1. החלטה זו עוסקת בשתי בקשות:

המבקשים עתרו לאיחוד הדיון בתביעה זו עם התביעות שמנהל הקיבוץ נגד שמעון קופר, אביו של המשיב.

המשיב עתר למתן ארכה להפקדת הערובה לפי החלטתי מיום 2.1.13.

רקע

2. בהחלטתי מיום 2.1.13, במסגרת הדיון בבקשה למתן צו מניעה זמני, פורטה בהרחבה השתלשלות העניינים, ולהלן אחזור על עיקרי הדברים הצריכים להכרעה זו.

3. קיבוץ אייל (להלן: הקיבוץ) הגיש תביעה נגד אביו של המשיב (להלן: קופר), במסגרתה התבקש צו המורה לקופר לפנות דירה בקיבוץ (להלן: הדירה). קופר התגורר בדירה עם רעייתו המנוחה, ג'ני סניורה מלמד (להלן: המנוחה), שהייתה חברת הקיבוץ. הקיבוץ טוען כי אין לקופר זכות להמשיך להתגורר בדירה (להלן: תביעת הפינוי). בנוסף לתביעת הפינוי, הוגשה תביעה כספית בגין דמי שימוש בדירה.

4. תביעת הפינוי הוגשה בשנת 2009, ונקבעו לה דיוני הוכחות למספר ימים בחודשים מרץ – אפריל 2013, החל מיום 11.3.13, וכן נקבעו סיכומים בעל פה ליום 11.6.13.

5. במהלך החודשים האחרונים (לפי טענת המשיב, בחודש 5/12), המשיב שהתגורר בדירה בהיותו ילד, יחד עם קופר – אביו והמנוחה, שב להתגורר בדירה.

6. לאחר שהקיבוץ ניסה לפנות את המשיב מהדירה, בדרך של "סעד עצמי" ביום 17.12.12, המשיב הגיש תביעה זו בגין החזרת החזקה, בצירוף בקשה למתן סעד זמני המורה לקיבוץ לא לפנותו מהדירה.

הקיבוץ, מצדו, הגיש בקשה לאחד את הדיון בתביעה זו עם תביעת הפינוי (נגד אביו של המשיב).

7. בהחלטה שניתנה ביום 2.1.13, במסגרת בקשת המשיב לצו מניעה זמני, שיאסור על הקיבוץ לפנותו ללא צו שיפוטי, נקבע כדלקמן:

א. המשיב הוכיח זכות לכאורה בתביעה זו, שהיא תביעה פוססורית להחזרת החזקה.

ב. על פני הדברים, ראוי לברר מהן זכויות הצדדים בתביעה זו לגופן (בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט לעשות כן, לפי הסיפא של סעיף 19 לחוק המקרקעין), ולשם כך לאחד תביעה זו עם תביעת הפינוי (סעיפים 29 – 31 להחלטה).

עם זאת, קבעתי כי אין מקום לעשות זאת, כל עוד הקיבוץ לא הגיש תביעת פינוי נגד המשיב (סעיפים 32 – 33 להחלטה).

ג. המשיב חויב בהפקדת ערובה בסך של 40,000 ₪ כתנאי למתן צו המניעה הזמני.

8. הקיבוץ הגיש כתב הגנה בתביעה זו. כמו כן, הוגשה על ידי הקיבוץ תביעה שכנגד, במסגרתה התבקשו צו פינוי נגד המשיב וכן סעד כספי בגין דמי שימוש.

במקביל, הקיבוץ חזר על בקשתו לאחד את הדיון בשתי התביעות: בתביעה זו ובתביעת הפינוי (נגד קופר).

9. המשיב הודיע כי בדעתו לערער על הקביעה לפיה עליו להפקיד ערובה בסכום שנקבע, ולפיכך ביקש ארכה להפקדתה.

בקשת האיחוד

10. לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה לאיחוד התביעות להתקבל, באופן שהדיון בזכויותיהם של הצדדים בתביעה זו לגופן ייעשה במסגרת הדיון בתביעת הפינוי, שהוגשה נגד קופר, אביו של המשיב.

התביעה הכספית שהגיש הקיבוץ נגד המשיב, תידון בנפרד אם יהיה בכך צורך (שכן פשיטא, שאם ייקבע כי למשיב ולאביו – קופר זכויות בדירה, מתייתר הצורך לדון בתביעה הכספית שהגיש הקיבוץ נגד המשיב).

להלן טעמיי.

11. תחילה, לפן המהותי:

המשיב לא העלה בתגובתו כל טענה לפיה איחוד הדיון בנושא זה אינו יעיל או אינו מתבקש.

אכן, מקרה זה הוא מקרה מובהק שבו איחוד הדיון בתובענות מתחייב.

בעניין זה, אין לי אלא להפנות לסעיפים 29 – 31 להחלטתי מיום 2.1.13. המשיב לא טען לזכות עצמאית בדירה, אלא לזכות מכוח זכותו של קופר אביו או מזכותה של המנוחה. אלו הן בדיוק הזכויות העומדות לדיון בתביעת הפינוי.

עסקינן, כפי שציינתי שם, באותה הדירה ממש ובזכותם של בן ואביו, הנובעת מאותו הליך שיוך דירות נטען, בקשר לאותה מנוחה, על סמך אותו תקנון ובאותו הקיבוץ.

בנסיבות העניין, מתחייב כי כאשר מסכת ראייתית ממושכת הדורשת מספר ימי דיונים, מסכת זהה, באותו עניין ממש, לא תובא פעמיים לפתחו של בית המשפט, שכן הדבר מצריך השקעת משאבים כפולה, הן של בית המשפט והן של הצדדים.

12. המשיב טען כי איחוד הדיון ידרוש דחיית כל המועדים בתביעת הפינוי, לאור המועדים הקבועים להגשת כתב הגנה מטעמו (בתביעה שכנגד), וכן ידרוש ביצועם של הליכים מקדמיים.

איני סבורה כך.

כפי שעולה מהחלטה זו ומהחלטתי מיום 2.1.13, הדיון בתיק זה בנושא זכויותיהם של הצדדים בלבד (ללא התביעה הכספית) אינו דורש כמעט ראיות חדשות מעבר לראיות הקיימות בתביעת הפינוי.

תביעתו של קופר, אביו של המשיב, מתנהלת בבית המשפט במשך שלוש שנים וחצי. קופר הגיש בקשת רשות להתגונן מפורטת כדבעי, שפרשה את מלוא יריעת המחלוקת, הן העובדתית והן המשפטית. במצב דברים זה, ראוי היה כי המשיב יניח תשתית ראייתית כלשהי, ולו פירוט מינימלי, לטענתו הסתמית כי ייפגעו זכויותיו הדיוניות. בזהירות המתבקשת, אציין כי קופר התמודד באופן מקיף ורציני עם תביעת הפינוי. קופר העלה קשת של טענות עובדתיות ומשפטיות בכל הנוגע לזכויותיו ולזכויות המנוחה. טענות אלו כללו, בין היתר, התייחסות מקיפה להליך השיוך, לשאלת השלמתו, לטענת השתק כלפי הקיבוץ בדבר השלמתו של הליך השיוך, לזכויות מכוח השקעות בדירה ושיפוץ, לשינוי אורחות החיים בקיבוץ, לאפשרות להשכרת דירות ועוד.

לפיכך, טענה סתמית לפיה איחוד הדיון ידרוש את דחיית שמיעתה של תביעת הפינוי, המתנהלת מעל לשלוש שנים בבית המשפט, בנסיבות המפורטות לעיל, אין בה די כדי למנוע את איחוד הדיון בנסיבות אלו.

בכל מקרה, אף לגופה של טענה זו, הפתרון הדיוני הוא קביעת מועד נוסף, רחוק, להשלמת ראיות המשיב, לרבות השלמות חקירה של עדים שנשמעו, אם קופר, לדעת המשיב, לא ימצה את כלל הראיות והחקירות הנגדיות.

13. זאת ועוד, המשיב עצמו שומט את הקרקע מתחת לעמדתו, בהסברו בבקשה למתן ארכה להפקדת ערובה כי איחוד הדיון מייתר את הפקדת הערובה.

המשיב אינו יכול לאחוז את המקל בשני קצותיו.

אדרבה, אם אכן יאוחד הדיון באופן שזכויות המשיב ואביו יידונו יחדיו, כך שזכויות כלל הצדדים יוכרעו בתוך מספר חודשים, יכול שיתעורר הצורך לשקול את נושא הפקדת הערובה. זאת, לנוכח נימוקי החלטתי מיום 2.1.13, לפיהם החיוב בהפקדת ערובה נובע, בין היתר, מכך שהתביעות ינוהלו בנפרד, ואם תביעת הפינוי תוכרע לרעת קופר, הרי הנזקים שייגרמו לקיבוץ לאחר מכן, ייגרמו על ידי המשיב בלבד.

אולם, המשיב אינו יכול להתנגד לאיחוד או לטעון לכך שיש לדחות את הדיונים מחד גיסא, ובאותה נשימה לטעון כי לנוכח האיחוד, אין מקום להפקדת הערובה מאידך גיסא.

באשר לבקשה למתן ארכה להפקדת הערובה

14. לא ניתן לשלול את טענת המשיב, לפיה קיים קשר בין החלטה אופרטיבית לפיה זכויות המשיב יידונו במאוחד עם תביעת קופר, ויוכרעו לגופן, לבין הפקדת הערובה. במצב כזה, לכאורה, הנזק שייגרם לקיבוץ כתוצאה מצו המניעה הזמני, הוא נזק שברובו חופף לתביעת קופר האמורה להתברר בחודשים הקרובים, זאת מבלי להביע עמדה בשאלת זכאותו של הקיבוץ לדמי שימוש בכל מקרה, מהמשיב, אם ייקבע כי אין לו זכות לשבת בדירה.

מאחר שלא באה לפניי בקשה להפחתת הערובה מטעם זה, ממילא איני יכולה להידרש לה. אולם, לנוכח החלטה זו לפיה הדיון יאוחד, ולנוכח הודעת המשיב על כוונתו לערער על ההחלטה מיום 2.1.13, בין היתר, תוך שימוש בנימוק של איחוד הדיונים, אני סבורה שקיים טעם לעכב את הפקדת הערובה, ועל כן אני מורה על הארכת המועד להפקדת הערובה עד ליום 3.2.13.

סיכום

15. לאור האמור, אני מורה כדלקמן:

א. אני מורה על איחוד הדיון בתביעה זו ובתביעה שכנגד של הקיבוץ, עם התביעות בתא"ק 34592-11-09 ות"א 30672-12-11.

הראיות בתביעה זו ובתביעה שכנגד יישמעו, בשלב זה, רק בנושא זכותו של המשיב בדירה.

ב. שמיעת ראיות בנושא התביעה הכספית של הקיבוץ נגד המשיב, אם בכלל תידרש - לפי תוצאות ההכרעה בדיונים המאוחדים, תתקיים בנפרד, ובהתאם להכרעה בתביעות הנ"ל.

ג. אני קובעת סדרי זמנים לתביעות בתיק זה כדלקמן:

כתב הגנה יוגש עד ליום 10.2.13.

הליכים מקדמיים יושלמו עד ליום 3.3.13.

כל בקשה מקדמית נוספת, תוגש עד ליום 7.3.13.

תצהירי עדות ראשית של שני הצדדים (כל אחד בתביעתו- הוא) יוגשו עד ליום 7.4.13, ותצהירי תשובה (כל אחד, ביחס לתביעת הצד שכנגד), יוגשו עד ליום 28.4.13.

אך ברור ומובן הוא כי לנוכח האיחוד, רשאי כל צד להודיע כי הוא מסתמך על ראיות שהוגשו או יוגשו בתביעת הפינוי.

אני קובעת מועד נוסף לשמיעת השלמת ראיות שהמשיב יבקש להביא בתיקים המאוחדים, ליום 6.5.13 שעה 9:00 לכל היום.

ככל שמועד זה אינו מתאים ליומנו של מי מב"כ הצדדים, עליו להגיש בקשה עם מועדים מתואמים בתוך 30 ימים מהיום.

המזכירות תפעל לאיחוד התיקים שצוינו בסעיף 15 (א) להחלטה זו וכן תודיע לצדדים.

ניתנה היום, ו' שבט תשע"ג, 17 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.