1. העניין שבפני, בקשת התובע לשומת הוצאות בתובענה, בהתאם לפסק דינו של כב' הש' א. רובס.
2. על פי פסק דינו של כב' הש' רובס מיום 24.7.2013 (סעיף 35 לפסק הדין): " לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 18,896 ₪. בנוסף, ישלם הנתבע לתובע את אגרת המשפט, הוצאות עדיו וכן, שכ"ט עו"ד בסך של 6,500 ₪. הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.".
3. בהתאם לחלק האופרטיבי של פסק הדין, פנה התובע בבקשה לשומת הוצאות, על מנת שייפסקו מלוא ההוצאות אשר התובע סבור שנפסקו בהתאם. התובע דורש בהקשר זה, כי שומת ההוצאות תכלול את מלוא האגרות אשר שילם לתיק ביהמ"ש (מחצית ראשונה ושניה ע"ס מצטבר של 3,662 ₪), סך 500 ₪ אשר שולם כשכר עדים, שכ"ט המומחה מר יובל הררי (2,998 ₪).
4. הנתבע טען כי ישנן שתי פרשנויות אפשריות לנוסח הלשוני של החלק האופרטיבי של פסק הדין; האחת, כי הסך של 6,500 ₪ הינו סך מלא וכולל המכיל את כל הרכיבים אשר פורטו במשפט המקדים, בעוד ניתן לפרש את האמור לפיו שכ"ט עו"ד מועמד ע"ס 6,500 ₪.
5. סבורני כי לא ניתן לפרש את הפרשנות הראשונה המוצעת ע"י ב"כ הנתבע. ברי, גם מבחינה לשונית, כי אין מדובר ברשימה מכלילה, אשר סימני הפיסוק והמילה "וכן" מהווים הפרדה השוללת הכללה בסכום כאמור.
6. לגופו של עניין, סבורני כי לגבי שני הרכיבים הראשונים, אין מחלוקת בין הצדדים (למעט שאלת ריבית והצמדה על אגרת המשפט), וכי על הנתבע לשאת במלוא התשלום בגינם – בעוד עיקר המחלוקת נסבה סביב שאלת החיוב בהוצאות שכר המומחה.
7. לאחר בחינת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי הצדק הינו עם התובע. אמנם, בהחלטתו של כב' הש' רובס, לא נרשם מפורשות "שכר מומחה", אלא "הוצאות עדיו", אולם בהקשר זה אין הכוונה דווקא להוצאות הנוגעות לעדים אשר העידו בפני בית המשפט, שהרי בית המשפט אינו נוקב ברכיב מפורש זה, אלא נוקב הוא בהוצאות עדיו, באופן כללי. חוות דעת מומחה, הינה תחליף לעדות, ובהקשר זה נבחנת היא כעדות על פי הדין המהותי.
8. התקנה הרלוונטית לנושא זה אינה תקנה 513 (1) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984, אלא תקנה 513 (2) לתקנות. שם הותקן "שאר הוצאות המשפט כפי ששם הרשם, לפי בקשה בכתב או בעל פה ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע טענותיהם, אם היה סבור שהוצאות המשפט האמורות היו סבירות ודרושות לניהול המשפט".
9. לפיכך, ככל שמתקבל המסקנה הסופית כי הוצאה מסוימת הייתה (א) סבירה (ב) דרושה לניהול המשפט, הרי שמדובר בהוצאה אשר פסיקתה עולה בקנה אחד עם הוראת כב' הש' רובס "הוצאות עדיו" וההפניה לשומת הוצאות.
10. אפנה בהקשר זה אל דברי כב' הש' בזק-רפפורט בע"א (מח' י-ם) כהן נ' אריה חב' לביטוח בע"מ (11.10.2011 – מצוי במאגר "נבו"):

" שונה הדבר בכל הנוגע להוצאות שאינן גלויות לשופט בשעת מתן פסק הדין ואף אינן ידועות לצד שכנגד, בטרם מתן פסק הדין. על הוצאות אלו חלה תקנת משנה (2), וככל שלא מושגת לגביהן הסכמה, ניתן להביאן בפני הרשם – ולא המזכיר הראשי – לשומה בהתאם לתקנה 513(2). בהתאם, על הרשם ליתן לצדדים הזדמנות להשמיע טענותיהם ואזי יחייב הוא באותן הוצאות, כאשר הוא סבור כי היו דרושות לניהול המשפט, כלשון התקנה. כך עולה מלשון תקנה 513, וכך אף מתחייב מיסודות שיטתנו המשפטית, אשר מעיקריה זכות הטיעון בטרם תתקבל הכרעה בעניינו של אדם.

בענייננו אנו, בקשת המבקשת לשומת הוצאות, הובאה בפני בית משפט קמא אחר שניתן פסק הדין. לבקשה צורף תצהיר, ובכל הנוגע להוצאות הקשורות בחוות הדעת, אף צורפו נספחים המעידים על ההוצאות. יוטעם, כי באשר להוצאות אחרות, שהאסמכתאות להן מצויות בתיק בית המשפט, לא צורפה אסמכתא. כך, לגבי תשלום האגרה לא צורפה אסמכתא, ובית המשפט הופנה לאסמכתא המצויה בתיק בית המשפט. בדומה לכך, בכל הנוגע לתשלומים בהם חויבה המבקשת לשאת מכוח החלטות בית משפט קמא במהלך הדיון, הופנה בית משפט קמא בידי המבקשת להחלטותיו, וגם שם לא צורפה אסמכתא.

משאלו הם פני הדברים, אף שתקנת משנה (1) מונה בין פרטיה "שכר מומחים", אין היא חלה על שכר מומחים שבעת מתן פסק הדין איננו "רשום כדין בתיק התובענה", ואשר לצדדים לא ניתנה הזדמנות להתייחס אליו בטיעוניהם. בצדק ציין אפוא בית משפט קמא, כי בכל הנוגע להוצאה זו "לנתבעת [המשיבה] לא הייתה הזדמנות לטעון את טענותיה בעניין זה קודם למתן פסק הדין, ולכן יש להתייחס אליהן לגופן". במקרה שבו המידע אודות שכר המומחים איננו בפני בית המשפט בשעה שניתן פסק הדין, חלה תקנת משנה (2) והחיוב בהוצאות ייעשה רק לאחר שתינתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע טענותיהם ולאחר שהתברר כי מדובר בהוצאות שהיו סבירות ודרושות לניהול המשפט" (ההדגשה אינה במקור – א.צ.)

1. לאחר בחינתו של פסק הדין, עולה כי חוות דעתו של המומחה שימשה בסיס למתן פסק הדין ולהכרעה בו (ס' 32 לפסק הדין), ואני אף סבור כי מדובר בהוצאה סבירה בנסיבות העניין, ולפיכך אני נעתר לבקשה ומחייב את הנתבע בתשלום רכיב זה בהתאם.
2. אוסיף, במאמר מוסגר, כי טענת הנתבע שהמומחה לא העיד, אינה מסייעת לו בהקשר זה. הנתבע בחר שלא לחקור את המומחה, וביהמ"ש אף ראה בכך אחד הנימוקים לקבלת חוו"ד המומחה. נראה זה בלתי סביר ובלתי ראוי, שהימנעות מחקירת מומחה תצדיק שלילת עלות שכרו מהצד אשר זכה בתובענתו.
3. בכל הנוגע לשאלת הצמדת אגרת המשפט למדד, ושאלת החיוב בריבית בגין הוצאה זאת, הרי שפסק הדין שותק, ולגישתי לא ניתן להוסיף על שנפסק, ולו היה סבור ביהמ"ש כי יש להצמיד האגרות למדד, היה קובע כך מפורשות.
4. לפיכך אני קובע כי שומת ההוצאות תשולם בערכים נומינליים, לפי הפירוט הבא:

שכר עדים 500 ₪

אגרות המשפט 3,662 ₪.

שכר מומחה 2,998 ₪

=======

7,160 ₪.

1. הסכום כאמור ישולם בתוך 30 ימים מהיום.

ניתנה היום, ט"ז חשון תשע"ד, 20 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.