מבוא

1. התובע, בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: "הבנק" ו/או "התובע"), הגיש תביעה בהליך של סדר דין מקוצר (ת.א 29488-11-09), כנגד הנתבעות 1-3 שהינן חברות הרשומות בישראל, וכן כנגד הנתבעים 4-5 שהינם בעלי המניות ומנהלים בחברות ואשר בזמנים הרלוונטיים הנתבעות 1-3 היו לקוחות התובע, והנתבעים 4-5 היו ערבים לחובות של הנתבעות 1-3.

התובע טוען, כי לקראת פקיעת הסכם למתן אשראי שניתן לנתבעות 1-3 עלה, כי הייתה ירידה בפעילות בחשבונות של הנתבעות 1-3, וכן הודעת הנתבעים 4-5, כי הם מתקשים לפרוע את האשראי, עוררו את החשש להעדר יכולת פירעון האשראי שהועמד להן. בנסיבות אלו, סרב התובע לחדש את מסגרת האשראי, מעבר למועד המוסכם, ללא עיבוי בטחונות. לטענת הבנק, הואיל והנתבעים 4-5 לא הציעו בטחונות כמבוקש, ואף דאגו לקיטון נכסיהם כערבים, הם הפרו את התחייבותם מול הבנק, והבנק מימש את הזכות המוקנית לו והעמיד לפירעון מידי את מלוא החוב.

הנתבעים 1-5 הגישו בקשת רשות להתגונן וטענו, כי לבנק לא הייתה כל עילה מוצדקת להעמיד את האשראי שניתן לפירעון מידי, ולכן הבנק פעל בחוסר תום לב ובדרך שאינה מקובלת, תוך אי מתן הודעה מוקדמת כדין לנתבעים. כמו-כן, טענו הנתבעים 1-5, כי בניגוד לטענות הבנק, הם לא הבריחו את נכסיהם, אלא הקטינו את היקף האשראי.

ביום 19.5.11 ניתנה רשות להגן על-ידי כבוד השופט צבי כספי.

הנתבעים 1-5 הגישו כתב תביעה כנגד הבנק (ת.א 11673-07-12), בטענה, כי החלטת הבנק להעמיד את האשראי לפירעון מידי, בחוסר תום לב, ללא עילה מצודקת, וללא שניתנה הודעה מוקדמת כדין, גרמה לנתבעות 1-3 נזק שהביא להפסקת פעילותן, התמוטטותן וחדלות פירעונן.

הבנק טוען, כי החוב הועמד לפירעון מידי בהתאם לזכות המוקנית לו על-פי ההסכמים. לטענתו, הוא ניסה להשיג עם הנתבעים הסדר, אולם משהנתבעים 4-5 לא הגישו כל הצעה להסדר החוב, ואף פעלו להברחתם נכסיהם לא היה מנוס אלא לפרוע מידית את האשראי.

עוד טוען הבנק, כי הוא אינו נושא באחריות לקריסתן של החברות, והנתבעים לא הרימו את נטל השכנוע ולא הציגו כל ראיה להוכחת קיום הנזק הנטען ושיעורו, ואף לא הוצגה על-ידם כל ראיה להוכחת הקשר הנטען בין הגשת התביעה לבין קריסת החברות.

בהחלטת יום 18.3.13 שני התיקים ת.א 29488-11-09 ות.א 11673-07-12 אוחדו והועברו לשמיעה לפני.

טענות הצדדים

2. מטעם הבנק העיד מר צבי מירוויס, שבתקופה הרלוונטית שימש כמנהל תחום בנקאות עסקית סניף קרית אריה של הבנק, וטיפל בחשבונות החברות עד להעברת הטיפול בהם לסקטור לקוחות מיוחדים בבנק.

מר מירוויס טוען, כי במהלך חודש יולי 2007, התקיימו מגעים בינו לבין נציגי החברות בנוכחות רואה החשבון שלהן, ובנוכחות הכלכלן יאיר הכהן מטעם הבנק, לאפשרות שהחברות יפתחו בבנק חשבונות עסקיים, שבהם יועמדו להם אשראיים בנקאיים לניהול עסקיהם.

מר מירוויס טוען, כי מצבם הכלכלי של בעלי השליטה חיוני לשיקוליו של הבנק בהעמדת אשראי לחברות, ולכן התבקשו בעלי השליטה, הנתבעים 4 ו-5, לחתום על "דו"ח פיננסי" המפרט את נכסיהם, וביום 18.7.07 נחתם הדו"ח כמבוקש.

על סמך נתונים אלה, הוגש ביום 30.7.07 למנהל מרחב גוש דן, דו"ח מפורט אודות החברות ובעלי השליטה שלהן, והביטחונות המוצעים לאשראי, תוך המלצה לאשר אשראי בסך של 1.4 מיליון ₪, מתוך אשראי מבוקש של 1.9 מיליון, כנגד המצאת בטחונות בסך 400,000, ובכפוף לשעבוד חייבים, ערבויות הדדיות, המחאות זכות חד צדדיות וחתימה על מאזן שנת 2006. לטענתו, עם אישור האשראי, מסר לחברות את פרטי האישור ותנאיו, וביום 5.8.07 הגיעו בעלי השליטה בחברות לסניף לפתיחת החשבונות עבור החברות.

הבנק טוען, כי הותנה בבקשה, כי בעלי השליטה בחברה, קרי, הנתבעים 4 ו-5, הינם מורשי חתימה בחשבון שנפתח והפעילות תהא כפופה להוראות ולכללים המפורטים בחוברת "תנאים כלליים לניהול חשבון", אשר העתק ממנה נמסר לנתבעת 1 במעמד החתימה על הבקשה, וכי פעילות האשראי תהא כפופה להוראות הנקובות בחוברת "תנאים כלליים לפעילות באשראי", שאף חוברת זו נמסרה לנתבעת 1.

לטענת התובע, בהסכמים שנחתמו על-ידי הנתבעת 2, הוסכם והותנה במפורש, כי הבנק יהא רשאי להעמיד ו/או לחדול מלהעמיד לחברה אשראי, וכי הוא יהיה זכאי להעמיד לפירעון מידי את כלל חובותיה של החברה בקרות מי מהאירועים המפורטים בהסכמים, לרבות במקרה של הפרת התחייבויות החברה ו/או פגיעה בכושרה לפרוע את האשראי, וכן הותנה, כי ספרי הבנק ורישומיו יהוו ראיה לכאורה לנכונותם.

הנתבעות 2-3 ערבו לכלל חובותיה והתחייבויותיה של הנתבעת 1 לתובע ללא הגבלה בסכום, בתנאים הנקובים במסמך נושא כותרת "ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום לאבטחת כל חוב" אשר נחתמו על ידן. בעלי השליטה בחברות, הנתבעים 4-5, ערבו לחובה של הנתבעת 1 בערבות מתמדת מוגבלת בסכום, בסך 1,600,000 ₪.

חשבון נוסף נפתח לנתבעת 2, כאשר גם בבקשה זו הנתבעים 4 ו-5 הינם מורשי חתימה בחשבון, והנתבעות 1 ו-3 ערבו לכלל חובותיה והתחייבויותיה של הנתבעת 2, ללא הגבלה בסכום, ובעלי השליטה הנתבעים 4 ו-5 ערבו לכלל חובה של הנתבעת 2 בערבות מתמדת מוגבלת בסכום בסך של 1,600,000 ₪.

מר מירוויס טוען, כי הגבלת ערבותם של הנתבעים 4-5, בוצעה על פי דרישת הנתבע 4, אשר חזר ואמר, כי יש ליצור מתאם בין סכום האשראי לבין סכום הערבות, וכי הנתבעים 4-5 הודיעו לו, כי יש להם מסוגלות כלכלית לממן חבות בסכום 1,600,000 ש"ח. לטענתו, הבנק הפיק מכתב פרטני לכל אחד מערבים אלו, כי הערבות בסך 1.6 מיליון ₪ מתייחסת לסכום הכולל של חובות שתי החברות.

מר מירוויס טוען, כי בכל אחד מכתבי הערבות שנחתמו בגין כל אחד מהחשבונות, הוסכם והותנה בין היתר, כי הערבות הינה אוטונומית ולא תושפע מכל בטוחה אחרת, וכי הערבים יפרעו לתובע מיד עם דרישה ראשונה כל חוב שלא ישולם על-ידי החברה, כשיעורו בספרי הבנק.

ביום 16.08.07 בתכוף לפתיחת החשבונות, חתמה כל אחת מהחברות על בקשה למתן מסגרת חח"ד בחשבון שנפתח עבורה ועל "הסכם מסגרת אשראי בחשבון חוזר דביטורי חח"ד" (להלן: "הסכם המסגרת"), על-פיו הועמדה לה מסגרת אשראי, בתנאים המפורטים בהסכם.

מר מירוויס טוען, כי בסעיף 2 של כל אחד מהסכמי המסגרת, נקבעו פרטי מסגרת האשראי והריבית, וכן נקבע, כי במקרה של חריגה מהמסגרת המאושרת יחויב הלקוח בריבית חריגה.

לטענתו, בהסכם נקבעו תנאים בגין השינויים במסגרת האשראי ובריבית, ובין היתר, הפנה לסעיף 6 להסכם ולסעיף 8 בו נקבע, כי מסגרת האשראי מוגבלת בזמן עד ליום 16.8.08, ולאחר מועד זה תתבטל מסגרת האשראי מאליה, ללא צורך בהודעה, אלא אם כן אישר הבנק בכתב את הארכתה לתקופה נוספת באותם תנאים שהיו קודם לכן.

מר מירוויס טוען, כי בכפיפות להסכמים שנחתמו בין הצדדים הוקצתה לחברות מסגרת אשראי בסך של 1.4 מיליון ₪. חידוש האשראי לאחר שנה מותנה ככלל בהמצאת מאזנים ומסמכים נוספים הנדרשים, בדיקת נותנים כלכליים של החברות, היקף הפעילות שלהן, הרווחיות וכושר פירעון העדכני שלהן.

מר מירוויס טוען, כי במהלך הפעילות של החברות בחשבונות, הוברר לו, כי התחזית שהוצגה בפניו, בעת ניהול המו"מ על העמדת האשראי לחברות, כאילו החברות נמצאות בתנופת פיתוח ובמהלך של גידול בעסקים וברווחיות, ואשר שימשה בסיס להמלצתו להעמדת מסגרות האשראי לחברות, מחוסרת כל יסוד. הפעילות בחשבונות צומצמה באופן משמעותי, עובדה שהעידה על צמצום משמעותי לפרוע את האשראי שכבר הועמד להן.

בנסיבות אלה, הבנק סירב לחדש את מסגרות האשראי, לאחר פקיעתן ללא עיבוי הביטחונות הקיימים, וללא שינוי מתווה האשראי, באופן ההולם את הנסיבות העדכניות של החברות. הבנק הציע, כי להבטחת האשראי ישועבדו לטובתו נכסים פרטיים של הערבים, ברם הנתבעים דחו את הבקשה.

מר מירוויס טוען, כי לקראת פקיעת מסגרות האשראי, שוחח עם מנהלי החברות על הצורך לחדש את מסגרות האשראי אשר תוקפן פג, והודיע להם, כי אישור מסגרות אשראי טעון אישור של מנהל מרחב, וכי עליהם להמציא לבנק לצורך כך דוחות כספיים. בשלב ביניים, הגיש בקשה להארכת תוקפן של מסגרות האשראי הקיימות, לתקופה קצרה, כדי למנוע את העמדת האשראי לפירעון מידי, והבנק האריך מעת לעת את תוקפן של מסגרות האשראי כדי לאפשר לחברות לפעול בחשבונות עד לחידוש המסגרות, מבלי להידרש לפירעון מידי של החובות הרשומים בחשבונות.

על-כן, ביום 13.11.08 הגיש בקשה לחידוש מסגרות האשראי של החברות לתקופה בת 3 חודשים בלבד, וללא ניידות בין החשבונות. במסמך מיום 10.12.08, בו ניתן פירוט האובליגו העדכני של החברות וצוינה בקשתן לאישור הניידות בין החשבונות והגדלת מסגרות אשראי, פורטו הערותיו, וכן הערות הכלכלן, המצביעות על חוסר רווחיות של החברות. בהתאם הומלץ לאשר את הארכת המסגרות למשך חודשיים.

במסמך מיום 28.04.09 בו ניתן פירוט האובליגו העדכני של החברות, וצוינה בקשתן לחידוש מסגרות האשראי, לצורך פעילות שוטפת, המליצה מנהלת הסניף לאשר את חידוש מסגרות האשראי למשך 3 חודשים (ובבחינה נוספת), וההמלצה אושרה על-ידי ועדת אשראי מרחבית ביום 05.05.09.

מר מירוויס טוען, כי בקשת החברות לאישור הלוואה בסך 100,000 ש"ח, שפורטה במסמך מיום 28.06.09, לא אושרה על-ידי מרחב דן. בכל אותה תקופה נשמר בינו לבין מנהלי החברות קשר רציף שבמסגרתו, בין היתר, הם פנו אליו בבקשות שונות בגין החשבונות, והוא דיווח להם על האורכות שניתנו מעת לעת למסגרות האשראי, ועל הדרישות שהועלו בנדון על-ידי הבנק.

לטענתו, ביום 3.9.09 הוגש למנהל מרחב דן מסמך שנערך ע"י כלכלן מרחב דן, הסוקר את הנתונים הרלוונטיים לחידוש מסגרות האשראי, ואת המלצותיו, ובמסמך התייחס הכלכלן לחוסר האיתנות הפיננסית של החברות, לעובדה כי ההון העצמי של החברות מתבטא בהלוואות בעלים בלבד, כי התזרים מהפעילות השוטפת של החברות אפסי וכי קיימת ירידה בהכנסות הנתבעת 2.

עם קבלת אישור מנהל המרחב מיום 6.9.09 על שינוי מתווה האשראי בחשבונות שהמליץ הכלכלן, הוא דיווח למנהלי החברות על התנאים שנקבעו בגין מסגרות האשראי ועל הצורך להיערך לקראת ביצועם. מנהלי החברות הגיבו בחוסר שביעות רצון בולט על השינוי במתווה מסגרות האשראי, מאחר שהחברות זקוקות לאשראי נוסף כדי לאפשר את המשך הפעילות שלהן, ואין להן כל אפשרות להמציא בטחונות נוספים.

נוסף לכך, טענו החברות, כי יש להאריך את תקופת ההלוואה שתועמד חלף הלוואת און קול, הצעות החברות נדחו, והחברות הודיעו, כי יעבירו את הפעילות לבנק אחר. בפגישה שהתקיימה לאחר מכן עם מנהלי החברות ובהתאם לבקשתם - בה נכחו בנוסף אליו גם מנהלת הסניף איילת סילם וגם כלכלני המרחב חופית שוהם ויאיר הכהן, נעשה ניסיון להשיג את הסכמת החברות להגשמת התנאים שנדרשו או להגיע להסכמה על מתווה חילופי מוסכם. הפגישה לא השיגה את יעדה. מנהלי החברות סירבו להיענות לדרישות הבנק ולא הגישו כל הצעה חילופית שהתקבלה על דעת הבנק. החברות אף סירבו להגיש לבנק פירוט מידע שהיה חיוני של הפעילות שלהן בבנק הפועלים, שגם בו התנהלה פעילות בנקאית שלהן לקבלת מידע על היקף הפעילות הכלכלית שלהן וחסינותן הכלכלית. החברות גם לא חשפו בפניהם בפגישה זו וגם לא בכל מועד אחר תמונה מעודכנת של פעילותן הכלכלית.

בפגישה אישרו מנהלי החברות, כי המשבר הכלכלי פגע בתפקוד החברות, ברם טענו כי החל מחודש יולי חל שיפור בתפקוד וכי הם צופים להגדלת ההכנסות עד סוף השנה ואף מעוניינים לקבל לצורך כך אשראי נוסף מהבנק, ברם כל ניסיונות הבנק לגיבוש מתווה מוסכם, כנגד עיבוי הביטחונות לא עלו יפה. החברות סירבו להגדיל את הבטוחות ואף דחו כל הצעה שנועדה לצמצמם את האשראי הקיים ולהסדיר את פירעונו תוך הפחתתו ההדרגתית. בעקבות הפגישה, התגבשה בבנק החלטה על פיה הבנק יסכים לחדש את מסגרות האשראי אך ורק כנגד עיבוי הביטחונות והגדלת מחזורי הפעילות בבנק.

מר מירוויס הודיע לחברות על תנאי הבנק, ברם אף אחת מדרישות הבנק לא התקבלו על ידן

והודיעו, כי הן מוכנות אך ורק לפריסת הלוואת און קול ל- 5 שנים, ובכל מקרה הן מסרבות

בכל תוקף להעמדת בטחונות נוספים.

לטענתו, במכלול הנסיבות הבנק התרשם, כי רמת הסיכון של האשראי מחייבת את העברת המשך הטיפול בחשבונות לסקטור לקוחות מיוחדים, האמון על טיפול בחובות בעייתיים, כדי להציל את האשראי בסך כ-900,000 ₪ שכבר הועמד לחברות. גם לאחר העברת החשבונות לסקטור, המשיכה הפעילות בחשבונות במסגרת הסניף, ברם היא הותנתה באישור הסקטור, והוא הודיע על כך לנתבע 4.

3. מטעם הבנק העיד מר גדי גרינברגר, המכהן ככלכלן בסקטור לקוחות מיוחדים בבנק אשר טען, כי בדו"ח שהוכן על-ידו ביום 25.10.09 למנהל סקטור לקוחות מיוחדים, התייחס למכלול האובליגו והביטחונות בחשבונות של החברות ושל החשבונות הקשורים בבעלי המניות הנתבעים 4-5. בכלל כך, נכלל בטור הביטחונות גם שעבוד רכב של הנתבע 5, וגם שעבוד נכס של הנתבע 4.

מר גרינברגר טוען, כי ביום 03.11.09, התקיימה בסקטור פגישה עם מנהלי החברות בנוכחות מר עדי גרטל ובנוכחותו של מר גרינברגר, בה הבהיר מר גרטל, כי החשבונות הועברו לטיפול הסקטור, מחמת כך שהחברות לא קיימו את התנאים שהעלה הבנק לחידוש מסגרות האשראי, דהיינו, עיבוי הביטחונות לאשראי. לטענתו, בפגישה העלה מר גרטל מספר חלופות לעיבוי הביטחונות, ואף הבהיר, כי אם יומצאו בטחונות ראויים, יסכים הבנק להאריך את הפריסה של הלוואת "און קול".

מר גרטל הבהיר, כי שעבוד דירותיהם של המנהלים, עשוי לשמש כבטוחה נאותה, אולם שעבוד הבתים נדחה על הסף על-ידי הנתבע 4.

על-פי עדותו בסיום הפגישה סוכם, כי החברות יגישו לבנק הצעה מסודרת עד יום 12.11.09. ביום 17.11.09, לאחר שהדו"חות וההצעה לא הומצאו לידיו, חזר והתקשר אל הנתבע 4 והודיע לו, כי הם לא מוכנים להמתין עוד, והנתבע 4 השיב לו, כי הדו"חות הומצאו לסניף, ברם טרם הוגשה על-ידו הצעה מסודרת לעיבוי הביטחונות. מר גרינברגר טוען כי לדברי הנתבע 4, הוא שוקל להוסיף 200,000 ₪ לפיקדון הקיים לצורך עיבוי הביטחונות. לטענתו, הנתבע 4 דחה את הצעתו לבצע נוסף לכך שעבוד שוטף על נכסי החברות לעיבוי הביטחונות.

מר גרינברגר טוען, כי במהלך השיחה שהתקיימה כאמור ביום 17.11.09, לא הזכיר הנתבע 4 כלל את הכוונה שלו לשחרר את הדירה שלו מהמשכנתא הרשומה עליה לטובת הבנק להבטחת הלוואה פרטית, וגם לא את כוונתו לשעבדה לטובת אחרים. לטענתו, ביום 17.11.09 בעוד הבנק מנהל עמו מו"מ על עיבוי הביטחונות, במסגרתו הועלתה כאמור הצעת הבנק לשעבוד הדירות, פרע הנתבע 4 את החוב המובטח במשכנתא, ולימים, לאחר שבוטל איסור הדיספוזיציה הזמני שהוטל עליה, הוא מחק את הערת האזהרה שהייתה רשומה לטובתו ולטובת רעייתו על הדירה, ורישום הערת אזהרה חודש יחד עם שעבוד הדירה לטובת אחרים.

לטענתו, גריעת הדירה מנכסיו של הנתבע, השמיטה חלק מהותי מהבסיס עליו הסתמך הבנק הן בעת אישור מסגרות האשראי בשנת 2007, והן בעת הארכת תוקפן של המסגרות, הואיל ושווי הדירה עלה במאות אלפי שקלים על שיעורו הנמוך של החוב המובטח במשכנתא לטובת הבנק.

לטענת הבנק, גריעת הדירה ממצבת הנכסים של הנתבע 4, בין אם על-ידי מחיקת הערת האזהרה ובין אם על-ידי החזרת הערת האזהרה, כאשר הדירה משועבדת לאחרים, מהווה הברחת נכסים בוטה. לטענתו, הוא הדין גם בפעולותיו של הנתבע 5, אשר אף הוא ניצל את ביטול האיסור על ביצוע דיספוזיציה בדירה שלו, והגדיל את השעבוד הרובץ עליה להבטחת חובות לאחרים.

לטענתו, הצעה מפורטת מטעם החברות, הנושאת תאריך 23.11.09, הגיעה לבנק רק ביום 25.11.09 - לאחר שהבנק כבר המציא לחברות ולערבים הודעה על העמדת החובות לפירעון מידי, ולאחר שהבנק כבר הגיש כנגד החברות והערבים תביעה לפירעון החובות.

מר גרינברגר טוען, כי הדו"חות שהוגשו על-ידי החברות בגין שנת המס 2008 ומאזן בוחן לתקופה 1-9/2009 הבהירו, כי החברות נעדרות איתנות פיננסית, המחזורים הכספיים שדווחו מצומצמים, ואינם מותירים למעשה רווחים. הנתונים עוררו חשש בדבר יכולת החברות לפרוע את חובותיהן לבנק או לגורמים אחרים.

לטענת התובע, בדיעבד הוברר, כי החברות ניצלו את הרצון הטוב של הבנק להשגת הסדר בדרכי שלום, להברחת נכסיהם, בניסיון להעמיד את הבנק בפני עובדה קיימת, על- פיה, לא רק שהאשראי הקיים בחשבונות, לא יהיה מגובה בביטחונות להנחת דעתו של הבנק, אלא שהבנק גם לא יוכל להסתמך על העושר האישי של בעלי החברות.

מר גרינברגר טוען, כי ביום 29.11.09, התקיימה פגישה נוספת בסקטור, בה נכחו נוסף לצדדים, גם רו"ח מטעם החברות וגם באת-כוח הבנק. לטענתו, בפגישה העלה הנתבע 4 אפשרות להסדר כולל, על-פיו ישולם לבנק על חשבון חובן של החברות תשלום בסך 500,000 ש"ח בתוך 45 יום, ונוסף לכך יסולקו החובות בחשבונות האחרים של הקבוצה. יחד עם זאת, הנתבע 4 דחה את הצעת הבנק, כי ההצעה תגובש לכלל הסכם שיוגש לאישור בית- המשפט, וכי בית-המשפט יתבקש ליתן לה תוקף של פסק-דין. לטענתו, בסיום הפגישה סוכם, כי הנתבע 4 יגיש לבנק בתוך כמה ימים הצעה מסודרת, אולם לטענתו, הצעה כזו לא הוגשה ותשלום כזה לא בוצע.

מר גרינברגר טוען, כי התביעה הוגשה רק לאחר שהבנק נוכח לדעת, כי העיכוב בהעמדת החובות לפירעון מידי מנוצל לרעה כנגדו להברחת נכסים ולהקטנת הביטחונות לאשראי הקיים.

4. הנתבע 4 טוען, כי בתקופה הרלוונטית היה ועודנו בעל מניות בנתבעת 3. לטענתו, הוא והנתבע 5 החזיקו ב-45% מהון המניות של הנתבעת 3, והנתבע 5 החזיק נוסף לכך במניית זהב בשלושת החברות, ובשנת 2007 נוכח פניית הבנק לנתבעים, החלו החברות לעבוד עם הבנק, ופתחו חשבון בבנק.

הנתבע 4 טוען, כי במעמד פתיחת החשבונות סוכמו בין הצדדים התנאים המסחריים לניהול החשבונות, ונדרשו הוא והנתבע 5, לפתוח חשבונות בנק פרטיים בבנק, ולהעביר באמצעות חשבונות אלה את סכומי הפיקדון, ששימשו כבטוחה. לטענתו, לא היה כל צורך בפתיחת חשבון בנק פרטי נוסף, לאור העובדה שהיה לנתבע 4 חשבון פרטי, שהתנהל ומנוהל עד היום לשביעות רצונו, בבנק הפועלים, אך הוא טוען כי הוא נאלץ לעשות כן, בשל דרישה מפורשת ובלתי מתפשרת של הבנק.

הנתבע 4 טוען, כי הוסכם בין הצדדים, כי הבנק יעמיד לחברות מסגרת אשראי מאושרת כוללת בסך של 1,600,000 ₪, ונכון למועד הגשת התביעה בשנת 2009, הקצה הבנק מסגרת כוללת בפועל של 1,173,285 ₪, כך שהחברות, בשום שלב, לא ניצלו בפועל את מלוא מסגרת האשראי המאושרת, לא זו שסוכם עליה, ולא זו שהוקצתה בפועל (בפועל הוקצתה מסגרת של 1.5 מיליון ₪).

עוד טוען הנתבע 4, כי מעיון בדפי החשבון של החברות ניתן להיווכח, כי הלוואות האון-קול נפרעו וחודשו, על בסיס שבועי קבוע, במשך כל התקופה, ללא כל חריגה. ההלוואה נפרעה באופן שוטף ותקין, ומסגרות העו"ש לא נוצלו במלואן במועד הגשת התביעה, החשבונות נוהלו כסדרם, ובחשבונות במשך כל התקופה לא היו המחאות חוזרות (למעט 2 המחאות אשר הוחזרו ללא סיבה ובחוסר תום לב).

הנתבע 4 טוען, כי לדרישת הבנק העמידו מערך בטחונות הכולל ערבות אישית מוגבלת של הנתבע 4 ו-5 עד לסך של 1,600,000 ₪, פיקדון שקלי ששועבד לטובת הבנק בסך של 380,000 ₪, והמחאת זכות לתקבולי כספים של שלוש מלקוחותיהן, והחברות פעלו בתוך מסגרות האשראי, פרעו כסדרה את ההלוואה שניתנה לנתבעת 2, וכן שילמו את תשלומי הריבית של הלוואת האון-קול שהועמדה לנתבעת 1 ולנתבעת 2.

הנתבע 4 טוען, כי הוא זיהה, בפעולות הגביה השגרתיות, עיכוב בתשלומים מצד לקוחות, העלול להשפיע נקודתית על התזרים, וסבר, למען הזהירות בלבד, כי אשראי נוסף בסך של 100,000 ₪, מתוך המסגרת, יכול ויועיל לחברות, ולכן פנה, במהלך אוגוסט 2009, בבקשה לביצוע הקצאת אשראי נוסף. נוסף לכך, זיהה שהפיקדון הגיע לסך של 437,518.62 ₪, דהיינו, הייתה קיימת יתרה של 57,518 ₪, אותה ביקש לשחרר לחשבון.

לטענתו, בפגישה שהתקיימה בהנהלת המחוז ביום 21.9.09, נאמר והובטח לו ולנתבע 5, כי הבנק יסכים להקצות מסגרת של 100,000 ₪, כנגד חיזוק הביטחונות למסגרת האשראי הקיימת (אף שנוכח ההסכמות בין הצדדים היה על הבנק לעשות כן ללא תנאי). הם הציעו בפגישה לשעבד את צבר הזמנות של למעלה משני מיליון ₪ (אליו צורפו העתקי ההזמנות שנעשו), ודו"ח גביה של כ- 854,000 ₪.

להפתעתו, הבנק הציג עמדה לפיה שעבוד תקבולי לקוחות אינו מספק אותו, וכי אם ישעבדו תקבולי לקוחות בלבד אזי לא יעמיד סך של 100,000 נוספים, ונוסף לכך נאמר על-ידי נציג הבנק מר יאיר הכהן, כלכלן מרחב דן, כי הם מבקשים להמיר את האון קול בסך חצי מיליון ₪ להלוואה לזמן ארוך. הפגישה הסתיימה ללא החלטה, כאשר הבנק מפעיל לחץ לקבל בטחונות נוספים.

הנתבע 4 טוען, כי התברר בדיעבד, כי החל ממועד הפגישה האמורה, הבנק החל לבצע סדרת מהלכים חד צדדיים והחזיר בפועל שני שיקים, ללא סיבה אמתית, לא כדין ובסכומים זניחים, למרות שהיה כסף בחשבון.

לטענתו, ביום 18.10.09, נענה מייל של הנתבע 4, בשיחה טלפונית של מר מירוויס, אולם ביום 26.10.09 שלח מייל נוסף ובו התרה בבנק, כי מעשיו אינם מקובלים, חורגים מההסכמות שבין הצדדים, וכי הנתבעות 1 ו-2 מסכימות לחתום על ההלוואה שנדרשה על-ידי הבנק, בתנאים שנכפו עליה על-ידי הבנק, וכי מסר הודעה לפקידת הבנק על-מנת שתכין את מסמכי ההלוואה, אולם מכתב זה לא נענה.

הנתבע 4 טוען, כי חלפו כחודשיים ממועד הגשת הבקשה להקצאת 100,000 ₪ נוספים, והחברות כבר לא היו זקוקות עוד לסך האמור. כתגובה למייל של הנתבע 4 מיום 26.10.09, התקשר אליו מר מירוויס, והודיע לו, כי התיק הועבר לטיפול מחלקת אשראים מיוחדים, לשאלה מדוע סרב מירוויס להשיב לו וענה: "כך הוחלט, אינני מוסמך להשיב, יצרו אתכם קשר ויתאמו עמכם פגישה".

לאחר מספר ימים, יצרו נציגי הבנק קשר עם הנתבעים, ותאמו פגישה ליום 2.11.09. בפגישה נכחו הוא הנתבע 5, מר עדי גרטל, ראש מחלקת אשראי מיוחדים, ומר גדי גרינברגר, כלכלן המחלקה. לטענתו, במהלך הפגישה סרב מר גרטל להסביר מדוע התיק הועבר אליהם, ודרש, בנימה מאיימת ("אל תנסו אותנו, מחכות לכם הפתעות, אנחנו לא משחקים משחקים, תיקחו אותנו ברצינות"), חיזוק בטחונות ורצה לשמוע על פעילות החברות. לטענתו, הם שיתפו פעולה, הסבירו ונתנו פרטים, לרבות באשר למסגרת ומערך הביטחונות בבנק הפועלים.

הנתבע 4 טוען, כי במהלך הפגישה ביקש מר גרינברגר לקבל דוחות 2008 סקורים ומבוקרים, דוחות מע"מ וביטוח לאומי מתחילת השנה של הנתבעות 1 ו-2. לטענתו, הוא והנתבע 5 הסבירו שהדוחות נמצאים בשלבי הכנה סופיים אצל רואה החשבון המבקר שלהן, ועם השלמתם יועברו לבנק, וכך עשו, והדוחות המבוקשים הועברו לבנק במלואם.

הנתבע 4 טוען, כי בשיחה טלפונית שהתקיימה, ביום 16.11.09, בינו לבין מר גרינברגר, ביקש הוא לדעת האם שלחו הצעות לחיזוק בטחונות. לטענתו, הוא פירט את ההצעה שגובשה, ועל כך השיב מר גרינברגר "מצוין, חבל שלא העלת זאת על הכתב". לטענתו, הצעה מפורטת בכתב, בהתאם לסיכום העקרוני בעל פה, נשלחה על-ידי הנתבעים ביום 23.11.09 אשר כללה הפחתה מידית במסגרות האשראי, בסך כולל של כ- 950,000 ₪, עסקי ופרטי, מתוכם 216,000 בגין המשכנתא שסולקה ביום 17.11.09.

הנתבע 4 טוען, כי הוא הבין, כי במהלך השיחה שקיים עם מר גרינברגר, כי הצעתם זו תאושר על-ידי הבנק, והתחילו, בתום לב, לפעול למימושה. אולם לתדהמתם הרבה, ביום 19.11.09, קיבל להפתעתו, מכתבים באמצעות שליח, לביתו, לפיהם נדרשים הם לסלק את האשראי שהעמיד להם הבנק, וזאת עד ליום 23.11.09 יום שני בשעה 11:00 בבוקר.

הנתבע 4 טוען, כי דרישה זו, הייתה הפעם הראשונה בה נדרשו לסלק את יתרת החובה בחשבונות, ולא נמסרה להם כל דרישה קודמת לסילוק היתרה בחשבונות, ובמועד קבלת מכתבי הדרישה, ולמרות האמור בו, באותו מועד טרם בוטלו מסגרות האשראי בחשבונות, ולא הייתה בהם כל חריגה מהאשראי המאושר.

הנתבע 4 שיגר מכתב נוסף בו הביע תרעומת קשה על דרך התנהלות הבנק, ופירט את הפעולות שנקטנו על-מנת להסדיר את הנושא עם הבנק, וזאת בהתאם לסיכום עם נציגי הבנק, אך ללא הועיל. לטענתו, גם לאחר הגשת התביעה המשיכו לפעול בתום לב ובדרך ראויה על-מנת להקטין את חיובם כלפי הבנק. לטענתו, נוסף לפירעון המשכנתא, סולקה הלוואה בסך 186,000 ₪, וסולקה כל יתרת החובה בחשבונותיו הפרטיים של הנתבע 5.

הנתבע 4 טוען, כי הבנק דיבר בשני קולות ונתן לנתבעים להבין, ואף יצר אצלם מצג וציפייה לגיטימית, כי הצעת התובעים תתקבל, וכי הנתבעים יוכלו להמשיך ולפעול בתוך מסגרות האשראי.

הנתבע 4 טוען, כי הגשת התביעה על-ידי הבנק ופרסומה באמצעי המידע העסקי, יצרו קשיים בקבלת אשראי חדש מגוף אחר, פגעו בסיכויים להסדיר את המחלוקת, מה שהוביל לטענתו, בסופו של דבר בתחילת חודש יוני 2010, כחצי שנה לאחר ביטול מסגרות האשראי באופן חד צדדי, להפסקת פעילותן המסחרית של החברות, התמוטטותן וחדלות פירעונן.

הנתבע 4 טוען, כי הבנק הוא הוא האחראי הישיר למצבן של החברות, עקב התנהלותו הקלוקלת בחשבונות, והחלטתו, ללא התראה, על סגירה מידית של מסגרות האשראי שעמדו לרשות החברות. לטענתו, הבנק סגר את החשבונות, באופן חד צדדי ולא העניק להם התראה סבירה מראש, אלא יום עסקים אחד בלבד, בניגוד להוראת סעיף 5א1 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א- 1981.

הנתבע 4 טוען, כי בהסכם הערבות הבנק ייחס לו מעמד של ערב יחיד, ומכאן שהיה על הבנק ליתן לו הזדמנות כערב לפרוע את תשלומי ההלוואות כסדרם במקום החברות, על-פי חוק הערבות, תשכ"ז – 1967.

5. מטעם הנתבע 4 הצהיר מר יהודה ניר, כי הוא לא שימש בשום שלב כרו"ח מבקר של החברות, ורו"ח המבקר של החברות היה מר גדעון משה. מר ניר הינו מומחה מטעם הנתבע 4 אשר הגיש מטעמו שתי חוות דעת, הראשונה הינה חוות דעת "הערכת שווי" מיום 2.7.12 ובה הוא קבע, כי נכון ליום 31.12.08 שווי החברות במעוגל הינו בסך של 2,400 אלפי ₪, וחוות דעת שניה הינה "מצב פיננסי והיקף פעילות החברות" מיום 30.9.14 ובה קבע, כי נכון ליום 31.10.09, נקודת הזמן בה התייחס הבנק לבחינה של הנתונים הכספיים ואוסף המידע, לרבות דוחות ונתונים "חיצוניים" למערכת, דוחות מע"מ, ביטוח לאומי, והתנהלות כרטיס החח"ד, מצביעים על פעילות במתכונת חיובית ומתמשכת, לאורך התקופה 2007 – 10/09, ולרבות שיפור מסוים בנתונים.

6. הנתבע 5 טען, כי הנתבעת 3, מחזיקה במלוא הון המניות של הנתבעות 1 ו-2. לטענתו, הוא והנתבע 4, החזיקו במניות הנתבעת 3 בלבד, הנתבעת 3 לא ניהלה פעילות עסקית או מסחרית, ולא פתחה חשבון בנק אצל התובע.

הנתבע 5 טוען, כי הנתבע 4 ניהל לבדו את פעילות החברה וענייניה הכספיים, התנהלות מול הבנקים, קבלת אשראיים, התקשרות מול לקוחות, גביית כספים, תשלום חובות וכיו"ב.

הנתבע 5 טוען, כי פעל מתוך אמונה עיוורת בנתבע 4, ובשל כך שלא הייתה לו הבנה בניהול העסקי עצמו, ובשל העובדה, כי שפת אמו היא אנגלית, הוא ניגש וחתם על מסמכים מבלי לבדוק ולקרוא אותם, וכך גם היה בעניין מסמכי הערבות שנחתמו על-ידו בבנק. לטענתו גודל האותיות קטן מהקבוע בתקנה 2 לתקנות הגנת הצרכן (האותיות קטנות מ-2 מילימטרים), הקשה על קריאת המסמכים על-ידו וגרם לו לוותר על זכותו לקרוא את ההסכם לפני החתימה.

הנתבע 5 טוען כי הינו ערב יחיד כהגדרת המונח בחוק הערבות, תשכ"ז- 1967, שכן בהסכם הערבות בינו לבין הבנק, לגבי שני החשבונות, ייחס לו הבנק מעמד של ערב יחיד.

הנתבע 5 טוען, כי הבנק לא עמד בחובותיו על-פי הדין בכל הנוגע לערבותו. לטענתו, לא ניתנה לו אפשרות ממשית לעיין בהסכם הערבות, וכן במסמכים הנלווים בטרם חתימתו עליהם, לא ניתן לו הזמן לשבת ולעיין במסמכים אלו.

לטענתו, מעולם לא נמסר לו עותק של מסמכים אלה, עד לקבלת כתב התביעה לידיו. הבנק ידע את כתובת המגורים שלו ולא שלח לו שום מכתב בנוגע להלוואה ו/או האשראי שניתנו לחברות, ולא ניתן לו הסבר על המסמכים עליהם הוא חתם.

הנתבע 5 טוען, כי הוא הסכים והבין, כי ערבותו הינה אך ורק ליתרות חובה בעו"ש של החברות, ולא לכל הלוואה אחרת ו/או אשראי אחרים שניתנו לחברות.

הנתבע 5 טוען, כי למרות שלא טיפל בצד העסקי של החברות, להבנתו, החברות התנהלו באופן קבוע על בסיס מסגרת האשראי שניתנה להם עם פתיחת החשבונות ללא כל בעיות. החברות עמדו באופן קבוע במסגרת האשראי שניתנה להם – סך כולל של 1,600,000 ₪, ומעולם לא חרגו ממסגרת זו.

לטענתו, לא ידוע לו על כל דרישה של הבנק לחידוש מסגרות אשראי מדי תקופה, ולא הייתה דרישה כזו מעולם, וכל זמן שהחברות לא חרגו ממסגרת האשראי הכוללת, לא נדרשו החברות לחדש מסגרת אשראי.

הבנק יצר מצג כלפי החברות, כי קיימת להן מסגרת אשראי קבועה ללא הגבלת זמן, והחברות התנהלו בתוך המסגרת, ורק במקרה של היווצרות נסיבות חדשות שהיו משנות את חוסנן הכלכלי של החברות ו/או נסיבות חדשות שהיו מעמידות את הבנק בסכנה לאי גביית המסגרת, רק אז יכול היה הבנק לפעול כנגד החברות.

ההלוואה הרגילה שקיבלה הנתבעת 2 לתקופה של 60 חודשים, פרעה היא את ההלוואה כסדרה, אין המדובר באשראי כמשמעותו במסגרת אשראי משתנה שניתנת לחשבון עו"ש ו/או לכרטיס אשראי, מכאן שלבנק אין זכות להעמידה לפירעון מידי. יתרה מכך, לטענת הנתבע 5 הוא אינו ערב כלל להלוואה זו, כי ערבותו הינה אך ורק ליתרות החובה, וההלוואה נלקחה על-ידי הנתבעת 2 על סמך הסכם ספציפי בינה לבין הבנק מיום 26.2.08, ועל ההסכם חתומה אך ורק הנתבעת 2, ואין כל ערבים להסכם זה.

הנתבע 5 אף טוען, כי ההסכם עצמו קובע חובה לפיה הערבים יחתמו עליו, וזאת כתנאי לכניסתו לתוקף, ומשלא נחתם הסכם זה על-ידו כערב, אזי הוא אינו ערב להסכם זה ו/או להלוואה עצמה.

אשר להלוואת האון קול, טוען הנתבע 5, כי הוא כלל לא ידע על הלוואה זו ולא על תנאיה. לטענתו, הוא מעולם לא נדרש לחתום על נייר ו/או המסמך כלשהו בבנק בנוגע להלוואה זו, והיה על הבנק לנסח הסכם עם החברות עת העמיד לרשותן את הלוואת האון קול, ולקבוע תנאים ו/או נסיבות המצדיקות העמדת הלוואה זו לפירעון מידי.

הנתבע 5 טוען, כי אשר למסגרות האשראי לחשבונות העו"ש ולכרטיסי האשראי הייתה הסכמה בין החברות לבנק שמדובר במסגרת קבועה ללא הגבלת זמן, אלא אם כן נוצרו נסיבות חדשות המצדיקות העמדת אשראי זה. הוא בחן את תדפיסי חשבון הבנק בחשבונות החברות לכל אורך התקופה, החל מחודש אוגוסט 2007, עת נפתחו החשבונות, ועד לחודש נובמבר 2009, וסיכם את ההכנסות וההוצאות בכל אחד מהחשבונות, ולטענתו עולה כי אין כל ירידה במחזורי הפעילות בחודשים אלה.

גם הדוחות הכספיים של החברות, וכן דו"ח גביה מלקוחות ודו"ח בצבר הזמנות מלקוחות החברות מעידים על כך שלא הייתה לבנק כל זכות להעמיד את האשראי למסגרת העו"ש ולמסגרת כרטיסי האשראי לפירעון מידי.

לטענתו, הוא מעולם לא שעבד ו/או משכן לבנק נכס כלשהו מנכסיו להבטחת חובות החברות כלפי הבנק. עם פתיחת חשבונות החברות בבנק, חייב אותם גם לפתוח חשבונות אישיים בבנק. הנתבע 5 טוען, כי הוא פתח חשבון אישי שלא היה בו צורך. בחשבון זה הייתה לו מסגרת אשראי קטנה, וכן קיבל הלוואה מהבנק לצורך רכישת רכב חדש, והרכב היה משועבד כבטחון להלוואה.

לטענתו, בשבועות שקדמו להעמדת האשראי, הנתבע 5 פרע את ההלוואה בסך של 180,000 ₪ שהייתה לו בבנק בחשבונו האישי, משכך לא הייתה כל הברחת נכסים. עוד טוען הנתבע 5, כי לאחר הגשת התביעה ניגש מיוזמתו לבנק וכיסה את המסגרת הקטנה שהייתה לו בחשבונו האישי, וסגר את החשבון.

עוד טוען הנתבע 5, כי בחודש ספטמבר 2009, ביקש הנתבע 4 לקבל עבור החברות הלוואה נוספת בסך של 100,000 ₪, אולם בעקבות בקשה זו, החל הבנק שלא כדין וללא סמכות, לדרוש מהחברות ומהערבים עיבוי בטחונות להלוואות והאשראי מעבר לאלה שכבר היו קיימים לחברות, ואף בשלב מסוים ביקש מהם הבנק לשעבד נכסים אישיים לטובת הבנק. לטענתו, הבנק חזר על דרישתו, והתנהלות הבנק נבעה ממשקעים שליליים במישור האישי בין מר מירוויס לבין הנתבע 4.

הנתבע 5 טוען, כי בפגישה אחת או שתיים שנכח מול נציגי הבנק הסכימו בעל כורחם, להתגמש מול הבנק ולהיענות לדרישות בלתי לגיטימיות, אך הבנק עמד על שעבוד נכסיהם האישיים. לטענתו, נציגי הבנק, בכל המקרים בהם נכח, מעולם לא הזהירו אותם כי בכוונתם להעמיד את האשראי לפירעון מידי, ובכל אותם שבועות, הבנק לא שלח אליו ו/או לחברות כל מכתב ו/או מייל בו הוא דורש מהחברות דרישות כלשהן, תוך שהוא מתרה בחברות, כי אם לא יעשו כן, הבנק יעמיד את האשראי לפירעון מידי.

הנתבע 5 טוען, כי לא ידע על זכותו לפרוע את ההלוואה במקום החברות, ולו ידע הוא היה מודיע מיד לבנק על רצונו לעשות כן, אולם בכל מקרה היה על הבנק להמתין 15 ימים על-מנת לאפשר לו להודיע על מימוש זכותו, אולם הבנק בחר להגיש תביעה לבית-המשפט בתוך 5 ימים (2 ימי עסקים), מאז שנמסרה לו ההודעה.

הנתבע 5 טוען, כי לכל היותר הבנק זכאי לקבל ממנו פירעון של ההלוואות בסכומים הנומינליים ליום הגשת התביעה ובתשלומים כפי שנקבע בהסכמים עם החברות.

הנתבע 5 טוען, כי התנהלות הבנק הסבה לחברות ולהם נזקים כספיים אדירים, אשר עקב מעשיו מחדליו של הבנק חדלו החברות מפעילותן העסקית בחודש יוני 2010, החברות לא הצליחו לקבל הלוואות ואשראים בבנקים אחרים. כך גם נמנע מהם למכור את פעילות החברות כעסק חי ו/או את מניותיהם בחברות לצד שלישי, משכך הנזק שנגרם להם בעניין זה, הינו בגובה שווי החברות ו/או שווי הפעילות העסקית שלהן במועד העמדת האשראי לפירעון מידי על-ידי הבנק שלא כדין.

הנתבעים הגישו תביעה כנגד התובע בתיק 11673-07-12 לתשלום פיצויים בסך של 1,200,000 ₪, בשל התנהלות התובע שהסבה לנתבעים נזקים כספיים, שכן לטענתם, עקב מעשיו ומחדליו של הבנק, פעילותו הפזיזה וחסרת תום לב, חדלו החברות מפעילותן העסקית בחודש יוני 2010, בשל קשיים תזרימים, שנבעו באופן ישיר, מהעמדת האשראי לפירעון מידי שלא כדין, והגשת התביעה שלא כדין על-ידי הבנק.

לטענת הנתבעים כתובעים , מהלכי הבנק גרמו להם נזק ישיר ומידי , אשר הובילו לאי יכולת החברות להמשיך ולעמוד בהתחייבויותיהן השוטפות כלפי הנושים, וכן נגרם להם לטענתם נזק עקיף בגין אבדן הכנסות ואובדן הרווח שהיו צפויים להן, אילו היה מתאפשר המשך פעילותן.

דיון והכרעה

7. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים והעדים, ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, במוצגים, ובסיכומי הצדדים, הנני קובעת, כי דין תביעה תא"ק 29488-11-09 להתקבל, ודין תביעה ת"א 11673-07-12 להידחות.

תא"ק 29488-11-09

הטענה המרכזית הדרושה בה הכרעה בתיק דנן, היא בשאלה האם העמדת כל מסגרות האשראי לפירעון מיידי של הנתבעים על-ידי הבנק, נעשתה בהתאם להסכמים כדין ובתום לב, כטענת הבנק או שמא הבנק הפר את חובת הזהירות שלו כלפי הנתבעים, והעמדת האשראי באופן מיידי על-ידו, נעשתה ללא כל עילה מוצדקת, בחוסר תום לב, ואף ללא כל הודעה מוקדמת, מה שהוביל להתמוטטות החברות, כטענת הנתבעים.

לאחר בחינת כלל חומר הראיות בתיק, ולאחר שמיעת העדויות והתרשמות בית-המשפט מהן, הנני קובעת, כי בנסיבות המקרה דנן, הבנק נהג כשורה, בתום לב ובהתאם לדרך הבנקאית המקובלת, בהעמדת מסגרות האשראי לפירעון מידי של הנתבעים, תוך מתן הודעה מוקדמת, והכול כמפורט להלן.

במסגרת כתבי טענותיהם של הנתבעים 1-4, וכן בתצהירים ובסיכומים מטעמם, הועלו טענות מטענות שונות, החוזרות על עצמן באריכות ובעומס רב, יתר על המידה, בבחינת "מרוב עצים לא רואים את היער", באופן שמכביד באופן ממשי, אולם, דיון לגופו של עניין, תוך בחינת הטענות אחת לאחת מלמד, כי אין בטענות משום הגנה כנגד תביעת הבנק, ואין בהן עילה לתביעה שהוגשה על-ידם.

עוד יצוין, כי אמנם הנתבעים 1-4 העלו את טענותיהם באופן נפרד מהנתבע 5, אולם ממצאי פסק-הדין וקביעותיו, מתייחסים לטענות הנתבעים 1-4 והנתבע 5, יחד.

מתן האשראי לחברות הוגבל לשנה

כידוע, מערכת היחסים המשפטית בין הבנק ללקוחותיו מושתתת ונקבעת באמצעות הסכם בכתב בו מוסדרים הזכויות והחובות שבין הצדדים, ובמקרה דנן, מדובר בהוראות המופיעות בבקשה לפתיחת החשבונות, וכן בתנאים המפורטים בחוברות לניהול חשבון ולפעילות אשראי.

מר מירוויס, מנהל הסניף, טען בתצהירו, כי ביום 5.8.07 הגיעו הנתבעים 4 ו-5 לסניף הבנק לצורך העמדת מסגרת אשראי לחברות, הן הנתבעות 1-3. הנתבעים 4 ו-5 חתמו על בקשה לפתיחת חשבון (ראו: עמוד 3 לבקשה צ/5 לתצהירו של מר מירוויס), ובין היתר, הותנה בבקשה, כי הפעילות בחשבונות תהא כפופה להוראות ולכללים המפורטים בחוברת "תנאים כלליים לניהול חשבון", וכי הפעילות תהא כפופה להוראות הנקובות בחוברת "תנאים כלליים לפעילות באשראי (לקוח עסקי)" (ראו: נספח צ/6 ו- צ/7 לתצהירו של מר מירוויס).

ביום 16.8.07 חתמו הנתבעים 4 ו-5 כמורשי חתימה של החברות, על בקשה למתן מסגרת חח"ד בחשבון שנפתח עבורן, וכן חתמו על "הסכם מסגרת אשראי בחשבון חוזר דביטורי חח"ד" (ראו: נספחים צ/20 ו-צ/21 לתצהירו של מר מירוויס). על-פי הסכמים אלו, הועמדו לחברות מסגרות אשראי בסך 150,700 ₪, ומסגרות אלו הוקצבו לתקופה בת שנה אחת, היינו, עד יום 16.8.08.

לעניין זה, הנתבעים טענו, כי הבנק אילץ אותם לפתוח חשבונות אלו, וכי לכאורה לא היה כלל צורך בכך, אולם טענה זו הועלתה על-ידם בעלמא, ללא כל ביסוס ראייתי, ועל-כן לא הוכחה טענת אילוץ או כפיה, ודין טענות אלה להידחות.

המסגרת הנורמטיבית ביחסים החוזיים שבין הצדדים, מוסדרת במסמכי פתיחת החשבון והערבויות, והענקת האשראי, כפי שנחתמו. בחוברת "תנאים כללים לפעילות באשראי (לקוח עסקי)", קבועים סעיפים העוסקים בהעמדת אשראי על-ידי הבנק והפסקתו. בסעיף 4 שכותרתו "הפסקת אשראי" נקבע, כי: "הבנק יהיה רשאי בכל עת ומדי פעם בפעם, בלי לתת ללקוח כל נימוק לכך, לדחות מתן אשראי כלשהו, כולו או מקצתו, או לעכבו, או להקטינו או להפסיקו, הכל לפי שיקול דעתו הבלעדי של הבנק וכפי שימצא לנכון... תהיה החלטת הבנק כרוכה בהפחתת או הפסקת אשראי, כי אז יודיע על כך הבנק ללקוח 10 ימים לפחות לפני ההפחתה, אלא אם כן נתקבלה ההחלטה בנסיבות שלדעת הבנק יש בהן כדי לסכן את יכולתו לגבות את האשראי, אם בשל שינוי לרעה בכושר הפרעון של הלקוח, ואם בשל היווצרותם של תנאים אחרים שלדעת הבנק יחייבו הקטנה מיידית של מסגרת האשראי".

בסעיף 9 שכותרתו "יצירת בטחונות" נקבע, כי: "הבנק יהיה רשאי בכל עת לדרוש מאת הלקוח להבטיח את הסכומים, כולם או מקצתם... אשר הבנק יסכים לקבלם..."

כמו-כן, נקבע בסעיף 11.4 שכותרתו "בטחונות", כי: "במקרה שבו לפי שיקול דעתו הבלעדי של הבנק חלו, או קיים חשש סביר כי יחולו, שינויים לרעה בערכם של הבטחונות לעומת ערך או סכום האשראי, וזאת בין אם ערכם של הבטחונות פחת ובין אם חל גידול באשראי או בחישובו ביחס לבטחונות, מכל סיבה שהיא... אשר לפי שיקול דעת הבנק גרמו או עלולים לגרום לגידול בחשיפה של הבנק מול הלקוח או לפער בטחונות אל מול האשראי או חישובו ביחס לבטחונות – יהיה הבנק רשאי לפנות ללקוח ולדרוש ממנו להמציא לבנק בטחונות נוספים או אחרים, לשביעות רצון הבנק. במקרה כזה, ימציא הלקוח את הבטחונות כאמור, לשביעות רצון הבנק, מיד וללא כל דיחוי.

בסעיף 24.1 שכותרתו "העמדה לפרעון מידי" נקבע, כי: " למרות זמני הפרעון שיוסכם עליהם בין הבנק ללקוח, יהיה הבנק רשאי, אך לא חייב – בכל אחד מהמקרים המפורטים להלן – להעמיד לפרעון מיידי את כל הסכומים המובטחים ועם דרישה כזו יעמדו הסכומים המובטחים לפרעון מיידי, והלקוח מתחייב לשלם לבנק את כל הסכומים המובטחים מיד עם דרישתו הראשונה של הבנק...", ובסעיף 24.1.12 נקבע, כי: "אם יתהווה מצב עניינים מיוחד אשר כתוצאה ממנו יחשוש הבנק, באופן סביר, כי הלקוח לא יוכל לעמוד בהתחייבות כלשהי שלו כלפי הבנק, שאי קיומה עלול, לדעת הבנק, לסכן את החזרת האשראי לבנק, או שלפי דעת הבנק נשקפת סכנה לבטחון כלשהו אותו קיבל או יקבל הבנק מאת הלקוח או מאת אחר להבטחת התחייבות כלשהי כאמור של הלקוח כלפי הבנק, או במקרה שבו לפי שיקול דעתו הבלעדי של הבנק חלו או קיים חשש סביר כי יחולו, שינויים לרעה בערכם של הבטחונות לעומת ערך או סכום האשראי, וזאת בין אם ערכם של הבטחונות פחת ובין אם חל גידול באשראי או בחישובו ביחס לבטחונות, מכל סיבה שהיא...אשר לפי שיקול דעתו של הבנק גרמו או עלולים לגרום לגידול בחשיפה של הבנק מול הלקוח או לפער בטחונות אל מול האשראי או חישובו ביחס לבטחונות".

לאור סעיפים אלו שפורטו לעיל, עולה, כי אין חולק, שסוכם בין הבנק לנתבעים, כי לבנק תהה סמכות להקטין או לבטל את מסגרת האשראי לפי שיקול דעתו הבלעדי, ואף להימנע מלהמשיך ליתן אשראי, כאשר הוא עלול להסתכן באי יכולת לגבות את האשראי, עקב שינוי לרעה בכושר הפירעון של הנתבעים.

יוצא אפוא, כי אם לבנק קיים חשש סביר לגידול בחשיפה שלו אל מול הביטחונות הקיימים, מוקנית לו בהסכמים שנחתמו, הסמכות לדרוש עיבוי בטחונות, על-מנת להקטין את סיכונו, ובהעדר תנאי זה, מוקנית אף סמכות לבנק לפרוע את האשראי באופן מידי, והנתבעים הסכימו לתנאים אלה בחתימתם.

לא זו אף זו, אף החוק והפסיקה הכירו בזכותו של הבנק שלא להעניק אשראי ללקוח. בע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673 נקבע, כי: "ללקוח אין כל חזקה על כספי הבנק, ואין לא כל זכות קנויה לקבל הלוואות עד סכום מסויים. לפיכך, כשהוא מתקשר עם הבנק, וזה ניאות להלוות לו כספים עד גבול מסויים, ובלבד שיוכל בכל פעם שיתבקש ליתן הלוואה או אשראי ללקוח לשקול את עמדתו מחדש, לאור הנסיבות אותה שעה (מצבו הכלכלי של הלקוח, מטרות ההלוואה וסיכויי החזרתה) - אין בכך כל קיפוח של הלקוח או מתן יתרון בלתי-הוגן לבנק".

סקירה רחבה יותר בעניין זה, פורטה על-ידי כבוד השופט סולברג בפסק-דינו בבית המשפט העליון, בתיק ע"א 459/13 אלמודן בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (פורסם בנבו, 25.06.2004):

"החוק קובע, והפסיקה בעקבותיו, כי בנק איננו מחויב להעניק "שירות שיש בו מתן אשראי ללקוח" (סעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981), ויש בו כדי להפעיל את שיקול דעתו העסקי תוך מתן משקל לפרמטרים רלבנטיים ועל סמכם להחליט האם להעניק אשראי, אם לאו, ובאיזה גובה (ע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה (פורסם בנבו) פסקה 14 ואילך (18.2.2010)...בנק רשאי להימנע ממתן אשראי ללקוח, או מהמשך מתן אשראי, במטרה להבטיח בין היתר את החזר כספו..."

"...עוד נפסק, כי: "שיקולי הבנק אם להעניק אשראי או לחדשו, או לצמצם או להפסיק את האשראי שניתן ללקוח, הם שיקולים עסקיים טהורים שבבסיסם היחסים עם הלקוח הספציפי. שיקולים אלו יכולים להשתנות מעת לעת, בהתאם להערכת הבנק את מצבו של הלקוח בכל זמן נתון". (ראו: ת"א (מחוזי חיפה) 645/05 אחים טופז יהלומים ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו, 26.03.2007).

וכן, יפים דבריו של כבוד השופט רובינשטיין ברע"א 9374/04 אי.אנד.ג'י מערכות מתקדמות למורה נהיגה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם בנבו): "(ה) בדומה, בקרה ראויה על האשראי הבנקאי היא אינטרס ציבורי, ובסופו של דבר, לא רק שבכך נשמרת הדלת להלוואות מלהינעל, אלא גם נשמרת קופת הציבור הנקראת מדי פעם לכסות גירעונות לא מבוקרים שנוצרו בעקבות הפקרות באשראי".

אין ספק, כי שיקול דעתו של הבנק בדבר הפסקת אשראי, כפוף לחובה שלו לנהוג בתום לב ולקיום ההסכם על-ידו, בדרך מקובלת, לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), (ראו: פש"ר (ת"א) 1460/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' חברת י.מ. מועדון ים כנרת (1989), (פורסם בנבו) עמ' 38-39) (14.2.2007)).

לפיכך, עולה השאלה, האם בנסיבות המקרה דנן, היה לבנק חשש סביר, כי קיים סיכון ליכולתו לגבות את האשראי שניתן לנתבעים, מה שהוביל אותו לפירעון מסגרת האשראי לנתבעות 1-3 באופן מידי, והאם הבנק פעל בתום לב ובדרך מקובלת, עת קבע, כי יש להעמיד את האשראי לפירעון מידי.

הבנק טען, כי במהלך הפעילות של החברות בחשבונות עלה, כי הפעילות בחשבונות צומצמה באופן משמעותי, עובדה שהעידה על צמצום משמעותי בפעילות העסקית של החברות, וביכולתן לפרוע את האשראי שכבר הועמד להן.

כמו-כן, טען מר מירוויס בסעיף 45 לתצהירו, כי לקראת פקיעת מסגרות האשראי בהתאם להסכם, הוא שוחח עם הנתבעים על הצורך לחדש את מסגרות האשראי, והודיע להם, כי אישור המסגרות טעון אישור של מנהל המרחב, וכי עליהם להוסיף בטחונות (ראו גם: פרוטוקול מיום 2.2.15 עמוד 51 שורות 2-8).

עוד, טען מר מירוויס, כי הוא הודיע לנתבעים, כי עליהם להמציא לבנק דוחות כספיים של החברות, וכי הוא יגיש בקשה להארכת תוקף של המסגרות הקיימות לתקופה קצרה, כדי למנוע העמדת אשראי לפירעון מידי. על גרסה זו אף חזר מר מירוויס בעדותו, ועדותו זו לא נסתרה (ראו: פרוטוקול מיום 12.1.15 עמוד 32 שורות 2-5, ופרוטוקול מיום 2.2.15 עמוד 46 שורות 21-25).

לתמיכה בגרסתו, צירף מר מירוויס העתקי הבקשות להארכת מסגרת אשראי שהוגשו על-ידו ועל-ידי אחרים למנהל המרחב (ראו: נספחים צ/24-צ26 לתצהירו של מר מירוויס), ומעיון בבקשה שהגיש מטעמו מיום 12.11.08, עולה, כי מר מירוויס ציין באופן ברור, כי: "מבוקש להיענות לתקופה של 3 חודשים עד להצגת דוחות כספיים מבוקרים" (ראו: צ/24 לתצהירו של מר מירוויס).

לעומת זאת, הנתבעים טוענים, כי הבנק יצר מצג כלפי החברות, כי קיימת להן מסגרת אשראי קבועה ללא זמן, וכי הם לא קיבלו מהבנק כל הודעה בכתב, כי מסגרות האשראי נסתיימו ו/או עליהם לפעול לחידושן, וכי כלל לא ידעו על ההחלטות העולות מהמסמכים הפנימיים של הבנק, בדבר הארכות מסגרת האשראי.

טענות הנתבעים אינן יכולות לעמוד להם, ויוסבר. ראשית, סעיף 8.א. ל"הסכם למסגרת האשראי בחשבון חוזר דביטורי חח"ד" (ראו: נספחים צ/20-צ/21 לתצהירו של מר מירוויס), שכותרתו "מועד תחילת הקצאת האשראי", קובע ברחל בתך הקטנה, כי: "מסגרת האשראי תוקצה ללקוח עם כניסת הסכם זה לתוקף ותהיה בתוקף עד 16/08/08." על הסכם זה, חתומים הנתבעים 4 ו-5, והלכה פסוקה היא, כי: "אדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו, חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ראו: ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור פ"ד יט (2) 113, 117; ע"א 6799/02 יולז'רי נ' בנק המזרחי במאוחד בע"מ, פ"ד נח (2) 145). לפיכך, לא תישמע טענת הנתבעים, כי לא ידעו, כי תוקפו של הסכם מסגרת האשראי הינו לשנה.

כמו-כן, סעיף 8.ב. להסכם קובע, כי: "אחרי מועד זה תתבטל מסגרת האשראי מאליה ללא כל צורך בהודעה, אלא אם כן אישר הבנק בכתב את הארכתה לתקופה נוספת באותם תנאים שהיו קודם לכן." על-כן, על-פי ההסכם, הבנק אינו נדרש לשלוח הודעות בכתב לנתבעים בנוגע לסיום מסגרת האשראי, וקל וחומר, שאינו נדרש לשלוח מסמכים פנימיים של הבנק, בדבר הארכות מסגרת האשראי.

מעבר לכך, טענת הנתבעים, כי הבנק יצר לכאורה מצג, כי מסגרת האשראי הינה קבועה ללא זמן, הינה טענה שהועלתה בעל-פה כנגד מסמך בכתב אשר לא נתמכת ולו בראיה אחת או בעדות נוספת מטעמם. לא הובאה על-ידם כל ראיה בכתב הסותרת את רישומי הבנק, את האמור בהסכמי פתיחת החשבון ואת תנאי האשראי שנחתמו ביניהם, כי אכן הייתה התחייבות של הבנק להעניק לחברות מסגרת אשראי, ללא הגבלת זמן.

לעומת זאת, כפי שהובא לעיל, הבנק הציג מסמכים בכתב חתומים על-ידי הנתבעים התומכים בגרסתו, היינו, הסכם תנאי האשראי והבקשות להארכת מסגרת האשראי למשך 3 חודשים, המעידים באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי המסגרת לא הייתה ללא הגבלת זמן.

זאת ועוד, טענת הנתבעים, כי הבנק העניק להם אשראי ללא הגבלת זמן אינה עומדת במבחן ההיגיון, שכן הבנק הינו מוסד פיננסי המונע משיקולים עסקיים כלכליים ליצירת רווחים, ועל-כן, לא סביר, כי הבנק יבחר להעניק אשראי לעד, ללא תיחום זמן, וללא בחינת הביטחונות.

אולם, אף אם היה בידי הנתבעים להוכיח את טענתם זו, הרי שעל-פי ההסכמים לבנק מוקנית הסמכות, בכל עת, לבחון את תנאי האשראי, ואף להפסיקו על-פי שיקול דעתו הבלעדי, לנוכח שינויים המגדילים את הסיכון אליו נחשף.

יתרה מכך, הנתבעים 4 ו-5 הינם אנשי עסקים מבוגרים ומשכילים, בעלי ניסיון רב בתחום העסקי, שאף מנהלים חשבונות בבנק נוסף מלבד אצל התובע, ועל-כן, טענתם זו, לא רק שאינה מתיישבת עם ההיגיון ואינה מתקבלת על הדעת, אלא שהיא טענה מיתממת ובלתי סבירה בנסיבות העניין.

בעניין זה יצוין, כי הנתבע 5 העלה בסיכומיו את הטענה, כי הבנק לא עצר את מסגרות האשראי בתום השנה הראשונה, ולכן על-פי הפסיקה, מקום בו נוצר נוהג בעניין לקוח פלוני גובר הנוהג על המילים הכתובות במסמכים שבין הבנק והלקוח (ראו: דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' פרוסט, מז (5) 031 (פורסם בנבו)). אולם, אף טענה זו אין לה על מה שתסמוך.

ראשית, לא הוכח על-ידי הנתבע 5, כי נוצר נוהג בין הצדדים להארכת הסכם האשראי, וטענה זו, כפי שהובאה לעיל, אינה מתיישבת עם מבחני ההיגיון והשכל הישר. העובדה, כי הבנק האריך מעת לעת את מסגרת האשראי ל-3 חודשים, ולא עצר את המסגרת בתום השנה, אינה מלמדת כשלעצמה, כי נוצר נוהג חדש בין הצדדים הגובר על ההסכם בכתב.

דווקא ההיפך הוא הנכון, שכן הבקשות להארכת מסגרת האשראי מלמדות על התנהלות תקינה של הבנק, בהתאם להוראות הדין והנוהג הבנקאי, אולם חשוב מכך, התנהלות זו מעידה יותר מכול על נכונות אמיתית של הבנק להמשיך את הפעילות מול החברות, וליתן הזדמנות הוגנת לנתבעים להעברת המסמכים המבוקשים על-ידי הבנק, ולקבל מהם הצעה לבטוחות נוספות, על-מנת שלא לפרוע באופן מידי את האשראי, למרות שלבנק מוקנית הסמכות לעשות זאת.

אני מקבלת בעניין זה את עדותו של מר מירוויס כעדות אמינה המעידה על ניסיון כן ואמיתי של הבנק, להמשיך את מסגרת הפעילות, ככל הניתן: "אנחנו בבנק בגלל שלקוח עם הבנק זה מן שותפות, בנק עושה את המקסימום לא לעשות נזק ללקוח. אם פג המסגרת המחשב לא מוחק את המסגרת, הוא ממשיך, היות ואתה בתהליך של חישוב מסגרות, ואתה לא עושה סנקציות מול הלקוח" (ראו: פרוטוקול מיום 12.1.15 עמוד 31 שורות 27-30), וכן העיד מר מירוויס: "...הבנק לא ביטל מסגרות ולא החזיר שיקים. הבנק לא עשה מעשה להביא סיכון. זה מה שעשינו ללקוח, שמרנו על שמו הטוב. למרות ירידה במחזורים, למרות התחזיות, למרות התוכנית העסקית שלא קרה בפועל" (ראו: פרוטוקול מיום 2.2.15 עמוד 50 שורות 13-15).

נוסף על כך, יצוין, כי על-פי ההסכמים בין הצדדים, לבנק שיקול דעת בלעדי, בכל עת, לבחון את תנאי האשראי, ולכן אף אם טענה זו הייתה מתקבלת, אין בה כדי להעלות או להוריד מסמכותו הקנויה של הבנק לבחון את תנאי האשראי.

אשר על-כן, ולאור כל האמור לעיל, טענת הנתבעים, כי הבנק יצר מצג כלפי החברות, כי קיימת להן מסגרת אשראי קבועה ללא זמן - דינה להידחות.

מצבן הכלכלי של החברות

הנתבעים טוענים, כי להבנתם, רק במקרה של היווצרות נסיבות חדשות שהיו משנות את חוסנן הכלכלי של החברות ו/או נסיבות חדשות שהיו מעמידות את הבנק בסכנה לאי גביית מסגרת האשראי, רק אז, יכול הבנק לפעול כנגד החברות, ולטענתם, נסיבות אלו, לא התרחשו במקרה דנן, אולם אף טענה זו, אינה יכולה לעמוד לנתבעים.

הנתבעים טוענים, כי נכון ליום 31.10.09, המועד בו החליט הבנק לנקוט פעולות חד צדדיות כנגד החברות עלה, כי לא היה לבנק אינדיקטור אחד המצדיק, כי קיים חשש כלשהו לגבי איתנותן הפיננסית של החברות ו/או שינוי נסיבות.

לתמיכה בטענותיהם, הגישו הנתבעים שתי חוות דעת מומחה: האחת, חוות דעת מומחה מיום 2.7.12 להערכת שווי (ראו: נספח יט' לתצהירו של נתבע 4), וכן חוות דעת מומחה מיום 30.9.14 למצב פיננסי ופעילות החברות (ראו: נספח כ' לתצהירו של נתבע 4). לטענתם, על-פי חוות הדעת, מצבן הפיננסי של החברות הינו חיובי, כאשר הפרמטרים המרכזיים בבחינת הדוחות חיוביים, ומראים על יציבות וגידול ושיפור בחתכים השונים.

כמו-כן, הנתבעים צירפו את דו"חות "דן אנד ברדסטריט ישראל בע"מ", מיום 21.10.09 (ראו: נספח כב' לתצהירו של נתבע 4), וכן את דירוג האשראי שנעשה על-ידי הבנק ביום 28.6.09 לפיו דורגו החברות בדירוג אשראי 90 (ראו: נספח ג/6 לתצהירו של הנתבע 4).

בעניין זה, מוסיפים הנתבעים, כי העובדה שהבנק לא הביא חוות דעת מומחה מטעמו, ולא חקר את המומחה מטעם הנתבעים, מותירה את שתי חוות-הדעת ואת הממצאים שלהן בחזקת אמת, ועל-כן יש לקבל את האמור בהן.

כאמור, וכפי שהובא לעיל, לבנק יש שיקול דעת בלעדי, בכל עת, וכפי שימצא לנכון, לבחון את היקפם וטיבם של הביטחונות אל מול האשראי שניתן לחברות, אף אם מצבן הפיננסי של החברות הינו חיובי. העובדה, כי מצבן הפיננסי של החברות היה לכאורה איתן, כטענת הנתבעים, אינה מהווה ערובה לכך, כי הבנק יעניק לנתבעים מסגרת אשראי לשנה נוספת באותם תנאים ובאותן בטוחות, ואף אינה מהווה ערובה לכך שהבנק יעניק מסגרת אשראי לנתבעים בכלל.

יתרה מכך, מר מירוויס טען בסעיף 42 לתצהירו, כי במהלך הפעילות של החברות בחשבונות, התברר לו, כי התחזית שהוצגה בפניו על-ידי הנתבעים, בעת ניהול המשא ומתן על העמדת האשראי לחברות, כי לכאורה החברות נמצאות בתנופת פיתוח ובמהלך של גידול בעסקים וברווחיות - מחוסרת כל יסוד, שכן הפעילות בחשבונות צומצמה באופן משמעותי, עובדה שהעידה על צמצום משמעותי בפעילות העסקית של החברות, וביכולתן לפרוע את האשראי שכבר הועמד להן.

דברים אלו, מקבלים משנה תוקף, מדו"ח שנערך על-ידי הכלכלן מרחב דן, מר יאיר הכהן, מיום 3.9.09, לצורך חידושי מסגרות האשראי עבור החברות (הנתבעות 1 ו-2), אשר במסגרת הדו"ח ניתח את דוחות הכספיים של החברות לשנת 31.12.07, וכן ניתח את נתוני מאזני בוחן לשנת 1-12/2008, ונתוני מאזני בוחן לשנת 1-7/2009 (ראו: נספח צ/28 לתצהירו של מר מירוויס).

מניתוח הפעילות העסקית והרווחיות של כל חברה עלה, כי בניגוד לתחזית שהציגו הנתבעים ביום בקשתם להעמיד להם את מסגרת האשראי, החברות סיימו את שנת 2007 בהפסדים, כאשר חברת מולטילייר סקיורטי בע"מ, קרי, הנתבעת 1, סיימה את השנה בהפסד נקי שולי על סך 6,000 ₪, לעומת רווח נקי בסך של 34,000 ₪ בשנת 2006, וחברת מולטילייר מוצרים בע"מ, קרי, הנתבעת 2, סיימה את השנה בהפסד נקי בסך של 6,000 ₪, לעומת רווח בסך של 34,000 ₪ בשנת 2006.

כמו-כן, עלה מהדו"ח, כי חברת מולטילייר סיקיורטי בע"מ עשויה לסיים את שנת 2008 ברווח נקי שולי בסך של 50,000 ₪ לפני מס, ועל-פי מאזן בוחן לתקופה של 1-7/2009 צפוי רווח בסך של 1,000 ₪ לפני מס, וחברת מולטילייר מוצרים בע"מ עשויה לסיים את שנת 2008 בהפסד שולי נקי לפני מס בסך של 30,000 ₪, ועל-פי מאזן בוחן לתקופה של 1-7/2009 צפוי הפסד נקי שולי לפני מס בסך של 140,000 ₪.

לפיכך, המליץ הכלכלן, כי חברת מולטילייר סקיורטי בע"מ תפרע את הלוואת און קול בסך של 500,000 ₪, ב-36 חודשים, תוך שלילת מסגרת האשראי חח"ד בסך של 150,700 ₪, ומסגרת האשראי של חברת מולטילייר מוצרים בע"מ תצומצם ל- 50,000 ₪, ויתרת החובה בסך 100,000 ₪, תועמד כהלוואה לפירעון ב- 12 חודשים.

הנתבעים טענו, כי לא ניתן להסתמך על מוצג זה, הואיל ומדובר במסמך פנימי של הבנק אשר מר מירוויס לא ערך אותו, ולכן היה על הבנק לזמן את מר יאיר הכהן לעדות לפני בית-המשפט אשר יעיד על מסמך זה. אין לקבל טענה זו, שכן על-פי סעיף 18 להסכם "ניהול חשבון" שכותרתו: "רישומי הבנק", הצדדים הסכימו, כי: "הרישומים בספרי הבנק ייחשבו לנכונים וישמשו הוכחה לכאורה לכל פרטיהם...". (ראו: נספח צ/6 לתצהירו של מר מירוויס).

יתרה מכך, מר מירוויס כמנהל תחום בנקאות עסקית, העיד באופן רציף לאורך כל חקירתו הנגדית, כי ראה בעייתיות בהתנהלות החשבונות (ראו: פרוטוקול מיום 12.1.15 עמוד 25 שורות 18-19, ועמוד 32 שורות 13-14), ועדותו זו אמינה, מהימנה ולא נסתרה.

לא זו אף זו, מסמך מסוג זה, נערך במהלך העסקים הרגיל של הבנק, כחלק מהערכת מצבן של החברות, כדיווח פנימי, בסמוך להתרחשותו, מה שמוביל למסקנה הברורה מאליה, כי מדובר ברשומה מוסדית, ועל-כן אין מניעה לקבל מסמך זה של הבנק, כראייה לאמיתות תוכנה, בהתאם לסעיף 36(א)(1) לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א - 1971.

למעלה מן הצורך, יובהר כי העובדה שמר מירוויס לא ערך את המסמך אינה פוגמת בקבילותו ובמשקלו של המסמך, ורשאי הוא, מתוקף תפקידו כמנהל תחום בנקאות עסקית, להסתמך על מסמכים פנימיים מטעם הבנק, ולא נדרשת בהכרח עדותו של פקיד בנק זה או אחר על-מנת להגישו לפני בית-המשפט.

יתרה מכך, אף המומחה מטעם הנתבעים רו"ח יהודה ניר, קבע בחוות דעתו, כי רק החל מהרבעון הרביעי של שנת 2009 חלה התאוששות בחברות – קביעה המחזקת את חששו של הבנק מפני יכולת החברות לפרוע את האשראי שכבר הועמד להן: "שנת 2009 התאפיינה בהידוק חגורה אצל לקוחות החברות בישראל ובחו"ל, וזאת בשל המשבר העולמי שנתן את אותותיו על השוק המקומי והבינ"ל. יחד עם זאת, החל מרבעון הרביעי של 2009, חלה התאוששות משמעותית, בצבר ההזמנות ובביצוע פרויקטים על-ידי החברות, דבר שהשתקף בדוחות הכספיים". (ראו: נספח יט' לתצהיר הנתבע 4 בעמוד 11 לחוות הדעת).

יודגש, כי טענת הנתבעים, כי הבנק לא חקר את המומחה מטעמם, ולכן יש לקבל את תוכנן של שתי חוות הדעת באופן גורף, היא טענה שאינה יכולה להועיל לנתבעים, הואיל וחוות הדעת הללו כלל אינן רלוונטיות, שכן הבנק אינו נדרש להוכיח, כי מצבן הפיננסי של החברות היה שלילי, אלא עליו להוכיח, כי היה לו חשש סביר, מפני יכולת החברות לפרוע את האשראי שהועמד להן, על-כן, אין בחוות הדעת הללו מטעם הנתבעים כדי לסתור את חשש הבנק בדבר העדר יכולת פירעון.

במקרה דנן, הוכח כי התובע היה סבור שקיים סיכון להחזר האשראי עקב שינוי לרעה בכושר הפירעון של החברה וכי סיכוניו גדלים, על אחת כמה וכמה כאשר העמיד אשראי כנגד בטחונות שאינם מספקים לדעת הבנק. חובתו כתאגיד בנקאי, לצמצם ולהקטין את הסיכון, ככל הניתן, והבנק אינו נדרש להמתין להידרדרות פיננסית של החברות, שהרי דווקא מצב זה יהווה התנהלות רשלנית ולקויה של הבנק.

לא זו אף זו, אינדיקציה נוספת בנוגע למצבן הכלכלי של החברות עלתה בפרוטוקול פגישה שנערכה ביום 3.11.09 בין הנתבעים 4 ו-5 לנציגי הבנק מר גרטל, מנהל מחלקת אשראים ומר גרינברגר, שאף העיד לפני בית-המשפט, ובפרוטוקול הודה הנתבע 4, כי: "אנחנו מתחילת השנה לא מושכים משכורות, כפי שהיינו צריכים" (ראו: נספח ג/11 לתצהירו של מר גרינברגר). כמו-כן, בסעיף 20 לתצהירו של נתבע 4 הצהיר, כי זיהה עיכוב בתשלומים מצד הלקוחות העלול להשפיע על התזרים, ולכן ביקש הקצאת אשראי נוספת בסך של 100,000 ₪.

עיננו הרואות, כי לבנק היה חשש סביר שהחברות לא תוכלנה לעמוד בתנאי האשראי, ולפרוע את האשראי שניתן להם עד כה.

החשבונות החברות נוהלו כדבעי

עוד טוענים הנתבעים, כי חשבונותיהם נוהלו כראוי, ההלוואות שולמו בהתאם להסכמים, ללא כל חריגות מהמסגרות המאושרות בחשבונות, ואף לא ניצלו את מסגרות האשראי במלואן, ועל-כן, לא היה לבנק כל חשש ממשי להעמיד את האשראי לפירעון מידי.

אין ממש בטענה זו. אין כל רלוונטיות לעובדה, כי חשבונות הנתבעים נוהלו כראוי, וכי לכאורה התנהלו בתוך המסגרת, לבין החשש של הבנק, לגידול בחשיפתו ולפער בטחונות שנוצר אל מול האשראי שניתן, כפי שהיה במקרה דנן, שכן הבנק רשאי לבחון את תנאי האשראי, בכל עת, ועל-פי שיקול דעתו הבלעדי, אף אם החשבונות התנהלו בתוך המסגרת. אולם, למעלה מכך זו, מעיון בדפי החשבון עולה, כי הנתבעים אכן חרגו מעבר למסגרות האשראי המאושרות (ראו: דפי חשבון נספח צ/37-צ/38 לתצהירו של מר מירוויס).

בעניין זה, הנתבע 5 טען, כי הוא בחן את תדפיסי החשבון וסיכם את ההכנסות וההוצאות בכל אחד מהחשבונות בטבלה שערך (ראו: נספח ט' לתצהיר הנתבע 5), ממנה לטענתו עולה, כי אין כל ירידה במחזורי הפעילות בחודשים שקדמו לחודש אוקטובר 2009, אולם לטבלה זו אין כל ערך ראייתי, ראשית, כי מדובר במסמך שהוא עצמו ערך על בסיס דפי החשבון, ושנית דפי החשבון, מדברים בעד עצמם, מהווים ראיה לחריגות.

עוד טוענים הנתבעים, כי הבנק פעל בדרך של התניית שירות בשירות, כשחייב אותם להפקיד סך של 380,000 ₪ בפיקדון שקלי כבטחון לאשראי החברות בחשבונות, וזאת בניגוד לסעיף 7(א) לחוק הבנקאות. הבנק לעומת זאת טען, כי הפקדת סך של 380,000 ₪ נועדה לשמש כבטוחה לאשראי, ועל כן אין היא מהווה התניה אסורה בהתאם לסייג שבסיפת סעיף 7 לחוק הבנקאות הגורע מרשימת התניה פסולה קיום קשר: "עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי".

במקרה דנן, אין ספק, כי קיים קשר עסקי סביר בין השירותים הניתנים לבין קיום התנאי, ועל-כן, לא הוכחה טענת ההתניה, מה גם שלא נטען מהו הנזק שנגרם לנתבעים בגין פעולה זו, ולכן אף דין טענה זו להידחות.

ידיעת הנתבעים בעניין הצורך בחידוש מסגרת האשראי

הנתבעים טוענים, כי לאורך כל הדרך, הבנק פעל בחוסר תום-לב, באופן היסטרי, חד צדדי, תוך הטעייה ויצירת מצג של "עסקים כרגיל", שכן לטענתם, הם לא ידעו על בעיה בהתייחס לחידוש מסגרת האשראי, והחלטת הבנק לבטל את כל מסגרות האשראי נפלה עליהם "כרעם ביום בהיר."

ממכלול חומר הראיות והעדויות שהובאו לפני בית-המשפט עולה, כי גרסה עובדתית זו של הנתבעים לא רק שלא נתמכה בראיות, אלא שאינה מתיישבת עם כלל הראיות המונחות בתיק.

ראשית, וכפי שנקבע לעיל, טענת הנתבעים, כי לא ידעו, כי יש צורך בחידוש מסגרות האשראי לאחר שהסתיימה תקופה בת שנה בהתאם להסכם, וכי הבנק האריך את מסגרת האשראי לתקופה קצובה של 3 חודשים, ללא ידיעתם, לא הוכחה על-ידם, ועל-כן נדחתה.

אולם, אף אם נניח לצורך הדיון, כי טענות אלו היו מתקבלות, הרי שהנתבע 4 הודה בסעיפים 22-24 לתצהירו, כי ביום 21.9.09 נערכה פגישה בה נכחו הנתבעים 4 ו-5, מר מירוויס, מנהלת הסניף הגב' איילת סילם, כלכלני המרחב גב' חופית שוהם ומר יאיר הכהן, והצהיר, כי הנתבעים 4 ו-5 נדרשו להעמיד בטחונות נוספים, שכן שעבוד תקבולי הלקוחות לא סיפק את הבנק, והבנק ביקש להמיר את הלוואות האון קול בסך חצי מיליון ש"ח להלוואה לזמן ארוך.

יוצא אפוא, כי ביום 21.9.09, הייתה לנתבעים ידיעה ברורה, כי הבנק מבקש לחזק את הביטחונות הקיימים לשם חידושה של מסגרת האשראי, כל שכן, כאשר הנתבעים אף מבקשים להקצות להם אשראי נוסף בסך של 100,000 ₪, מעבר למסגרת אשראי שניתנה להם. יתרה מכך, הנתבע 4 הודה בסעיף 20 לתצהירו, כי הוא זיהה עיכוב בתשלומים מצד הלקוחות ולכן ביקש הקצאת אשראי נוספת, מכאן, שבקשתם זו רק מחזקת את גרסת הבנק, כי אכן חשש, כי החברות לא תוכלנה לפרוע את האשראי שהועמד להן.

יובהר, כי אמנם הנתבעים הציעו צבר הזמנות ודו"ח גביה (ראו: נספחים ח' ו-ט' לתצהירו של הנתבע 4), אולם אין בכך כדי לחייב את הבנק לקבל הצעה זו באופן עיוור, שהרי שעל-פי הסכם שנחתם בין הצדדים נקבע, שהביטחונות המוצעים אמורים להיות על דעת הבנק ולשביעות רצונו.

כמו-כן, הבנק טען, כי הואיל והנתבעים לא שעו אחר דרישתו לעיבוי הביטחונות, חשבונות הנתבעים הועברו למחלקת לקוחות מיוחדים, (מכתב מטעם מר מירוויס למר גרינברגר מיום 18.10.09 מתאר את השתלשלות האירועים), וההחלטה להעביר את החשבון למחלקה זו היא: "על-מנת שתציל לנו 900 א' ₪", וכן בשל חוסר היענות הנתבעים לדרישות הבנק לעיבוי בטחונות, וסירובם למסור מידע (ראו: נספח צ/31 לתצהירו של מר מירוויס).

זאת ועוד, במכתבו של הנתבע 4 מיום 25.10.09 טען הוא, כי: "בשיחתנו הטלפונית הודעת לי כי לא תאפשר, הלכה למעשה, כל פעילות בחשבונות החברות, לרבות אי כיבוד שיקים וכרטיסי אשראי", וכן: "המהלכים המבוצעים על ידכם... למעט דרישתכם לחיזוק בטחונות, ועל אף העובדה שהצענו מתווה לחיזוק בטחונות אשר לא היה מקובל עליכם, אינם מקובלים..." (ראו: נספח צ/32 לתצהירו של מר מירוויס).

לאור האמור לעיל, אין חולק, כי הנתבע 4 ידע באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי הבנק דרש את חיזוק הביטחונות להמשך פעילות במסגרות האשראי, ואף ידע, כי אם לא יציע ביטחונות מתאימים, הרי שהפעילות העסקית בחשבונות החברות תופסק.

הבנק צירף מכתבים נוספים המהווים ראיות המחזקות את גרסתו, כי הנתבעים סירבו להוראות הבנק בנוגע לחידושן של מסגרות האשראי, וכן הוסבר להם למה החשבונות בסיכון ומדוע נדרשים שינויים במבנה האשראי (ראו: נספחים צ/33-צ/34 ונספח צ/36 לתצהירו של מר מירוויס).

יצוין, כי הנתבעים טוענים, כי נציגי הבנק פעלו בניגוד להמלצת הכלכלן בנוגע לשינוי מתווה האשראי בחשבונות שאושרה על-ידי מנהל המרחב ביום 6.9.09 (ראו: נספח ג'7 לתצהירו של מר גרינברגר). ראשית, הנתבעים אינם יכולים לטעון, כי מסמכי הבנק אינם קבילים ובאותה נשימה להסתמך עליהם. שנית, הבקשה אמנם אושרה על-ידי מנהל המרחב, אלא בתנאים מסוימים שהנתבעים סירבו לעמוד בהם.

עוד טוענים הנתבעים, כי ביום 29.9.09 שלחה גב' חופית שוהם למר רפי אסייג ויאיר הכהן מייל ובו חלופות שונות שאושרו על-ידי מר אסייג. לטענתם החלופות לא הוצגו להם בשום שלב (ראו: מוצג נ/2). מעיון בהודעה אלקטרונית זו עולה, כי האופציות הללו לא רק שהוצעו לנתבעים, אלא שנכתב ברחל בתך הקטנה, כי: "1. אשראי נוסף יישקל רק בתוספת ביטחונות מוצקים בלבד+אופציה 2. השארת המצב הקיים לתקו' של 4 ח'...כפוף להתחייבות להגדלת מחזורי פעילות וחוב לקוחות של יפחת מ-1.8 מ' ₪". על-כן האופציות הללו חוזרות שוב על דרישת הבנק לעיבוי הביטחונות, כטענת הבנק.

כמו-כן, מר גרינברגר הצהיר, כי ביום 3.11.09 התקיימה פגישה במחלקת אשראים מיוחדים, בנוכחותו ובנוכחות מר גרטל, ראש המחלקה, והנתבעים 4 ו-5. פרוטוקול הפגישה נערך על-ידי מר גרינברגר (ראו: נספח ג/11 לתצהירו של מר גרינברגר). בפגישה זו נאמר להם על-ידי מר גרטל, כי הוא ישקול פריסה ארוכה יותר של ההלוואות בכפוף לשעבודים ספציפיים, וכן אמר להם: "תחשבו על אלו בטחונות אתם מוכנים להעמיד ברמת החברה וברמה האישית...", והנתבע 4 השיב: "אנחנו לא נביא את הבתים שלנו וזה באופן חד משמעי".

מר גרטל אף ביקש מהם: "דוחות כספיים של שתי החברות + מאזני בוחן 9/09+דוחות מע"מ ל-2009- תגישו הצעה עד אמצע השבוע הבא לחיזוק בטחונות...", וכן: "...לא יהיו משיכות בחברות (שיקים, העברות, משכורות), עדיין לא נוציא מכתב לביטול מסגרות, כרטיסי אשראי – בוטלו ע"י הסניף. קיבלו הנחיה מפורטת ממנהל המרחב".

הנתבעים טוענים, כי יש להתעלם מנספח ג/11, ולהוציאו מהתיק, הואיל והתרשומת הינה פנימית שלא נשלחה לנתבעים, אינה מלאה ואינה מדויקת.

יתרה מכך, הנתבעים טוענים, כי אכן נערכה פגישה זו, אולם לטענתם במהלכה מר גרטל סירב להסביר להם מדוע התיק הועבר למחלקה זו, ודרש בנימה מאיימת לחזק את הביטחונות. כן טוענים הנתבעים, כי מר גרינברגר ביקש לקבל מהם דוחות 2008 סקורים ומבוקרים, דוחות מע"מ וביטוח לאומי מתחילת השנה של החברות, ולטענתם הדוחות הועברו לבנק במלואם.

ראשית, וכפי שנקבע לעיל, הרישומים שהוגשו לפני בית-המשפט מטעם הבנק הינם רשומה מוסדית ומהווים ראיות להוכחת אמיתות תוכנן. העובדה שמדובר במסמך פנימי של הבנק, אין בה כדי לפגום במהימנות ובמשקל התרשומת. יתרה מכך, מר גרינברגר העיד לפני בית-המשפט, כי רשם את התרשומת בכתב-ידו, על-כן התרשומת אשר נרשמה בסמוך למועד קיום הפגישה, מתקבלת כראיה קבילה.

לגופם של דברים, מעיון בעדויות הנתבעים ובראיות שלפני בית-המשפט דווקא עולה תמונה עובדתית המחזקת את גרסת הבנק, ומכרסמת בגרסת הנתבעים, לפיה לכאורה הבנק דיבר בשני קולות, והציג מצג שווא של "עסקים כרגיל".

לנתבעים היה ברור, כי החשבונות הועברו למחלקה זו, הואיל ולא שעו לדרישות הבנק, ואף תשובותיו של הנתבע 5 בעניין זה, לא תרמו להוכחת גרסת הנתבעים: "התקשרו יום אחד יש פגישה במחלקת המיוחדים, לקוחות מיוחדים וזהו וזה כבר ניסנו להבין מה זה אומר. חשבנו אולי אנחנו מצטיינים בסוף לא" (ראו: פרוטוקול מיום 9.6.15 בעמוד 102 שורות 19-20), ובהמשך: "ש. מה הבנת בפגישה? ת. למיטב זכרוני רצו ריבוי בטחונות רצו להבין את הפעילות של החברה ועיבוי בטחונות". ש. למה רצו בטחונות? ת. שאלה מצויינת. ש. לא שאלת בפגישה? ת. לא". (ראו: פרוטוקול מיום 9.6.15 עמוד 102 שורות 26-28 ועמוד 103 שורות 1-4).

לא זו אף זו, טענת הנתבע 4, כי דבריו של מר גרטל נאמרו "בטון מאיים", וכן "אל תנסו אותנו", ו-"תיקחו אותנו ברצינות", מעידים יותר מכול על חומרת המצב של הנתבעים בנקודת זמן זו, ואינם עולים בקנה אחד עם עדותם, שהבנק הטעה אותם, כאילו החשבונות מתנהלים כרגיל כפי שהעיד הנתבע 5: "לא נתנו לנו תחושה של לפני תביעה משפטית ואנו במצב קריטי ולסגור את החשבונות וכו'..." (ראו: פרוטוקול מיום 11.5.15 עמוד 94 שורה 11).

מר גרינברגר טען, כי ביום 11.11.09 יצר קשר עם הנתבע 4, וביקש לברר מדוע טרם הומצאו המסמכים המבוקשים וההצעה לחיזוק הביטחונות, וסוכם עמו, כי הוא יעבירם עד יום 15.11.09, לעומת זאת, הנתבע 4 טען, כי הוא שוחח טלפונית עם מר גרינברגר אשר ביקש לדעת האם הנתבעים שלחו הצעות לחיזוק בטחונות, ולטענת הנתבע 4 הוא פירט הצעה זו אשר סוכמה בעל-פה לסילוק המשכנתא, ונשלחה לבנק ביום 23.11.09 (ראו: נספח יב' לתצהיר הנתבע 4).

מר גרינברגר טען, כי הואיל והנתבע 4 לא הגיש את ההצעות לעיבוי בטחונות, ביום 17.11.09 יצר הוא קשר עם הנתבע 4 וסוכם, כי הנתבע 4 יגיש הצעה בכתב לעיבוי בטחונות שיוכל להעבירה לאישורו של מר גרטל, לאחר שהנתבע 4 טען, כי הוא שוקל להוסיף 200,000 ₪ לפיקדון הקיים. אולם, לטענת מר גרינברגר, הנתבע 4 לא הזכיר את כוונתו להסיר את המשכנתא שעל דירתו, וגם לא את כוונתו לשעבדה לטובת אחרים, ומשגילה זאת, נשלח מכתב לנתבע 4 ביום 19.11.09 לסילוק האשראי ולהעמידו לפירעון במידי.

כאמור, טענת הנתבע 4, כי הצעתו להסרת המשכנתא מדירתו סוכמה בעל-פה עם מר גרינברגר, לא רק שלא הוכחה על-ידו, אלא אינה מתקבלת על הדעת. לאורך כל הדרך סירב הנתבע 4 לתת את נכסיהם הפרטיים כבטוחות, ועל-כן, טענת הנתבע 4 כי הסרת המשכנתא סוכמה בעל-פה דינה להידחות.

יתרה מכך, מעיון בסעיף 1 להצעת הנתבעים לעיבוי בטחונות מיום 23.11.09 (ראו: נספח ג/13 לתצהירו של מר גרינברגר), עולה, כי הנתבעים הודו, כי במהלך פגישתם מיום 3.11.09 הבנק הציג בפניהם את העובדה שהינו חשוף במסגרת האשראי בסך של 1.7 מיליון ₪. כמו-כן, בסעיף 3.5 להצעה נכתב "סילוק המשכנתא בסך של 220,000 ₪ (המשכנתא סולקה)". העובדה שהנתבע 4 לא חיכה לאישור ואץ לסלק את המשכנתא מעידה על חוסר תום ליבו.

לסיכום, בנסיבות המקרה דנן, וממכלול הראיות והעדויות בתיק עולה, כי הבנק דרש את עיבוי הביטחונות כשנדרש לבחון את תנאי האשראי בסיום ההסכם, מתוך מטרה להקטין את החשיפה שלו לגידול האשראי, ואף דרש זאת לאורך כל הדרך, באמצעות פניות רבות, לרבות מנהל הסניף בו נוהל החשבון ובהמשך בקביעת פגישות עימם.

הנתבעים ידעו זאת ולא שעו לבקשות הבנק, ולמרות זאת, הבנק המשיך בתום-לב לנהל משא ומתן עם הנתבעים מתוך רצון להמשך שיתוף פעולה מלא עימם, וכן הבנק התנהל באורך רוח ובסבלנות רבה, אולם הנתבעים שמטו את ההבנות שביסוד היחסים החוזיים בין הצדדים, ולא רק שלא העמידו את הביטחונות בהתאם לדרישת הבנק, אלא שהנתבעים הבריחו את נכסיהם, בשלב הקריטי שבו נוצר פער בין הביטחונות לבין החוב, שסיכן באופן ממשי את יכולת הגבייה של הבנק, ולכן הנתבעים הם שהפרו את ההסכם עם הבנק. במצב דברים זה, דרישת הבנק לפרוע את האשראי באופן מידי הייתה לא רק סבירה, אלא מוצדקת, לגיטימית וכדין.

הודעה מוקדמת

הנתבעים טוענים, כי אף אם הייתה סיבה מוצדקת לדעת הבנק לביטול מסגרות האשראי על-ידו, הרי שלטענתם פעולת הבנק לביטול המסגרות על-ידי הבנק, תוך יום עסקים אחד בלבד, הינה פעולה בניגוד לדין שכן הבנק הפר את חובת ההודעה המוקדמת החלה עליו.

סעיף 5א1 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א -1981 (להלן: "חוק הבנקאות"), קובע, כי: "תאגיד בנקאי לא יעמיד הלוואה לפירעון מיידי ולא ינקוט הליך משפטי נגד לקוח בשל אי-עמידה בתנאי הלוואה, ובכלל זה בשל אי פרעונה, כולה או חלקה, אלא אם כן מסר ללקוח הודעה על כך בכתב, 21 ימי עסקים לפחות לפני ביצוע הפעולה לגבי הלוואה".

הנתבעים טוענים, כי הבנק העמיד את כל האשראי לפירעון מידי, במתן הודעה של יום עסקים אחד בלבד, בניגוד לסעיף 5א1 לחוק הבנקאות הקובע, כי על הבנק היה להודיע לחברות על כך בכתב, 21 ימי עסקים לפחות לפני ביצוע הפעולה לגבי הלוואה. לטענתם, הבנק שלח לנתבעים מכתב ביום 19.11.09, יום חמישי בערב ובו הודיע להם, כי עליהם לפרוע את מלוא האשראי בסך של 1,175,382 ₪, עד ליום 23.11.09, יום שני בשעה 11:00 בבוקר, היינו, תוך 4 ימים בלבד, כאשר מתוכם יום עסקים אחד בלבד. עוד טוענים הנתבעים, כי הבנק פעל בניגוד להוראות סעיף 10(א) להוראות ניהול תקין הקובע, כי על התאגיד הבנקאי לשלוח הודעה לערב על כוונותיו לממש את הערבות 10 ימים לפני נקיטה בהליכים.

הנתבעים טוענים, כי הנתבעות 1-3 מעולם לא קיבלו הודעה בכתב, והמצהירים מטעם הבנק לא צירפו כל הודעה בכתב המהווה הודעה מוקדמת. כמו-כן, בסעיף 31 עמוד 10 בתנאים כלליים לחשבון (ראו: נספח צ/6 לתצהירו של מר מירוויס), נקבע, כי הבנק רשאי לשנות תנאים של פעילות הלקוח או להוסיף הוראות חדשות על-ידי מתן הודעה מוקדמת בכתב ללקוח. כמו-כן, נקבע בהסכם, כי השינוי לא יחול על אשראים קיימים, אלא אם נקבע במפורש, כי מותר לשנות אותם. הנתבעים טוענים, כי לא הוכח וגם אין תנאים מפורשים שניתן לשנות, ולכן הבנק לא היה רשאי לשנות את תנאי האשראי לחברות.

הבנק לעומת זאת טען, כי סעיף 4 להסכמי האשראי מסדיר את הפסקת האשראי על פי שיקול דעתו של הבנק ללא צורך בנימוק, תוך מתן הודעה מוקדמת בת 10 ימים, אלא שסעיף זה אף משחרר את הבנק ממסירת הודעה מוקדמת במקרים שמשלוח ההודעה עלול לסכן את אכיפת הפירעון: "אלא אם כן התקבלה ההחלטה על הפסקת האשראי בנסיבות שלדעת הבנק יש בהן כדי לסכן את יכולתו לגבות את האשראי, אם בשל שינוי לרעה בכושר הפרעון של הלקוח, ואם בשל היווצרותם של תנאים אחרים שלדעת הבנק יחייבו הקטנה מיידית של מסגרת האשראי".

עוד טוען הבנק, כי סיכון האשראי משחרר את הבנק ממשלוח הודעה מוקדמת גם על-פי סעיף 5 א (1) (ד) לחוק הבנקאות המורה, כי תאגיד בנקאי רשאי לנקוט הליך לאכיפת פירעון

אשראי, ללא מסירת הודעה מוקדמת, בת 21 יום: "אם יש במסירתה חשש ממשי לפגיעה ביכולת הגבייה של התאגיד הבנקאי בשל אחד מאלה: (1) שינוי לרעה בכושר הפירעון של הלקוח; (2) תנאים אחרים המחייבים ביצוע מיידי של פעולה לגבי הלוואה."

הבנק טוען, כי משנחשף, כי הנתבעים פועלים להברחת נכסי הנדל"ן שנועדו להבטיח את פירעון החוב, נוצרה בהילות למנוע את השלמת ההברחה למניעת סיכון בלתי הפיך של פירעון האשראי. בנסיבות אלו, שבהם חשש הבנק והסיכון הפך ממשי, הגיש הבנק את התביעה ועתר לסעדים זמניים, לבלימת השלמת הברחת הנכסים. כשהסעד הזמני בוטל, עלה בידי הנתבעים להשלים את הברחת הנכסים, מה שמאשש את טענת הבנק, כי אכן מלכתחילה היה הבנק זכאי לנקיטת ההליכים, לבלימת המהלך.

לאחר עיון בטענות הצדדים עולה, כי בנסיבות המקרה דנן אכן חל החריג שבסעיף 5 א (1) (ד) לחוק הבנקאות, בשל הברחת נכסיהם של הנתבעים 4 ו-5, ועל-כן, הבנק לא נדרש ליתן לנתבעים הודעה מוקדמת. הבנק אף עמד בחריג הקבוע בהסכם למסגרת האשראי, כי זכותו של בנק למימוש מידי במקרים שבהם התקיימו נסיבות שיש בהן כדי לסכן את יכולתו לגבות את האשראי, ואכן הברחת נכסים הינה נסיבה מוצדקת.

למעלה מכך, אף אם הייתה מוטלת על הבנק חובה שכזו, הרי שנציגי הבנק הודיעו לנתבעים על ההחלטה בדבר הפסקת האשראי עוד ביום 3.11.09 בפגישה שנערכה עימם, ומכאן שחלפו מעל 10 ימים, כך שהבנק עמד בחובת ההודעה המוקדמת. שיחה זו מהווה הודעה מוקדמת להעמדת האשראי לפירעון מידי על אף שניתנה בעל-פה ולא בכתב, הואיל והנתבעים היו מודעים לה באופן ברור ומפורש.

יצוין, כי פגישה זו מקיימת את הדרישה של ההודעה המוקדמת והיא מהווה הרבה מעבר למכתב דרישה לאקוני ויבש, שכן בפגישה ישבו נציגי התובע, בכובד ראש, וניסו להגיע לפתרון שיאפשר לנתבעים להמשיך לעבוד עם החשבונות מבלי שהבנק יהיה חשוף במתן האשראי, ועלה ממנה, כי נציגי הבנק באמת ובתמים ניסו להגיע למצב בטחונות ראוי שיאפשר את המשך הפעילות.

טענת הנתבעים, כי הבנק פעל בבריונות תוך שהוא מגיש את התביעה, וכי הבנק לא ניסה למצות הליכים אחרים שעמדו לרשותו, כגון סיכום על שינוי במסגרות האשראי, חיזוק הביטחונות, ובחינה מחדש של ההתקשרות מול הנתבעים, מוטב היה שלא להעלותה.

מעבר לכך שלבנק אין כל חובה לזמן את הנתבעים ולסיים את התיק בפשרה, הרי שמן הראיות בתיק עולה, כי אף לאחר הגשת התביעה דנן ניסה הבנק לסיים את התיק בפשרה, שכן ביום 29.11.09 ערך הבנק פגישה עם הנתבעים 4 ו-5 ואף ערך פרוטוקול לפגישה זו על-מנת לאפשר להגיע להסדר (ראו: נספח ג/15 לתצהירו של מר גרינברגר), אולם למרות הפגישות האמורות והבקשות החוזרות והנשנות, עולה, כי הנתבעים לא הציעו בטוחות שסיפקו את הבנק, אלא התנהלו במשיכת זמן גם לאחר הגשת התביעה.

הברחת נכסים על-ידי הנתבעים

הנתבעים טוענים, כי בניגוד לטענת הבנק, הנתבעים לא הבריחו את נכסיהם הפרטיים, הואיל והמשכנתאות על הדירות מעולם לא ניתנו כבטוחות להבטחת פירעון האשראי של החברות, ואף לא להבטחת החשבונות הפרטיים שנוהלו בבנק.

יתרה מכך, טוענים הנתבעים, כי סילוק המשכנתא הינו מחיקת חוב ולא הברחת נכס, ועל-כן זכותם לעשות כן, ומדובר בפעולה שהינה לטובת הבנק שהביאה להפחתת גובה המסגרות.

כמו-כן, טוען הנתבע 4, כי פעולה זו בוצעה בידיעה ובהסכמתם של נציגי הבנק במסגרת ההצעה להפחתת מסגרות האשראי, שכללה את סילוק המשכנתא. הנתבע 5 טען, כי העובדה שלקח משכנתא שישה חודשים לאחר הגשת התביעה דנן, אינה יכולה להיחשב כהברחת נכס. אין לקבל טענה זו.

מעיון בראיות ומעדויות הצדדים עולה, כי הנתבעים לא רק שניסו להבריח את נכסיהם הפרטיים, אלא שאף הצליחו בכך. בבואם של הנתבעים אל הבנק בבקשתם לאשר להם מסגרת אשראי בסך של 1.6 מיליון ₪, הנתבעים חתמו על הסכמי ערבות, במסגרתם כל אחד מהם חתם ביום 18.07.07 על "דו"ח מצב פיננסי נטו" (ראו: נספח צ/3 לתצהירו של מר מירוויס). בדו"ח זה, הנתבעים הצהירו אילו נכסים בבעלותם, ואף צורפו למסמך זה אסמכתאות כגון: נסח רישום מקרקעין ואישורים של חברות ביטוח. הנתבעים הצהירו על נכסיהם על-מנת שהבנק יסתמך על נתונים אלה כדי להמליץ על מתן האשראי על-ידו.

מכאן, שלמרות שנכסיהם הפרטיים לא ניתנו בפועל כבטוחות להבטחת פירעון האשראי מטעם החברות, הרי שהבנק הסתמך על נכסים אלו כחלק מהעושר הפיננסי שהצהירו עליו הנתבעים כערבים, ולעניין זה, ראו את עדותו של מר גרינברגר: "כאשר מתנהל מו"מ על מנת להגיע להסדר או לחילופין לנקוט הליכים משפטיים, ומר שריד ומר ישראלוביץ יודעים שהעושר הפיננסי שלהם שהוא מהווה את תוכן של הערבות האישית... הבטוחה של הבנק היחידה שהייתה זה העושר הפיננסי של הערבים שהתוכן שלהם זה אותם נכסים פרטיים שלהם. טל שריד מה שעשה, הלך והגדיל את המשכנתא שקיימת לבנק אחר בעוד סכום משמעותי, וזה שוחק את הערבות שלו". (ראו: פרוטוקול מיום 2.2.15 עמוד 64 שורות 27-30, ועמוד 65 שורות 1-2).

הנתבע 4 פרע חוב מובטח בשעבוד על דירת המגורים, אשר על-פי הרישומים בנסח המקרקעין, נרכשה על ידו ועל-ידי רעייתו מאת הוריה של רעייתו, ופעל להסרת השעבוד הרשום עליה, לאחר שבוטל איסור הדיספוזיציה הזמני שהוטל עליה, הוא מחק את הערת האזהרה שהייתה רשומה לטובתו ולטובת רעייתו על הדירה. רישום הערת אזהרה חודש יחד עם שעבוד הדירה לטובת אחרים. אף הנתבע 5 לאחר שבוטל האיסור על ביצוע דיספוזיציה בדירה שלו, הגדיל את השעבוד הרובץ עליה להבטחת חובות לאחרים.

מכאן עולה המסקנה, כי ריקון העושר הפיננסי של הנתבעים על-ידי שינוי הערות האזהרה על-ידם, והגדלת המשכנתאות לגורמים שלישיים, שמט את ההבנות שביסוד היחסים החוזיים שבין הבנק לנתבעים, על אחת כמה וכמה, שעה שעשו זאת במהלך משא ומתן מול הבנק לדרישת הבנק לעיבוי הביטחונות. העיתוי הקריטי של פעולות הנתבעים סיכן בפועל את יכולת הגביה של הבנק, ולכן נוצר חשש ממשי ומוצדק ליכולת החזר האשראי. לפיכך, כשגילה הבנק את ניסיון הברחת הנכסים על-ידי הנתבעים, ביטל במידי את מסגרות האשראי, ומכאן שהבנק היה אף רשאי להגיש תביעה זו כנגד הנתבעים.

יצוין, כי סילוק המשכנתא על הדירה יצר מצב שמאפשר הן את מכירת הדירה, והן את שעבוד הדירה לגורם צד שלישי, באופן שמעמיד את התובע במצב של הקטנת העושר הפיננסי שעליו הסתמך בעת מתן האשראי.

לעניין זה, יפים דברים הבאים: "אנו סבורים שכאשר מדובר בחוזה המעניק ללקוח מסגרת אשראי לתקופה קצובה, הכלל צריך להיות שעל הבנק לכבד את חוזה האשראי, ועליו להימנע מלבטלו או לשנותו, אלא במקרים חריגים, אשר שומטים את הבסיס תחת כריתת החוזה, בעיקר שינויים משמעותיים ביכולת הפירעון של הלקוח, אשר מעמידים בספק ניכר את יכולת ההחזר של האשראי. שינויים כאלה עשויים להצדיק את ביטול החוזה גם על-פי הדין הכללי, באשר הם שומטים את ההבנות, ולו הבנות מכללא, שביסוד החוזה". (ראו: ע"ש (י-ם) 195/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' בנק לאומי, תשס"ג (1) 481).

יודגש, כי די בכך שישנו חשש, כי הנכסים ימכרו או שיבוצעו בהן פעולות מקטינות העלולות לסכן את פירעון האשראי. קל וחומר, שלאורך כל הדרך העידו הנתבעים, כי הם מסרבים שדירותיהם יהוו בטוחות אל מול האשראי, ולכן פעולה זו של סילוק המשכנתא הייתה "הקש ששבר את גב הגמל" ובנסיבות העניין, דרישת הבנק לפירעון מידי של האשראי הייתה מוצדקת.

בסעיף 29.2 לתצהירו של הנתבע 4 הצהיר, כי: "אני הבנתי במהלך השיחה שקיימתי ביום 16.11.09 עם גרינברגר, כי הצעתנו זו תאושר על ידי הבנק, והתחלנו בתום לב, לפעול למימושה. אני סילקתי את המשכנתא בסניף הבנק בו התנהלו החשבונות".

לא זו אף זו. בניגוד לטענת הנתבע 4, כי נציגי הבנק הסכימו ואישרו את השינוי בהערת אזהרה בדירתו הואיל וראו בכך כהקטנת האשראי, לא רק שטענת ההסכמה היא טענה בעל-פה שאין לה כל תימוכין, ושלא הוכחה על-ידו. אלא, שטענתו אינה סבירה בעליל ונוגדת שיקולים בנקיים בסיסיים, שהרי הבנק ביקש מהנתבעים את נכסיהם הפרטיים כבטוחה הואיל והוא ביקש לחזק את הבטוחות ולא לוותר עליהן, ולכן הטענה, כי בישורת האחרונה למשא ומתן יסכימו נציגי הבנק למחיקת הערות האזהרה, אינה מתקבלת על הדעת, ואינה מתיישבת עם הראיות בתיק, ומכאן שדינה להידחות.

יתרה מכך, אף אם נניח, כי נציגי הבנק ידעו על פעולה זו, הרי שידיעת נציגי הבנק, אין בה כדי להכשיר את פעולת הנתבעים. מעיון בהצעה להקטנת מסגרת אשראי מטעם הנתבע 4 (ראו: נספח ג/13 לתצהירו של נתבע 4), עולה, כי לא נכתב על-ידו, כי המשכנתא תסולק בעתיד, אלא כי היא סולקה בלשון עבר (הנתבע 4 ביצע את סילוק המשכנתא ביום 17.11.09), בעוד שהצעתו היא מיום 23.11.09, מה שמעיד על התנהלות חסרת תום לב של הנתבע 4, ואף סותרת את טענתו, כי סילוק המשכנתא סוכם מול נציג הבנק בעל-פה, שהרי בהצעה כשמה כן היא, פעולות שטרם בוצעו, ולכן אף מסיבה זו, יש לדחות את טענה זו.

יודגש, כי בפועל, הדירות מושכנו לבנק אחר בסכומים גבוהים יותר, ועובדה זו מחזקת את טענת הבנק לחשש המוצדק שהיה לו.

אשר על כן, הנני מקבלת את טענת הבנק, כי הנתבעים ניסו להבריח את נכסיהם.

ערבות הנתבעים

כאמור, הנתבעות 2 ו-3 ערבו לכלל חובותיה והתחייבויותיה של הנתבעת 1 לתובע (ראו: נספח צ/8 ונספח צ/9 לתצהירו של מר מירוויס), והנתבעות 1 ו-3 ערבו לכלל חובותיה של הנתבעת 2 לתובע (ראו: נספח צ/15 ונספח צ/16 לתצהירו של מר מירוויס). הנתבעים 4 ו-5 שהינם בעלי השליטה בחברות ערבו לחובה של הנתבעת 1 בערבות מתמדת מוגבלת בסכום בסך של 1,600,000 ₪ (ראו: נספח צ/10 ונספח צ/11 לתצהירו של מר מירוויס), וערבו לחובה של הנתבעת 2 בערבות מתמדת מוגבלת בסכום בסך של 1,600,000 ₪ (ראו: נספח צ/17 ונספח צ/18 לתצהירו של מר מירוויס).

הנתבעים העלו מספר טענות בנוגע לערבותם, ראשית הנתבעים טוענים, כי הבנק בהסכמי הערבות (ראו: נספחים צ/11 ו-צ/18 לתצהירו של מר מירוויס), ייחס להם מעמד של "ערב יחיד", ולכן הבנק הפר את זכויותיהם של הנתבעים כערב יחיד, ופעל בניגוד לסעיף 22 לחוק הערבות, העוסק באי גילוי פרטים לערב יחיד. הבנק לטענתם, לא גילה להם אם הערבות הינה לחיוב קיים או לחיוב המחליף חיוב קיים; ואת שיעורי הריבית בכל אחד מסוגי האשראי על-פי כל דין, ועל כן הנתבעים פטורים מערבותם.

כן, טוענים הנתבעים, כי הבנק הפר את סעיף 26(א) לחוק הערבות הקובע, כי: "לא קיים החייב את חיובו, יודיע על כך לנושה תוך 90 ימים מיום שהיה על החייב לקיים את חיובו; לא הודיע כאמור, יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך". לטענתם, הבנק הפר את חובותיו על-פי סעיפים נוספים: סעיף 1 לתקנות הערבות, התשנ"ח -1988, כשלא ציין במפורש את סכום הערבות, סעיף 2(ג) להוראות ניהול בנקאי תקין מספר 12/02 כשלא נתן הודעה בכתב על היקף הערבות, וסעיף 6(א) להוראות ניהול תקין 12/02 ערבויות צד שלישי לטובת תאגיד בנקאי, הקובע כי יש לשלוח הודעות לערבים בנוגע לערבויות, אחת לשנתיים.

עוד טוענים הנתבעים, כי לכל היותר, ערבו ליתרות החובה בחשבונות העו"ש, ולא להלוואת האון קול שקיבלה חברת סיקיורטי שיתרתה הייתה 500,000 ₪, הואיל ובגילוי בדף הפרטים הערבות מתייחסת לחובה בעו"ש בלבד, ולא קיימת כל התייחסות ליתר מסגרות האשראי, ולטענת הנתבע 5 הוא לא ידע על ההלוואה הזו בכובעו כמורשה חתימה מטעם החברות.

הנתבעים מוסיפים בעניין זה, כי ההלוואה שניתנה לחברת מוצרים בע"מ (ראו: נספח צ/23 לתצהירו של מר מירוויס) מראה, כי הלוואה נלקחה על-ידי חברת מוצרים על סמך הסכם ספציפי בינה לבין הבנק מיום 26.2.08, ועל הסכם ההלוואה חתומה אך ורק חברת מוצרים, ואין כל ערבים להסכם זה. על-כן, משלא נחתם ההסכם על-ידי הנתבעים כערבים הם אינם ערבים להלוואה, מדובר בהסכם ספציפי לעומת כתב ערבות הכללי שנחתם כחצי שנה קודם לכן עם פתיחת החשבון, ולכן הוראות ההסכם הספציפי גוברות בעניין הלוואה זו.

אין מקום לקבל טענות אלו.

ראשית, אין מחלוקת, כי הנתבעים 4 ו-5 חתמו על כתבי ערבות מתמדת המוגבלת בסך של 1.6 מיליון ₪, להבטחת חובן של הנתבעות 1 ו-2, ובכתב הערבות ב"מבוא" נקבע ב"הואיל" כי: "ובנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: "הבנק") נתן או יתן מדי פעם בפעם ל (להלן: "הלקוח") אשראי לפי התנאים שהוסכם ו/או שיוסכם עליהם מידי פעם בפעם בין הבנק ללקוח, לגבי כל אשראי; והואיל ואנו הח"מ מעוניינים לערוב לבנק לסלוק כל מיני חובות שהלקוח חייב ויהיה חייב לבנק;". אף בסעיף 2 להסכם הערבות נקבע, כי: "אנו ערבים בזה כלפי הבנק וחליפיו בערבות מוחלטת, בלתי מסוייגת ובלתי מותנית בכל סייג ותנאי, לפרעון המלא והמדוייק של כל הסכומים המגיעים ו/או שיגיעו לבנק מהלקוח...בין שמגיעים עכשיו או שיגיעו בעתיד".

לאור האמור לעיל, הנתבעים חתמו על ערבות אישית מוגבלת עד לסך של 1,600,000 ₪, להבטחת כל חוב וכל אשראי שהוא, כולל הלוואות, בהתאם להגדרה של הערבות בהסכם, ועל-כן טענת הנתבעים כי סעיף 10.1 בדפי גילוי הפרטים קובע, כי סוג האשראי הוא חובה בעו"ש בלבד, אין בה כדי לפגוע או לסתור את הסכם הערבות הכללי, עליו הם חתמו, כי הם ערבים לכלל הלוואות של החברות כולל אלו שינתנו בעתיד.

זה המקום לציין, כי הטענה שהועלתה על-ידי הנתבעים, כי חתמו על ההסכמים הללו כמורשי חתימה של החברות בלבד, ולא באופן אישי, היא טענה בעלמא. התחייבות הנתבעים נובעת מתוקף הערבויות שהם ערבו להן באופן אישי עבור החברות, ועליהם הם חתמו, ועל-כן, ניסיונם של הנתבעים הינו ניסיון נפסד לרוקן מתוכן את תוקפם המשפטי של הסכמי הערבויות, והתחייבותם כלפי הבנק.

לא זו אף זו, הנתבע 5 העיד, כי שפת האם שלו היא השפה האנגלית (ראו: פרוטוקול מיום 9.6.15 עמוד 95 שורה 25), וכן העיד, כי לא קרא את המסמכים עליהם חתם (ראו: פרוטוקול מיום 9.6.15 עמוד 97 שורות 4-5), ובהמשך כנשאל האם כשהוא חותם על מסמכים ניתן להחתים אותו על מה שרוצים, והוא לא קורא, ענה: "יצא כך".

לאור תשובתו זו, המחדל רובץ לפתחו. היה עליו לקרוא את מסמכי הבנק בטרם חתם עליהם, ואם לא קרא, אין לו להלין אלא על עצמו. בהמשך העיד הנתבע 5, כי: "היינו ערבים אם בכלל, ליתרת החובה", ובאותה נשימה סתר עצמו וטען, כי: "אני לא יודע מה זה המילה ערבים". (ראו: פרוטוקול מיום 9.6.15 עמוד 98 שורות 26-27).

כמו-כן, טענת הנתבע 5, כי לא נתנו לו לקרוא את המסמכים לפני שחתם דינה להידחות. הלכה פסוקה היא: "בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ראו: בע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור פ"ד יט (2) 113, 117; ע"א 6799/02 יולז'רי נ' בנק המזרחי במאוחד בע"מ, פ"ד נח (2) 145).

הדעת נותנת, כי אדם המעיד על עצמו, כי הינו בעל תואר שני במדעי המחשב, למד וסיים תיכון, הגיע לארץ בשנת 1983, בגיל 13, שירת בצבא, וחתם על ערבות בגיל 37 (ראו: פרוטוקול מיום 9.6.15 עמוד 97 שורות 27-29 ועמוד 98 שורות 1-6), הרי שאין מנוס מן המסקנה, כי הנתבע 5 ידע עברית בצורה מספקת כדי להבין, שמדובר בכתב ערבות, כפי הכותרת למסמך, על-כן, אף מסיבה זו דין טענתו להידחות.

אשר לטענת הנתבעים, כי הבנק ייחס להם מעמד של "ערב יחיד" בטופס הודעה לערב, אף היא אינה יכולה לעמוד להם. ראשית, מעיון במכתביו של הבנק מיום 20.8.07 אישר הבנק, כי בכל מקרה הסכום הכולל של שתי הערבויות האישיות של כל נתבע מוגבל לסך של 1.6 מיליון ₪ (ראו: נספח צ/19 לתצהירו של מר מירוויס).

נוסף לכך, כידוע, חוק הערבות הינו קוגנטי, שלא ניתן להתנות עליו בהסכם בכתב. אף מעיון בהודעה לערב נקבע, כי: "ערב יחיד כמשמעותו בחוק הערבות, תשכ"ז – 1967". מכאן, שבהודעה לערב כתוב במפורש כי ייחוס הנתבעים כערב יחיד יכול להיעשות רק על-פי חוק הערבות הקובע מהו מעמדו של ערב יחיד.

למעלה מן הצורך, הנתבעים 4 ו-5 אינם עונים על הגדרת ערב יחיד הקבועה בסעיף 19 לחוק הערבות המגדיר "ערב יחיד":

"'ערב יחיד' — מי שאינו תאגיד, ולמעט בן זוג של החייב או שותפו של החייב, בין בשותפות רשומה ובין בשותפות שאינה רשומה; היה החייב תאגיד, לא ייחשב כערב יחיד גם מי שהוא בעל ענין בתאגיד; לענין זה, 'בעל ענין בתאגיד' — כהגדרת 'בעל ענין' בתאגיד, בחוק ניירות ערך, תשכ"ח–1968"

"בעל עניין" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק ניירות ערך - התשכ"ח (להלן: "חוק ניירות ערך") הינו:

"(1) מי שמחזיק בחמישה אחוזים או יותר מהון המניות המונפק של התאגיד או מכוח ההצבעה בו, מי שרשאי למנות דירקטור אחד או יותר מהדירקטורים של התאגיד או את מנהלו הכללי, מי שמכהן כדירקטור של התאגיד או כמנהלו הכללי, או תאגיד שאדם כאמור מחזיק עשרים וחמישה אחוזים או יותר מהון המניות המונפק שלו, או מכוח ההצבעה בו, או רשאי למנות עשרים וחמישה אחוזים או יותר מהדירקטורים שלו..."

אין חולק, כי הנתבעים הם מנהלים ובעלי מניות על-פי הצהרתם שלהם (ראו: סעיף 1 לתצהירו של הנתבע 4, תצהירו בבקשת רשות להגן מטעם נתבע 4, סעיף 2 לתצהירו של הנתבע 5, וכן פרוטוקול מיום 9.6.15 עמוד 91 שורות 20-21). מכאן, שהם היו "בעלי עניין" בחברות, כהגדרתו בחוק ניירות ערך, בעת שחתמו על כתבי הערבות, ועל-כן, הנתבעים לא היו במעמד של "ערב יחיד" כשחתמו על כתבי הערבות, ואין באפשרותם ליהנות מהפטור שמעניק פרק (ב) לחוק הערבות ל"ערב יחיד". לפיכך, מתייתר הצורך לבחון אם הבנק קיים כלפיהם את חובות הגילוי כלפי ערב יחיד בסעיף 22 לחוק הערבות.

זה המקום לציין, כי טענת הנתבע 5, כי שימש כאיש טכני אשר נתן שירות ללקוחות החברה, ללא קשר לניהול הפיננסי של החברות שהיה בידי הנתבע 4 – הינה טענת התחמקות, שדינה להידחות, הואיל ואין בעובדה זו כדי לאיין את מעמדו כמנהל החברה ובעל מניות בה.

אשר על כן, ולאור האמור לעיל, טענות הנתבעים בנוגע לערבותם דינן להידחות.

פסק-דין מחסני חשמל

הנתבעים טוענים בסיכומיהם, כי ניתן פסק-דין בבית המשפט המחוזי בעניין זהה למקרה דנן, ת.א 1320/99 מחסני חשמל בע"מ (בפירוק) נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (פורסם בנבו), (להלן: "פרשת מחסני חשמל"), שם נפסק, כי הבנק היה אחראי להתמוטטותה ולפירוקה של חברת מחסני חשמל, עקב החלטת הבנק, ללא התראה מוקדמת, או למצער ללא התרעה מספקת לחברה על סגירה מידית של מסגרת האשראי שעמדה לרשותה.

אולם, מעיון בפרשת מחסני חשמל עולה, כי עובדות הפרשה אינן דומות לעובדות תיק זה. בפרשת מחסני חשמל קבעה כבוד השופטת ציפורה ברון, כי הלך הרוח שהיה לבנק ברמת הסניף ומנהל האזור, היה שמצבה הכלכלי של החברה איתן, ויש לאשר את בקשתה להגדלת מסגרת האשראי, ולכן נקבע כי הבנק נתן ללקוחות להבין, כי אישור מסגרת האשראי הינו עניין פורמלי וצפוי להתקבל ללא כל בעיה, ועל-כן הבנק יצר אצל חברת מחסני חשמל את הציפיה הלגיטימית, כי מסגרת האשראי שביקשו תאושר.

לעומת זאת, במקרה שלפנינו, וכפי שנקבע לעיל, הפעילות בחשבונות הנתבעים צומצמה משמעותית, ולבנק נוצר חשש סביר להעדר יכולת לפרוע את החוב, ללא עיבוי בטחונות וללא שינוי מתווה האשראי. בניגוד לפרשת מחסני חשמל, הבנק במקרה דנן, לא דיבר בשני קולות, אלא התריע בפני הנתבעים בצורה ברורה ומפורשת את חששו ואת דרישתו, והנתבעים אף היו מודעים לכך, כפי שעולה ממכתביהם לבנק ומהתצהירים.

יתרה מכך, בפרשת מחסני חשמל נקבע, כי ביום סגירת מסגרת האשראי עלו ערכי הביטחונות שבידי הבנק על האובליגו של החברה, בעוד שבמקרה דנן לא רק שערכי הביטחונות שהיו בידי הבנק לא עלו, אלא שקיום העושר הפיננסי של הנתבעים 4 ו-5 המורכב מדירותיהם הוברח על-ידם, מה שהוביל את הבנק לנקוט בהליכים מידיים לאכיפת פירעון האשראי. אשר על כן, אין לגזור גזירה שווה מפרשת מחסני חשמל לנסיבות המקרה דנן.

סיכום

הנתבעים הכבירו מלל וגיבבו טענות "מן הגורן מן היקב", תוך שהם מתעלמים מהוראות ההסכם בפתיחת החשבון והסכם מתן האשראי, הקובעים את גמירות הדעת של הצדדים באשר לאופן התנהלות החשבונות אצל התובע.

מנגד, התובע פעל כדין בתום לב ובדרך מקובלת בהתאם להסכמים שנחתמו בין הצדדים, תוך מיצוי לגיטימי של זכותו לעיבוי בטחונות והקטנת פער החשיפה בין האשראי לבטוחות הקיימות.

לנוכח מסקנה זו, אין צורך להיזקק לטענת הנתבעים בתביעתם כי סגירת האשראי באופן מידי גרמה להם נזקים. אולם למעלה מן הצורך יאמר, כי מהראיות שהובאו לפני בית-המשפט עולה, כי הנתבעים כתובעים בת.א 11673-07-12 לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם. הנתבעים כתובעים לא הניחו את התשתית העובדתית הראויה והנדרשת לא להוכחת התנהלות לא תקינה של הבנק ולא להוכחת קיומו של קשר סיבתי בין התנהלות הבנק לבין קריסת החברות והנזקים הנטענים.

סוף דבר

8. אשר על כן, ולאור כל הנימוקים לעיל, התביעה בתיק תא"ק 29488-11-09 מתקבלת בזה, והתביעה בתיק ת"א 11673-07-12, נדחית בזה.

הנתבעים 1-5 ישלמו לבנק את סכום התביעה בתיק תא"ק 29488-11-09, בניכוי תשלומים ששולמו על-ידי הנתבעים 1-5 לאחר הגשת התביעה.

ב"כ התובע תגיש פסיקתא לחתימה בהתאם לעתירה בכתב-התביעה

הנתבעים 1-5 ביחד ולחוד ישלמו לתובע הוצאות משפט, ושכר טרחת עו"ד בשני התיקים בסך כולל של 60,000 ש"ח בתוספת מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק-הדין ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח עותק פסק-הדין לכל הצדדים.

המזכירות תבצע סגירת שני התיקים.

ניתן היום, כ"א תמוז תשע"ו, 27 יולי 2016, בהעדר הצדדים.