1. בפני טענה מקדמית של הגנה מן הצדק, עקב אי קיום חובת היידוע וזכות השימוע של הנאשמת בטרם הוגש נגדה כתב האישום בגין ביצוע עבירה של אי קיום צו בית משפט. מה היקף השתרעותה של זכות השימוע, כשמדובר בעבירה שאיננה מסוג פשע, ומה תרופתה של הנאשמת שלא זכתה להשמיע טענותיה בטרם הוגש כתב האישום ?

כתב האישום וסקירת ההליכים עד כה

2. ביום 30.11.2009 הוגש נגד הנאשמת כתב אישום, בו הואשמה בביצוע עבירה של אי קיום צו בית משפט, על-פי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). תמצית פרק העובדות שבכתב האישום הינה כדלקמן:

* כתב האישום הראשון: בת"פ 664/90 בבית משפט השלום בצפת הורשעה הנאשמת בביצוע עבירות לפי סעיפים 145א(2), 204(א)-(ב) ו-208 לחוק התכנון והבניה, ובמסגרת גזר הדין מיום 20.6.2000 היא נצטוותה להרוס תוך 12 חודשים משטח בטון יסוד לבית מגורים ששטחו 105 מ"ר המצוי בחלק מחלקה 3 בגוש 13960 בטובא-זנגריה.

* כתב האישום השני: בת"פ 1014/02, שהוגש נגד הנאשמת בבית משפט השלום בצפת ביום 1.1.2002, בגין אי קיום צו ההריסה נשוא כתב האישום הראשון, היא הורשעה ביום 28.1.2002 בביצוע עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה.

* כתב האישום השלישי: ביום 5.12.2002 הוגש נגד הנאשמת כתב אישום, שסומן ת.פ. 2511/02, ובו שני אישומים: באישום הראשון הואשמה הנאשמת בביצוע עבירה על-פי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, עקב אי קיום צו ההריסה נשוא כתב האישום הראשון, ובאישום השני היא הואשמה בביצוע עבירות לפי סעיפים 145א(2), 204(א) ו-208 לחוק התכנון והבניה, בגין ביצוע עבודות השלמה ללא היתר לבנייה נשוא כתב האישום הראשון. ביום 25.5.2003 הורשעה הנאשמת בכל האישומים ונצטוותה להרוס תוך 12 חודשים את הבניה, שכללה בנוסף למבנה נשוא כתב האישום הראשון אף את עבודות ההשלמה.

בביקורות שנערכו ביום 22.1.2009 וביום 23.7.2009 נמצא כי הנאשמת לא ביצעה את צו ההריסה נשוא כתב האישום הראשון.

בכתב האישום הנוכחי ציינה המאשימה כי קיימת אפשרות שהיא תבקש מבית המשפט להטיל על הנאשמת עונש מאסר בפועל.

3. ביום 29.4.2010 פנתה הנאשמת לבית משפט בבקשה בכתב למנות לה סניגור. בהחלטת השופט נדל מיום 2.5.2010 נקבע כי על הנאשמת לפנות אל הסניגוריה הציבורית בנצרת ולהמציא לבית המשפט תוך 60 יום את החלטתה. בדיון שהתקיים בפניי ביום 27.9.2011 טענה הנאשמת כי עורך דינה, שבשמו לא ידעה לנקוב, ביקש ממנה לדחות את הדיון, וציינה כי אינה חשה בטוב. דחיתי את הבקשה לדחיית מועד ההקראה והקראתי באוזניה את כתב האישום. לאחר שהנאשמת ציינה כי הבינה את כתב האישום והודתה בעובדות המפורטות בו, הרשעתי אותה בביצוע העבירה נשוא כתב אישום זה.

4. בדיון שהתקיים ביום 24.6.2012, ובו נכח לראשונה סניגורה של הנאשמת, נעתרתי לבקשתו להורות על ביטול הכרעת הדין מיום 27.9.2011, מאחר והיא ניתנה בשלב בו הנאשמת לא הייתה מיוצגת. כן נעתרתי לבקשת המאשימה לתיקון כתב האישום. בכתב האישום המתוקן, שהוגש ביום 24.6.2012, נמחקה מפרשת העובדות הפסקה המתייחסת לכתב האישום השני.

הטענה המקדמית

5. בדיון ביום 8.4.2013 העלה הסניגור את הטענה המקדמית של הגנה מן הצדק, ולפיה יש לבטל את כתב האישום מאחר וערב הגשתו לא נערך לנאשמת שימוע.

6. העובדות הרלבנטיות, אשר הוסכמו על באי-כוח הצדדים, היו כדלקמן: המאשימה שלחה אל הנאשמת בדואר רשום מכתב (ת/4), הנושא תאריך 18.2.2009 וכותרת "עבירה על-פי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 - התראה וזימון לגביית עדות", ובו צויין כי ביקורת מיום 22.1.2009 העלתה כי טרם קויים צו הריסה נשוא האישום הראשון. במכתב זומנה הנאשמת להגיע למשרדי המאשימה ביום 26.2.2009 בשעה 11:30. דא עקא, שהמעטפה ובתוכה המכתב (ואשר על פניה נכתב: "לכבוד הייב רמזיה (עתמנא) כ. טובא") חזרה אל המאשימה-השולחת, בציון הערה: "לא נדרש". מכתב נוסף (ת/1) נשלח ביום 16.8.2009 על-ידי המאשימה, בדואר רשום (ת/2) עם אישור מסירה, ובו צויין כי ביקורת מיום 8.3.2009 העלתה כי טרם נהרס המבנה שעל הריסתו הורה בית משפט. במכתב זומנה הנאשמת להגיע למשרדי המאשימה ביום 1.9.2009 בשעה 08:30. אף מעטפה זו (אשר על פניה נכתב: "אל עתמנה רמזיה הייב, ת"ז 055155782, כפר טובא") חזרה ביום 2.9.2009 בציון ההערה: "לא נדרש" (ת/3).

7. לטענת הסניגור, ביטול כתב אישום, במידה ולא קדם להגשתו שימוע ולא נשמעה תחילה גרסתה של הנאשמת, מעוגן בפסיקה אליה הוא הפנה את בית המשפט. כך, למשל, בתו"ב (שלום, קריות) 15398-03-10 ועדה מקומית לתכנון ובניה בקעת בית הכרם נ' מוחמד (פורסם בנבו, 16.1.2013) (להלן: פסק דין מוחמד) הוגש כתב אישום בגין ביצוע עבירה של אי קיום צו בית משפט, מבלי שהנאשם זומן לחקירה ערב הגשת כתב האישום. השופטת תדמור-זמיר בחנה את הטענה המקדמית על פי שלבי "המבחן המשולש", והגיעה למסקנה כי לא ניתן לרפא את הפגם באמצעים מתונים יותר מאשר ביטולו, כגון תיקונו לאחר חקירת הנאשם, ולפיכך הורתה על ביטולו.

8. בא-כוח המאשימה טען כי אמנם לא התקיים שימוע בטרם הגשת כתב האישום, אולם הנאשמת זומנה כדין לשימוע; כי מכתבי הזימון נשלחו לאותה כתובת אליה נשלחו לנאשמת מכתבים אחרים שהגיעו לידיה; וכי הטענה המקדמית לא הועלתה בהזדמנות הראשונה, אלא רק בחלוף ארבע שנים ממועד הגשת כתב האישום המקורי.

חובת היידוע וזכות השימוע

9. מהיכן צמחה ומה מעמדה של הזכות להשמיע טענות בטרם תיפגע זכות מזכויותיו של האזרח בידי רשות שלטונית? בבג"ץ 3495/06 הרב הראשי לישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (פורסם בנבו, 30.7.2007) (להלן: ענין הרב הראשי לישראל)) הודגש כי מדובר בעיקרון שעיגונו ההיסטורי נמצא בכללי הצדק הטבעי, אך ככל זכות אחרת במשפט, אין היא מוחלטת אלא זכות יחסית שהיקפה ודרכי הגשמתה נגזרים מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. לעתים עומדים מול זכות השימוע או הטיעון אינטרסים מתחרים, כגון ההגנה על תקינות תפקודה של הרשות ויעילות עבודתה או שמירה מפני שיבוש הליכי ביקורת או חקירה. במקרים כאלה, ייקבעו היקפה ודרכי הגשמתה של זכות הטיעון תוך איזון בין מכלול הזכויות והאינטרסים הרלוונטיים לעניין בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. לפיכך, ייתכנו מקרים בהם על-אף הפרתה של זכות הטיעון תעמוד החלטת הרשות בעינה.

10. בענייננו, הזכות להשמיע טענות בטרם תיפגע זכותו של אזרח בידי רשות שלטונית קשורה לניהול משפט פלילי. הזכות למשפט תקין והוגן מעוגנת בערך כבוד האדם לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (בג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא(2) 757, 782 (1997); ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 31.12.2008)). מהזכות למשפט תקין והוגן, שהוגדרה כזכות חוקתית, נגזרות זכויות משנה, כמו זכות השימוע (בג"ץ 962/07 לירן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פס' 47 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (פורסם בנבו, 1.4.2007)), הזכות שכל טענה של חשוד תיחקר באופן הראוי (ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל, פס' ז' לפסק דינו של השופט רובינשטיין (פורסם בנבו, 18.5.2006) (להלן: ענין אלחורטי)) ועיקרון פומביות הדיון (בש"פ 8698/05 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 168, 172 (2005)).

11. זכות חשוד שכל טענותיו יחקרו כדבעי הינה "זכות אחות" לזכות השימוע של חשוד. זכות זו הוגדרה בע"פ (מחוזי חי') 1584/04 אלמרין נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 3.2.2005), אשר נזכר בפסק דין מוחמד, כ"זכות חוקתית המהווה פועל יוצא של הזכות למשפט הוגן". אולם תוצאתה של הפרת זכות זו, שמשמעותו הינה מחדל חקירתי, איננה זיכוי, במידה וחומר הראיות הקיים בתיק מבסס את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו: ענין אלחורטי, שם; רע"פ 8305/11 אבו נ' מדינת ישראל, פס' ט' לפסק דינו של השופט רובינשטיין (פורסם בנבו, 15.11.2011)).

12. חובת היידוע וזכות השימוע של חשוד בטרם יוגש נגדו כתב אישום קבועה בסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ). הוראת סעיף זה מחייבת - בכפוף לסייגים מסוימים - מתן זכות טיעון לחשוד בעבירת פשע בפני רשות התביעה, וזאת בטרם קבלת החלטה על הגשת כתב-אישום. תכליתו של סעיף זה הינה יצירת הסדר אחיד בנוגע למתן זכות טיעון לחשודים בפלילים בטרם הגשת כתבי-אישום נגדם, והוא נחקק מתוך שאיפה לאזן בין הצורך לשמור על עקרון השוויון בפני החוק לבין האינטרס הציבורי בהגנה על יעילות עבודתן של רשויות התביעה (ראו: פס' 18 לפסק דינה של הנשיאה ביניש בענין הרב הראשי לישראל)). מניתוח פסקי-דין שקדמו לתיקון החסד"פ בו הוסף סעיף 60א, ובהם השיבה הפסיקה בשלילה לשאלה האם יש בעיקרי הצדק הטבעי כדי לחייב מתן זכות טיעון לחשוד בפלילים בטרם הגשת כתב-אישום נגדו, נקבע על-ידי הנשיאה ביניש בענין הרב הראשי לישראל כי זכות הטיעון הקבועה כיום בסעיף 60א לחסד"פ אינה מעוגנת בעיקרי הצדק הטבעי ובעקרונות היסוד של הליך מנהלי תקין, והיא קמה רק מכוח הוראתו המפורשת של המחוקק.

בסעיפי המשנה של סעיף 60א האמור מצויות הוראות המאפשרות הגשת כתב אישום בעבירה מסוג פשע אף מבלי שקוימה חובת היידוע וזכות השימוע. לדוגמה בה נדחתה טענה מקדמית של הגנה מן הצדק בנסיבות כאלו, ראו: תפ"ח (מחוזי ת"א) 1049/07 כהן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.7.2007).

אולם בענייננו, העבירה נשוא כתב אישום זה איננה מסוג "פשע", כהגדרתו בסעיף 24 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ולפיכך לא חל סעיף 60א לחסד"פ לגבי חקירה הנוגעת לה.

13. אייחד מלים ספורות לזכות השימוע הקיימת במשפט המנהלי הישראלי. בית המשפט העליון פסק כי ככל שהתוצאות של ההחלטה השלטונית חמורות יותר ובלתי הדירות, גם חיוני יותר שהאדם הנוגע בדבר יוכל להשמיע השגותיו ולהביא תגובתו לטענות נגדו, כדי לנסות ולהפריכן (ראו בג"צ 358/88 האגודה לזכויות האזרח בישראל ואח' נ' אלוף פיקוד המרכז, פ"ד מג(3) 529, 540 (1989); בג"ץ 5973/92 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הביטחון, פ"ד מז(1) 267, 285 (1993)).

בבג"ץ 2911/94 באקי נ' מנכ"ל משרד הפנים, פ"ד מח(5) 290, 307-305 (1994) (להלן: פסק דין באקי) ציין השופט זמיר כי רשות מוסמכת, שמוטלת עליה חובת השימוע, חייבת לקיים את השימוע לפני קבלת החלטה, ואם לא עשתה כן - ואפילו הציעה לקיים שימוע לאחר קבלת ההחלטה - הרי היא הפרה את חובת השימוע. בדונו בשאלה אודות נפקות ההפרה של חובת השימוע, הסתמך השופט זמיר על תורת הבטלות היחסית, על פיה יש להתאים את נסיבות ההפרה לנסיבות המקרה, והעניין מסור לשיקול דעת של בית המשפט בכל מקרה. נקבע כי בית המשפט עשוי לשקול, בין היתר, את חומרת ההפרה, מתי מותקפת ההחלטה, מה הנזק שנגרם לאדם משום שנמנע ממנו שימוע מוקדם, מה הנזק שעלול להיגרם לציבור אם תבוטל ההחלטה ומה הסיכוי לתקן את המעוות בדרך של שימוע מאוחר, שהינו "הרע במיעוטו". בין שתי הקצוות של תוצאות אפשריות - ביטול ההחלטה או הותרתה על כנה - קיימת קשת של אפשרויות, כמו ביטול ההחלטה באופן שאינו מונע קבלת החלטה חדשה לאחר השימוע המאוחר, שניתן להיעשות בפני אדם שלא היה מעורב בהחלטה הראשונה.

14. אסכם סיכום-ביניים את דרך הילוכי עד כה: ירדתי במדרג הזכויות, מהמדרגה העליונה של הזכות להשמיע טענות בטרם תיפגע זכות האזרח על-ידי רשות שלטונית, אל המדרגה השניה - של הזכות החוקתית לקיום משפט תקין והוגן. ממדרגה זו ירדתי אל המדרגה השלישית, של זכות החשוד להישמע בטרם יוגש נגדו כתב אישום. בהיותי במדרגה השלישית, בדקתי את סביבותיה וסטיתי ימינה ושמאלה - תחילה אל זכותו של חשוד בפלילים שכל טענותיו יחקרו כדבעי, ולאחר מכן אל אופן יישום זכות השימוע במשפט המנהלי. בסוף המסע הקצר נותרתי מול סעיף 60א לחסד"פ, אשר איננו חל על העבירה נשוא כתב אישום שבפנינו, בזוכרי את שנאמר בענין הרב הראשי לישראל, לפיו הזכות שבסעיף זה לא "ירדה לעולם" מכוח העיקרון של הליך מנהלי תקין.

אם כך, הדרא קושיא לדוכתא: אם סעיף 60א אינו חל על ענייננו - האם אין בכך אמירה ברורה, השוללת את זכות השימוע מחשוד בעבירה שאיננה ממין פשע ? או שמא נאמר: האם זכות השימוע, אשר נגזרת מהזכות החוקתית לקיום משפט תקין, חלה אף על עבירה שאינה פשע ? לכאורה סעיף 60א לחסד"פ, שמגביל עצמו לעבירת פשע, פוגע בזכות חוקתית. האם מידת פגיעה זו נעשית בגדרה של "פסקת ההגבלה" הקיימת בחוק היסוד ? האם היא נעשית לתכלית ראויה ובאורח מידתי ? קטונתי מלהכריע בשאלה זו, ולא הכרעתי היא שתקבע את שאלת חוקתיות הסעיף. לצורך הכרעה במקרה שבפני, ובהתחשב בעובדה כי המאשימה בעצמה סברה שיש לקיים שימוע (ופעמיים שיגרה לנאשמת מכתבי זימון לשימוע), אניח כנקודת המוצא כי יש מקום להחיל את חובת היידוע וזכות השימוע אף על מי שחשוד בביצוע עבירה של שיבוש מהלכי משפט, ואיישם את השיקולים שנקבעו בפסיקה שתוארה לעיל בעת התמודדותה עם סוגיה זו בתחומים השונים.

הגנה מן הצדק ויישום "המבחן המשולש"

15. דוקטרינת ההגנה מן הצדק משמשת כלי ייחודי בידי בית משפט לבטל כתב אישום במקום שבהגשתו או בבירורו יש משום פגיעה בחוש הצדק כפי שבית המשפט רואה אותו, וזאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו של הנאשם (ע"פ 4988/08 פרחי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 1.8.2011) (להלן: פסק דין פרחי). מקורה הינו במשפט הפלילי האנגלי והיא נקלטה אצלנו בפסק הדין בע"פ 2910/94, יפת נגד מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 (1996) (להלן: פסק דין יפת). פסק דין יפת דן, בין השאר, בהגנה מן הצדק עוד בטרם זו נוספה לחוק סדר הדין הפלילי כטענה מקדמית. נקבע כי על בית המשפט לשאול עצמו ראשית את השאלה הבאה: האם בנסיבות העניין יזכה הנאשם למשפט הוגן? הפעלתה של דוקטרינה זו נעשית במשורה ובמקרים יוצאי דופן (ע"פ 4855/02, מדינת ישראל נגד בורוביץ, פ"ד נט (6) 776) (2005) (להלן: פסק דין בורוביץ), במטרה להבטיח כי רשויות החוק ינהגו באופן ראוי. בעוד שבפסק דין יפת צוינה "התנהגות שערורייתית" של הרשות כמבחן לעשיית שימוש בטענה של הגנה מן הצדק, הרי מבחנו של סעיף 149(10) לחסד"פ, שעוגן בחקיקה כשנתיים לאחר שניתן פסק דין בורוביץ, הינו שונה. הוא עוסק בהבטחת ההליך הפלילי הראוי, הצודק וההוגן, ולא בהתחשבנות עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים.

16. בע"פ 5124/08 ג'אבר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 4.7.2011), בפסק דין פרחי ובע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 10.11.2011) ובפסקי דין נוספים חזר בית המשפט העליון על "המבחן המשולש", שנקבע בפסק דין בורוביץ ושממשיך לחול לאחר הוספת סעיף 149(10) לספר החוקים. על פי מבחן זה, המשמש כאבן בוחן להחלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק, בשלב הראשון יש לבחון מהם הפגמים שנתגלו בהליך המשפטי שננקט נגד הנאשם ומהי עוצמתם; בשלב השני יש לקבוע האם ניתן לקיים את ההליך הפלילי בצורה הוגנת וצודקת חרף פגמיו; ובשלב השלישי, במידה ובית המשפט השתכנע כי ההליך אכן נוהל באופן הנוגד באופן מהותי את עקרונות הצדק וההגינות, האם ניתן לנקוט באמצעים מתונים יותר מאשר ביטול כתב האישום על מנת לרפא את הפגמים.

על תחולתה של הגנה זו לנוכח המבחנים הללו אמר בית המשפט בפסק דין פרחי כי "מטבע הדברים, המבחנים שנקבעו בפסיקה לתחולתה הינם מחמירים והשימוש בה נעשה במשורה" (פס' 10 לפסק דינו של השופט לוי), וכי "מטבע הדברים היא נתונה הדוקטרינה להמשך מחשבה ופיתוח" (פסקה ח' לפסק דינו של השופט רובינשטיין בע"פ 7953/11 חברת פ.מ.מ. מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל – רשות המיסים בישראל (פורסם בנבו, 30.11.2011). בע"פ 371/06 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 30.4.2008) ציין השופט מלצר כי ההגנה מן הצדק ראויה להתפרש על בסיס "המבחן המשולש" כנקודת מוצא, אולם היא בהחלט צפויה להתפתחויות נוספות בעתיד שיביאו לכך שערכים של צדק והגינות משפטית ילוו - עתה במצוות המחוקק - את ניהול ההליך הפלילי (לרבות באשר להחלטה בדבר הגשת כתב אישום), כך שלא תיווצר "סתירה מהותית" (ולא רק כזו שהיא "חריפה" ו"דוקרת את העין") בין העקרונות הללו לבין הצורך בהעמדה לדין ובניהול המשפט.

17. בשלב הראשון של "המבחן המשולש" יש לבחון מהו הפגם שהתגלה בהליך שנקטה המאשימה ומה עוצמתו. ראינו כי המאשימה סברה כי יש לקיים שימוע, אולם עשתה רק מקצת המלאכה. היא הסתפקה במשלוח זימונים בדואר רשום אל הנאשמת, ומשחזרו מכתבי הזימון בציון ההערה "לא נדרש", לא טרחה עוד והגישה את כתב האישום מבלי לקיים שימוע. בכך נפל פגם ונפגעה זכות של הנאשמת לקיום משפט תקין והוגן.

18. בשלב השני יש לקבוע האם בקיומו של ההליך הפלילי חרף פגם זה יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. . בפסק דין בורוביץ צוין כי בשלב זה יש לאזן בין האינטרסים השונים, ולתת את הדעת לנסיבות הקונקרטיות של ההליך, לחומרת העבירה, לעצמת הראיות, לנסיבותיו האישיות של הנאשם, לפגיעת החומרה בזכויותיו ולנסיבות שהביאו לגרימתה, למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם, וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום לב.

מעניין לציין - וכמובן שאין מדובר במקריות אלא בעקביות, שבסיסה בשיקולים העומדים ביסוד שיטתנו המשפטית - כי שיקולים אלה דומים להפליא לשיקולים שפורטו על-ידי השופט זמיר בפסק דין באקי, שעסק במשפט המנהלי ובתורת הבטלות היחסית.

במקרה שבפנינו אין מדובר באישום בגין בנייה ללא היתר. בכך עסקו כתב האישום הראשון והשלישי, כמתואר בפתח דברינו. בענייננו מדובר באי ביצוע צו הריסה, לגביו נקבע כבר בגזר הדין נשוא כתב האישום השלישי כי הוא לא קויים במועד עליו הורה בית המשפט בגזר הדין נשוא האישום הראשון. עסקינן, איפוא, באי קיום צו שיפוטי אותו היה על הנאשמת לבצע לפני תריסר שנים. כאשר מעמידים זה מול זה את הפגיעה האפשרית בזכות הנאשמת לאור הפגם, מצד אחד, ואת האינטרסים של הציבור באי התמשכות הליך משפטי, במלחמה ב"מכת המדינה" של עבירות על חוקי התכנון והבניה ובחשיבות שאין שני לה בקיום החלטות שיפוטיות, כמו גם באפשרות העומדת בפני הנאשמת לשטוח את כל טענות ההגנה בהליך המשפטי, מצד שני - הרי תחושת הצדק וההגינות אינה סופגת פגיעה חריפה מהמשך ניהול ההליך לאחר שכבר הוגש כתב אישום.

19. מאחר ולא שוכנעתי כי במקרה הנוכחי המשך ניהול המשפט הפלילי, מבלי שקוימה חובת היידוע וזכות השימוע, נוגד באופן מהותי את עקרונות הצדק וההגינות, אין צורך לפנות לשלב השלישי, בו יש לבחון האם ניתן לנקוט באמצעים מתונים יותר מאשר ביטול כתב האישום על מנת לרפא את הפגם.

אין צורך אמרתי, אולם סבורני כי אף אם לא צלחה הנאשמת את השלב השני, אין איסור לפנות אל השלב השלישי. ובניסוח אפשרי אחר - אף אם טעיתי במסקנתי לגבי תוצאת השלב השני, באה לפגם ארוכה דווקא בשלב השלישי. השימוע המאוחר, עליו הצביע השופט זמיר בפסק דין באקי, יאפשר לנאשמת לשטוח טענותיה בפני המאשימה, וזו - לאחר שתשמע ותדון בטענות הנאשמת, תחליט על האופן בו היא מבקשת להמשיך בהליך המשפטי, תוך שתציב לעצמה בדיעבד את השאלה באם היה מקום להגשת כתב האישום.

20. סיכומם של הדברים הוא זה: הטענה המקדמית נדחית, ועל המאשימה לזמן את הנאשמת, באמצעות סניגורה, לשימוע "מאוחר", ולהודיע לבית המשפט עד לא יאוחר מיום 30.9.2013 על עמדתה באשר להמשך ההליך.

התיק יובא לעיוני ביום 1.10.2013.

ניתנה היום, כ"ט אייר תשע"ג, 09 מאי 2013, בהעדר הצדדים.