בפני בקשה להארכת מועד לביצוע צו הריסה שיפוטי (להלן: צו ההריסה"), אשר ניתן במסגרת גזר דין שניתן בתיק זה ביום 29.10.15 (להלן: "גזר הדין") ובמסגרתו הורה ביהמ"ש (כב' השופט קירס) למבקש, לבצע הריסה של מבנה שלד בשטח כולל של 500 מ"ר (להלן: המבנה"), אשר נבנה ללא היתר במקרקעין הידועים כחלקה 105 בגוש 14154 בכפר טובא זנגריה (להלן: "המקרקעין").

המועד האחרון לביצוע צו ההריסה נקבע, לפי גזר הדין, ליום 1.11.16.

רקע רלוונטי וטענות הצדדים

כאמור, ביום 29.10.15, נגזר דינו של המבקש אשר הורשע בביצוע עבודות בניה של המבנה. ביהמ"ש השית על הנאשם, בין היתר, תשלום קנס בסך של 60,000 ₪, חתימה על התחייבות וכפל אגרה וכן חייב אותו להרוס את המבנה החורג תוך 12 חודשים, אלא אם יושג היתר כדין.

עד היום המבקש לא הרס את המבנה ולא הושג היתר.

ביום 11.6.19 הונחה לפתחי הבקשה דנן (שהוגשה ללא תגובת ב"כ המשיבה כנדרש), במסגרתה, התבקשה דחייה של ביצוע צו ההריסה השיפוטי בשנים עשר חודשים נוספים.

המבקש טען כי הוא עושה מאמצים רבים לקבל היתר בניה ואף מנהל הליך משפטי כנגד רשות מקרקעי ישראל, בבית המשפט המחוזי בנצרת (ת"א 5547-11-15), ובשל עיכובים בהליך וללא רישום זכויותיו , טרם עלה בידו להשלים את ההליכים הנדרשים לקבלת היתר. עוד נטען כי נכון למועד הגשת הבקשה, מתנהלים מגעים מתקדמים בין הצדדים לתביעה האזרחית, לקראת הסדרת המחלוקת ביניהם ורישום הזכויות שלו במקרקעין.

המבקש הוסיף וטען כי מתן צו הריסה בעת הזו יהיה בו כדי לגרום לו לחסרון כיס.

מנגד טענה המשיבה כי דין הבקשה להידחות על הסף, עת נטען כי הבקשה אינה עומדת באף אחת מן ההוראות הקבועות בתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207) התשס"ט - 2008 (להלן: התקנות"). בהקשר זה נטען כי הבקשה הוגשה בחלוף המועד שניתן היה להגישה וללא תגובת המאשימה. כמו כן הבקשה הוגשה ללא תצהיר בעל מקצוע ביחס להליך התכנון וכן הוגשה ללא תצהיר הנאשם כנדרש. עוד ציינה ב"כ המשיבה את הוראת סע' 6 לתקנות, לפיה ביהמ"ש לא ידון בבקשה שלא התקיימו בה כל התנאים הקבועים בתקנות אלא מטעמים שירשמו. המשיבה הפנתה לפסיקה רלוונטית.

לגופו של עניין, נטען כי הבקשה מעלה טעם אחד המצדיק לכאורה את דחיית הבקשה ועניינו בסכסוך קנייני בין המבקש לבין רמ"י, אלא שסכסוך זה נשקל ע"י ביהמ"ש בגזר הדין. עתירה מנהלית שהוגשה ע"י המבקש בעניין זה נמחקה לבקשתו. עוד צוין כי אמנם המבקש הפנה לת"א 5547-11-15, אולם לא צורפו מסמכים רלוונטיים וכן המבקש לא פירט מהו השלב בו מצוי ההליך האמור ומה נטען בגדרו.

עוד נטען כי המבקש החל בהקמת המבנה לאחר שהגיש בקשה להיתר שלא הבשילה ואם לא די בכך, הרי שהמבקש לא קיים את צו ההריסה ואף המשיך את ביצוע העבודות עד לאכלוס המבנה.

לשיטת ב"כ המשיבה, יש לקיים צווים במועדם, למעט בנסיבות חריגות שאינן מתקיימות בענייננו, מה גם שאין היתר בהישג יד. (גם בהקשר זה הפנתה המאשימה לפסיקה רלוונטית לטעמה).

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שצורף, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות הן על הסף והן לגופה וזאת מן הטעמים הבאים:

אכן מצאתי כי הבקשה הוגשה בניגוד לתקנות וללא תגובת המשיבה כנדרש בתקנה 3 לתקנות.

מעבר לכך הרי שהבקשה לא נתמכה בתצהיר מטעמו של איש מקצוע, בנוגע לקיומם של הליכי תכנון שנעשו ביוזמת המבקש וזאת בניגוד להוראת סעיף 2 ג' לתקנות, וכן הבקשה לא הוגשה במסגרת מניין הימים הקבוע בתקנה 2 א' לתקנות אשר קובעת כי בקשה להארכת מועד לביצוע צו תוגש "לא יאוחר מעשרים ואחד ימים לפני המועד האחרון שנקבע לביצועו". ברי כי המועד להגשת הבקשה חלף עבר לו.

כמו כן , הסניגור הגדיל לעשות ואף לא סיפק הסברים לסיבה שבעטיה, הוגשה הבקשה בניגוד לתקנות.

התקנות נוקטות בלשון ברורה ויש לקיימן כלשונן.

יודגש כי סעיף 6 לתקנות קובעת בזו הלשון:

"בית המשפט לא ידון בבקשה שלא מתקיימים בה כל התנאים הקבועים בתקנות אלה, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו."

ההדגשות מכאן ואילך- אינן במקור- ד"נ.

עניינו הרואות כי המבקש התעלם, הלכה למעשה, מהוראות התקנות כאמור ואין להידרש לבקשה, אלא מטעמים מיוחדים שלא נראה כי קיימים כאן.

בהקשר זה יפים הדברים שנפסקו בפסק דינה של כב' השופטת אסתר הלמן בעפ"א 112/10 (מחוזי נצרת) מדינת ישראל, הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון נגד גבריאל נחמיאס (9.5.2010), לאמור:

"תכליתן של התקנות להסדיר את הפן הפרוצדורלי של הדיון בבקשות לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, באופן שימנע הגשתן של בקשות "בהולות" ויאפשר לבית המשפט לקבל מבעוד מועד תמונה מלאה ומקיפה של המצב התכנוני, בטרם ידון בבקשה.

תקנה 6 לתקנות קובעת בצורה מפורשת, כי "בית המשפט לא ידון בבקשה שלא מתקיימים בה כל התנאים הקבועים בתקנות אלה, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו". בכך הביע מתקין התקנות עמדתו, כי על בית המשפט להקפיד ולקיים את הוראות התקנות ואין להתיר סטייה מהן כדרך שגרה וללא נימוק מיוחד ומשכנע".

אכן הפרוצדורה היא אינה מיטת סדום ואין גם מחלוקת כי לביהמ"ש נתונה הסמכות להפעיל את שיקול דעתו ולבחון מתי ניתן לסטות מדרישות התקנות, אולם במקרה דנן לא מצאתי טעמים מיוחדים שמכוחם יש לאפשר למבקש לסטות מהוראות התקנות ובפרט שכאן לא הובאו כאלו כלל. (ראה גם בהקשר זה: ע"פ 4946/07 מקלדה נ' מ"י (19.2.2009).

להשלמת התמונה, הרי שדינה של הבקשה להידחות גם לגופה.

סעיף 254 ט לחוק התכנון והבניה התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק") קובע בזו הלשון:

"254ט.

(א)בעל זכות לגבי מקרקעין שניתן לגביהם צו מינהלי, צו לפי סעיף 235 או 237, או צו שיפוטי לפי פרק זה, לרבות צו שניתן לפי סעיף 254ב, או מי שהיה צד להליך לפי סעיף 254ח, הרואה את עצמו נפגע מצו כאמור, ולא חלות לגבי אותו צו הוראות סעיף 254ח, רשאי לבקש מבית המשפט כאמור בפסקאות (1) או (2) שלהלן לעכב את ביצוע הצו האמור:

(ד) (1) בית המשפט לא יעכב ביצוע צו בבקשה שהוגשה לפי סעיף זה אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו, ואם נוכח כי העבודה האסורה או השימוש האסור שלגביהם חל הצו אינם מסכנים את שלום הציבור או את בטיחותו;

(2)נוסף על האמור בפסקה (1), בית המשפט לא יעכב את ביצועו של צו הריסה שניתן לפי סעיפים 217, 221, 235, 237, 239 או 254ב אם העבודה האסורה אינה תואמת את התכנית החלה על המקרקעין או אם מצא כי העבודה שלגביה ניתן הצו נמשכה, לאחר שהומצא הצו; לעניין זה, "תכנית" – תכנית שניתן להוציא מכוחה היתר בנייה בלא צורך באישורה של תכנית נוספת."

בעניינינו, המבקש לא צירף מסמכים שיהיה בהם כדי להעיד שהמבנה מושא צו ההריסה, אינו מסכן את שלום הציבור או את בטיחותו.

כמו כן, אין בנסיבות אלו טעמים מיוחדים המחייבים את קבלת הבקשה.

אמנם המבקש ציין בבקשתו כי מתנהל הליך אזרחי בבית המשפט המחוזי בנצרת, בנוגע לזכויותיו במקרקעין, אולם טענה זו לא בוססה כדבעי ולא ניתן להבין מטענות המבקש מה מהות ההליך, באיזה שלב הוא עומד ומהם אותם מגעים מתקדמים להסדרת המחלקות, מהן המחלוקות ומתי ימוצו. כמו כן לא צורפו מסמכים רלוונטיים שיכול שהיה בהם להוות טעם כלשהו שיכל להצדיק הארכת מועד ביצוע צו ההריסה.

יותר מכך אומר כי ברי כי אין במקרה דנן היתר בניה בר השגה בטווח מידי או קרוב וגם טעם אפשרי זה שכידוע, יש בו כדי להוות טעם מיוחד להארכת מועד לביצוע צו הריסה, אינו מתקיים כאן. כעולה מטענות המבקש זכויותיו במקרקעין טרם נרשמו ולא הוחל עדיין בתהליך להשגת היתר בניה, כמו כן לא ברור כלל האם במצב הקיים, בקשתו להיתר תאושר והאם ניתן יהיה לקבל היתר.

סבורני כי בנסיבות אלו, האופק התכנוני אינו ברור כלל ואף מתן היתר אינו נראה לעין.

טרם סיום אוסיף ואציין כי מעבר לפן הפרוצדורלי, לא מצאתי בבקשה כל נימוק משפטי מבוסס או נימוקים כבדי משקל אחרים, אשר יהיה בכוחם כדי להטות את כף המאזניים לעבר קבלת הבקשה.

לא נעלמו מעיני דברי הסניגור כפי שהובאו בגזר הדין באשר לנסיבות בגינן לא ניתן היה לקבל היתר בניה, אולם כפי האמור לעיל, לא ברור מה קרה מאז מתן גזר הדין ומה נפקותו של ההליך האזרחי ביחס להליך התכנוני והאפשרות לקבלת היתר.

בנוגע לעתירה המנהלית ( עת"מ 46744-12-14), הרי שעולה מגזר הדין כי העתירה נמחקה לבקשת הצדדים לצורך ניהול מו"מ, אולם לא נהיר מה עלה בגורלו.

לפיכך, שעה שרב הנסתר על הגלוי, סבורני כי אין הצדקה, ובפרט בהתאם לנתונים שהוצגו בפניי, להאריך את מועד ביצוע צו ההריסה.

לאור כל האמור, דין הבקשה להידחות.

המבקש ישא בהוצאות המשיבה כדי סך של 1,500 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תעביר ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ל' סיוון תשע"ט, 03 יולי 2019, בהעדר הצדדים.