1. נגד הנאשמות הוגש ביום 30.11.2009 כתב אישום בו הואשמו בביצוע עבירה של אי קיום צו בית משפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה).

תמצית פרק העובדות שבכתב האישום הינה כדלקמן: נגד הנאשמות הוגש בבית משפט זה כתב אישום בתיק עמק 20259/03, בו הואשמו בביצוע עבודות הכוללות בניית מבנה מגורים בשטח של כ-60 מ"ר מבלוקים ובטון, ללא היתר ובשימוש במבנה ללא היתר, במגרש 2 בחלק מחלקה 3 בגוש 13960 (כיום חלקה 8 בגוש 14149) בטובא-זנגריה, המהווים עבירות לפי סעיפים 145(א)(2), 145(א)(3), 204(א) ו-208 לחוק התכנון והבניה.

ביום 29.12.2003 נדונו הנאשמות והורשעו בביצוע עבירות אלו, ובמסגרת גזר הדין ציווה עליהן בית המשפט להרוס את המבנה תוך ששה חודשים.

בביקורות שנערכו ביום 10.2.2009 וביום 23.7.2009 התגלה כי הנאשמות לא קיימו את צו ההריסה האמור, למרות שלא קיבלו היתר בניה כדין.

2. בדיון ביום 24.6.2012 הודתה הנאשמת מס' 2 (להלן: הנאשמת), באמצעות סנגורה, בעובדות כתב האישום, והורשעה בביצוע העבירה של אי קיום צו בית משפט.

3. בדיון ביום 7.2.2013 השמיעו באי-כוח הצדדים את טיעוניהם לעונש. בא-כוח המאשימה הדגיש את התמשכות העבירה במשך תשע שנים, ולאור הודאת הנאשמת ביקש להימנע מהטלת מאסר בפועל, אלא להסתפק במאסר על תנאי, קנס וחתימה על התחייבות להימנע מביצוע עבירות על חוק התכנון והבניה.

הסנגור הדגיש כי המבנה שהריסתו נדרשה משמש למגורי הנאשמת ושניים מילדיה, אשר התגרשה מבעלה, וכי למעשה אין באפשרות הנאשמת לקבל היתר לבניה לאור בעיות קניניות הטעונות הסדרה עם רשות מקרקעי ישראל. עוד הדגיש את מצבה הכלכלי הקשה של הנאשמת, שאין לה מקור הכנסה והיא מקבלת קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי. הנאשמת עצמה העידה על מצבה הכלכלי הקשה.

שיקולי ענישה

4. העיקרון המנחה בגזירת העונש הינו עקרון ההלימה, דהיינו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג העונש ומידת העונש המוטל עליו (ראו: סעיף 40ב לחוק העונשין). בטרם יקבע בית המשפט את העונש המתאים לנאשמת, עליו לבחון ולקבוע מהו מתחם העונש ההולם את מעשה העבירה שהיא ביצעה בהתאם לעקרון ההלימה. קביעת המתחם תעשה לאור חמישה פרמטרים: (1) הערך החברתי הנפגע; (2) מידת הפגיעה בערך זה; (3) מדיניות הענישה הנהוגה; (4) נסיבות הקשורות בביצוע העבירה (המפורטות בסעיף 40ט לחוק העונשין, ונסיבות נוספות, כאמור בסעיף 40יב); (5) לגבי מתחם עונש הכולל קנס – מצבה הכלכלי של הנאשמת (ראו סעיף 40ח לחוק העונשין).

5. כאשר מדובר בעבירה על חוק התכנון והבניה, הערך החברתי הנפגע הינו שלטון החוק והסדר הציבורי. במקרה הנוכחי פגעה הנאשמת בערך זה בכך שלא קיימה במועד שנקבע בגזר הדין את צו ההריסה. מדיניות הענישה בעבירות על חוק התכנון והבניה, כפי שנקבעה פעמים רבות על ידי בית המשפט העליון, הינה מדיניות של הרתעה של הנאשם הספציפי ושל עבריינים פוטנציאליים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. נפסק כי על בתי המשפט לתת יד למאבק בעבירות אלו, שהפכו לחזון נפרץ, ולהחמיר עם אלו אשר בונים ועושים שימוש במקרקעין באופן השם את החוק ללעג ולקלס. באשר לעבירה של אי קיום צו בית המשפט - שעונשה המירבי הוא שנת מאסר וקנס לכל יום בו מתמשכת העבירה, בהתאם לסעיף 61(ג) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 - דגלו בתי המשפט במדיניות של החמרה מיוחדת, וזאת על מנת שההרתעה תהיה ברורה ונהירה לכל. נפסק כי העונש המתאים למי שמפר צו שיפוטי המורה לו להרוס מבנה, הוא מאסר בפועל.

6. ברע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' מלכיאל (פורסם בנבו, 23.6.2011) עמדה הנשיאה ביניש (בפס' 14 לפסק דינה) על חומרת העבירה המתמשכת של אי קיום צו בית משפט:

"כידוע, עבריינות התכנון והבניה הוגדרה זה מכבר על ידי בית משפט זה כ"מכת מדינה". מערכת אכיפת החוק ניצבת בנושא זה מול קשיים רבים ובפני תופעות של זלזול בוטה בהוראות החוק ובצווים שיפוטיים מצד עברייני הבנייה (ראו לדוגמה: פרשת נאיף, בפסקה 9 לפסק דיני; פרשת פור, בעמ' 536-535; רע"פ 4203/03 בויראת נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (29.6.2003); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (22.5.2005)). במצב דברים זה, מן הראוי לא להחסיר מידי המדינה כלים חיוניים למאבק בפשיעה, אלא לאפשר לה למצות את הדין עם עברייני הבנייה לפי הכללים הרגילים. התוצאה אליה הגעתי מתמרצת אף את הנאשמים עצמם לנהל את ההליך השיפוטי ביעילות ובזריזות, וכמובן – לשים קץ להתנהגותם העבריינית בהקדם, ביודעם כי הימשכותה מעצימה את משקלה וחומרתה של העבירה בה הם מואשמים".

7. בעפ"א (מחוזי נצ') 2301-04-08 ולפיש נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל (פורסם בנבו, 26.1.2010) נאמר:

"בהקשר לעבירה של הפרת צו שיפוטי עפ"י ס' 210 לחוק יש להזכיר כי עסקינן בעבירה נמשכת, כאשר אי קיום צו ההריסה מהווה עבירה חדשה מדי יום ביומו (ראה ע"פ 450/77 ברוך בעל - טכסא נ' מ"י פד"י ל"ב (2) 152, 158). יתרה מזאת, אף נקבע כי ניתן להגיש כתב אישום בגין העבירה הנ"ל כל עוד לא תמה הפרת הצו השיפוטי, זאת אף אם הוגש כבר כתב אישום נגד אותו אדם בגין הפרת הצו השיפוטי במשך פרק זמן מסויים, ראה דנ"פ 7694/97 איוב נ' ועדת התכנון והבניה, מעלה חרמון (מיום 6/2/98). להוסיף כי גם העובדה לפיה בימ"ש מאפשר לועדה המקומית להרוס בניה בלתי חוקית בעצמה, ממועד מסויים או בכלל, אין בה כדי לפטור את הנאשם מחובתו להרוס את המבנה וכל עוד אין הוא עושה זאת, הוא ממשיך לשאת באחריות הפרת הצו השיפוטי. בנדון ראה רע"פ 11920/04 נאיף נ' מ"י (מיום 11/4/07))".

8. על הענישה הראויה במקרים כגון אלו שבפנינו עמדה הנשיאה ביניש בפס' 9 לפסק דינה ברע"פ 11920/04 נאיף נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.3.2007):

"בית משפט זה פסק בעבר כי בעבירות של הפרת צווים שיפוטיים בתחום התכנון והבניה מן הראוי ככלל להטיל עונשי מאסר בפועל של ממש. זאת, הן נוכח הצורך להיאבק בעבירות של בנייה בלתי חוקית, שזה מכבר הוכרו על ידי בית משפט זה כ"מכת מדינה", והן נוכח הפגיעה החמורה בשלטון החוק שנגרמת כתוצאה מהפרתם של צווים שיפוטיים (ראו לדוגמה: ר"ע 23/83 פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 533, 536-535; רע"פ 4203/03 בויראת נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (לא פורסם); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם))".

9. באשר לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה יש להביא בחשבון כי מדובר בעבירה מתמשכת על פני שנים רבות.

10. על בסיס פרמטרים אלו הנני קובע כי לגבי העבירה של אי קיום צו בית משפט מתחם עונש המאסר נע בין שני חודשי מאסר על תנאי לששה חודשי מאסר בפועל וכי מתחם הקנס ההולם נע בין סך 15,000 ₪ לבין לסך של 80,000 ₪.

11. בגזירת העונש המתאים לנאשמת במסגרת מתחם העונש יש להביא בחשבון נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות (ראו: סעיף 40ג(ב) לחוק העונשין), כמפורט בסעיף 40יא וסעיף 40יב לחוק העונשין, תוך התחשבות בשיקול ההרתעה האישית (סעיף 40ו לחוק העונשין) ושיקול הרתעת הרבים (סעיף 40ז לחוק העונשין).

במקרה הנוכחי יש לזקוף לזכות הנאשמת את הודאתה בביצוע המעשה שהצמיח את העבירה וליתן את המשקל המתאים למצבה הכלכלי, אף כי לא הומצאו כל מסמכים המצביעים על המצב.

12. בטרם יגזור בית המשפט את העונש המתאים במסגרת מתחם העונש ההולם, עליו לבחון האם יש מקום לחריגה ממתחם זה, בין אם למעלה (לשם הגנה על שלום הציבור, בתנאי סעיף 40ה לחוק העונשין) ובין אם למטה (לאור השיקול השיקומי, כאמור בסעיף 40ד לחוק העונשין). במקרה הנוכחי אין מקום לחריגה ממתחמי העונש שקבעתי לעיל.

13. לאור זאת, הנני מטיל על הנאשמת את העונשים הבאים:

א. מאסר על תנאי למשך שני חודשים, והתנאי הוא שבמשך תקופה של שנתיים מהיום היא תעבור עבירה לפי אחד או יותר מהסעיפים 145, 204 ו-210 לחוק התכנון והבניה ותורשע בביצועה, בין בתקופת התנאי ובין לאחריה.

ב. קנס בסך 15,000 ₪ או 30 ימי מאסר תחתיו. הקנס ישולם ב-30 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 15.1.2014 ובכל 15 לכל חודש קלנדרי שלאחריו. אם לא יבוצע תשלום במועדו, תעמוד כל יתרת הקנס לפירעון מיידי.

ג. הנאשמת תחתום על התחייבות בסך 10,000 ₪ למשך שנתיים להימנע מביצוע העבירות בהן הורשעה בתיק זה. אם לא תחתום – תאסר למשך 30 יום או עד שתחתום.

זכות ערעור תוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ב כסלו תשע"ד, 25 נובמבר 2013, במעמד הנאשמת מס' 2 ובאי כוח הצדדים.