בעניין: בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה ובקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 3.11.11

1. בפניי שתי בקשות שהחלטתי לדון בהן במאוחד . האחת הוגשה בתא"ק 33170-11-09 (להלן: "תביעה 3 ") לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד ובהיעדר הגנה. השנייה

בתא"ק 33170-11-09 (להלן: "תביעה 4 ") היא בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט מיום 3.11.11 לדחות בקשה להארכת מועד להגשת בקשת ביטול פסק דין בתיק זה. שתי הבקשות עוסקות בפסקי דין הנוגעים לשתי דירות צמודות פיסית שחוברו בפועל לפני שנים רבות לכדי דירה אחת (להלן: "דירה 7" דירה 8" או "הדירה"). מכאן כי הבקשות זהות בנושאן ובעובדותיהן ואף היה מן הראוי כי מלכתחילה שתי התביעות תאוחדנה לכדי תובענה אחת, בדומה למה שנעשה בשתי התביעות הקודמות באותו עניין, בפסק דין ת"א (קריות) 1009/04 (להלן: "פסה"ד הראשון").על כן, בהתאם לתקנה 520 לתקסד"א, התיקים יאוחדו והחלטה בבקשות תינתן במאוחד.

2. ביום 21.12.15 הגישו הנתבעים בקשה לביטול פסק דין בתביעה 3 שניתן בהיעדר הגנה ביחס לדירה 7 ובקשה לעיון חוזר בהחלטה בתביעה 4 בבקשה להארכת המועד להגשת ביטול פסק דין שניתן גם הוא בהיעדר הגנה. שני פסקי הדין ניתנו ע"י מותב זה ביום 27.7.10. במסגרת הבקשות גוללו הנתבעים את השתלשלות העניינים ואת גילויו של פסק הדין בתביעה 4 רק ביום 5.5.15. לטענת הנתבעים ביום 22.12.71 נחתם בין התובעת לבין נתבע 1 הסכם שכירות בלתי מוגנת ביחס לדירה. ביום 20.1.13 נפטר הנתבע 1 . הנתבע 2 הוא בנו של הנתבע 1 והנתבעת 3 היא כלתו של הנתבע 1 . הנתבעים 2 ו- 3 ממשיכים להתגורר בדירות יחד עם שני ילדיהם הקטינים עד עצם היום הזה .

ביום 15.2.04 הגישה התובעת תביעה לסילוק ידם של הנתבעים מדירה 7 בת"א 1009/04 (להלן:" תביעה 1") וכן תביעה כספית לתשלום דמי שכירות. ביום 29.7.04 הגישה התובעת תביעה נוספת לסילוק ידם של הנתבעים גם מדירה 8 ותשלום דמי השכירות, במסגרת ת"א 3429/04 (להלן: "תביעה 2"). שתי התביעות אוחדו ע"י בית משפט השלום בקריות . בפסה"ד הראשון שניתן ביום 10.4.07 ע"י כב' השופטת איילת דגן, נדחו שתי התביעות. הנתבעים מציינים את המסקנות אליהן הגיעה השופטת בפסה"ד הראשון לפיהן התובעת יודעת היטב מזה שנים כי נתבע 2 מתגורר בדירה מאז לידתו ומאז נישא הוא מתגוררבדירה עם רעייתו וילדיהם . ראייה לכך מצויה בביקורי המעגל שעורכת התובעת בדירות ובמשך כל השנים צוינו עובדות אלו. כמו כן, שוברי התשלום ומכתבי ההתראה בדבר פיגורים בתשלום נשלחו גם על שם נתבעים 2 ו-3. בכל מכתבי ההתראה שנשלחו לנתבעים ע"י התובעת לא נטענה הטענה כי הם פולשים וטענה זו הועלתה לראשונה בכתב התביעה מיום 12.2.04. כב' השופטת דגן קבעה כי התנהלות התובעת מלמדת כי כל עוד שולמו הסכומים ע"י הנתבעים, לא הייתה התובעת דורשת את פינויים. כמו כן, נקבע בפסה"ד הראשון כי הנתבעים 2 ו- 3 אינם פולשים באופן עובדתי, אלא זו עשויה להיות שאלה משפטית האם בנסיבות העניין הם "דיירים ממשיכים" או לאו. נקבע כי לא ניתן לקבל את טענת התובעת כי הנתבעים 2 ו-3 מראש אינם בגדר דייר ממשיך ויש לסלקם מהדירה. עוד קבעה השופטת כי יש לחייב את הנתבעים לשלם שכירות סוציאלית ולא שכר דירה ראוי . נקבע כי בנסיבות העניין סעד של סילוק ידם של הנתבעים מהדירה הוא סעד פוגעני שאינו מידתי.

לטענת הנתבעים, לאחר פסה"ד הראשון שקטה התובעת על שמריה במשך שנתיים וחצי, במהלכן סברו הנתבעים כי בכך הסתיימו ההליכים כנגדם. בשנת 2011 נדהמו הנתבעים לגלות כי ביום 29.11.09 הגישה התובעת לבית משפט השלום בחיפה את תביעה 3, שהיא תביעה זהה במהותה לתביעות הקודמות. הנתבעים טוענים כי בשל מצוקתם הכלכלית הם לא היו מיוצגים במועד הגשת תביעה 3. כמו כן נטען כי לא ידעו ולא עודכנו כי עוד באותו היום הוגשה לבית משפט השלום בחיפה תביעה נוספת, תביעה 4 , גם היא בדומה לתביעות הקודמות.

ביום 24.1.10 התובעת הגישה בקשה לקבלת פסקי דין בהיעדר הגנה בתביעות 3 ו- 4.ביום 27.7.10 ניתנו פסקי הדין במעמד צד אחד, בהם נקבע כי על התובעים לסלק את ידם מהדירות וכן חויבו הנתבעים לשלם לתובעת חוב בגין שכר דירה , הוצאות ואחזקה . הנתבעים מדגישים כי בשום שלב במסגרת התביעות לא חשפה התובעת את דבר קיומו של פסה"ד הראשון ואף לא עדכנה את בית המשפט על קיומן של תביעות 3 ו-4, שהינן תביעות מקבילות.

הנתבעים הגישו בקשה להארכת ועד להגשת ביטול פסק הדין רק בתביעה 3, עליה ידעו. בקשה זו הוגשה ע"י עובדת סוציאלית ממקום עבודתה של נתבעת 3, בצירוף תצהירו הלקוני של נתבע 2, אשר לטענת הנתבעים ממחישים את חוסר האונים בו היו שרויים הנתבעים בשל אי הבנתם את ההליך המשפטי ומצב כלכלי הקשה. בקשה זו נדחתה כאמור ופסק הדין בתביעה השלישית נותר על כנו. לאחר שהתובעת הגישה את פסקי הדין בתביעות 3 ו-4 לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, נפתחו כנגד הנתבעים 2ו-3 שני תיקי הוצל"פ שמספריהם 02-1043511-1 ו- 02-2379-12-4.

כחמש שנים ממועד מתן פסקי הדין בתביעות 3 ו-4, הופתעו הנתבעים לקבל לידם "הודעה לחייב על פינוי" במסגרת תיקי ההוצל"פ. הנתבעים מציינים כי בעבר כבר ניתן צו פינוי כנגדם, אך פינויים נדחה לאחר שהוסבר להם ע"י מי מטעם התובעת כי אין מדובר בפינוי בפועל אלא באיום שכל מטרתו להפעיל לחץ על הנתבעים.

עוד טוענים הנתבעים להתנהלות בחוסר תום לב של התובעת עת עשתה דין לעצמה והגישה תביעות חדשות לבית המשפט בחיפה בעילה זהה לחלוטין לעילות התביעה שנדחו בפסה"ד הראשון. יתרה מזאת נטען כי במסגרת פגישות רבות שהתנהלו בין הצדדים תוך ניסיון להגיע להסדר, ביקשו הנתבעים לחתום על הסכם שכירות מול התובעת, אולם האחרונה סירבה ולא ציינה מעולם כי פסקי דין חלוטים מתנוססים מעל ראשם. הנתבעים מבקשים להפנות את תשומת לב בית המשפט לכך כי במידה ותדחה בקשתם ופסקי הדין יוותרו על כנם, הרי שהדבר יאפשר את פינוי הנתבעים ושני ילדיהם מהדירה והם יוותרו ללא קורת גג. הנתבעים חוזרים ומדגישים את מצבם הכלכלי הקשה וכי הוטלו עליהם עיקולים והגבלות כגון עיקול על חשבון הבנק של הנתבעים. כמו כן משכורתה של נתבעת 3 עוקלה כך שמידי חודש היא משלמת כ 2,000 ₪ לתיק ההוצל"פ. כמו כן, הוטל הגבלה על רישיון הנהיגה של נתבע 2 ומשכך הועבר האחרון מתפקידו כנהג וקיים חשש להמשך העסקתו במקום עבודתו.

לטענת הנתבעים, התובעת לא תיקנה את דרכיה כאשר לא הגישה גם בתביעות 3ו-4 כל הסבר באשר לגובה שכר הדירה אותו נדרשים הנתבעים לשלם. בנוסף לכך, גם אילו הנתבעים נדרשים לשלם שכר דירה חודשי בגובה 742 ש"ח כטענת התובעת, הרי שהסך הכולל שהיה על הנתבעים לשלם מיום 1.2.14 הוא 48,972 ₪ ולא 95,950 ₪ כפי שהתובעת דורשת ונספק לטובתה בהעדר הגנה .

3. ביום 7.10.15 הגישה התובעת תגובותיה לבקשות הנתבעים . נטען כי הנתבעים 2 ו-3 אינם יכולים לדבר מגרונו של הנתבע 1 אשר הלך לעולמו לאחר מתן פסקי הדין בתביעות 3 ו-4. הנתבעים אינם באים בנעליו ומשנפטר הסתיימה תקופת השכירות ולכן הנכס מוחזק בידי פולשים. נטען כי הנתבעים לא ביקשו כל הארכת מועד בהתייחס לפסק הדין שניתן עוד ביום 26.1.10 והומצא להם כדין. כמו כן, הנתבעים אחזו בידיהם החלטת בית משפט בתיק המקביל , מיום 3.11.11, אך הם לא נימקו את שתיקתם מאז ועד היום, למעט בעובדה שכעת התקבלה בידיהם הודעת פינוי. התובעת מציינת כי הליכי ההוצל"פ ננקטו כנגד הנתבעים 2 ו-3 בשני התיקים כאחד היות ופלשו לשתי הדירות כאחת . מודגש כי הליכי ההוצל"פ היו ידועים היטב לנתבעים מראשיתם, שכן הם ננקטו החל משנת 2011. לשיטת התובעת נראה כי הנתבעים ניסו את מזלם בבקשה לביטול פסק דין בתביעה 3 ומשנכשלו נמנעו מלהגיש בקשה בתביעה 4.

התובעת מעלה תמיהות רבות ביחס לטענות הנתבעים כי נודע להם על התביעה הרביעית רק ביום 5.5.15, שכן המסמכים עליהם מסתמכים הנתבעים מראים כי היו מודעים להליכים ביחס לשתי הדירות כאחת. גם אמירתם כי ידם אינה משגת מעלה שאלות שכן לא ברור כיצד יתכן שארבע שנים ידם לא הייתה משגת וכעת ידם משגת . ב"כ התובעת שואל האם עד כה ידם לא הייתה משגת כיוון שלא התקבלה הודעת פינוי? מהתנהלות זו מסיקה התובעת כי הליכי הגבייה נגד הנתבעים לא הטרידו אותם ולכן הם לא עשו דבר בנדון ורק בעקבות הודעת הפינוי החלו לפעול. עוד נטען ע"י התובעת כי הנתבעים ניכסו לעצמם נכסי מדינה, הם אינם משלמים על עבור השימוש בדירה וכל טענתם היא "דלים אנחנו" והרי נכתב "לא תהדר דל בריבו".

התובעת משיבה לטענות הנתבעים בדבר המצוקה שתגרם לאחרונים במידה וייאלצו לעזוב את ביתם, בכך שאם אכן הנתבעים זכאים לסיוע בדיור מהמדינה, הרי שאין הסיוע נשלל מהם והם יוכלו לקבלו. התובעת מבהירה ומדגישה כי בפסה"ד הראשון לא הוכרזו הנתבעים כבעלי הזכויות בדירה, אלא נקבע שלעניין זה עשויות להיות השלכות בשאלה האם הנתבעים 2 ו- 3 הם דיירים ממשיכים. כיוון שלא הונחה תשתית ראייתית מספקת לא נקבעו מסקנות בעניין. נכון להיום, הנתבעים 2 ו-3 אינם באים בגדר "דייר ממשיך" , לאחר שהתובעת והנתבעים נקטו הליכים מנהליים לבדוק את נושא זכאותם כדייר ממשיך ונתקבלו החלטות אשר דחו את בקשתם להיכלל כדיירים ממשיכים. אולם למרות ידיעת הנתבעים על ההחלטות, הם לא עשו דבר בנדון וגם החלטות אלו הפכו חלוטות. לטענת התובעת לנתבעים אין כל טענת הגנה וכל טענותיהם הן מחזור של טענות הגנה שנטענו בתביעות הקודמות. על כן זכאית התובעת שעקרון סופיות הדיון יחול גם על הליכים שהיא נוקטת.

4. ביום 20.12.15 הגישו הנתבעים את תשובתם לתגובת התובעת. נטען כי הנתבעים נכנסים תחת גידרו של המונח "דייר ממשיך" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי ומכוח סעיף 3 לאותו החוק. הנתבעים טוענים כי התובעת מודה ומציינת בסעיף 11 לתגובתה כי ישנה אפשרות לפיה זכאותו של מבקש 2 כדייר ממשיך קיימת ממועד מותו של נתבע 1. עוד נטען כי דווקא אופייה של התובעת כגוף ציבורי שכל לקוחותיו הם דלים , מטיל עליה חובה כפולה ומכופלת של זהירות ותום לב כלפי לקוחות אלו.

באשר לטענת התובעת כי הנתבעים עשו דין לעצמם ונכסו לעצמם נכסי מדינה, משיבים הנתבעים כי טענה זו הינה לא פחות מהזויה, כלשונם , שכן גרו בדירה ברציפות מאז חתם הנתבע 1 על הסכם השכירות מול התובעת. גם כעת, התובעת גובה דמי שכירות לאחר פטירת נתבע 1, כלומר חוזה השכירות השתכלל בע"פ ובהתנהגות ולכן הנתבעים זכאים להמשיך להחזיק ולהתגורר בדירה ללא הגבלה. למעשה, הנתבעים טוענים כי רכשו מעמד עצמאי של שוכרים בעלי זכות חוזית בדירה, בשל העובדה שהתגוררו בה שנים בידיעת ובהסכמת התובעת.

5. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להתקבל תוך חיוב הנתבעים בהוצאות התובעת . בנסיבות הקיימות אני רואה לנכון להעדיף את זכות הגישה לערכאות על פני העיקרון החשוב של סופיות הדיון. על כן, יש לבטל את שני פסקי הדין שניתנו בהיעדר הגנה, מהטעמים שיפורטו להלן.

6. 6. ראשית, הדרך העיקרית לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד היא בהתאם לקבוע בתקנה 201 לתקסד"א, כאשר לעניין זה יש להבחין בין שני מצבים. הראשון, כאשר נפל פגם בהליך המשפטי שבעקבותיו ניתן פסק הדין, אזי מוטלת החובה על בית המשפט לבטל את פסק הדין מחמת הצדק. לעומת זאת, המצב השני הוא כאשר לא נפל כל פגם בהליך המשפטי ולכן שיקול הדעת מסור לבית המשפט לעניין ביטול פסק דין. בענייננו, לא שוכנעתי כי נפל פגם מהותי בהליכים המשפטיים שהובילו למתן שני פסקי הדין שניתנו בהיעדר הגנה. גם אילו אכן לא ידעו הנתבעים על קיומן של תביעות 3 ו-4, הרי שבמעמד גילוי פסה"ד בתביעה 3 ע"י הנתבעים, שבעקבותיו אף הגישו עוד בשנת 2011 בקשה להארכת מועד לביטול פסה"ד שנדחתה, היה באפשרותם לדעת ולגלות את דבר קיומו של פסה"ד הנוסף בתביעה 4. כמו כן, הנתבעים מודים כי החל משנת 2011 הם משלמים כספים לשני תיקי הוצל"פ פתוחים בעניינם ובמסגרתם הוטלו עליהן הגבלות רבות. סביר להניח כי הנתבעים לא בחרו לשים כספם על קרן הצבי אלא ידעו היטב עבור מה הם משלמים ומאיזו סיבה נפתחו כנגדם אותם תיקי הוצל"פ. נראה כי לא נפל כל פגם בהליכים המשפטיים טרם מתן פסקי הדין . בנסיבות המקרה שלפני הפגם בדמות העדר איזכור של ההליכים בתביעות 1 ו 2 במסגרת כתב התביעה בתביעות 3 ו 4 אינו מאותם פגמים יסודיים המצדיקים לבדם להחזיר את הגלגל לאחור מבלי לבחון את טענות ההגנה כאשר הבקשות מוגשות באיחור של שנים . על כן, אין מקום לבטל את פסקי הדין מחובת הצדק, אלא אנו מצויים בגדרו של המצב השני בו ישנה אפשרות לבטל את פסקי הדין שניתנו בהעדר עפ"י שיקול דעת בית המשפט.

7. כאשר בית המשפט נדרש להפעיל את שיקול דעתו באם להיענות לבקשת ביטול פק הדין אם לאו, על בית המשפט לשקול שתי שאלות. האחת היא האם יש בפי המבקש טעם להצדקת מחדלו באי הגשת כתבי הגנה כנדרש. השנייה והמשמעותית יותר היא מהם סיכויי הצלחת הנתבע בהליך העיקרי אם יבוטל פסק הדין והאם ייגרם עיוות דין במידה ופסק הדין לא יבוטל. לעניין זה ראו: רע"א 2694/92 אינג' אליהו פבר נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל (מיום 5.8.92) (פורסם במאגרים) וכן, ע"א 5000/92 יהושע בן ציון נ' אוריאל גורני (מיום 20.2.94) (פורסם במאגרים).

באשר לשאלה הראשונה, כפי שהוסבר בסעיף הקודם הנתבעים התנהלו בדרך דיונית לקויה עד כי נראה כי לא עשו דבר כדי לבטל את פסקי הדין עד אשר נשלחה אליהם הודעת פינוי. רק בשלב זה פנו הנתבעים לקבלת ייעוץ משפטי. באשר להסבר הנתבעים למחדלם בדבר מצבם הכלכלי הרעוע שלא אפשר להם לפנות במועד לייעוץ שפטי, נקבע בפסיקה וכן נאמר גם בהחלטתי מיום 3.11.11 לעניין זה כי חוסר היכולת לממן עו"ד אינו טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד ובוודאי שלא ביטול פסק דין. אילו רצו הנתבעים לעמוד על זכויותיהם הדיוניות ולקחת חלק פעיל בהליכים המשפטיים שהתנהלו כנגדם, יכלו לפנות לסיוע המשפטי לקבלת ייעוץ. משלא עשו כן, אין לטעמי בדברי הנתבעים הסבר מניח את הדעת למחדלם. עם זאת , לא מצאתי לנכון לייחס לנתבעים זלזול בחובתם כבעלי דין להבדיל מהתרשלות ממשית .

לא נסתרה טענת הנתבעים לפיה בכל אותם שנים מאז ניתנו פסק הדין ועד המצאת הודעת הפינוי לא פעלה התובעת באופן ממשי כדי לפנות את הנתבעים מהדירה בהתאם לפסקי הדין . לא נסתרה טענת הנתבעים לפיה גם כאשר נשלחה להם הודעת פינוי קודמת , נאמר להם במפורש כי אין כוונה לפנותם בפועל אלא רק להפעיל עליהם לחץ . במצב דברים זה נראה כי התרופה המידתית למחדל הדיוני המשמעותי הינה חיוב בהוצאות ולא סגירת שערי בית המשפט בפני הנתבעים מבלי לבחון את טענות ההגנה שהעלו .

באשר לשאלה השנייה בדבר סיכויי הצלחת הנתבעים, הרי שהנתבעים העלו מספר טענות לפיהן נתבע 1 ז"ל רכש את הדירה . בנוסף נטען במכתבו של נתבע 2 כי כבר לפני מספר שנים הוא נרשם במחשבי התובעת כדייר ממשיך. ראוי לציין בהקשר זה כי לא הוצגו בתיק מסמכי רכישה אלא חוזי שכירות בלבד . בנושא זה נקבע בפסה"ד הראשון כי מעיון בכרונולוגיית מסמכי ביטול הרכישה והבקשות למעבר מרכישה לשכירות, עולות תמיהות רבות ונותרה "תחושה של התנהלות לא מסודרת" , כלשון פסה"ד. עוד נקבע בפסה"ד הראשון כי למרות שהסכם השכירות נחתם עם נתבע 1 ז"ל בלבד, הוא נכרת גם עם רעייתו ולעניין זה עשויות להיות השלכות בשאלה האם נתבעים 2 ו-3 הינם דיירים ממשיכים, בהתאם לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי. כמו כן, נקבע בפס"ד הראשון כי יש לחייב את הנתבעים בשכר דירה סוציאלי ולא בשכר דירה ראוי. גם בענייננו , כמו גם בתביעה המאוחדת הקודמת, נותרה בעינה השאלה האם הנתבעים חייבים לתובעת חוב כספי בגין שכר דירה שלא שולם ואם כן, מה גובהו. מכאן, שמן הראוי לדון לעומק בסוגיות מהותיות אלו בהליך משפטי נוסף, כאשר לתוצאת בירורן עשויה להיות השפעה הרת גורל על הנתבעים.

8. באשר לתובעת, בפסה"ד הראשון הועברה ביקורת ע"י בית המשפט על התנהלותה הדיונית אשר בגינה נדחו שתי התביעות הקודמות. גם בהליך זה לא השכילה התובעת לפרט מה גובה שכר הדירה אותו היו הנתבעים אמורים לשלם, לא צורפו מסמכי הועדות שדנו בבקשת הנתבעים להכרה כדיירים ממשיכים ולא ברור מדוע בקשתם זו נדחתה. התובעת לא ציינה בשום שלב במהלך ניהול תביעות 3 ו-4 עד קבלת פסקי הדין בהעדר בקשת רשות להתגונן , את דבר קיומם של ההליכים הקודמים ותוכנו של פסה"ד הראשון. יש בכך התנהלות דיונית לקויה הגובלת בחוסר תום לב.

9. אני ער לעובדה כי המבקשים הגישו את הבקשות כארבע שנים לאחר מתן פסקי הדין בהיעדר בתביעות 3 ו-4 ולאחר שכבר מספר שנים מתנהלים כנגד הנתבעים שני הליכי הוצל"פ. ברע"א 4538/11 מיטל צמח נ' דוד גבאי ואח' (מיום 3.1.13) (פורסם במאגרים) נקבע כי בשאלת ביטול פסק דין יש "לפזול" להליך העיקרי ולבחון את סיכוייו הלכאוריים. ראו גם: ע"א 32/83 ויולט אפל נ' דוד קפח, פ"ד ל"ז (3) 431 ו- רע"א (חי') 8101-07-15 עונאללה עונאללה נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (מיום 19.10.15) (פורסם במאגרים).

10. במצב הדברים האמור בו מחד הנתבעים התרשלו באופן ממשי בניהול עניינם ומנגד עומדות לרשותם טענות הגנה ממשיות שיש בכוחן לסייע להם בהמשך ההליכים ולאור מסקנתי לפיה גם התובעת נקטה בהתנהלות דיונית שאינה ראויה, אני רואה לנכון לקבל את בקשות הנתבעים תוך חיובם בהוצאות המותאמות למצבם הכלכלי הקשה כפי שעולה ממצורפי הבקשות ויש בהן כדי לפצות את התובעת באופן חלקי על החזרת הגלגל לאחור וסגירת תיקי ההוצל"פ .

בהחלטה זו נשקלו גם התוצאות האפשריות במידה ופסקי הדין לא יבוטלו. אני סבור שבמצב הנוכחי הותרת פסקי הדין על כנם תוביל לתוצאה קשה באופן קיצוני של סילוק הורים ושני ילדיהם מהדירה בה מתגורר הנתבע 2 מיום היוולדו, מבלי שניתן להם יומם בבית המשפט.

כיוון שהנתבעים לא ביקשו לתת להם רשות להתגונן וכיוון שגם בנוגע לממשות טענות ההגנה של הנתבעים רב הנסתר על הגלוי , בהעדר צירוף ההחלטות המינהליות הנזכרות בתגובה , מצאתי לנכון שלא ליתן לנתבעים רשות להתגונן במסגרת החלטה זו , חרף סמכותי לעשות

כן .

11. אשר על כן, אני מורה על ביטול שני פסקי הדין שניתנו בהיעדר הגנה בתיקים 33170-11-09 ו- 33176-11-09 ועל סגירת תיקי ההוצל"פ שמספרם 02-1043511-1 ו- 02-2379-12-4.

אני מחייב את הנתבעים 2 ו 3 לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪ .

הנתבעים יגישו בקשת רשות להתגונן בתיק המאוחד לא יאוחר מיום 16.2.16.

המזכירות תסרוק החלטה זו גם בתיק 33176-11-09 ותיישם את החלטתי בדבר איחוד הדיון בשני התיקים במסגרת תיק 33170-11-09 .

ניתנה היום, ט"ו טבת תשע"ו, 27 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.