מבוא:

התובע יליד שנת 1966, הגיש תביעה לפיצויים על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד" ) בגין שתי תאונות דרכים שאירעו לטענתו, האחת ביום 08.05.02 והשנייה ביום 11.04.05:

התאונה מיום 08.05.02 הוגשה נגד חברת "הפול" המאגר הישראלי לביטוחי רכב, בעת שעשה התובע שימוש בקטנוע (להלן: "התאונה הראשונה").

ביום 21.05.12, הוגש הסדר פשרה בין התובע לבין חברת הביטוח "הפול" אשר קיבל תוקף של פסק דין.

התאונה השנייה מיום 11.04.05 הוגשה נגד שומרה חברה לביטוח, על פי הנטען התובע מעד והחליק על שקית שהושלכה על הרצפה בעת שיצא ממכונית משפחתית ( בעלת מספר רישוי 91-218-02 להלן: "המכונית" ) אשר חנתה בחניון האחורי של המסעדה בה עבד. כתוצאה מכך, הסתובבה רגלו השמאלית של התובע ונגרמה לו חבלה סיבובית בברך (להלן: "התאונה השנייה").

אשר על כן, פסק הדין מתייחס לתאונה השנייה והוא ניתן לאחר שהתנהלו שתי ישיבות הוכחות; האחת ביום 25.04.13 במסגרתה העיד התובע והשנייה ביום 04.06.13 במסגרתה העידו גב' מירי לופשטיין-אשתו של התובע ומר אסף קאופמן חוקר מטעם הנתבעת וכן לאחר שהוגשו סיכומים בכתב מטעם הצדדים שניהם לרבות סיכומי תשובה מטעם התובע.

הנתבעת כפרה בחבותה בגין התאונה בכתב ההגנה ובסיכומיה ועל כן, אדרש קודם להכרעה בשאלת החבות.

תמצית טענות הנתבעת לשאלת החבות:

1. בכתב ההגנה הנתבעת טענה, כי התאונה ארעה בנסיבות שאינן מטילות עליה חבות והוסיפה, כי גם אם ארעה התאונה, אין המדובר בנזק חדש אלא בנזק שמקורו בתאונה הראשונה. (סעיף 4 א' וסעיף 7 לכתב ההגנה).

בסעיף 2 לסיכומיה טענה הנתבעת לעניין זה, כי המקרה הביטוחי לא ארע ולכן נטל הבאת הראיות, נטל השכנוע ונטל ההוכחה מוטלים על התובע. בסעיף 10 הוסיפה, כי התאונה נשוא כתב התביעה אירעה במהלך שימוש בקטנוע שלא היה מבוטח בביטוח חובה ולפיכך, חיפש התובע "כיס עמוק" ומסר גרסה שקרית לפיה עשה שימוש ברכב.

1. לטענת הנתבעת, התובע לא עמד בנטל להוכיח את תביעתו: עדותו הינה עדות יחידה של בעל דין אשר אינה נתמכת בסיוע ממקור נפרד ועצמאי. התובע לא הזמין עדים רלוונטיים מטעמו וביניהם: מעבידו, אחותו אשר נחקרה על-ידי החוקר וכיוצ"ב.
2. גרסת התובע, באשר לנסיבות קרות האירוע, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירו אינה עולה בקנה אחד עם הגרסאות כפי שנמסרו על ידו בסמוך למועד האירוע כך למשל:

בעת שפנה התובע לחדר המיון, למחרת התאונה, לא נטען על ידו כי האירוע אירע כתוצאה משימוש ברכב מנועי. בתעודה נכתב: " כאבים בברך שמאל. בברך שמאל לפני מספר שעות לאחר חבלה סיבובית".

1. לטענת הנתבעת, יש ליתן משקל רב לתעודת חדר מיון מאחר שהינה עדות ראשונה נקייה מאינטרסים, כך גם יתר המסמכים הרפואיים, מתארים חבלה סיבובית בלבד. לראשונה נרשמה גרסה לגבי יציאה מהרכב ביום 15.05.05.

גם גרסת התובע באשר לשימוש ברכב של אשתו הינה חסרת היגיון, משום שאדם בר דעת לא יבצע משלוחים עם רכב פרטי בתל אביב שהינה עיר עמוסה, שעה שיש בחזקתו קטנוע. למעלה מכך, איננה מתיישבת עם גרסתה של אשת התובע, במהלכה של שיחה עם החוקר הפרטי מטעם הנתבעת, שהוקלטה ותומללה על ידי הנתבעת.

1. לטענת הנתבעת, שעה שהחוקר העיד ממילא אין צורך להגיש את התצהיר, אלא את הראיות הממשיות הנלוות לעדותו. טענת התובע לפיה התמליל והדיסק שצורף על ידי הנתבעת איננו משקף נאמנה את השיחות, הועלתה לראשונה במסגרת סיכומיו ואם רצה יכול היה לתמלל בעצמו את הדיסק על מנת לקעקע את גרסת החוקר.
2. טענות התובע לעניין הסכמה ו/או סירוב לביצוע בדיקת פוליגרף בשלב זה אינן רלוונטיות ואין לייחס להן משקל, אלא אם הייתה הסכמה דיונית בנושא זה.

תמצית טענות התובע לשאלת החבות:

1. לטענת התובע עיסוקה המרכזי של המסעדה לא היה במתן שירותי משלוחים ורק כאשר נוצר צורך לבצע משלוח, עשה זאת באמצעות הקטנוע שבבעלותו ובימים שבהם הגיע עם רכבו לעבודה היה מבצע את השליחות עם הרכב, כפי שקרה במועד התאונה.
2. התובע הסכים ומסכים גם כיום לבצע בדיקת פוליגרף. אולם, הנתבעת סירבה לביצוע הבדיקה מהנימוק שהוראות המפקח על הביטוח אינן מאפשרות לה להסכים לבדיקת פוליגרף מחייבת. כמו-כן, התובע נמצא דובר אמת בבדיקת פוליגרף שבוצעה במסגרת התאונה הראשונה ויש בכך להעיד על אמינותו.
3. המוצגים אשר הוגשו על-ידי הנתבעת: דו"ח החקירה, תמלול ההקלטה ועותק מתיק החקירה הוגשו ללא תצהיר חוקר, בניגוד להחלטת ביהמ"ש מיום 21.02.12. בנוסף אין ליתן למוצגים ולעדות החוקר משקל ראייתי, מאחר שהחוקר לא אישר בתצהיר שבועה את תוכנם ומהימנותם (מפנה להחלטת כב' השופט איגאס סלמה, סגן נשיא בת"א 366-03-12 (חיפה)).
4. לטענת התובע, התנהלה "שיחה חופשית" שהוקלטה על-ידי חוקר מטעם הנתבעת באופן סמוי, במהלכה מסר התובע לחוקר פרטים רלוונטיים אודות התאונה. אולם, הנתבעת בחרה שלא לתמלל את שיחת התובע עם החוקר וניסיונותיה להשמיע את השיחה במעמד הדיון לא צלחו ולכן אינה יכולה להכחיש את הגרסה שמסר התובע לחוקר, לפיה עבר שתי תאונות דרכים אחת עם הקטנוע והשנייה עם הרכב.
5. חרף מתן צווים על ידי ביהמ"ש, בחרה הנתבעת שלא לפעול על פיהם ולא להעביר את התמלול לא לבית המשפט ולא לב"כ התובע.
6. לטענת התובע, כתב התביעה הוגש בגין שתי תאונות דרכים. בעברו של התובע 6-7 תאונות קטנוע מדווחות ותאונות נוספות שאינן מדווחות ולכן שאלת החוקר בתמלול נ/2 אודות שתי תאונות קטנוע מבלי להתייחס לתאונות קונקרטיות או מבלי לציין את מועדי התאונות, עשויה להטעות את הנחקר.
7. לטענת התובע, סיפר לאשתו אודות האירוע וממילא תוצאותיה ואולם, כפי שהעידה אשתו, לא התייחסה אל האירוע כאל תאונת דרכים במובנה הקלאסי.
8. לטענת התובע, האישור מטעם חברת קרנית מיום 07.07.13, אינו סותר את טענת התובע, כי בעת התאונה נעשה שימוש במכונית ולא בקטנוע והאישור אינו מוכיח, כי לתובע לא היה ביטוח חובה, אלא הוא מוכיח את המידע שנמסר לקרנית בלבד.

ראיות הצדדים:

ראיות התובע :

אישור מחדר מיון , בית חולים "וולפסון", מיום 12.04.05.

אישור משטרת ישראל מיום 14.04.05.

מסמכים רפואיים נוספים מסומנים ג' – ו' 3 לתצהיר התובע. תעודות רפואיות לנפגע בעבודה נספחים י"ב – י"ב 3 .

טופס תביעה לתשלום דמי פגיעה, תביעה לקבלת דרגת נכות, הודעה על החלטת הועדה הרפואית, דו"ח הועדה הרפואית מיום 21.07.07 מסומנים ז' – י'.

תעודת ביטוח חובה לרכב שמספרו 91-218-02, צורפה לתיק ביום 08.12.13.

עדות התובע.

ראיות הנתבעת:

עדותה של הגב' לופשטיין מירי, אשתו של התובע.

עדותו של החוקר, מר אסף קאופמן- ערך דו"ח סודי, תמלולי הקלטות הוגשו ביום 04.06.13: תמלול הקלטה עם אשתו של התובע ואחות התובע דפנה אמבון - סומנה נ/2 , תמלול שיחה עם דבורית צור מגן (אשתו של גיס התובע) סומנה נ/3.

תשובת קרנית מיום 07.07.13, הוגשה לתיק בימ"ש במסגרת בקשה מס' 31.

דיון והכרעה:

אין מחלוקת בין הצדדים, כי החלקה על שקית שהושלכה על הרצפה בעת יציאה מהרכב עונה על ההגדרה של תאונת דרכים בהתאם לחוק הפלת"ד. עיקר המחלוקת, הינה בשאלה האם המקרה הביטוחי אירע ואם כן האם אירע תוך כדי שימוש ברכב נשוא כתב התביעה או בקטנוע כטענת הנתבעת?

המסגרת הנורמטיבית:

הלכה ידועה היא, שהנטל להוכיח את מקרה הביטוח מוטל על כתפי המבוטח (או בעל הדין המבקש להסתמך על קיומו של ביטוח). במקרה זה - התובע. הנטל להוכיח את טענת הביום - מוטל על כתפי המבטחת, המבקשת להתנער מחבותה, ובמקרה זה - על הנתבעת. (ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל, פ"ד מז(5) 661, מיום 30.03.93 וכן ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשום הובלות בע"מ, מיום 5.10.06). בע"א 2288/06 איי. אי. ג'י ביטוח זהב בע"מ נ' אייזיק יהודה , מיום 15.05.07, חזר בית המשפט על ההלכה לפיה: נטל השכנוע להוכחת "היסוד השלילי" (קרי - כי מקרה הביטוח לא אירע, או כי נגרם במתכוון על ידי המבוטח) רובץ לעולם על המבטח.

לפיכך, יש לבדוק תחילה אם עלה בידי התובע להוכיח את קיומו של מקרה הביטוח, קרי קיומה של תאונת דרכים במועד הנטען באמצעות רכב המבוטח על-ידי הנתבעת.

כאמור, בדיון שבפניי העידו התובע, גב' לופשטיין ומר אסף קאופמן מטעם הנתבעת.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שמעתי את העדים ושקלתי את ראיותיהם, הגעתי למסקנה, כי התובע הוכיח את תביעתו בהתאם למאזן ההסתברויות ואפרט:

התאונה נשוא כתב התביעה הינה תאונה עצמית, אשר אירעה ביום 11.04.05, בשעה 17:30 בחניון מאחורי מקום עבודתו של התובע, בעת שהתובע יצא מרכבו, החליק על שקית וסבב את ברך שמאל. התובע פנה לקבלת טיפול רפואי, במחלקת מיון של בי"ח וולפסון ביום 12.04.05, בשעה 12:28 קרי, למחרת התאונה. הנתבעת מבקשת ליחס משקל רב לכך שלא נרשמו פרטים אודות נסיבות הפציעה. עיון בתעודת חדר המיון מעלה, כי סיבת הפנייה בתעודת חדר המיון הינה תאונת דרכים, שהינה תאונת עבודה.

לטענת התובע, בעדותו בביהמ"ש, מסר כי איננו זוכר את מהלך הראיון והשאלות שנשאלו במדויק על ידי "המראיין" בחדר המיון, עם זאת טען, כי ככל שנשאל אף השיב בהתאם לגרסתו כפי שנמסרה על ידו בתצהירו ואין לו כל הסבר מדוע הפרטים שמסר, ככל שמסר, לא נרשמו על ידי מי שערך את תעודת חדר המיון.

פניית התובע לחדר מיון, על מנת לדווח על האירוע רק ביום שלמחרת, כתוצאה מהחמרת הכאבים בברך, הינה סבירה בנסיבות העניין ואף מתיישבת עם השכל הישר והגיונם של דברים, במיוחד באירועים מהסוג הנ"ל, שעה שהפגיעה הינה "אורתופדית" (סיבוב של ברך) ואינה נראית לעין, המתאפיינת בתחושת כאב בלבד.

חיזוק לגרסתו של התובע באשר לקיומו של האירוע ניתן למצוא בתעודה הרפואית מיום 10.05.05 ולא כטענת הנתבעת מיום 15.05.05.

התובע דיווח על התאונה למשטרה ביום 14.04.05, במסגרת הדיווח מסר את פרטי הרכב נשוא כתב התביעה. קרי, האירוע דווח במועד סמוך לתאונה.

התאונה הוכרה על-ידי הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ובדו"ח התביעה תאר המעביד את נסיבות הפגיעה ואת עיסוקו של התובע (פועל+ שליח).

כמו-כן, גרסת התובע בעדותו אינה שונה מגרסתו בתצהירו, באשר לפרטים המהותיים . כך גם לעניין השימוש ברכב ותדירות השימוש, התובע שב על גרסתו לפיה, כשהגיע עם הרכב לעבודה הרכב שימש אותו לשליחויות בעת הצורך בלבד. גרסה זו של התובע, הינה סבירה בעיני ואינני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה, אין זה הגיוני ששליחויות יבוצעו בעיר תל-אביב באמצעות רכב, במיוחד נוכח ההסבר שניתן על ידי התובע לפיו, עיקר עיסוקו איננו בביצוע משלוחים ובמקרה דנן, נאלץ לבצע את המשלוח לעיר רמת גן באופן חריג- הסבר שהינו מניח את הדעת ומתיישב עם הראיות הנוספות בתיק .

באשר לטענת הנתבעת, כי קיימים פערים בגרסתה של גב' לופשטיין כפי שתועדה בתמליל החקירה לבין גרסתה בעדותה בבימ"ש. עיון בתמלול השיחה מעלה, כי גב' לופשטיין השיבה על מספר מצומצם של שאלות: לגבי בעיה רפואית ברגל מסרה- שיש לו בעיות הליכה (עמוד 6, שורה 21), בהמשך מסרה שהתובע רכב שנים על אופנוע (עמוד 7, שורה 6) עוד מסרה, כי התובע לא עשה שליחויות עם האוטו (עמוד 8 שורה 1). בעדותה העדה השיבה לשאלות לעיל, את אותן התשובות ולחלק מהשאלות השיבה כי אינה זוכרת.

שמעתי את העדה ונתתי אימון בגרסתה, בשל הטעמים הבאים: חקירת החוקר נערכה 4 שנים לאחר התאונה, עדותה נמסרה 8 שנים מיום התאונה. איכות השמע של ההקלטה במעמד הדיון לא הייתה ברורה. כמו-כן, שאלות החוקר לא הופנו ישירות אליה אלא אל דפנה אמבון, במסגרת השאלות לא ערך החוקר אבחנה בין התאונות נשוא כתב התביעה ממילא לא בין תאונות מעברו של התובע.

החוקר אינו מבחין בין סוגי כלי הרכב שבהן היה מעורב התובע באירועים קודמים/ אחרים , מכאן ניתן ללמוד על התהייה והבלבול בתשובות הן של דפנה (בתמלול) והן של גב' לופשטיין.

גב' לופשטיין נשאלה לראשונה על התאונה נשוא כתב התביעה בעדותה ותשובתה לכך שלא התייחסה אל התאונה כאל תאונת דרכים קלאסית, מתיישבת עם נסיבות המקרה ו"חומרת" הפציעה.

סעיף 3 לדו"ח החוקר מחזק את טענת התובע באשר לכך שמסר פרטים לחוקר אודות שתי תאונות דרכים שהיה מעורב בהן. בדו"ח לא תועדו הפרטים המלאים אודות מידע מהותי זה על-ידי החוקר, לכך יש להוסיף את איכותו הירודה של הדיסק.

האישור מטעם קרנית מיום 07.07.13 לפיו במאגר הרכב לא נמצא מידע אודות הקטנוע שמספרו 9362408 ליום 11.04.05 אינו מטה את הכף לטובת הנתבעת, מאחר שנתתי אמון לגרסת התובע ושוכנעתי כי, האירוע ארע בעת שהשתמש ברכבו.

מן המקובץ עולה, כי התובע עמד בנטל ההוכחה הנדרש להוכיח את קרות מקרה הביטוח;

גרסתו של התובע, בדבר אופן קרות התאונה, חזרה, כחוט השני, לאורך כל הרישומים בתיק, החל מקבלתו בחדר המיון מיד לאחר התאונה והיא לא נסתרה ולא הופרכה, אלא להיפך, היא קיבלה חיזוקים מעדותה של אישתו.

גרסתו של התובע נתמכת בראיות, גרסתו אחידה ואינה מוגזמת כיאה לאדם "המחפש" כיסוי ביטוחי, עבור תאונה שנקבעה בגינה על-ידי המל"ל 0% נכות צמיתה בשנת 2007 בעוד כתב התביעה הוגש בשנת 2009. (קרי, הסיכון בהגשת תביעת סרק מבחינה כלכלית ומוסרית אל מול הסיכוי לזכות ברווח כספי אינו משתלם במצב זה).

מנגד, הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח, כי המקרה הביטוחי לא אירע או אירע בעת שימוש בקטנוע. האלמנטים עליהם הצביעה הנתבעת כפועלים לרעת התובע, לא הוכחו בהתאם למאזן ההסתברויות ולא הוכחו בהתאם לנטל ההוכחה המוגבר המוטל עליה שעה שטענה נגד התובע טענות שבמהותן מייחסות לתובע מעשה מרמה.

הנזק:

נכות רפואית:

בעקבות התאונה התובע פנה למוסד לביטוח לאומי, אשר הכיר בתאונה כתאונת עבודה. הוועדה הרפואית מטעם המל"ל קבעה, כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה.

הוועדה קבעה לתובע נכויות זמניות כדלהלן:

30% נכות מיום 21.05.05 עד ליום 11.07.05

100% נכות מיום 12.07.05 עד ליום 31.08.05

10% נכות מיום 01.09.05 עד ליום 31.12.05

ראשי הנזק בגינם דרש התובע פיצויים הינם:

הפסד שכר לעבר:

התובע טען, כי בעקבות התאונה נעדר 3 חודשים מעבודתו ונגרמו לו הפסדי שכר בסך 13,755 ₪ . הנתבעת טענה, כי התובע זכאי להשלמת דמי פגיעה בשיעור 25% , קרי, בסך 1,147 ₪.

לאחר שעיינתי בראיות התובע, הגעתי לכלל מסקנה, כי לא עלה בידי התובע להוכיח את הנזק הנטען, לעניין זה צורפו תלושי שכר לחודשים עובר למועד התאונה ועל כן הנני מקבלת את טענת ב"כ הנתבעת, לפיה התובע זכאי לכל היותר להשלמת דמי פגיעה בסך 1,147 ₪, כאשר לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין.

סיעוד עזרת צד ג', הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד:

התובע עתר לפיצוי בסך 3,000 ₪, עבור עזרת בני משפחה בתפקוד יומיומי ולפסיקת פיצוי בסכום של 2,000 ₪ לפחות, עבור רכישת אביזרים אורתופדיים, הוצאות נסיעה וטיפולים רפואיים.

הנתבעת טענה, כי התובע אינו זכאי לפיצויים בגין ראשי הנזק לעיל, מאחר שטענותיו לא נתמכו בראיות.

לאחר שעיינתי בחומר הרפואי אשר צורף לתיק ובנכויות הזמניות אשר נקבעו על-ידי המל"ל שוכנעתי, כי הפיצוי הנדרש על-ידי התובע בסך 5,000 ₪, הינו סביר בנסיבות העניין והולם ראש נזק זה.

כאב וסבל:

התובע עתר לפסיקת פיצויים בסך 19,819 ₪ לפי נכות בשיעור 10% צמיתה, כל זאת לאור הפגיעה, השלכותיה והניתוח בברך. הנתבעת טענה, כי לכל היותר זכאי התובע לפיצוי בסכום של 3,000 ₪ מאחר שלא נקבעה לתובע נכות צמיתה.

לנוכח תקופת הנכויות הזמניות הארוכה אשר הוכרה על-ידי המל"ל, סדרת טיפולי הפיזיותרפיה, הניתוח בברך וקביעת ועדת המל"ל לפיה, קיימת אי יציבות בשתי הברכיים ורגישות סביב הברך הנני סבורה, כי פיצוי בסך 15,000 ש"ח יהלום ראש נזק זה.

בסה"כ נזקיו של התובע:

הפסד שכר לעבר- 1,147 ₪ לא כולל הפרשי הצמדה וריבית.

סיעוד ועזרת צד ג'- 3,000 ₪.

הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד- 2,000 ₪.

כאב וסבל- 15,000 ש"ח.

סה"כ- 21,147 ₪.

מסכום זה יש לנכות תגמולי מל"ל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום, לפי נ/1 (הוגש ביום 25.04.13) שולמו לתובע דמי פגיעה בסך 3,441 ₪.

בנוסף, הנתבעת תישא בהוצאות התובע: אגרה ששולמה על-ידי התובע בצירוף ריבית והצמדה ממועד התשלום עד למועד פסק הדין, שכר טרחת עורך דין בשיעור 13%.

בתיק זה התקיימו 9 דיונים מתוכם שני דיוני הוכחות. כל זאת בשל כפירתה של הנתבעת בחבותה בהתבסס על ראיות אשר עמדו לנגד עיניה במהלך ניהול התיק וגזלה מזמנו היקר של בית המשפט ובמיוחד של התובע ועל כן תישא בהוצאות משפט בסך כולל של 3,000 ₪.

מזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום + א.מ.

ניתן היום, כ"ו אדר תשע"ד, 26 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.