים".

(הדגשה אינה במקור)

10. התובע שילם את הכספים לפי הסכם ההשקעה. ביום 9.2.05 שילם בהמחאה אישית שלו את סכום ההוצאות, שהנתבעים ביקשו לשלמו מראש. סכום זה שולם לחשבונה של תמרה. ביום 9.6.05 התובע שילם (באמצעות התובעת) סך של 150,000 דולר, לחשבון העמותה.

חתימת הסכם החממה, ביטולו והחזרת דמי הרצינות

11. ביום 6.6.05 העמותה אישרה עקרונית את המיזם המשותף.

12. ביום 7.8.05 נחתם הסכם החממה, בין העמותה ובין חברת השלושה (שטרם הוקמה) – באמצעות דוידי. התובע טען כי לא אישר את הסכם החממה, ולא עודכן בדבר החתימה עליו.

13. לאחר שדוידי לא הצליח לגייס מאזולאי את סכום ההשקעה הדרוש, הסכם החממה בוטל על ידי העמותה, במכתבה מיום 22.5.06. בהמשך, ביום 4.6.06 נחתם הסכם בין העמותה לבין דוידי, במסגרתו העמותה הסכימה להחזיר את דמי הרצינות (150,000 דולר) בפרק זמן שנקבע (להלן: הסכם ההשבה). מכתב הביטול והסכם ההשבה צורפו כנספח כ"א לתצהיר התובע. יש לציין כי לפי הוראותיו של הסכם החממה, לא הייתה זכאות להחזר דמי הרצינות במקרה של ביטול. למרות זאת, העמותה אישרה את החזרתם, בכפוף לכך שיוחזרו מכספי משקיעים חלופיים.

14. ביום 16.7.07 העמותה החזירה את דמי הרצינות, בניכוי עמלת הבנק (סך של 149,935 דולר). סכום זה נכון למועד ההחזר, בשקלים חדשים, היה סך של 642,171.6 ₪ לפי מוצג ת/9. יהושע חָלק על כך שהכספים שהוחזרו על ידי העמותה מגלמים את דמי הרצינות, וטענה זו תידון בהמשך.

15. אין מחלוקת כי ההחזר בוצע לחשבון הבנק הפרטי של יהושע, וזאת לפי הוראתו של דוידי.

16. התובע לא עודכן כי דמי הרצינות הושבו על ידי החממה, כך לפי עדותו של התובע וכך לפי הודאתו של דוידי בחקירתו הנגדית (עמ' 79 ש' 9 – 10).

השתלשלות התביעה

17. בכתב התביעה, התובע טען כי הסכם החממה לא הובא לאישורו, וככל הידוע לו לא נחתם הסכם כזה (שכן הסכם החממה היה אמור להיות מובא לאישורו). לפיכך, ביקש את החזר דמי הרצינות וההוצאות. זאת, על סמך סעיף 6 להסכם ההשקעה.

הנתבעים, שהיו מיוצגים יחדיו אותה שעה, הגישו בקשת רשות להתגונן ובה טענו, בתמצית, כי התובע נטל סיכון עסקי (כנגד סיכוי לתשואה גבוהה), וכי אינו זכאי להחזר לפי תנאי הסכם ההשקעה. עוד טענו כי התובע מעלים פרטים מהותיים באשר למערכת היחסים ששררה בין הצדדים, פרטים שהיו ידועים לו, כגון, ההסכם מול החממה. יהושע הוסיף וטען כי בחתימת ההסכם פעל כמתווך בלבד.

18. במהלך ניהול התביעה, ובעקבות צו שניתן לבקשת התובע, לקבלת מסמכים ומידע מהעמותה, התברר שהסכם החממה נחתם ולאחר מכן – בוטל. עוד התברר שדמי הרצינות הושבו.

עוד קודם לכן, ב"כ הנתבעים ביקש להתפטר מייצוגו של יהושע, מאחר שיהושע ניתק את הקשר עמו. בקשה זו אושרה בדיון שהתקיים ביום 25.6.12.

19. בעקבות קבלת המידע מהעמותה, ולאחר שהוגשו תצהירי הצדדים (התובע ודוידי) הוגדרו השאלות השנויות במחלוקת בתביעה על בסיס העובדות החדשות שהתגלו, כך שמעבר למחלוקת האם התובע אישר את הסכם החממה וידע עליו, תידון זכאותו לדמי הרצינות נוכח השבתם בפועל (פרוטוקול הדיון מיום 3.6.03).

20. בשלב מאוחר, לאחר שכבר הוגשו תצהירים והתיק נקבע להוכחות, התקיימה ישיבת קדם משפט נוספת ביום 23.4.14 – בנוכחות הצדדים. יהושע התייצב לאותה ישיבה, לאחר שנעדר מהישיבות הקודמות. בית המשפט אפשר ליהושע לפנות לעורך דין ולהגיש תצהיר מטעמו, ויהושע עשה כן בפרק הזמן שנקבע.

21. מתוך דבריו של יהושע בישיבת קדם המשפט מיום 23.4.14 וכן מתוך עדותו בתצהיר מטעמו, עלתה חזית חדשה, בין הנתבעים לבין עצמם. מובן כי מדובר בחזית חדשה, שכן בתחילת ההליך הנתבעים היו מיוצגים יחדיו. בדיון ביום 23.4.14 יהושע טען כי שימש "צינור" להעברת הכספים (דמי הרצינות) לדוידי. בתצהיר שהוגש מטעמו טען טענה אחרת, לפיה כי דוידי העביר לו את דמי הרצינות לסילוק חלקי של חובותיו. בהחלטה שניתנה ביום 29.5.14 קבעתי כי כי חזית זו בין הנתבעים לבין עצמם לא תידון. זאת, בין אם מאחר שאין מקום להוספת חזית חדשה בשלב כה מאוחר, ובין אם משום שחזית זו אינה רלבנטית לתובענה זו, שעניינה מישור היחסים שבין שני הנתבעים לבין התובע (איש מהנתבעים לא הגיש הודעה לצד שלישי).

השאלות השנויות במחלוקת ומסגרת הדיון

22. אין מחלוקת על מרבית העובדות שפורטו לעיל. השאלות העובדתיות שנותרו להכרעה, ובהן אדון תחילה, הן אלו:

א. מעמדו של יהושע – האם יהושע היה מתווך בלבד בהסכם ההשקעה, כטענתו.

ב. האם הסכם החממה נחתם בידיעתו של התובע ובאישורו.

ג. הרקע העובדתי הנוגע להשבת הכספים על ידי החממה.

ד. האם הכספים שהושבו על ידי החממה מגלמים את דמי הרצינות ששולמו על ידי התובע, והאם יהושע ידע מה מקור הכספים.

ה. האם הנתבעים הוכיחו שנגרמו להם הוצאות בקשר לעסקה

23. בחלק השני אתייחס לאחריותם המשפטית של הנתבעים להשבת דמי הרצינות וכן להשבת סכום ההוצאות, על יסוד הבסיס העובדתי.

24. לבסוף, אתייחס לטענת התובע לפיה הנתבעים הודו בקיומם של החיובים הנטענים כלפי התובע, וכן לטענת הנתבעים לפיה התובע, בהתנהגותו, ויתר על זכאותו לכספים, אם בכלל הייתה.

מהימנות

25. תחילה יובאו מספר הערות כלליות באשר למהימנות.

26. העד היחיד שאינו בעל דין היה וזאנה. עדותו של וזאנה בקשר להתרחשויות הייתה מהימנה ביותר. מעבר לכך שוזאנה אינו עד מעונין, עדותו הייתה ברורה, שלמה, חסרת פניות ולא נסתרה לכל ארכה. אף שוזאנה העיד כי ההתנהלות מול דוידי הייתה לבבית והוא עצמו מאוד רצה להמשיך בעסקה מול דוידי (עמ' 70 ש' 15 – 16), עדותו לא תמכה באופן גורף בגרסתו של דוידי, כפי שניכר בנושא היוזמה להשבת דמי הרצינות ובנושא תשלום דמי התיווך, שיפורטו להלן.

27. נתתי אמון בעדותו של התובע. כפי שיובהר להלן, עילותיו של התובע נסמכות בעיקרן על עובדות שאינן שנויות במחלוקת. גרסתו של התובע באשר ליתר הנושאים לא נסתרה והוא הותיר רושם מהימן באופן כללי. אציין כי תשובותיו של התובע בחקירתו הנגדית שכנעו כי אכן שם מבטחו בנתבעים, וגם אם לעתים חסר ממד הגיוני בהתנהלותו, הדבר אינו מצביע על כך שגרסתו אינה אמת, אלא על כך שדרך פעולתו הוכתבה מתוך אמון רב בנתבעים, אמון העלול להוביל לפעולות נמהרות או מוטעות במציאות החיים. מטעם זה, אין גם רלבנטיות לטענת הנתבעים בדבר היותו של התובע איש עסקים מנוסה. מערכת היחסים בין התובע לבין הנתבעים הייתה מערכת שבה שימשו בערבוביה קשרים עסקיים וקשרים חבריים, כך שאין מקום לשפוט את פעולותיו של התובע בראי של מערכת עסקית רגילה. זאת ועוד, התובע לא היה יכול להישען על ניסיונו בעולם העסקים, שעה שלב ליבו של התיק הוא העובדה שהנתבעים הסתירו ממנו עובדות מהותיות אף ששררו יחסי אמון בין הצדדים.

הנתבעים טענו שעדותו של התובע לא גובתה במסמכים, כך באשר לגרסתו לפיה פנה אליהם פעמים רבות כדי לקבל מידע על הסכם החממה. עדותו של דוידי סיפקה מענה לטענה זו. דוידי ציין שהתובע לא היה איש של מיילים ומסרונים, אלא העדיף פגישות פנים אל פנים (עמ' 78 ש' 10 – 13). מכל מקום, טענה להיעדר מסמכים נכונה ביתר שאת באשר לנתבעים, שלא רק שלא הציגו מסמכים, אלא המסמכים שהוצגו – סתרו לעתים את עדותם. לדוגמה, דוידי לא הציג את הסכם התיווך מול אשל, אף שטען שמסמך כזה קיים. יהושע לא הציג כל אסמכתה לכך שסכום ההוצאות הועבר לדוידי, כפי טענתו, ואפילו לא הציג מסמך המעיד על כך שסכום זה נמשך במזומן, טרם מסירתו לדוידי (עמ' 86). בדומה, הנתבעים טענו להוצאות גבוהות בקשר לעסקת החממה ללא כל מסמך תומך.

28. ככלל, ראיתי להעדיף את עדותו של התובע על פני עדותם של הנתבעים, והדברים אמורים בייחוד באשר ליהושע. הנתבעים סתרו זה את זה בצמתים חשובים. כך, בשאלה מה עלה בגורל סכום ההוצאות (50 אלף דולר) יהושע טען כי סכום זה הועבר לדוידי, בעוד שדוידי שלל זאת באופן מוחלט (עמ' 77 ש' 25 – 27). כך, בשאלה לאן נותבו דמי הרצינות שהוחזרו, דוידי טען שיהושע השתמש בכספים לפי הבנתו, מבלי שדוידי שותף בכך (עמ' 81 ש' 27) ואילו יהושע טען שהכספים הועברו לדוידי (עמ' 85 ש' 16).

עדותו של יהושע הייתה רצופה בסתירות, הן ביחס למסמכים כתובים, והן ביחס לגרסאות קודמות שלו. יהושע טען שסכום ההוצאות הועבר לדוידי, יומיים לאחר קבלתו מהתובע, אך טענה זו אינה מתיישבת עם תצהיר התשובות לשאלון מטעמו, שם טען כי תמרה קיבלה את סכום ההוצאות בגין עלויות העסקה (תשובה 8). יהושע טען באותה תשובה (וכן בחקירתו הנגדית בבקשת הרשות להתגונן, עמ' 7 ש' 5), כי לא קיבל שקל מדמי הרצינות. טענה זו אינה אמת, שכן התגלה שדמי הרצינות הוחזרו, והועברו לחשבונו האישי של יהושע. בנוסף, אף שבתשובה 8 מובן וברור שיהושע מתייחס לעסקה אחת בלבד, היא הסכם החממה, בחקירתו הנגדית הוא בחר לשנות תשובה זו, ולטעון כי ההוצאות מתייחסות לכלל העסקאות שבהן היה מעורב יחד עם דוידי (עמ' 85 ש' 19 – 23). לא הייתה זו הפעם הראשונה או האחרונה שבה יהושע הפתיע בגרסה חדשה. הגרסה, לפיה סכום ההוצאות הועבר לדוידי במזומן, יומיים לאחר קבלתו, לא נזכרה בתצהירו של יהושע בבקשת הרשות להתגונן, וההסבר של יהושע לכך היה כי דוידי ניסח את התצהיר (עמ' 86 ש' 4 – 5). יהושע טען (סעיף 3.3 לתצהירו) כי מסר לתובע שסכום ההוצאות יועבר לדוידי, וכי תמרה משמשת רק כ"צינור" בעניין זה, ואילו בחקירתו הנגדית שינה טעמו, וטען כי התובע לא ידע זאת (עמ' 86 ש' 20 – 22). יהושע טען כי דמי הרצינות "נבלעו" בגירעון בחשבונה של תמרה (עמ' 89 ש' 13 – 14). זאת, אף שהמסמכים מצביעים על כך שדובר בחשבון פרטי של יהושע ושל רעייתו. הסברו של יהושע לפיו הוא ותמרה "זה אותו חשבון. כשחסר פה מעבירים לפה" אינו הסבר רציני לסתירה זו. מנגד, יש בהסבר זה כדי ללמד מדוע לא ניתן להסתמך על חישובים כאלו ואחרים של יהושע באשר להוצאות שנגרמו בקשר עם הסכם החממה, שהרי הוצאותיו הפרטיות והוצאות תמרה לא הופרדו, כך לטענתו. יהושע טען כי עד לחודש מאי 2009 לא ידע דבר אודות דרישותיו של התובע מדוידי (סעיף 5.6 לתצהירו), אך בחקירתו הנגדית טען שהמסרון ששלח עוד בשנת 2007 נגע למחלוקת שבין התובע לבין דוידי (עמ' 88). בנושא השבת דמי הרצינות, יהושע הגדיל לעשות: תחילה הכחיש שדמי הרצינות התקבלו (בתשובות לשאלון ובדיון בבקשת הרשות להתגונן – עמ' 7 ש' 5), לאחר מכן טען (בדיון מיום 23.4.14, עמ' 22) שדמי הרצינות (שכן התקבלו) הועברו לדוידי. בהמשך, בתצהירו, טען שדמי הרצינות אכן שולמו לו, על חשבון חובות שדוידי חב לו (סעיף 7.1). בחקירתו הנגדית, שב וטען כי דמי הרצינות הועברו לדוידי (עמ' 86 ש' 27), ומיד לאחר מכן נמלך בדעתו, שב וטען כי הסכום הועבר לחשבונה של תמרה, על חשבון חובותיו של דוידי (עמ' 87 ש' 14 – 15).

באשר לדוידי, אמנם בחלקים ניכרים בעדותו ניכר אמון פנימי שלו בצדקת דרכו (עמ' 80, 82) אך אין בכך כדי לרפא פעולות הסתרה לאורך הדרך. כך, כאשר לא מצא לנכון לעדכן את התובע באשר לכך שדמי הרצינות הוחזרו (לטענתו, משום שלא היה מקום לכך, עמ' 79 ש' 9 - 10). כך גם, כאשר בתצהירו בבקשת הרשות להתגונן, לא מצא לנכון לציין ולו במילה את כל השתלשלות העניינים בדבר השבת הכספים, אף שמדובר באותם כספים מושא התביעה. דוידי נשאל מדוע לא ציין עובדה מהותית זו, והשיב, כי היא אינה רלבנטית אליו (עמ' 74 ש' 5, 13 - 14). מדובר בהתחכמות, במקרה הטוב. בנקודות מסוימות, עדותו של דוידי נסתרה בעדותו של וזאנה, כפי שיפורט להלן. עם זאת, כאמור, בניגוד לעדותו של יהושע, עדותו של דוידי תאמה לרוב את ההתרחשויות המתועדות בראיות אובייקטיביות, ובהערכה הכוללת, דחיית עמדתו של דוידי נובעת בעיקרה מטעמים משפטיים.

השאלות העובדתיות

מעמדו של יהושע

29. יהושע טען כי חלקו בהסכם הסתכם ב"תיווך".

30. לפי גרסתו של יהושע, דוידי פנה אליו בתחילת שנת 2005 וביקש ממנו לגייס משקיע שיזרים "דמי רצינות" לפרוייקט. יהושע פנה לגורמים שונים, ביניהם התובע. התובע הביע עניין באפשרות ההשקעה, ויהושע דאג להפגישו עם דוידי, בביתו של יהושע. בהמשך התנהלו בין התובע לבין דוידי מגעים נוספים, עד לפגישה שבה סוכמו תנאי הסכם ההשקעה. לטענת יהושע, עובר לחתימה על ההסכם, התובע דרש כי תחול על יהושע התחייבות סמלית, המשקפת את העובדה שאם העסקה תצא אל הפועל יהושע יהפוך לבעל מניות בחברת השלושה. כדי לאפשר את ההתקשרות בהסכם, יהושע הסכים לדרישה זו, למרות שהיא הייתה חסרת היגיון בעיניו. הסכמה זו באה לידי ביטוי בהסכמתו של יהושע להיות אחראי להשבת 10% מסכום ההוצאות, אם ההסכם יבוטל. יהושע הוסיף, כי אין לו ידיעה אישית באשר לניהול המשא ומתן עם החממה, וכל ידיעותיו הן מתוך מה שדוידי סיפר לו. כך גם, יהושע טען כי אינו יכול להעיד האם בסופו של דבר הסכם החממה נחתם, והאם דוידי קיים את התחייבויותיו כלפי התובע לפי הסכם ההשקעה.

31. דוידי והתובע שללו את טענתו של יהושע. דוידי העיד כי יהושע היה צד להסכם ההשקעה לכל דבר ועניין, והיה מודע בזמן אמת לכל מהלך בקשר להסכם זה (סעיפים 4 – 6 לתצהירו המשלים). התובע העיד אף הוא כי המיזם היה משותף לשלושה: "כשאני אומר אריק זה גם רמי. זה הכול היה ביחד" (עמ' 29 ש' 28 – 29, עמ' 45 ש' 31 – 32).

32. אני מוצאת כי יהושע לא היה "מתווך" בלבד, אלא שותף למיזם, בעל זכויות וחובות לפי הסכם ההשקעה. יהושע אף נטל חלק פעיל בגיבושם של הסכם החממה והסכם ההשקעה.

הסכם ההשקעה אינו תומך בטענתו של יהושע. ההסכם לא התייחס ליהושע כ"מתווך" ואף נתן ליהושע מעמד של בעל מניות בחברת השלושה. יהושע לא הציג הסבר משכנע כיצד טענתו מתיישבת עם הוראות הסכם ההשקעה (עמ' 84), ולא הצליח להסביר מדוע הוציא הוצאות לטובת המיזם המשותף אם לא היה אלא מתווך בלבד (עמ' 84 ש' 24 ואילך). הסברו של יהושע כי ההוצאות לא היו גבוהות (עמ' 84 ש' 30) אינו משכנע. הסבר זה גם סותר את גרסתו של דוידי לפיה ההוצאות היו ניכרות, גבוהות יותר מדמי הרצינות שהוחזרו.

לפי עדותו של וזאנה, יהושע השתתף בשתי ישיבות (עמ' 69 ש' 21). עוד עולה מעדותו של וזאנה כי יהושע לא היה "מתווך" פשוט, אלא אדם מוכר בתחום ההשקעות (עמ' 66 ש' 21 – 22, עמ' 67 ש' 7 - 8), שנחזה בעיניו כשותף של דוידי (עמ' 69 ש' 18). יהושע גם נכח בפגישה שבה התובע נדרש לשלם את דמי הרצינות (עמ' 30 ש' 12 – 15).

התנהגותו של יהושע, שלאורך כל הדרך ליווה את הסכם ההשקעה, קיבל לחשבונה של תמרה את סכום ההוצאות, השיב לפניותיו של התובע (עמ' 48 – 49), השתתף בפגישות, ומצא לנכון לקבל את מלוא דמי הרצינות שהוחזרו לחשבונו הפרטי, מעידה באופן ברור כי יהושע ראה עצמו חלק מהסכם ההשקעה ושותף מלא במיזם. כך גם, נכונותו של יהושע להגיע להסדר החוב בקשר להסכם ההשקעה, כמפורט להלן.

33. אם כן, הן הסכם התיווך והן התנהגותו של יהושע והראיות האחרות שהוצגו, מפריכים את טענתו של יהושע לפיה היה מתווך בלבד.

האם הסכם החממה נחתם בידיעתו של התובע ובאישורו

34. הנתבעים טענו כי טיוטת הסכם החממה הוצגה לעיונו של התובע עובר לתשלום דמי הרצינות לעמותה. עוד טענו, כי התובע ידע שהסכם החממה נחתם. לטענתם, המשא ומתן באשר להסכם החממה נערך על ידי פרופ' גושן, שהובא מטעמו של התובע. פרופ' גושן עדכן את התובע בפרטי המשא ומתן וההסכם המתגבש, והסכם החממה נחתם לאחר שהתובע נתן את אישורו. מכאן, לטענת הנתבעים, לא התקיימו עובדתית תנאי סעיף 6 להסכם ההשקעה.

35. דוידי העיד כי התובע התעקש על כך שהן הסכם ההשקעה והן הסכם החממה ייערכו על ידי פרופ' גושן, והתובע הוא גם מי שנשא בשכרו של פרופ' גושן. דוידי הסכים לדרישת התובע, מאחר שאף הוא הכיר את פרופ' גושן. דוידי הפנה למכתב של העמותה, מיום 7.6.05, נספח ג' לתצהירו הראשון. במכתב זה צוין כי ההתקשרות עם החממה אושרה באופן עקרוני. כמו כן, צורפה טיוטה של הסכם עקרונות. המכתב והטיוטה הוצגו לתובע בפגישה בתחילת חודש יוני 2005, ובעקבות זאת התובע אף שילם את דמי הרצינות לחשבון העמותה. מכאן עולה שהתובע עודכן באופן שוטף.

בהמשך, כך לפי עדותו של דוידי, התובע קיבל ממנו את הנוסח הסופי של הסכם החממה, טרם חתימתו, ואישר לדוידי את הנוסח ואת הסכמתו לכך שדוידי יחתום על הסכם החממה בשמה של חברת השלושה ומטעמה. רק לאחר שהתובע אישר את הסכם החממה, דוידי חתם עליו. מעבר לכך, כבר בתחילת הדרך התובע הבהיר לדוידי וליהושע כי הוא שם את מבטחו בפרופ' גושן, וסומך על שיקול דעתו של האחרון באופן מוחלט, כך שאישורו של פרופ' גושן כמוהו כאישורו של התובע.

36. התובע הכחיש את טענותיהם של הנתבעים. התובע הסכים, אמנם, כי פרופ' גושן הכין את הסכם ההשקעה, אך טען כי פרופ' גושן הובא על ידי דוידי (עמי' 28 ש' 31 – 33). באשר להסכם החממה, טען כי לאחר תשלום דמי הרצינות "רדף" אחרי הנתבעים זמן ממושך, מבלי שקיבל כל עדכון באשר למתרחש. בסופו של דבר, התובע נואש, וחשש שמא אין ביכולתם של הנתבעים להביא הסכם החממה לידי מימוש, ולפיכך החליט לבטל את הסכם ההשקעה. כך, ביום 20.7.05 התובע שלח למשרדם של הנתבעים הודעת ביטול. בהודעה זו הודיע התובע על כך שאין ברצונו להמשיך בעסקה עם החממה, הודיע על ביטול ההסכם, ודרש בחזרה את מלוא דמי הרצינות וכן תשלום חלק מההוצאות. הנתבעים לא הגיבו למכתב הביטול, אך מאוחר יותר דוידי הבטיח לתובע כי ישיב את הכספים שהושקעו.

התובע הכחיש את הטענה לפיה ידע שפרופ' גושן מעורב במשא ומתן בקשר להסכם החממה. לטענתו, מי שייצג אותו במשא ומתן היה דוידי. לפי עדותו של התובע, לוֹ עצמו לא היה כל קשר עם פרופ' גושן, והוא לא ידע שפרופ' גושן מעורב בניסוח הסכם החממה. את הסכם החממה ראה לראשונה רק לאחר הגשת התביעה (עמ' 35).

37. אני מעדיפה את עדותו של התובע, לפיה לא ידע שהסכם החממה נחתם, ולא אישר אותו. זאת, הן נוכח העדפת מהימנותו של התובע, על פני זו של הנתבעים, כמפורט לעיל, וגם נוכח כלל נסיבות העניין.

38. לא הוצג מסמך כתוב לפיו התובע עיין בהסכם החממה ואישר אותו. לא זו אף זו: גרסתם של הנתבעים ביחס לאישורו של התובע התייחסה בעיקר לטיוטה שצורפה למכתבו של וזאנה מיום 6.6.05. אין ראיה שהוצגה הטיוטה הסופית לפני החתימה על הסכם החממה בחודש אוגוסט 2005.

39. במישור העובדתי, הגרסה לפיה בעת הפגישה בחודש יוני 2005, הוצגה לתובע טיוטת הסכם החממה, מסתברת יותר. התובע במהלך חקירתו הנגדית ציין פעמיים כי הוצג לו הסכם החממה, אף כי חזר בו בהמשך (עמ' 30 ש' 5, 16 ולאחר מכן עמ' 31 ש' 16). התובע הסכים כי מכתבו של וזאנה מיום 7.6.05 הוצג לו. במכתב עצמו צוין כי צורפה טיוטה של הסכם, ויש להניח כי הוצג המכתב על צרופותיו. אף אם הטיוטה לא הוצגה מלכתחילה, לא מסתבר כי התובע, שעמד להעביר 150,000 דולר, קרא את המכתב ולא ביקש לעיין באותה טיוטה.

40. אין בקביעה עובדתית זו כדי להועיל לנתבעים. גם לפי שיטתם, לא ניתן להתייחס למסמך שצורף למכתבו של וזאנה כטיוטה מוכנה לחתימה. המסמך ששלח וזאנה היה טיוטה לצורך משא ומתן, כך צוין במכתבו, וכך מתבקש מעצם העובדה שהמשא ומתן עם החממה נמשך חודשיים נוספים, בטרם נחתם הסכם החממה. על כן, גם אם טיוטה זו הוצגה לתובע, לא דובר בטיוטה הסופית שהייתה אמורה להיות מוגשת לאישורו של התובע לפי הוראות הסכם ההשקעה.

41. בפועל, מטרתה של הפגישה בתחילת חודש יוני 2005 לא הייתה הצגת הסכם החממה, אלא תשלום דמי הרצינות, תשלום שיפתח את הדרך להמשך המשא ומתן לחתימתו של הסכם החממה. כדי להבהיר זאת, יש לחזור להוראות הסכם ההשקעה, כדי לבחון כיצד הצדדים שרטטו מלכתחילה את דרכם המשותפת:

סעיף 4 להסכם ההשקעה קבע כך:

"עם חתימת הסכם על בסיס עקרונות אלו, יפקיד מתי לחשבון ATI (העמותה – מ.ב.) דמי רצינות על סך 150,000 $. לאחר הפקדה זו, יושלם המשא ומתן עם ATI בהתאם לתנאים הנזכרים לעיל. לפני החתימה על ההסכם יובא ההסכם לאישורו של מתי. אישר מתי את ההסכם יחתום דוידי על ההסכם עם ATI עבור החברה. לא אישר מתי את ההסכם מסיבה כלשהי לפי שיקול דעתו הבלעדי, הסכם זה יבוא לסיומו".

הכוונה ברישא של הסעיף היא להסכם להקמת חברת השלושה (שכן סעיף 4 מופיע לאחר סעיף 3 להסכם ההשקעה, העוסק בחברה זו). פרשנות אחרת, לפיה מדובר בהסכם החממה, יוצרת סתירה פנימית בהוראותיו של הסכם ההשקעה, שכן בהמשך סעיף 4 צוין כי לאחר הפקדת דמי הרצינות, יושלם המשא ומתן עם העמותה, לצורך חתימת הסכם החממה.

פרשנות זו מתיישבת גם עם קיומו של סעיף 6 להסכם ההשקעה. בסעיף 6 נקבע כי היה ולא ייחתם הסכם החממה, יוחזרו לתובע דמי הרצינות. אין כל היגיון בקיומו של סעיף זה, אלא אם הצדדים התכוונו לכך שדמי הרצינות יועברו לעמותה לפני חתימתו של הסכם החממה, לצורך ניהול משא ומתן לחתימתו. טענת הנתבעים, כי לפי ההסכם תשלום דמי הרצינות היה כנגד הסכם החממה המושלם והמאושר, מייתרת את סעיף 6, שכן לפי פרשנות זו לא יכול היה להיווצר מצב שבו הסכם החממה לא ייחתם או לא יאושר על ידי התובע לאחר העברת דמי הרצינות.

בפועל, הצדדים נהגו בהתאם להוראות הסכם ההשקעה, כפי שבוארו לעיל: ביום 6.6.05 העמותה אישרה עקרונית את ההתקשרות (נספח ה' לתצהירו של התובע), לאחר מכן הופקדו דמי הרצינות (ביום 9.6.05) וביום 7.8.05 נחתם הסכם החממה. גרסתו של התובע (עמ' 29 ש' 20) תואמת את הסכם ההשקעה וגם את התנהלותם של הצדדים בפועל. דמי הרצינות הופקדו לחשבון העמותה, לאחר שהעמותה אישרה את נכונותה העקרונית להתקשרות במיזם. לפני כן – לא היה כל טעם עסקי להפקידם. הפקדתם משקפת שלב ביניים בעסקת החממה, ולא שלב סופי. העובדה שהתובע הסכים להפקיד לחשבון העמותה סכום כה גבוה, בטרם נחתם הסכם החממה אינה תמוהה כלל וכלל. אותה שעה העסקה "עלתה שלב" ממשא ומתן לאישור עקרוני ובנוסף, לפי הוראות הסכם ההשקעה דוידי התחייב להחזיר את דמי הרצינות, אם הסכם החממה לא ייחתם בסופו של דבר. התחייבות אישית זו של דוידי ניתנה דווקא משום הפער שבין מועד העברת דמי הרצינות לבין המועד המאוחר יותר של אישור הסכם החממה.

לסיכום, מטרת הפגישה שהתקיימה בין הצדדים בתחילת חודש יוני 2005 הייתה להביא לכך שהתובע ישלם את דמי הרצינות. זאת, לאחר שהעמותה אישרה עקרונית את ההתקשרות. לכן, גם אם הטיוטה הוצגה לתובע, היא הוצגה כדי להעיד על "שלב הרצינות" במשא ומתן עם העמותה, ולא כדי לאשרה.

זאת ועוד, לא רק שהטיוטה לא הוצגה לצורך אישור, אלא שאישור אותה טיוטה היה חסר משמעות, שכן דובר בטיוטה ראשונית, שלא שיקפה את התוצר הסופי, שגובש בחלוף חודשיים מאותו מועד. השוואה קצרה בין הטיוטה לבין הסכם החממה, כפי שנחתם, מעלה שחלו בטיוטה הראשונית שינויים, חלקם מהותיים, לדוגמה, תיקון בסעיף 3.11, תיקון מועדי תשלום והוספת תאריכים (סעיף 5.9.1, סעיף 9.2.1), מנגנון הדירקטורים (התווסף סעיף 6.1.6), שינויים בסעיף 6.4, הוספתו של דוידי כמנהל פיתוח עסקי (סעיף 6.6 בהסכם החממה). אם כן, הטיוטה שהוצגה במעמד הפגישה בתחילת חודש יוני 2005 אינה זהה להסכם החממה שנחתם לבסוף.

42. לאחר שדמי הרצינות הועברו, נוהל משא ומתן עם העמותה. לטענת התובע הוא לא עודכן בפרטי המשא ומתן, אף שפנה לנתבעים וביקש מהם מידע. אמנם אין תיעוד כתוב לפניות אלו, אך התובע טען כי נהג להגיע למשרדם המשותף של הנתבעים. דוידי עצמו ציין בעדותו כי התובע "לא מתעסק במיילים, לא יודע להשתמש במסרונים. הוא יודע דבר אחד, לדפוק בדלת ולבוא למשרד" (עמ' 78 ש' 10 – 11). מכאן, שהיעדרן של פניות כתובות אינו שולל את גרסת התובע.

43. נקודת הציון הבאה היא מכתבו של התובע מיום 20.7.05, אשר נשלח לנתבעים, כך לטענת התובע (נספח ז' לתצהירו). באותו מכתב התובע ציין כי הוא מבקש לבטל את הסכם ההשקעה, מאחר שחברת השלושה עומדת לחתום על הסכם עם החממה בימים הקרובים, ועדיין אין מימוש פרויקט מתוך הפרויקטים של החממה. התובע הביע את חששו שעקב כך לא יוכל לעמוד במימון הרכישה לפי ההסכם.

אני מוצאת כי המכתב האמור נשלח לנתבעים. מעבר לכך שצורף אישור פקס למשרדו של דוידי (עמ' 78 ש' 20 – 21), המכתב מתעד התנהלות בזמן אמת, שעה שהסכם החממה עמד להיחתם בימים הקרובים שלאחריו, והתובע, משיקולים שאינם קשורים לעצם החתימה על הסכם החממה, אלא לכדאיות, ביקש לסגת מהסכם ההשקעה. הדברים מתיישבים עם העובדה שבמהלך תקופה של מספר חודשים, אכן לא נמצא משקיע למיזם עם העמותה, והסכם החממה בוטל בהסכמה, 10 חודשים לאחר שנחתם.

המכתב מיום 20.7.05 משקף, אם כן, את חששו של התובע נוכח חתימתו הקרבה של הסכם החממה, כי דמי הרצינות ירדו לטמיון, משום שבהיעדר משקיעים, לא ניתן יהיה להוציא לפועל את הסכם החממה, והדברים עלו בסופו של דבר גם בחקירתו הנגדית של התובע (עמ' 37 ש' 28 – 29, עמ' 57 ש' 10). המכתב לא שינה דבר ביחסים בין הצדדים: ראשית, המכתב אינו הודעת ביטול. שנית, הוצאתו לפועל של הסכם ההשקעה נמשכה, והסכם החממה נחתם זמן קצר לאחר מכן. התובע הודה בחקירתו כי לאחר שלא קיבל כל מענה למכתב מיום 20.7.05, הוא לא שלח כל מכתב נוסף (עמ' 42 ש' 23 - 26). שלישית, זכות הביטול הוקנתה לתובע לאחר שטיוטת הסכם החממה תועבר לעיונו, ולא לפני כן. כלומר: במועד משלוח מכתב הביטול, לא עמדה לתובע כל זכות ביטול, ולבטח זכות הביטול לא הייתה בעילה שציין. מעבר לטעמים המהותיים, מדובר בטענה חדשה המהווה הרחבת חזית, ודי בטעם זה כדי לדחותה.

מנגד, המכתב מיום 20.7.05 אינו יכול לשמש כבסיס למסקנות שהנתבעים מבקשים להסיק ממנו, בכל הנוגע להיעדר דרישה לעיין בהסכם החממה. הזכות לעיין בהסכם הסופי ולאשרו מעוגנת בהסכם ההשקעה, והתובע לא היה צריך לשלוח מכתבים באשר לזכות זו. במועד משלוח המכתב, הסכם החממה טרם נחתם, וממילא לא התעורר צורך של התובע לקבול על כך שהסכם מוגמר לא הועבר לעיונו, מה גם שלא היה לו מידע באשר למצב המשא ומתן.

44. השלב הבא הוא חתימתו של הסכם החממה. אני קובעת כי התובע לא ידע בזמן אמת אודות חתימתו של הסכם החממה והטיוטה הסופית לא הובאה לאישורו. כאמור, מהימנותו של התובע הייתה עדיפה בעיניי על פני מהימנותם של הנתבעים.

עדותו של דוידי בתצהירו, לפיה התובע קיבל את הנוסח הסופי של ההסכם, ואישר אותו על פֶּה, היא כללית ולא מפורטת: מתי הועבר ההסכם לעיון התובע? היכן? זאת ועוד, גרסה זו אינה מתיישבת עם טענתם האחרת של הנתבעים, לפיה התובע לא נכנס לפרטי העסקה, אלא סמך את ידיו על פרופ' גושן. בסיכומים, שני הנתבעים התייחסו לפגישה בתחילת חודש יוני 2005, ולטיוטה שהוצגה במעמד אותה פגישה, ולא חזרו על גרסה עובדתית זו. לפיכך, אני דוחה אותה.

ניסיונם של הנתבעים לסמוך על קשר בין התובע לבין פרופ' גושן, שניהל את המשא ומתן לחתימת הסכם החממה – נדון לכישלון. קשר כזה לא הוכח עובדתית. מעצם העובדה שהתובע הסכים שפרופ' גושן ינסח את הסכם ההשקעה, כלל לא ניתן להגיע למסקנת הנתבעים לפיה פרופ' גושן ייצג את התובע בהסכם החממה. פרופ' גושן לא העיד. תמוה כיצד נוהל משא ומתן ממושך מול החממה באמצעות פרופ' גושן, כאשר פרופ' גושן מייצג לכאורה את התובע, מבלי שוזאנה שמע את שמו של התובע ולו פעם אחת (עמ' 66 ש' 20 – 21). יתרה מכך, וזאנה ציין בעדותו כי פגש את פרופ' גושן, והאחרון מסר לו שהוא עורך הדין של דוידי (עמ' 67 ש' 21). לפי עדותו של וזאנה, דוידי עצמו לא הציג את פרופ' גושן כעורך הדין של התובע, אלא כעורך הדין של קבוצת השלושה. אם כך, הקשר בין התובע לבין פרופ' גושן לא הוכח ואף הופרך. מעבר לכך, נסיונם של הנתבעים לטעון כי לתובע היו מקורות מידע חלופיים לתובע אינו הולם את הוראות הסכם ההשקעה. ההסכם קבע כי הסכם החממה יובא לאישורו של התובע בטרם חתימה (סעיף 4), ולא קבע חובה של התובע לחקור ולדרוש באשר למצב הסכם החממה בכל רגע נתון ועם כל אדם הקשור להסכם זה. לבטח לא הוטלה על התובע חובה לפנות במישרין לעמותה. לתובע לא היה כל קשר ישיר עם העמותה, ובמהלך ניהולו של תיק זה אף הסתבר כי העמותה סירבה לתת לתובע מידע, כאשר פנה אליה (נספח י"ז לתצהיר התובע).

הנתבעים לא הציגו כל מסמך המצביע על כך שהטיוטה הסופית הועברה לעיונו של התובע. הנתבעים אף לא פירטו את המועד או את המקום שבהם התובע עיין בטיוטה הסופית. מעבר לכך, כבר בסוף חודש יולי 2005 התובע חשש שדמי הרצינות ירדו לטימיון, כאמור במכתבו מיום 20.7.05, וביקש לסגת מהסכם ההשקעה. לפיכך, ניתן להניח שלו ניתנה לתובע ההזדמנות, והטיוטה הסופית הוצגה לעיונו, הוא היה נמנע מלאשר את הסכם החממה (תוך שימוש בזכות הוטו המוחלטת שניתנה לו), כדי להחזיר את כספו כפי שביקש.

45. יהושע טען בסיכומיו כי התובע קיבל מידע מלא לאורך כל התקופה. בהמשך, טען שהתובע ויתר על זכותו לקבל מידע כזה (עמ' 132). טענות סותרות אלו אינן מבוססות. אין ראיות לכך שהתובע קיבל מידע בנקודה כלשהי, למעט לפני חתימת הסכם ההשקעה וכן במועד הפגישה בתחילת חודש יוני 2005, עת נדרש להפקיד את דמי הרצינות. מכל מקום, "מידע מלא" אינו נושא תביעה זו. "מידע מלא", גם לו ניתן, אינו תחליף להצגת הסכם החממה בנוסח הסופי וקבלת אישור של התובע להסכם זה. גם אם התובע "ויתר" על קבלת מידע מלא, הוא לא ויתר על זכותו החוזית לעיין בהסכם החממה טרם חתימתו, ולאשרו או לדחותו.

46. מאחר שהסכם החממה לא הוגש לאישורו של התובע טרם חתימתו, וזאת בניגוד להוראת סעיף 4 להסכם ההשקעה, הנתבעים מנועים מלהסתמך על הוראות הסכם ההשקעה, ולטעון כי לא התקיימו התנאים המזכים בהחזר דמי הרצינות או ההוצאות, לפי סעיף 6 שבו. טענה של מפר הסכם, כי הנפגע אינו זכאי לסעד משום שכתוצאה מההפרה לא התקיימו תנאי ההסכם המזכים בסעד, היא בגדר אבסורד.

47. עד כאן ההכרעה העובדתית בסוגיה זו, אלא שבנקודה זו נפל דבר לאחר חתימת הסכם החממה: העמותה החזירה את דמי הרצינות, לאחר שהסכם החממה כשל. המשמעות היא, שהסוגיה העובדתית הנוגעת לעובדת ידיעתו או חוסר ידיעתו של התובע באשר לחתימת הסכם החממה נדחקה לשוליים, והשאלה התופסת את הבכורה היא שאלת זכאותו של התובע לדמי הרצינות שהושבו.

הרקע להשבת דמי הרצינות על ידי העמותה

48. אין חולק שהעמותה החזירה את דמי הרצינות, לפנים משורת הדין, למרות שהסכם החממה קבע כי לא יוחזרו במקרה שיבוטל.

49. דוידי טען כי ביקש מוזאנה להחזיר את דמי הרצינות משום שיהושע פנה אליו ושיתף אותו בעובדה שנשא בהוצאות כבדות עבור עסקת החממה. יהושע, לעומת זאת, העיד כי היוזמה להעברת דמי הרצינות אליו הייתה יוזמה של דוידי, שביקש לפרוע חלק מחובות נטענים שדוידי חב ליהושע. יהושע ידע בזמן אמת כי הכספים מועברים מהחממה, אך לא ידע כלל בגין איזו עסקה החממה מעבירה כספים אלו, ומה מקור זכותו של דוידי בהם.

וזאנה העיד כי הוא יזם את החזרת דמי הרצינות, ונדרש למאמצים כדי לקבל את אישור העמותה לכך (עמ' 68 ש' 2 – 3). לאחר שיזם זאת, דוידי כמובן קיבל את היוזמה בברכה (עמ' 71 ש' 4 – 5).

אני מעדיפה את עדותו של וזאנה באשר להשתלשלות הענינים שהביאה להחזרת דמי הרצינות, ולא רק משום שוזאנה הוא עד בלתי מעונין. וזאנה העיד כי כך נהג גם במקרה אחר, ושכנע כי הוא מחזיק בהשקפת עולם לפיה ההחזר הוא נושא מוסרי, ולא עסקי (עמ' 66 ש' 9 – 11). עדותו של וזאנה, לפיה נתקל בתחילה בקשיים, וכי ההשבה אושרה רק לאחר מאמצים (עמ' 67 ש' 31 – 32), מסתברת, ותואמת למציאות הקיימת. העובדה שהפתרון שנמצא בסופו של דבר נועד לענות לאינטרסים של העמותה (השבה מתוך כספים שיתקבלו ממשקיעים חדשים) אף היא מצביעה על כך שוזאנה היה מי שפעל באופן אקטיבי להחזרת הכספים.

טענתו של דוידי, כי ציין בפני וזאנה את מצבו הכספי של יהושע כנימוק לפנייה (עמ' 76 ש' 24) נשללה מכל וכל בעדותו של וזאנה (עמ' 68 ש' 5 – 6). העדפתי את עדותו של וזאנה גם בנושא זה, הן משום מהימנותו באופן כללי, והן משום שמסתבר יותר בעיניי שהיחסים הפנימיים בין השותפים או הסיבה לבקשת ההחזר לא היו מעניינו של וזאנה.

האם הכספים שהוחזרו על ידי העמותה מגלמים את דמי הרצינות ששולמו על ידי התובע והאם יהושע ידע מה מקורם

50. עד כה התייחסתי לכספים שהוחזרו על ידי העמותה, במסגרת הסכם ההשבה, כ"דמי הרצינות". עובדה זו היא במחלוקת. יהושע טען שאין כל זיקה או קשר בין הכספים שהושבו לבין דמי הרצינות, וטענה זו תיבחן כעת.

51. התשתית הראייתית מוכיחה כי הכספים שהוחזרו על ידי העמותה אינם "גחמה פילנטרופית" של וזאנה שניתנה במסגרת "יחס ידידותי" לדוידי, כפי שיהושע ניסה לטעון. מדובר בכספים מסומנים הקשורים קשר ברור להסכם החממה ולדמי הרצינות ששולמו.

הסכום הדולרי שהתובע העביר לעמותה בגין דמי הרצינות היה 150,000 דולר. הסכום הדולרי שהוחזר עמד על 149,935 דולר, דמי הרצינות בניכוי עמלה בנקאית.

הסכם ההשבה (בין העמותה לבין דוידי) מתייחס להחזרת "150,000 $ שניתנו במעמד חתימת ההסכם" וגם כתב הקבלה שעליו חתום דוידי מציין כי הסכום שהתקבל הוא "החזר הסכום המקדמי ששולם על ידנו לעמותת א.ת.י. ע"ח ההשקעה עפ"י הסכם ההשקעה מיום 7.8.05 (הסכם החממה – מ.ב.)"

וזאנה, שהיה העד הנייטראלי היחיד, העיד כי הכספים שהעמותה החזירה היו דמי הרצינות ששולמו לה.

דוידי, שהיה בצד המקבל של הכספים, העיד אף הוא כי מדובר בדמי הרצינות. יודגש: עדותו זו של דוידי ניתנה בניגוד מוחלט לאינטרס שלו. לו דובר בכספים שאינם קשורים להסכם החממה, היה לדוידי אינטרס ראשון במעלה לטעון כך, שכן טענה זו שומטת את הקרקע מתחת לאחריותו-הוא כלפי התובע.

אם כך, הוצגה תשתית ראייתית מוצקה, בכתובים ובעדים (שלעדותם משקל רב נוכח המובהר לעיל), לכך שהכספים שהושבו על ידי העמותה אינם אלא דמי הרצינות ששולמו על ידי התובע.

ה"ספקות" שהעלה יהושע באשר למקורם של הכספים אינם אלא צרור של השערות בלתי מבוססות ובלתי רלבנטיות, שכל מטרתן לנתק את הקשר האמיץ שקיים בין התובע לבין הכספים שיהושע קיבל. כך, מהותם של הכספים אינה משתנה רק משום שהעמותה החליטה להחזירם מתוך מחווה של רצון טוב, להבדיל מחובה חוזית לעשות כן. כך גם, סיבותיו הערכיות של וזאנה, אינן משנות עובדה זו. יהושע הוסיף וטען כי "לא ברור" כיצד תאגיד מאשר העברת כספים אף שאינו חייב לעשות כן, ולכך יש להשיב כי מעשה של יום ביומו הוא שתאגיד, ככל אישיות משפטית אחרת, מאשר העברת כספים גם לפנים משורת הדין, גם כפשרה וגם כמחווה. זאת ועוד, נעלם מעיני יהושע הסברו המפורט של וזאנה, לפיו העברת הכספים נעשתה רק לאחר שהתקבלו כספים ממשקיע חלופי. כלומר: האישור של העמותה להחזרת הכספים, מתוך רצון טוב, נעשה בזהירות ובשיקול דעת. גם בטענה שאין לזהות את הכספים עם דמי הרצינות, משום שהושבו בערכם הנומינאלי – אין ממש. כאשר עסקינן בתשלום לפנים משורת הדין, לבטח אין חובה לשערכו. אדרבה, העובדה שהסכום לא שוערך, תומכת בכך שדובר בדמי הרצינות שלא הייתה חובה חוזית להחזירם. למרבה הצער, יהושע ראה לנכון להעלות טיעונים נוספים, המטילים דופי בוזאנה, בעמותה וגם בדוידי. לא ראיתי להעלות האשמות חסרות בסיס אלו בפסק הדין, ואני מפנה לעמוד 136 לפרוטוקול, שורות 8 – 10, 19 - 21. לצרכי הדיון כאן אציין רק כי מדובר בטענות נעדרות שמץ של בסיס ראייתי, שעלו לראשונה בסיכומים, ואיש מהעדים לא עומת עמן.

יהושע לא סיפק ולו קצה של הסבר כיצד יופרך הקשר בין הכספים שהושבו לבין דמי הרצינות. נוכח הראיות שהוצגו, טענתו של יהושע אינה אלא טענה חסרת תום לב, תלושה מהמציאות, שכל מטרתה לחלץ את יהושע מאחריותו לקבלת כספים שאינם שייכים לו.

52. טענה נוספת שיהושע העלה היא, כי לא ידע מה מקור הכספים שהושבו אליו.

טענה זו אינה רלבנטית לדיני עשיית עושר, כפי שיובהר להלן, אך גם מהבחינה העובדתית אני דוחה אותה.

אני מעדיפה את גרסתו של דוידי, כי יהושע ידע שהסכום המדובר הוא אותם דמי הרצינות. נוכח הסתירות הרבות בעדותו של יהושע, שלא הסס להעיד דברים שאינם אמת (כך לגבי עצם קבלת דמי הרצינות), אינני רואה מקום לקבוע ממצאי עובדה על סמך עדותו. אין חולק, כי יהושע ידע שסכום הכסף שהופקד בחשבונו, הגיע מהעמותה (עמ' 88 ש' 4). אין חולק, כי יהושע ידע שמדובר בדיוק באותו הסכום ששימש דמי רצינות לפי הסכם ההשקעה (עמ' 88 ש' 9 – 11). גם אין חולק, כי לפי גרסתם של הנתבעים, יהושע שילם 30,000 דולר מתוך הכספים שהושבו למתווך בעסקת החממה (עמ' 89 ש' 6 ואילך). כל פרמטרים אלו מובילים למסקנה המסתברת, כי יהושע ידע שמדובר בדמי הרצינות. לכך יש להוסיף את העובדה שיהושע ניסה להתכחש לעצם קבלתם של דמי הרצינות, עד שהדבר הוכח, הכחשה שאינה נובעת אלא מהבנת מקורו של סכום הכסף שקיבל, וניסיון להתחמק מאחריותו. חוסר הידיעה המוחלט שיהושע ניסה להציג (סעיף 4.2 לתצהירו), אפילו כיום, לא היה אמין, שכן כבר בשנת 2009 ואפילו לפני כן יהושע ניסה לסיים את הפרשה, ועל כך בהמשך.

53. לסיכום נקודה זו, הכספים שהוחזרו על ידי החממה מגלמים את דמי הרצינות שהתובע שילם בקשר לעסקת החממה, ויהושע, שהכספים הועברו לחשבונו, ידע זאת.

האם הנתבעים הוכיחו קיומן של הוצאות בעסקת החממה והאם התובע ויתר על הוכחת ההוצאות

54. שאלה עובדתית זו רלבנטית הן לדמי הרצינות והן לסכום ההוצאות. השאלה רלבנטית לסכום ההוצאות – משום שלפי הסכם ההשקעה הוא אמור היה להשתלם כנגד חשבוניות של ההוצאות. כן היא רלבנטית לדמי הרצינות נוכח הגרסה העובדתית (של דוידי) לפיה דמי הרצינות הופקדו לחשבונו של יהושע נוכח ההוצאות הרבות שנגרמו ליהושע ולתמרה במסגרת עסקת החממה.

55. גרסאות הצדדים:

דוידי העיד כי דמי הרצינות הוחזרו כדי לשפות את יהושע ותמרה על הוצאותיהם. לפי עדותו, עובר לביטול הסכם החממה, יהושע אמר לו שתמרה ספגה הוצאות ניכרות, ועל כן, ביקש מדוידי לנסות לקבל את הסכמת העמותה, לפנים משורת הדין, להשיב סכום השווה להשקעתו של התובע. דוידי ציין, כי במשך שנתיים, עוד קודם לחתימת הסכם העמותה, ועד לביטולו, תמרה מימנה את כל הפעילות בקשר לפרויקט. לטענתו, הוצאותיהם של יהושע ותמרה אף חרגו מסכום ההוצאות לפי ההסכם (עמ' 79 ש' 30), וכללו תקורה של המשרדים, שכר, טיסות לחו"ל ועוד (עמ' 70 ש' 22 – 25). דוידי ציין כי נושא ההוצאות טופל על ידי יהושע באופן בלעדי, ועל כן אין בידיו אסמכתאות. העמותה, שהייתה מודעת להוצאותיה של תמרה, נתנה הסכמה לפנים משורת הדין להשבה כאמור, וכך דוידי הורה לעמותה להעביר את הסך של 150,000 דולר לחשבון הבנק של יהושע, בהתאם לבקשתו של יהושע ולפרטים אותם מסר. דוידי הוסיף כי הוא עצמו לא קיבל ולו שקל אחד מאותו סכום, ואף לא ידוע לו מה נעשה עם אותם כספים ולאלו צרכים הם הופנו. זאת, למעט סך של 30 אלף דולר, שהועברו למתווך אשל (עמ' 72 ש' 15 – 16), לפי המוסכם עם החממה. לפי עדותו של דוידי, התובע ידע על קיומו של המתווך כמו גם על דמי התיווך שנדרשו.

56. יהושע העלה שתי גרסאות שונות באשר לדמי הרצינות שקיבל, לאחר שבתחילה הכחיש את עצם קבלתם. במקום אחד טען ששימש כ"צינור" ודמי הרצינות שהתקבלו בחשבונו הועברו מיד לאחר מכן לדוידי (פרו' עמ' 22, עמ' 86 ש' 27). במקום אחר (סעיף 7.1 לתצהירו וחקירתו הנגדית עמד 87 ש' 14 – 15) העיד כי הכספים הועברו לו על ידי דוידי בגין חובות שהאחרון חב ליהושע.

בתצהיר התשובה מטעמו, דוידי שלל את טענתו של יהושע לפיה הורה על השבת הכספים מהעמותה לחשבונו של יהושע כדי לפרוע חלק מחובותיו כלפי יהושע. לטענתו, לא רק שאינו חייב ליהושע ולו שקל אחד, אלא שהוא זכאי לטעון כי יהושע חייב לו סכומי כסף נכבדים ביותר.

עוד עלה בעדותו של יהושע כי ההוצאות של תמרה, או שלו, היו קשורות למכלול העסקאות שהיו לו ולדוידי, מבלי שיהושע יכול היה להפריד בין ההוצאות הקשורות להסכם החממה בלבד, לבין אותו מכלול (עמ' 85 ש' 20 – 21).

57. להלן אדון במערכת היחסים שבין הצדדים, לפי גרסתו של דוידי, שתלתה את סיבת ההעברה ליהושע בכיסוי הוצאותיו (או הוצאות תמרה) בגין הסכם החממה. אציין שגרסתו של יהושע אינה מעוררת קושי מבחינת התובע. לפי גרסה זו דמי הרצינות שולמו ליהושע בגין התחשבנות פרטית בינו לבין דוידי, התחשבנות שאינה נוגעת לתובע.

58. במערכת היחסים שבין הנתבעים לבין התובע, הנתבעים לא הוכיחו קיומן של הוצאות בגין הסכם החממה.

לא נתתי אמון בגרסה בדבר הוצאות, שהייתה גרסה כבושה שנטענה בשלב מאוחר. גרסה זו לא פורטה בבקשת הרשות להתגונן, כאשר אותה שעה הנתבעים עדיין הסתירו את עובדת השבתם של דמי הרצינות. רק לאחר שהתברר כי דמי הרצינות הושבו, טען דוידי כי העבירם ליהושע לאחר שהאחרון קָבל באוזניו על הוצאותיו הרבות.

בעיה מהותית יותר בגרסת ההוצאות היא, שגרסתו של מי שהוציא את ההוצאות לפי הנטען (יהושע) הייתה כי לא היו הוצאות כאלו. דוידי העיד כי אינו מצוי בפרטי ההוצאות (למעט דמי התיווך לאשל), וכי ניהול הכספים נעשה על ידי יהושע. יהושע, מצדו, טען כי לא נעשתה הפרדה בין ההוצאות הקשורות להסכם החממה לבין ההוצאות הקשורות לפרויקטים אחרים שלו ושל דוידי (עמ' 93 ש' 6 – 10, עמ' 95 ש' 23). כלומר: בעוד שדוידי ביקש להצדיק את תשלום דמי הרצינות נוכח ההוצאות לתקורה, שכר עובדים, טיסות לחו"ל, אש"ל ועוד, יהושע הבהיר שהוצאות בגין הסכם החממה היו חלק קטן ממכלול של הוצאות עקב עסקים רבים, שלתובע לא הייתה כל נגיעה אליהם. זאת ועוד, לפי עדותו של יהושע, עד לחודש מאי 2006 לתמרה כלל לא היו הוצאות בכל הנוגע לקשר עם דוידי (עמ' 95 ש' 30 – 31). אם כך, לא ברור אלו הוצאות קשורות להסכם החממה, שהרי הסכם החממה בוטל באותה תקופה, ובחודש יוני 2006 כבר נחתם הסכם ההשבה.

גם לו התקבלה הטענה כי דמי הרצינות הוחזרו ליהושע בגין הוצאות, מובן כי הנטל מוטל על הנתבעים להוכיח כי הוצאות כאלו אכן היו, ומה סכומן, אך הנתבעים לא עמדו בנטל זה, שכן הם לא טרחו להפריד בין הסכם החממה לבין יתר עסקיהם, לא ייחדו את ההוצאות של הסכם החממה וכמובן לא הציגו אסמכתאות.

הנושא היחיד שבו הייתה הסכמה של הנתבעים הוא התשלום למתווך אשל (30,000 דולר), שבוצע, לגרסתם, מתוך דמי הרצינות, כחלק מהוצאות העסקה. אני דוחה את עדותם זו של הנתבעים. התובע הכחיש ידיעתו בדבר הוצאות הקשורות למתווך. בעדויות הנתבעים קיימים קשיים רבים. גרסתו של דוידי, לפיה הייתה מחויבות של העמותה להעביר תשלום של 30 אלף דולר למתווך, או דרישה שלה לכך (עמ' 72 ש' 13 – 16, עמ' 76 ש' 31, עמ' 81 ש' 21), נסתרה בעדותו של וזאנה, שהבהיר כי העמותה כלל לא נכנסה לנושא המתווך, ודמי התיווך הנטענים לא היו מעניינה (עמ' 68 ש' 10 – 13). וזאנה אף לא זכר שהופנתה איזו בקשה להעברת סך של 30 אלף דולר לאשל. המייל הנטען שדוידי שלח לוזאנה, בקשר לדמי התיווך (נ/1), לא היה מוכר לוזאנה. לציין, כי מדובר במכתב רגיל, שאין עליו נתונים אופייניים לתשדורות מייל (שורת כתובת של שולח או של נמען, תאריך, שעה וכו'). אין כל ראיה שמסמך זה (שהוגש לראשונה בהשלמת החקירה הראשית של דוידי) נשלח לוזאנה. מעבר לכך, לא הוצג מסמך המעיד על חבות בתשלום דמי התיווך, או על תשלומם בפועל. דוידי ציין שהיה הסכם תיווך, אך לא מצא אותו (עמ' 75 ש' 17 – 18). קבלה על ביצוע התשלום לאשל – לא הוצגה. המתווך, אשל, לא הובא להעיד. בעדותו של דוידי עצמה התגלעו סתירות, שעה שטען במקום אחד שדמי התיווך שולמו ישירות לאשל, בפגישה שקיים עם וזאנה ועם אשל (עמ' 72 ש' 15 – 16), ולאחר מכן, טען כי יהושע טיפל בתשלום דמי התיווך לאשל (עמ' 81 ש' 22). לבסוף, אותם דמי תיווך בגין עסקה שנקשרה בשנת 2005 שולמו למתווך שנתיים לאחר מכן, כך לפי טענת הנתבעים (במועד ביצוע ההשבה של דמי הרצינות), ואף טענה זו אינה מסתברת, שכן ברגיל דמי תיווך משולמים מיד לאחר שהעסקה נקשרת.

אלו הם פני הדברים גם באשר ליתרת 120 אלף הדולרים, שלטענת דוידי הופנו להוצאות. דוידי טען כי אין לו אסמכתאות להוצאות אלו, משום שניהול הכספים נעשה על ידי יהושע, במסגרת הנתבעת 3 (עמ' 77 ש' 11), אך עדיין העריך שההוצאות עלו על 120,000 דולר (עמ' 82 ש' 7 – 8). להערכה זו לא הובאו ראיות מינימליות, חשבוניות, קבלות או מסמכי הנהלת חשבונות.

59. לסיכום נקודה זו:

לא הוכחו ההוצאות שבגינן, כך לפי הנטען, דמי הרצינות הועברו ליהושע.

60. הדברים האמורים לעיל באשר לכך שהוצאות לא הוכחו, יפים גם ביחס לסכום ההוצאות, הסכום שההסכם ייעד לכיסוי הוצאות בפועל.

התובע העיד כי מעולם לא הוצגו לו חשבונית או אסמכתה להוצאה כלשהי, לא דווח לו על הוצאה כלשהי, וממילא לא התבקש לאשר הוצאה כזו. כך בפרט ביחס לתיווך. לטענתו, הנתבעים פנו אליו וביקשו לשלם את סכום ההוצאות מראש, כדי שיוכלו לקדם את העסקה, והבטיחו להעביר בהמשך אסמכתה לכל הוצאה והוצאה.

יהושע העיד כי דוידי ביקש ממנו להעביר את סכום ההוצאות באמצעות חשבון הבנק של תמרה, שכן עקב קשייו הכלכליים הוא אינו יכול לקבל את הכסף במישרין. לטענת יהושע, הבהיר לתובע כי סכום ההוצאות המשולם לחשבונה של תמרה, יועבר לדוידי, והתובע אישר זאת והסכים לכך. לאחר הפקדת סכום ההוצאות, יהושע הוציא את הסכום במזומן, העביר אותו לדוידי ואינו יודע מה נעשה בסכום ההוצאות מאותו רגע ואילך. יהושע טען בסיכומיו (עמ' 132 ש' 1 – 2) כי התובע הסכים להעברת סכום ההוצאות מראש, ובכך ויתר על זכותו החוזית להעביר את סכום ההוצאות כנגד חשבוניות.

דוידי הכחיש את הטענה לפיה יהושע העביר אליו את סכום ההוצאות. לטענתו, תשלום ההוצאות נעשה לפי דרישתו של יהושע, לצורך כיסוי הוצאותיה של תמרה, ודוידי עצמו לא הפנה לתובע כל דרישה לתשלום ההוצאות. דוידי הוסיף כי לא רק שלא קיבל את סכום ההוצאות, אלא שהוא אינו יודע מה נעשה באותם כספים. בכל מקרה, דוידי הפנה לכך שלא הייתה מניעה לפי ההסכם לשלם את סכום ההוצאות מראש.

תחילה אציין כי נוכח הוראות ההסכם, אין משמעות עובדתית לשאלה מי קיבל את סכום ההוצאות. הסכם ההשקעה קבע הוראות בקשר להחזר ההוצאות, בחלוקה מסוימת בין יהושע לבין דוידי, ללא כל קשר לשאלה מי הוציא אותן בפועל. לגופו של עניין, יהושע לא הוכיח את טענתו לפיה אמר לתובע שסכום ההוצאות יועבר לדוידי. יהושע חקר את התובע, אך לא מצא לנכון לעמת אותו עם טענה זו. זאת, מעבר לכך שמדובר בטענה קלושה שלא הוכחה, כאשר הרעיון לפיו הכספים שולמו במזומן לדוידי עלה לראשונה בחקירתו הנגדית של יהושע, ולא נתמך בכל אסמכתה, לא באשר לביצוע ההעברה עצמה ואפילו לא לעצם משיכת הסכום במזומן מחשבונה של תמרה.

לגופו של עניין, מובן כי התוצאה המצטברת מעדויותיהם של הנתבעים היא, שביחסים מול התובע, אין ראיה להוצאות. לא רק שאין אסמכתאות או פירוט, אלא מעת שכל אחד מהנתבעים טען, בנפרד, שלא ידוע לו מה נעשה עם סכום ההוצאות, הרי איש מהם אינו יכול להוכיח שסכום ההוצאות אכן שימש למטרה לה יועד.

61. הנתבעים טענו כי התובע ויתר על הצגת חשבוניות כנגד תשלום סכום ההוצאות.

חומר הראיות אינו תומך בטענה זו. התובע העיד כי העביר את סכום ההוצאות על בסיס התחייבותם של הנתבעים להציג חשבוניות מאוחר יותר. הנתבעים לא חלקו על עדותו זו של התובע ולא חקרו אותו. לפיכך, עדותו של התובע היא העדות היחידה בנושא זה, ואין בה כדי לשקף ביטול של החיוב החוזי להציג חשבוניות אלא לכל היותר דחייה של חיוב זה.

השאלות המשפטיות

62. כעת אפנה לדון בשאלת זכותו של התובע להשבת דמי הרצינות וסכום ההוצאות.

דמי הרצינות

למי הזכות בדמי הרצינות לפי הסכם ההשקעה

63. הסכם ההשקעה שותק באשר למצב בו הסכם החממה ייחתם, אך לאחר מכן יבוטל ודמי הרצינות יוחזרו.

64. הנתבעים פירשו את השתיקה כהסדר שלילי. לטענתם, הסכם ההשקעה קבע שהתובע זכאי לקבל את דמי הרצינות אם וכאשר יחולק דיבידנד במסגרת חברת השלושה, או אם הסכם החממה לא ייחתם כלל. חברת השלושה – לא קמה, וממילא לא חולקו בה דיבידנדים. הסכם החממה – נחתם. על כן, לשיטתם של הנתבעים, במערכת היחסים החוזית שבין הצדדים התובע אינו זכאי להשבת דמי הרצינות. הנתבעים הוסיפו וטענו כי הסכם ההשקעה הקצה סיכונים באופן מסוים: דוידי השקיע מזמנו וממרצו בקידום ההיבטים המקצועיים, יהושע – בפן המנהלי והכספי והתובע – במימון הכספי הראשוני. לשלושת הצדדים להסכם ההשקעה היה ברור כי השקעתם, בין הכספית ובין בעשייה, תרד לטמיון אם הפרויקט לא יצליח. מנגד, לו הצליח המיזם, היה כל אחד מהצדדים צפוי לרווחים העולים עשרות מונים על השקעתו.

65. כבר ממבט ראשון, עמדתם של הנתבעים מעוררת קושי. ראשית, אם אכן הסכם ההשקעה צפה סיכון לכל אחד מהצדדים, אין הסבר מדוע צד אחד בלבד (יהושע) שופה לבסוף, ודמי הרצינות הוחזרו אליו במלואם. קושי נוסף הוא, שלפי עמדתו העובדתית של יהושע הוא כלל לא שופה על הסכם ההשקעה, אלא בגין חובות במישור היחסים בינו לבין דוידי , כך שיהושע כלל לא ביסס את זכאותו לדמי הרצינות על יסוד זכויותיו החוזיות מכוח הסכם ההשקעה. באשר לגרסתו של דוידי, אין בהסכם ההשקעה תמיכה לכך שדמי הרצינות מיועדים לשיפויו של יהושע בגין הוצאותיו. אדרבא, הסכם השקעה ערך הבחנה ברורה ומוגדרת בין הוצאות לבין דמי רצינות. בזמן עריכת הסכם ההשקעה הצדדים חשבו גם חשבו על הוצאות העסקה, ואמדו את השתתפותו של התובע בהוצאות אלו בסך של 50,000 דולר, כפי שדוידי עצמו הודה (עמ' 75 ש' 22 – 24). מסגרת כספית זו היא סגורה. אין בהסכם ההשקעה התייחסות להוצאות נוספות. לבטח אין בהסכם ההשקעה התייחסות לדמי התיווך (שלא הוכחו עובדתית) ומהעדויות עולה שאיש לא העלה נושא זה בעת חתימתו של ההסכם (עמ' 93 ש' 26 – 27). מכאן, שבמסגרת ההתחייבויות והסיכונים של הצדדים להסכם ההשקעה, התובע הסכים להשתתף בהוצאות בסך של 50,000 דולר ותו לא, ולא הייתה לנתבעים כל זכות חוזית ליטול סכומים נוספים מעבר לכך, מתוך דמי הרצינות, למטרת כיסוי הוצאות.

לפיכך, הסכם ההשקעה אינו מקנה זכות להשבת דמי הרצינות ליהושע דווקא, אף לו התקבלה גרסתו העובדתית של מי מהנתבעים.

66. לצורך הדיון בפרשנותו של ההסכם, אתעלם מהקביעה העובדתית לפיה הנתבעים הפרו את הוראות ההסכם בכך שלא הביאו את הסכם החממה לאישורו של התובע. נוכח קביעה עובדתית זו הנתבעים כלל אינם רשאים להסתמך על ההסכם, ולטעון שהמקרה המזכה את התובע בהחזרת דמי הרצינות (שהם מנעו בהתנהגותם) לא התקיים. לצורך הדיון להלן, אצא מההנחה לפיה התובע היה מודע להסכם החממה ואישר אותו.

67. אם כן, מה היה אומד דעתם של הצדדים באשר למקרה שבו דמי הרצינות יוחזרו?

הסכם ההשקעה צפה שלושה מצבים שונים:

האחד, אם הסכם החממה ייחתם, והמיזם המשותף יצא אל הפועל. במצב הראשון עלול להיות סיכון לתובע, ככל שהמיזם לא ישיא רווחים. התובע היה עלול להפסיד 200,000 דולר תמורת חברה שאינה מניבה דבר. מאידך, לו חברת השלושה הייתה רווחית, התובע היה צפוי לתגמול העשוי לעלות על השקעתו פי כמה וכמה. גם שותפיו עתידים היו לקבל תגמול, בהתאם למידת המאמץ שהשקיעו. מאזן זה של סיכויים וסיכויים אינו רלבנטי לענייננו, משום שחברת השלושה לא קמה, והסכם החממה בוטל בטרם יצא אל הפועל, לאחר שלא נמצאו משקיעים.

המצב השני, אם הסכם החממה לא ייחתם. במקרה כזה, דוידי התחייב אישית להחזיר את דמי הרצינות, ובנוסף, דוידי ויהושע התחייבו להחזיר שיעורים מסוימים מסכום ההוצאות. המצב השני אינו משקף כל סיכון בהשקעה, למעט העובדה שבעל דברו של התובע במקרה של אי-חתימת הסכם החממה אינו העמותה (שלחשבונה הועברו דמי הרצינות), אלא דוידי. הוראה זו, לפיה דוידי אחראי להחזר, היא הגיונית, נוכח העובדה שלתובע לא היה כל קשר עם החממה, כפי שהתובע עצמו הסביר (עמ' 54 ש' 2 – 3).

המצב השלישי הוא המצב בו הסכם החממה נחתם, אך לא יצא אל הפועל או בוטל. במצב זה, המשקיע (התובע) היה חשוף לסיכון של אובדן דמי הרצינות וההוצאות. זאת שכן, מצד אחד, הסכם החממה נכשל והסיכוי לרווחים ממנו אבד, ומצד שני, לא חל סעיף 6 להסכם, המתייחס להחזר הכספים רק אם הסכם החממה כלל לא ייחתם. עיון בהסכם החממה (נספח ד' לתצהירו של דוידי) מעלה כי לפי הוראותיו, דמי הרצינות לא יוחזרו במקרה של כישלון העסקה (סעיפים 2, 9.1 ו- 9.3 להסכם החממה). נראה כי זה היה גם אומד דעתם של הצדדים עת חתמו על הסכם ההשקעה. למעשה, נוכח הוראות הסכם ההשקעה, התובע לא בהכרח היה נחשף לסיכון, שכן שמורה הייתה לו הזכות שלא לאשר את הסכם החממה, ובכך להיות זכאי להחזרת כספו מדוידי (עמ' 51 – 52). יש להעיר במאמר מוסגר כי הסיכון העסקי המשתקף במצב זה, הוא עצמו היה סיכון מחושב ומוגבל, משום שלפי עדותו של דוידי, הוצגו בפני התובע בטחונות המעידים על כך שאזולאי הוא משקיע רציני (עמ' 74 ש' 27 – 30), כלומר: היו לכאורה סיכויים טובים להצלחת הסכם החממה.

68. בפועל נוצר מצב רביעי, שאותו הצדדים לא צפו: מצב בו הסכם החממה נחתם, בוטל ולאחר מכן העמותה החזירה את דמי הרצינות ששולמו, לפנים משורת הדין.

לא ניתן להתייחס לשתיקתו של הסכם ההשקעה באשר למצב זה כהסדר שלילי. ראשית, משום שבמכלול נסיבות העניין, התרחיש שבו העמותה בחרה להשיב את דמי הרצינות היה בלתי צפוי. העובדה שתרחיש זה היה בלתי צפוי נלמדת מהגדרת הסכום שהועבר לעמותה כ"דמי רצינות" וההתייחסות העסקית של העמותה לסכום זה (ראו עדותו של וזאנה וסעיף 9.3 להסכם החממה וכן עדותו של דוידי עמ' 75 ש' 8 - 9). עובדה זו נלמדת גם מכך שחובת ההשבה במקרה שלא ייחתם הסכם החממה – הוטלה על דוידי, כאשר ההסכם שתק באשר לאפשרות ההחזר מהעמותה. הווה אומר: הצדדים להסכם ההשקעה צפו, כבר במועד חתימתו, כי מעת העברת דמי הרצינות לעמותה, אין צפי שהעמותה תחזיר אותם, כך אם לא נחתם הסכם החממה, ומכוח קל וחומר – אם נחתם. עובדה זו נלמדת מפיו של דוידי, שהעיד כי הסתייג מפנייה לוזאנה, משום שבקשה להחזר דמי הרצינות לא תאמה את המהלך העסקי המוסכם. כאשר עסקינן בתרחיש לא צפוי, סביר כי שתיקת ההסכם ביחס לתרחיש כזה לא תפורש כהסדר שלילי, אלא כחוסר (לאקונה).

לגופו של עניין, ניתוח של הסכם ההשקעה מעלה כי אומד דעתם של הצדדים במקרה כזה היה כי דמי הרצינות יוחזרו לתובע.

תחילה לנושא הסיכון העסקי: אני דוחה את טענתם של הנתבעים, לפיה הסיכונים חולקו באופן שווה בהסכם ההשקעה. לפי הוראות הסכם ההשקעה המתוארות לעיל, התובע היה חשוף לסיכון מינימאלי, בעיקר במצב שבו המיזם המשותף היה יוצא אל הפועל, המצב שאינו רלבנטי לתיק זה. לו הסכם החממה לא נחתם כלל – התובע היה זכאי לשיפוי מדוידי. במצב השלישי, שבו הסכם החממה היה על סף חתימה, היה לתובע "מנגנון ביטחון" בדמות האפשרות שלא לאשר את הסכם החממה, טרם חתימתו, אפשרות שנשללה ממנו. אם כן, פרשנות לפיה אובדן דמי הרצינות (שהוחזרו על ידי העמותה) הוא פועל יוצא של סיכונים עסקיים שהתובע נטל על עצמו, אינה מתיישבת עם מנגנון הסיכונים בהסכם.

הסכם ההשקעה קבע כי לנתבעים אחריות לשפות את התובע בגין דמי הרצינות ובגין ההוצאות בהתקיים מקרים מסוימים. אם כן, הסכם ההשקעה כלל לא היה "סימטרי". נהפוך הוא, הסכם ההשקעה קבע מספר מנגנוני ביטחון לתובע בלבד, ואף קבע כי התובע, בניגוד לשותפיו, ישופה בסוף הדרך בגין הסכומים ששילם (מהדיבידנדים של חברת השלושה). זאת לעומת הנתבעים, שלא היו צפויים לקבל שיפוי בגין המאמץ שהשקיעו או בגין ההוצאות שהוציאו לטובת הסכם החממה.

במצב השלישי, שבו הסכם החממה נחתם אך אינו יוצא אל הפועל, הסיכון לאובדן דמי הרצינות היה טמון במערכת היחסים שבין השלושה לבין העמותה, שאמורה הייתה להשאיר ברשותה את דמי הרצינות לפי הוראות הסכם החממה. בשום מקרה התובע לא היה חשוף לאובדן דמי הרצינות עקב היחסים בין השותפים להסכם ההשקעה, כאשר השותפים הם אלו שנוטלים את דמי הרצינות שהוחזרו על ידי העמותה. מאחר שהעמותה החליטה להחזיר את דמי הרצינות, הסיכון לאבדן דמי הרצינות במערכת היחסים שמול העמותה התבטל, ופני הדברים הם כפני הדברים במצב שבו הסכם החממה לא נחתם כלל. לפיכך, במצב הרביעי, שנוצר בפועל, דמי הרצינות היו אמורים לחזור לתובע.

69. לסיכום, לפי הוראותיו של הסכם ההשקעה, הסיכון שנטל התובע היה מינימאלי, וזאת בניגוד לשותפיו, הנתבעים, שלא היו אמורים לקבל שיפוי, בכל מקרה. במצב שבו הסכם החממה נחתם, היה התובע חשוף לאובדן דמי הרצינות בשני מצבים: אם הסכם החממה לא ייצא אל הפועל או אם המיזם המשותף לא יניב רווחים. במקרה הראשון, הסיכון נבע מכך שהעמותה הייתה אמורה להשאיר את דמי הרצינות ברשותה. מאחר שהעמותה לא פעלה כך, אלא בחרה להשיב את דמי הרצינות, חלוקת הסיכונים בהסכם חייבה השבתם לתובע, בדיוק כפי שההסכם הורה במצב בו הסכם החממה לא ייחתם.

70. במאמר מוסגר, אעיר כי דומה שיהושע נתפס לכלל טעות, עת התייחס להשבתם של דמי הרצינות כהשבה בין הצדדים לחוזה, שהתובע אינו זכאי לה, משום שהסכם ההשקעה לא בוטל. הסוגיה שבמחלוקת אינה השבה של כספים שצד אחד להסכם קיבל ממשנהו. דמי הרצינות שולמו לצד שלישי, לעמותה, ולא לנתבעים או למי מהם. לכן, העובדה שהסכם ההשקעה לא בוטל, ואין השבה חוזית, אינה רלבנטית לתובענה זו. תובענה זו עוסקת בגורלם של כספים ששולמו לצד שלישי, חיצוני להסכם שבין השלושה, לאחר שהאחרון החליט להחזירם לפנים משורת הדין, ובאומד דעתם של הצדדים להסכם ההשקעה באשר לגורל כספים אלו, ביחסים הפנימיים שביניהם.

71. יהושע הציע אפשרות פרשנית שונה (כטענה חלופית, שכן טענתו העיקרית הייתה שהכספים שהוחזרו אינם דמי הרצינות). לשיטתו, הסכם החממה נחתם בין העמותה לבין דוידי, כיזם וכנציג של חברת השלושה, לבין החממה. עם ביטולו של הסכם החממה והשבת דמי הרצינות ששולמו במסגרתו, דמי הרצינות היו אמורים לחזור לחברת השלושה, ולהיות מחולקים במסגרת חברה זו בהתאם למפתח מסוים הכולל את הזמן והמשאבים שדוידי השקיע ואת הכספים שיהושע השקיע, כמו גם זכאותו לתיווך בקשר להסכם ההשקעה.

אני דוחה פרשנות זו משני טעמים:

האחד, מדובר בפרשנות המתעלמת מהמציאות. חברת השלושה אינה קיימת, לא הוקמה, וממילא לא ניתן לחלק כספים במסגרתה. מעבר לכך, ההסכם היחיד שעומד במוקד ההכרעה בתיק זה הוא הסכם ההשקעה, ההסכם היחיד שנחתם בין הצדדים. לכן, גם אם ההשבה בוצעה במסגרת הסכם החממה, ההכרעה בזכויות הצדדים אינה נגזרת מזהות הצדדים להסכם החממה כי אם מהוראותיו של הסכם ההשקעה.

השני, אין הרמוניה בין הוראות הסכם ההשקעה לבין פרשנות זו. הסכם ההשקעה התייחס למצב שבו הסכם החממה יצלח וחברת השלושה תוקם, וקבע כי השקעתו של התובע, תיחשב כהלוואת בעלים, ותוחזר מדיבידנדים עתידיים, במפתח שנקבע מראש (סעיף 3 (ז) להסכם). הלוואת בעלים – במשמע, ביחסים שבין השותפים לחברת השלושה, דמי הרצינות שייכים לתובע, ולו בלבד. אין בהסכם ההשקעה הוראה בדבר שיפוי של יהושע או דוידי בגין הוצאות או בגין מאמץ, לא בדיבידנדים עתידיים ולא בכל דרך אחרת. אם כך, הצדדים להסכם ראו את דמי הרצינות כשייכים לתובע, תייגו אותה כהלוואת בעלים שנתן התובע וקבעו מנגנון להחזרתם בעתיד – לתובע בלבד. פרשנות לפיה דוידי או יהושע זכאים לפתע לנתח מדמי הרצינות, היא פרשנות זרה לרוח הסכם ההשקעה.

72. לסיכום:

אין כל יסוד לטענתם של הנתבעים לפיה ביחסים שביניהם יהושע היה זכאי לדמי הרצינות.

פרשנות הסכם ההשקעה מעלה כי במצב שנוצר, ובו העמותה השיבה את דמי הרצינות לאחר שהסכם החממה בוטל, התובע היה זכאי לקבל את הכספים.

אחריותם של הנתבעים להשבת דמי הרצינות

73. הנתבעים אחראים להשבת דמי הרצינות. שניהם חבים מכוח הפרת חובת האמון כצדדים להסכם ההשקעה. דוידי חב גם מכוח הפרת חובותיו כשלוח. יהושע חב גם מכוח דיני עשיית עושר.

חובת אמון מכוח הסכם ההשקעה:

74. הסכם ההשקעה הוא ביסודו הסכם יזמות. בעניין ע"א 262/86 וולטר רוט נ' deak and co. Inc פ"ד מה(2) 353 (1991) (להלן: עניין רוט) הוגדרו מספר מאפיינים לפעילותם של יזמים: גילוי רעיון או תכנית עסקית, בחינת כדאיות התכנית והקמת החברה (שם בעמ' 364). הסכם ההשקעה התווה תכנית עסקית להתקשרות משותפת עם העמותה, שצפויה הייתה להניב רווחים (סעיף 2). הוצאתה לפועל של התכנית הותנתה בבחינת כדאיותה, לאחר ניהול משא ומתן עם העמותה (סעיף 4). את הרווחים מעסקת החממה, הצדדים תכננו לגזור מתוך חברה משותפת שיזמו את הקמתה, חברת השלושה (סעיף 3).

75. הצדדים להסכם יזמות חייבים בתום לב מירבי האחד כלפי רעהו (עניין רוט, עמ' 365) וקיימת ביניהם חובת אמון (דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהדורה שנייה, 1998) (להלן: פרידמן) עמ' 537 - 538 (סעיף 16.5), ת.א. (מחוזי מרכז) 17362-03-11 אשטרום אינטרנשיונל בע"מ נ' ירדנה עובדיה פס' 28 (19/03/2014) (להלן: עניין אשטרום)). מכוח חובות אלו, מובן כי קיימת חובת גילוי רחבה, שאינה מותנית בבקשה או בדרישה של אחד הצדדים (עניין רוט, עמ' 366 – 367), ועל כל אחד מהצדדים לשמור את רעהו בתמונה המלאה של ניהול הפרויקט (עניין רוט, עמ' 370). הפרתה של חובת האמון, מטילה על המפר חובת השבה (פרידמן, עמ' 546 (סעיף 16.19), עניין אשטרום, סעיף 28 לפסק הדין). למותר לציין כי חובת תום הלב וחובת האמון מקבלות את תוקפן ממהות היחסים שבין הצדדים, ולא ממיהותם של הצדדים, ועל כן, אין רלבנטיות לטענותיהם של הנתבעים בדבר היותו של התובע איש עסקים מנוסה בדרגה כזו או אחרת. לשם השוואה, בעניין רוט ובעניין אשטרום ניתן סעד לנפגעים שלכל הפחות אינם נופלים מהתובע בהיקף עסקיהם או ניסיונם.

76. נוכח חובת הגילוי האקטיבית באשר למתרחש בפרויקט הנתבעים היו חייבים להודיע לתובע שהסכם החממה בוטל. כך גם, היו חייבים לדווח על חתימת הסכם ההשבה, וכמובן כי דמי הרצינות הוחזרו. דוידי לא דיווח לתובע על עניינים אלו. טענתו, כי התובע לא "התעניין" במתרחש אינה יכולה להתקבל, נוכח מהותה של חובת הגילוי. יהושע טען כי לא היה בסוד העניינים באשר להתרחשויות הנוגעות להסכם החממה. עדותו לא הייתה מהימנה בעיניי. בכל מקרה, אין ספק שיהושע ידע גם ידע כי דמי הרצינות הוחזרו, שכן קיבל אותם לחשבונו. למרות זאת, הוא שתק ולא מצא לנכון ליידע את התובע באשר לקבלת הכספים. שיתוף הפעולה בין הנתבעים, בהסתרת המצב האמתי מהתובע, נמשך לתוך ההליך המשפטי, כאשר שניהם התגוננו יחד, ולא גילו את העובדות המהותיות, ובפרט את העובדה שדמי הרצינות הושבו. רק לאחר שהתבררו לתובע העובדות במלואן, נפרדו דרכיהם של הנתבעים.

77. אם כן, בכך שהנתבעים העבירו את דמי הרצינות לחשבונו של יהושע, מבלי ליידע את התובע על כך, ולמרות שלפי ההסכם הזכות לדמי הרצינות מוקנית לתובע, הנתבעים פעלו בחוסר תום לב, הפרו את חובת האמון כלפי התובע, ועל כן חבים, יחד ולחוד, בהשבת הכספים לתובע (ראו עניין אשטרום, סעיפים 68 – 69, וכן ע"א (מחוזי ת"א) 2634/02 רילוב איתן ואח' נ' אס להט בע"מ ואח' ׁסעיף 38 (28.1.09)).

78. בין שלל טענותיו של יהושע, הוא טען שהצדדים התנו על חובות האמון, בין אם מכוח הסכם ההשקעה ובין אם מכוח יחסי השליחות. הפכתי והפכתי בחומר הראיות, ולא מצאתי שמץ של תשתית עובדתית לטענה זו. יהושע ביקש להסיק וויתור של התובע מכך שהתובע הודה שלא היה לא ניסיון בתחום ההשקעות (עמ' 132). לפי הדין הקיים, היעדר ידע עשוי לפעול להגברת חובת האמון, ובכל מקרה יהושע לא הציג אסמכתה התומכת בהכרה של הדין באפשרות העקרונית של התנייה על חובת האמון, לא כל שכן בנסיבותיו של המקרה דנן.

חובותיו של דוידי כשלוח:

79. דוידי ייצג את השלושה מול החממה, כך במשא ומתן לקראת חתימתו של הסכם החממה, כך בעת חתימת הסכם ההשבה (עליו חתומים הוא ווזאנה) וכך בעת השבת דמי הרצינות, כאשר החממה קיבלה הוראות מדוידי. לפי הבנתו של דוידי, הוא ייצג קבוצה: "לא משהו פרטי אישי שלי. ייצגתי קבוצה, בנאמנות וביושר, בהסכמה מלאה" (עמ' 81 ש' 6). נוכח ייצוג זה חלות על דוידי אותן חובות אמון שצוינו לעיל, בין אם מכוח סעיפים 8 ו- 10 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965 ובין אם מכוח הדין הכללי (עניין רוט, עמ' 365 – 367, פרידמן, עמ' 537 – 538 (סעיף 16.5 - הדן בחובת אמון של אדם מקום שהוסמך לנהל את ענייני זולתו).

80. בפועל, דוידי חטא לחובתו כמייצג של כל יחידי הקבוצה, כאשר הסתיר מהתובע את דבר השבת דמי הרצינות, וכאשר לא ביקש לקבל את עמדת התובע לבקשתו של יהושע להעברת דמי הרצינות. דוידי, שבמעמדו כשלוח חב חובת אמון לשני הצדדים האחרים להסכם, פעל בצוותא עם יהושע להעברת דמי הרצינות לאחרון, תוך שהתובע נשתכח מלבו ומדעתו. התנהגות זו מזכה את התובע בהשבת דמי הרצינות מדוידי, מכוח שני סעיפים:

האחד, סעיף 9 (א) לחוק השליחות - הפרת חובת האמון מזכה את השולח בתרופות הניתנות בשל הפרת חוזה, ובמקרה זה, פיצוי המשקף את ערכם של הכספים שהוחזרו.

השני, סעיף 10 (א) לחוק השליחות - דמי הרצינות הם בגדר נכס שהגיע אל דוידי עקב השליחות, וככזה דוידי היה אמור להחזיקו כנאמן. כאשר נאמן מעביר כספים המצויים בנאמנות לגורם אחר מאשר הנהנה, הוא פועל בניגוד לחובת הנאמנות. אין נפקות לכך שדוידי הורה על העברת הכספים במישרין מהעמותה ליהושע. דוידי היה איש הקשר מול העמותה, שעל פיו יישק דבר, והוראתו באשר לגורל הכספים, משמעה שליטה על הכספים העונה לתנאי "נכס שהגיע לידיו". העובדה שהכספים לא נותרו בידיו של דוידי אינה רלבנטית בכל הקשור להפרת חובותיו כשלוח.

81. טענת דוידי לפיה התובע "לא היה בתהליך" אינה מהווה הגנה (עמ' 79 ש' 10). בפועל, לא הייתה לתובע אפשרות "להתעניין" באשר לדמי הרצינות, אם לא עודכן בזמן אמת שאלו הושבו. מכל מקום, קיימת כאמור חובת גילוי אקטיבית (ראו גם אהרן ברק חוק השליחות כרך ב, 1057-1058, ס' 762 (1996)).

חובת ההשבה מכוח דיני עשיית עושר:

82. יהושע, שקיבל את הכספים בפועל, חייב בהשבתם מכוח דיני עשיית עושר.

83. בהיבט הקנייני, מעת שהובהר כי הכספים שהושבו אינם אלא "גלגולם" של דמי הרצינות, אין קושי לקבוע "זכות עקיבה" קניינית של התובע בכספים אלו. זכות זו הוכרה בדין (פרידמן, עמ' 35 – 37 (סעיף 2.21) – ובפרט האמור בעמ' 37, המתייחס לזכותו של השולח לעקוב אחר רכוש הנאמנות, אפילו הגיע לידי צד שלישי, 1106 – 1108 (סעיף 28.33)).

84. גם בהיבט של דיני החיובים, יהושע חייב בהשבת הכספים מכוח דיני עשיית עושר, אף אלמלא חב בחובת אמון כלפי התובע. יהושע הוא בגדר מי שנטל חיוב השייך לזולתו. החיוב הוא התחייבותה של העמותה להשיב את דמי הרצינות. דמי הרצינות – שייכים לתובע:

"מבחינת דיני עשיית עושר אין קושי לגרוס כי מי שנטל לעצמו חיוב או זכות חוזית, או ביתר דיוק את הביצוע המגיע לזולת מכוח אותו חיוב, קיבל טובת הנאה השייך לאדם אחר, והוא חייב בהשבה כאמור בסעיף 1 לחוק עשיית עושר".

(פרידמן, עמ' 458 (סעיף 15.22)).

בדומה, ראו עניין אשטרום, סעיף 29 לפסק הדין.

טענתו העובדתית של יהושע, לפיה לא ידע מה מקור הכספים, נדחתה, אך מכל מקום אין לה נפקות משפטית, שכן עילת עשיית עושר אינה דורשת מרכיב של כוונה או של ידיעה (סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 וראו עניין אשטרום, סעיף 68 לפסק הדין).

85. יהושע לא הוכיח זכות שבדין לקבלת הכספים שהושבו על ידי העמותה.

יהושע לא נשא בתשלום דמי הרצינות, והסכם ההשקעה לא הקנה ליהושע זכות לקבל את דמי הרצינות שהוחזרו. בסיכומיו, יהושע ביקש להסתמך על גרסתו של דוידי, לפיה נוצר חוב כלפיו של יהושע מכוח התשלומים בהם נשא לטובת פרויקט החממה. משמעות טענה זו היא שיהושע זנח את שתי גרסאותיו העובדתיות הסותרות, לטובת גרסה (סותרת) שלישית, והכל כדי להוכיח זכות שאינה קיימת בכספים. אינני סבורה כי בעל דין שהציג גרסאות שאינן אמת (לשיטתו) זכאי להסתמך על גרסה שלישית שכלל לא טען לה, כדי להיחלץ מהכרעה שאינה נוחה לו. גם לו ניתן היה הדבר, לא זו הייתה גרסתו של דוידי. דוידי העיד כי פעל לקבלת דמי הרצינות לאחר שיהושע ביקש ממנו, ולא משום שנוצר חיוב לטובת יהושע. הסכם ההשקעה לא יצר חיוב כזה. הסכם ההשקעה הגביל את המימון של הוצאות העסקה עד לתקרה של 50,000 דולר, סכום ההוצאות ששולם על ידי התובע, ולא מעבר לכך.

אשר לגרסאות העובדתיות שיהושע עצמו העלה, אין הן מבססות זכות שבדין לקבלת הכספים. ראשית, די בכך שיהושע טען לשתי גרסאות עובדתיות שונות באשר למקור זכותו בכספים, כדי להצדיק דחיית שתיהן גם יחד. בית המשפט אינו צריך להכריע באיזו מהגרסאות, אם בכלל, יהושע בחר לומר אמת.

מכל מקום, שתי גרסאות אלו גם יחד אינן מבססות "זכות שבדין" לקבלת דמי הרצינות.

באשר לגרסה לפיה דמי הרצינות הועברו על חשבון חובות של דוידי: דוידי עצמו הסכים שהכספים שהוחזרו אינם שייכים לו (עמ' 80 ש' 23). מובן כי דוידי אינו יכול לפרוע את חובותיו (אם היו, ואיני קובעת עמדה באשר לכך) באמצעות כספים השייכים לאחר.

באשר לגרסה לפיה יהושע לא שימש אלא "צינור" להעברת הכספים לדוידי: נראה כי יהושע עצמו נטש את גרסת ה"צינור" בסוף חקירתו הנגדית, כאשר הודה שהכספים "נבלעו" ביתרת החובה בבנק (עמ' 89 ש' 13 – 14), וממילא – לא היה יכול להעבירם הלאה לגורם אחר. בפן המשפטי, גרסה זו אינה מתמודדת עם שורש העילה בעשיית עושר. לכל היותר מדובר בטענה הנחזית כטענת הגנה לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר אך בנסיבות העובדתיות, בהן יהושע ידע מה מקורם של הכספים ובכל זאת הוציאם מרשותו לצד שלישי, אין כל סיבה לפטור אותו מהשבה לתובע.

86. טענה משפטית נוספת של יהושע הייתה, כי לפי הלכת ד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה. פ"ד מב(1) 221 (1988) (להלן: עניין אדרס) אין תחולה לחוק עשיית עושר כאשר קיים חוזה בין הצדדים, אם אין הפרה של חוזה והתעשרות בעקבותיה (עמ' 134). זו דוגמה טובה לאופן התנהלותו של יהושע, שלא בחל בכל טענה עובדתית או משפטית, אפשרית ובלתי אפשרית. נפתח בדברים המדויקים שנאמרו בעניין אדרס:

"אם מפירושו של החוזה נובע... כי לצד הנפגע אין זכות לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט, נוהגים לרוב... על-פי האמור בחוזה" (שם, בעמ' 270).

בענייננו, לפי פרשנותו של הסכם ההשקעה, לתובע קיימת זכות לדמי הרצינות, ולכן, טענתו של יהושע אינה רלבנטית.

יהושע הוסיף, כי אם יש לתובע זכות מכוח הסכם ההשקעה, יש לאכוף את הזכות החוזית, ואין תחולה לעילה מכוח דיני עשיית עושר. מפליא ממש כיצד מי שמצא לצטט את עניין אדרס ראה לנכון להעלות טענה כזו.

ועוד -

"במאה התשע-עשרה ביססו מספר שופטים אנגליים את הזכות על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט על תנאי מכללא בחוזה שבין הצדדים... במסגרת גישה זו נהוג היה לומר, כי אין מקום להיזקק לכעין חוזה מקום שיש חוזה.... בישראל לא אומצה גישה פיקטיבית זו, ודיני עשיית עושר ולא במשפט בוססו על עיקרון כללי של מניעת התעשרות שלא כדין... במסגרתו של עיקרון כללי זה, שוב אין חשיבות עקרונית לשאלה, אם בין הצדדים קיים חוזה אם לא" (הדגשה אינה במקור, עניין אדרס בעמ' 270).

הווה אומר, יסודות העילה בעשיית עושר נבחנים לפי אמות המידה של חוק עשיית עושר, ולא במבחן טכני של קיומו של חוזה או הפרתו (ראו גם ע"א 8728/07 אגריפרם אינטרנשיונל בע"מ נ' שמואל מאירסון, פס' 36 לפסק דינו של השופט דנציגר (15/07/2010)). עניין אדרס, כידוע, הרחיב את תחולת דיני עשיית עושר ולא צמצם אותם. גם אם קיים חוזה בין הצדדים, הזוכה חייב להחזיר את ההתעשרות, אם היחסים החוזיים בין הצדדים לא הקנו לו זכות שבדין לקבלה, וכזה הוא המצב בענייננו.

87. מאחר שדוידי חב כלפי התובע מכוח הפרת חובת האמון, בין כשלוח ובין כיזם, מתייתרת השאלה האם חוק עשיית עושר חל על מעשיו. כעיקרון, דיני עשיית עושר עשויים להטיל "התעשרות מיוחסת" (התעשרותו של יהושע הגשימה את כוונתו של דוידי, דבר המקים יסוד ההתעשרות) או חבות יחד ולחוד כאשר עסקינן בנאמנים (פרידמן, עמ' 602 – 603 (סעיף 18.1)). עם זאת, קיימת הכרה כי יש להציב סייגים לגישה זו (בה החבות היא ללא התעשרות בפועל), ולהפעיל את ההגנה הכללית הקבועה בסעיף 2 לחוק עשיית עושר (פרידמן, שם). מובן, כי אם ייקבע שדוידי העביר את הכספים על חשבון חוב שלו, יסוד ההתעשרות מתקיים (פרידמן, עמ' 94 (סעיף 3.24)). כך או כך, המחלוקת העובדתית בין הנתבעים נוגעת לשאלת היחסים הפנימיים ביניהם (פרידמן, עמ' 603 (סעיף 18.2)).

88. לסיכום, כל אחד מהנתבעים חייב בהשבת דמי הרצינות במלואם, מכוח העילות שצוינו. לא הוגשו הודעות צד שלישי של הנתבעים זה כלפי זה, וכאמור, כלל טענותיהם ביחס לחלוקה ביניהם עלו בשלב מאוחר, וחרגו מכתבי הטענות שלהם. על כן, חיובם כלפי התובע הוא יחד ולחוד. זאת ועוד, כפי שיובהר להלן, בהסדר החוב הנתבעים עצמם הודו בקיומו של חוב יחד ולחוד, ללא חלוקה ביניהם.

סכום ההוצאות

89. הנתבעים טענו כי מאחר שהסכם החממה נחתם, התובע אינו זכאי להחזר ההוצאות, וזאת נוכח הוראת סעיף 6 להסכם ההשקעה.

טענה זו אני דוחה.

ראשית, נוכח העובדה שהסכם החממה נחתם ללא שיתופו של התובע וללא ידיעתו, וזאת בניגוד להוראות הסכם ההשקעה, הנתבעים אינם רשאים להסתמך על עובדת חתימתו של הסכם ההשקעה, כפי שבואר בסעיף 46 לפסק דין זה.

שנית, לטעמי במוקד נושא החזר ההוצאות עומדת ההוראה ההסכמית, לפיה תשלום ההוצאות יהיה "כנגד חשבוניות של ההוצאות שהוצאו בקשר עם ההסכם עם חברת ATI". חשבוניות כאמור לא הוצגו. ודוק: עסקינן בהוצאות, להבדיל מגמול עבור הזמן והמשאבים שהשקיע דוידי. הנתבעים עצמם לא טענו כי סכום ההוצאות אמור לשקף גמול כזה, וטענו באופן כללי להוצאות כספיות שהיו בקשר לעסקת החממה עצמה.

כפי שקבעתי, לא הוכח שהתובע ויתר על הדרישה ההסכמית להוכחת ההוצאות. מעת שהנתבעים כשלו בהצגת חשבוניות ולמצער בהוכחתן של הוצאות בפועל, הרי בין אם הסכם החממה נחתם ובין אם לאו, הם חייבים בהחזר סכום ההוצאות. זאת, מאחר שלא עמדו בתנאי החוזי להצגת חשבוניות.

90. אופן החיוב בהחזר סכום ההוצאות:

התובע טען בסיכומיו כי מאחר שהנתבעים קיבלו לידיהם את סכום ההוצאות ללא חשבוניות, הם אחראים להחזרת מלוא הסכום, יחד ולחוד. יש ממש בטענה זו, שכן ההוראה בהסכם ההשקעה, הקובעת תקרה של החזר, בחלוקה מסוימת, כוונה למצב שבו הסכם החממה לא נחתם, ולא למצב שבו ההוצאות שולמו ללא חשבוניות. למרות זאת, לא מצאתי לקבל את טענת התובע, שכן היא חורגת מכתב התביעה ומסכום התביעה. אף שבמועד הגשת התביעה התובע ידע כי לא הוצגו לו חשבוניות בגין סכום ההוצאות, הוא העדיף לדרוש החזר לפי החלוקה החוזית ועד לתקרה שקבע הסכם ההשקעה. כך גם בתצהירו (סעיף 51). אין מקום לסטות מכתב התביעה לפי טענה חדשה שעלתה רק בסיכומים, ולהעניק לתובע סעד כספי גבוה ושונה ממה שתבע.

הודאה בחבות כלפי התובע

91. פרט רקע רלבנטי לפרק זה הוא קיומו של הסכם הלוואה שנערך בין התובע לבין יהושע, ללא כל קשר להסכם ההשקעה, לפיו התובע הלווה ליהושע סך של 250,000 ₪ (להלן: הסכם ההלוואה). לאחר שיהושע לא עמד בהחזר ההלוואה, התובע נקט נגדו בהליכים שונים, ובסופו של דבר, פתח תיק הוצאה לפועל לגביית החוב. החוב מושא תיק ההוצאה לפועל קשור למערכת יחסים נפרדת בין התובע לבין יהושע בלבד, ולדוידי אין כל נגיעה אליו.

מכאן, לנושא ההודאה בחוב מושא תובענה זו.

המסרון מיום 21.3.07:

92. לפי עדותו של התובע, הוא שלח ליהושע מספר מסרונים, ובהם ביקש לדעת מתי יוחזרו לו הכספים. בתגובה לאחד מהם, יהושע שלח לו ביום 21.3.07 מסרון שזו לשונו:

"מתי ידידי אני עדיין בחו"ל אני עושה עסקים ברמה בינלאומית בגלל העיכוב בהעברה של הכסף אני אפצה אותך ב 50 אלף דולר בחשבון"

93. בחקירתו הנגדית של יהושע, הוא טען כי המסרון משקף התחייבות שלו בשם דוידי. יהושע טען כי אותה שעה הוא ודוידי עמדו לקבל סכומים גבוהים מעסקאות אחרות, והוא, יהושע, מצא לנכון להתחייב בשם דוידי, להחזיר לתובע את החוב של דוידי (עמ' 88 ש' 20 – 23). אני דוחה טענה זו. דוידי אינו מוזכר במסרון, וכך גם העובדה שיהושע פעל לפי הנחיה של דוידי. הסבר זה סותר את תצהיר העדות הראשית עליו יהושע חתם, שם יהושע העיד שכל התחייבויותיו בפני התובע נגעו להסכם ההלוואה, ולא היה להן כל קשר להסדר החוב (סעיף 6.4 לתצהירו של יהושע). כך, יהושע שוב כשל בסתירות שלא הצליח להסבירן (עמ' 90 ש' 25 – 32). לגופו של עניין, לא שוכנעתי כי ליהושע היה "רצון טוב", סתם כך, לסייע לתובע. בלתי מסתבר להגדיר "רצון טוב" כאשר עסקינן בסכומים בסדר גודל כזה. לו יהושע ניחן ברצון טוב כזה, הוא היה יכול להורות לדוידי להחזיר את דמי הרצינות לתובע, או להעבירם לתובע מעת שהתקבלו בחשבונו, מספר חודשים לאחר מכן (בחודש יוני 2007).

עם זאת, מאחר שבכל זאת במסרון בלבד עסקינן, ומאחר שבהמשך הדרך נחתם הסכם מפורט בין כל בעלי הדין, לא ראיתי לקבוע שקיימת הודאה בחבות על סמך המסרון בלבד.

הסדר החוב:

94. ביום 10.5.09 בא כוחו של התובע שלח לנתבעים ולתמרה מכתב התראה (נספח ט' לתצהירו של התובע, להלן: מכתב ההתראה). במכתב ההתראה הועלו טענות דומות לטענות מושא כתב התביעה בנוגע להחזר הכספים ששולמו על ידי התובע על פי הסכם ההשקעה.

95. בתאריך 25.5.09 נחתם בין בעלי הדין הסדר חוב (נספח י"א לתצהיר התובע) שאלו עיקריו:

א. הצדדים להסדר החוב היו התובע (שהוגדר "צד א'"), והנתבעים ותמרה (הוגדרו "צד ב'").

ב. בסעיף ההגדרות הוגדר "חוב" כך:

"א. חוב בהתאם להסכם בין רמי יהושע ומתי יצחק .... (הסכם ההלוואה – מ.ב.)

ב. חוב בין צד א' לצד ב' בגין עסקת ATI שבגינו נשלח מכתב התראה

ג. אין חובות נוספים של צד ב' לצד א'"

ג. בהמשך, ההסכם התווה דרך לשיתוף התובע בפעילות עסקית של צד ב' בנושא של סחר בינלאומי באבקת זהב, באמצעות הסכם עמלה.

ד. צד א', התובע, התחייב לבטל את הפעולות המשפטיות והמבצעיות נגד צד ב'. הכוונה היא לפעולות שננקטו נגד יהושע, במסגרת תיק ההוצאה לפועל. לצד ב' הוקנתה הזכות לבטל את הסדר החוב אם צד א' לא יבטל את כל הפעולות המבצעיות עד לצהרי יום 26.5.09.

ה. ההסכם יהווה סיום כל המחלוקות בין הצדדים, ובלבד שהחוב שצד ב' חייב לצד א', שולם במלואו.

ו. אם בתוך תקופה של 10 חודשים מיום תחילת המסחר לא שולם החוב לצד א', צד א' יהיה רשאי לחדש את ההליכים נגד צד ב', בגין יתרת החוב שלא שולמה.

(להלן: הסדר החוב)

96. אין מחלוקת כי הסדר החוב לא יצא אל הפועל בסופו של דבר.

97. עדויות הצדדים באשר לרקע לחתימת הסדר החוב:

התובע העיד כי לאחר שנשלח מכתב ההתראה, דוידי פנה אליו, והשניים נפגשו במשרדו של התובע. דוידי לא התכחש לחוב, ואף הבטיח לפצות את התובע על הוצאותיו המשפטיות. דוידי לא התנגד לתשלום החוב וביקש להגיע להסדר לתשלום החוב מתוך כספים המגיעים לו מעסקאות בינלאומיות בהן הנתבעים מעורבים. ביום 24.5.09 נערכה פגישה בהשתתפות התובע, בא כוחו ודוידי. דוידי התנצל בפני התובע והציע לשלם את החוב בתשלומים חודשיים. בסופו של דבר, הצדדים לא הגיעו להסכמה עקב היעדר בטוחות. למחרת, ביום 25.5.09, הנתבעים פנו אל התובע שוב, וביקשו ממנו להגיע לפגישה במשרד בא כוחם, עו"ד חבר. בתום הפגישה נחתם הסדר החוב.

דוידי העיד כי מעולם לא פנה לתובע בבקשה להסדיר עמו חוב, שכן מעולם לא חב דבר לתובע. לטענתו של דוידי, הסיבה היחידה בגינה הסכים להיפגש עם התובע לאחר משלוח מכתב ההתראה, הייתה חובותיו הפרטיים של יהושע כלפי התובע, בעקבות הסכם ההלוואה, ורצונו של דוידי לסייע ליהושע. ההסדר שנחתם ביום 25.5.09 נחתם רק בשאיפה לשחרר את יהושע מהמשך הליכי גבייה בהוצאה לפועל. כאשר נחתם הסדר זה, היה ברור לצדדים, לרבות התובע, כי ההסדר עוסק אך ורק בחובותיו של יהושע לתובע, וחתימתו של דוידי על ההסדר נעשית מתוך רצון טוב, כדי לסייע ליהושע. דוידי טען כי הסיבה היחידה בגינה עסקת החממה הוזכרה בהסדר החוב, הייתה התעקשותו של התובע, אשר הבהיר כי ימשיך להתעמר ביהושע, אלא אם העסקה תוזכר בהסדר.

יהושע העיד כי בעקבות קבלת מכתב ההתראה, מתוך תחושת חובה מוסרית כלפי דוידי וכלפי התובע, בהיותו המתווך ביניהם, ועל רקע החוב בגין הסכם ההלוואה, יהושע יזם את הסדר החוב בין השלושה, לפיו התובע יהיה זכאי לקבל שיעור מסוים מרווחיה של עסקת סחר באבקת זהב, בתמורה לסילוק כל טענותיו של התובע כלפי יהושע וכלפי דוידי. יהושע העיד כי יזם את ההתקשרות בנושא אבקת הזהב מתוך מטרה לסיים אחת ולתמיד את כלל הסכסוכים שבינו לבין התובע. יוזמה זו מצאה ביטויה בהסכם מיום 25.5.09, נספח י"א, אלא, שהתובע בחר לחזור בו מהסכמתו להסדר זה, והודיע ליהושע למחרת ההתקשרות כי הוא רואה את ההסכם כבטל ומבוטל. מאז הודעת הביטול לא היה כל קשר בין יהושע לבין התובע.

98. הנתבעים סתרו זה את זה שוב. בעוד שדוידי טען שחתם על הסדר החוב כדי לסייע ליהושע, יהושע טען את היפוכו של דבר. עובדתית, אני דוחה את טענותיהם הסותרות של שני הנתבעים גם יחד. קיים מסמך כתוב, המשקף את היחסים בין הצדדים, וכל עדות של הנתבעים המתיימרת לסטות ממסמך זה היא בגדר עדות על פה נגד מסמך בכתב שאין לקבלה.

הסדר החוב משקף הודאה של הנתבעים בחבותם כלפי התובע. הסדר החוב מתייחס במפורש למיזם המשותף הנוגע לחממה בסעיף ב' להגדרות, ואף מפנה למכתב ההתראה, שם פורטו בהרחבה תביעותיו של התובע בקשר להסכם ההשקעה. הסדר החוב מציין במפורש כי למעט החוב הנוגע להסכם ההלוואה והחוב הקשור לעסקת החממה, אין בין הצדדים חובות נוספים (סעיף ג' להגדרות). זאת ועוד, הסדר החוב מבחין בין שני החובות, כאשר ביחס לחוב בגין ההלוואה ליהושע, הוא נוקב בשמו של יהושע בלבד, בעוד שביחס לעסקת החממה הוא מתייחס לשני הנתבעים גם יחד. הסדר החוב אינו כולל הסתייגויות מקובלות בפשרה, כגון, ציון המילים "לצרכי פשרה" או היעדר הודאה בטענות. אם כן, הסדר החוב משקף הודאה של שני הנתבעים באחריותם להשבת כספים ששולמו לפי הסכם ההשקעה. מעמדם של שני הנתבעים זהה, ואין הבחנה ביניהם (דוגמת חייב עיקרי וערב). אין בהסדר החוב עיגון לטענת יהושע לפיה ביקש לסייע מתוך "רצון טוב". הסדר החוב נוגע לחוב פרטי של יהושע. "רצון טוב", אם היה, הופגן דווקא על ידי דוידי, כאשר האחרון הסכים לכלול בהסדר גם את חובו הנפרד של יהושע, בגין הסכם ההלוואה. מכל מקום, טענה זו של "רצון טוב" של מי מהנתבעים נוגעת ליחסים הפנימיים שבין הנתבעים, ולא למישור היחסים שבינם לבין התובע.

99. אמנם בהסדר החוב לא נרשם סכום החוב, אך אין בכך כדי לגרוע מכך שבנקודת הזמן של חודש מאי 2009, מועד חתימת ההסדר, דוידי ויהושע ראו עצמם חייבים בהחזר הסכומים ששולמו לפי הסכם ההשקעה. זאת משום שהסכם ההשקעה נכלל בהסדר. כך גם, איני סבורה שההודאה הגלומה בהסדר החוב נפגמת, משום שההסדר התייחס גם לחוב הפרטי של יהושע וגם להסכם ההשקעה, ללא הפרדה בין השניים. השאלה שעל הפרק אינה אכיפתו המלאה או החלקית של הסדר החוב, אלא היותו בגדר הודאה של הנתבעים. בעניין עסקת החממה, הסדר החוב מציין כי מדובר בהסדר החולש על היחסים בין שני הנתבעים לבין התובע, ודי בכך כדי להוות הודאה של שניהם גם יחד, בקיום חוב כזה.

100. אמנם התובע ויתר על עדותו של עו"ד חבר, שערך את הסדר החוב, אך אין בכך כדי להכשיר את טענותיו של דוידי, לפיהן עסקת החממה הוזכרה למרות שלא הייתה כוונה לכלול אותה בהסדר. עדותו של התובע תאמה את הכתוב בהסדר החוב. דוידי הוא זה שהעלה טענה שאינה משתקפת מהסדר החוב, וטענה זו הוא לא הוכיח.

101. הסדר החוב לא יצא אל הפועל. התובע אמור היה לבטל את הליכי ההוצאה לפועל נגד יהושע. התובע הודה שלא עשה כן (עמ' 47 ש' 13 – 14). הנתבעים, מצדם, לא דרשו אכיפת התחייבות זו, ומנגד, לא שילמו את חלקם לפי ההסדר. אם כן, שני הצדדים לא פעלו לפי הסדר החוב, ולא דרשו מהצד השני לקיים את התחייבותו לפיו, וההסדר פקע ועבר מן העולם.

102. להשלמת התמונה יצוין כי גם בהמשך הדרך, בשנת 2011, קיימות הודאות כתובות של יהושע בחבותו כלפי התובע בגין העסקה מושא תובענה זו. ביום 8.4.11 יהושע כתב לעו"ד שרון, שייצג את התובע בהליכי הוצאה לפועל בקשר להסכם ההלוואה, "אני רוצה לסגור את כל החשבונות שלי עם מתניה יצחק" (נספח ז' לתצהירו המשלים של דוידי). בהמשך, יהושע התייחס גם ל"הליך משפטי נוסף" שהוא מבקש לסגור "ברוח טובה", והכוונה היא להליך זה, בגין הסכם ההשקעה (עמ' 97).

ויתור של התובע

103. הנתבעים טענו כי התובע שתק במשך ארבע שנים כמעט, מיום תשלום דמי הרצינות לעמותה ועד מועד מכתב ההתראה, ולא פנה אליהם בכל דרישה או טענה. הנתבעים ביקשו לראות בשתיקתו של התובע משום הודאה שלו, כי הוא בכל מקרה אינו זכאי להשבת הכספים שהוציא לפי הסכם ההשקעה.

104. אני דוחה את טענת הנתבעים.

מהבחינה העובדתית, אני מעדיפה את עדותו של התובע לפיה פנה פעמים רבות לנתבעים, עדות שנתמכה בשני מסרונים. אמנם, לא הוצגו מסמכים נוספים, דוגמת מיילים או מכתבים, אך דוידי עצמו העיד שהתובע העדיף פגישות פנים מול פנים על פני מיילים. נוכח עדותו של דוידי, והיחסים החבריים שהיו בין הצדדים, אין זה מפליא שהתובע לא תיעד בכתב את פניותיו לנתבעים. באשר לפנייה לחממה, הרי פנייה כזו מצדו של התובע לא הייתה מועילה ממילא, ומכתבו של עו"ד ביטון (בא כוחה של החממה) מיום 7.4.09 מוכיח זאת (נספח י"ז לתצהירו של התובע).

זאת ועוד, עד למועד קבלת המידע מהחממה באשר להשבת דמי הרצינות, בעיצומו של ההליך הנוכחי, התובע כלל לא ידע דבר השבת הכספים, וממילא אין לפרש לחובתו את "שתיקתו", גם לו הייתה.

לבסוף, הנתבעים ביקשו בטיעונם זה להפוך את היוצרות. ראשית, בכך שבמקום דיווח יזום שלהם, בין בקשר להסכם החממה, בין בקשר להשבת דמי הרצינות, בין באשר להצגת קבלות, הם תלו את האשם בתובע, שלא דרש שוב ושוב כי יקיימו את התחייבויותיהם החוזיות בתום לב, ולא ביקש שימסרו לו את המידע, שחובת האמון המוטלת עליהם חייבה אותם למסור. שנית, כאשר ביקשו לפרש לחובת התובע את "שתיקתו", גם לו הייתה, כאשר כנגד שתיקה זו קיימת הודאה מפורשת וכתובה של הנתבעים בקיומה של חבות כלפי התובע.

סיכום

105. התביעה מתקבלת.

106. לתובע זכות בדמי הרצינות שהושבו על ידי החממה. הנתבעים חייבים להשיב את דמי הרצינות נוכח העובדה שהפרו את חובת האמון כלפי התובע, וכן מכוח דיני השליחות ודיני עשיית עושר. גובה דמי הרצינות בשקלים חדשים, נכון למועד העברתם על ידי החממה, עמד על סך של 642,171.6 ₪ (ת/9).

כמו כן, הנתבעים חייבים להשיב לתובע את סכום ההוצאות, בחלקים שפורטו בכתב התביעה, נוכח העובדה שלא עמדו בתנאי ההסכם להציג חשבוניות כנגד קבלתו.

107. לפיכך, אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 642,171.6 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16.7.07 עד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, אני מחייבת את דוידי לשלם לתובע סך של 76,773 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.2.05 (מועד תשלום סכום ההוצאות) ועד למועד התשלום בפועל.

כן אני מחייבת את יהושע לשלם לתובע סך של 21,935 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.2.05 ועד למועד התשלום בפועל.

108. אני נעתרת לבקשת התובע להגיש בקשה באשר להוצאותיו. הוראות בנושא זה יינתנו בהחלטה נפרדת.

ניתן היום, ט' חשוון תשע"ה, 2 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.