גזר דין

1. הנאשמת הורשעה בפעם הראשונה בפרשה זו לפני כ-15 שנים, בשנת 2000, בגין יציקת משטח בטון יסוד לבית מגורים בשטח של כ-105 מ"ר במקרקעין הידועים כחלק מחלקה 3 במגרש 164 בגוש 13960 (כיום גוש 14149 חלקה 113), והוטלו עליה קנס וצו הריסה (ת"פ (צפת) 664/99). הנאשמת לא רק נמנעה מלקיים את הצו השיפוטי; היא הגדילה לעשות והשלימה את בניית הבית מעל משטח הבטון. בשנת 2002 הועמדה לדין הן בגין הפרת צו ההריסה וכן בגין השלמת בניית הבית (ת"פ (צפת) 2511/02). הושתו עליה קנס וצו הריסה בקשר לבית. הנאשמת נמנעה מלקיים את הצווים השיפוטיים. כתב האישום בענייננו הוגש בשנת 2009 בגין הפרת הצו השיפוטי ב-ת"פ 664/99 בפעם השניה. בירור עניינה של הנאשמת בתיק זה התאפיין בבקשות דחייה מטעם הנאשמת ואי התייצבותה לדיונים. לאחר שהתיק הועבר לטיפולו של מותב זה, הנאשמת הודתה ביום 9.7.2014 בעובדות כתב האישום אך ביקשה להשהות את מתן הכרעת הדין על מנת לאפשר לה לפנות בבקשה לעיכוב הליכים. הבקשה לעיכוב הליכים נדחתה. ביום 3.3.2015, הנאשמת הורשעה בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום המתוקן מיום 24.6.2012, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

2. סימן א'1 לפרק ו'1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 (ס"ח 101)) מבנה את שיקול דעתו של בית המשפט בבואו לגזור דין.

1. מתחם העונש ההולם

א. הערך החברתי הנפגע

הערכים החברתיים הנפגעים מעבירות בניה ושימוש:

דיני התכנון והבניה נועדו, בין היתר, לשמר את איכות החיים של הציבור, על מנת שלצד הבנוי יהיו ערכי נוף, על מנת שהבנוי עצמו יהיה אסתטי ועל מנת שלצד העסקים יהיו אזורי מגורים שקטים שבהם נעים לחיות ("איננו מדברים עוד כבעבר – אך בשימושי קרקע למיניהם, אלא בתפיסה סביבתית כוללת של חברה, של כלכלה ושל איכות חיים בעיר ובכפר" (בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה, עמותה רשומה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, (28.7.1996)). דיני התכנון והבניה נועדים לשמור על הבטיחות (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, בעמ' 649). עבירות תכנון ובניה פוגעות בעיקרון שלטון החוק (ר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פ"ד לח (1) 494, 500 (1984)). "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבנייה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש..." (ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל נ' אבו ניר, פ"ד מא(4) 29, 31 (1987)). עבירות בתחום התכנון והבניה הפכו לתופעה עבריינית שהיא בגדר "מכת מדינה", תופעה שיש למגרה (רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה- "אונו", פ"ד נו (3) 49, 59 (2002)).

הערכים החברתיים הנפגעים בידי הפרת הצו השיפוטי

הערכים הנפגעים בידי הפרת צו שיפוטי הם שלטון החוק ואמון הציבור ברשויות השלטון. "... משקלה האנטי-חברתי של עבירה שעניינה הפרת צו שיפוטי הינו גדול במיוחד, וככל שמוסיף העבריין לעמוד במריו ושלטון החוק נותר נפגע – חמורה העבירה שבעת מונים. לא בכדי קבע בית משפט זה לא אחת, כי העבירה הקבועה בסעיף 210 לחוק התכנון והבנייה היא מהחמורות שבדיני התכנון והבניה..." (רע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' מלכיאל (23.6.2011)). ניתן לזהות, ברגע שבו נוצרת מציאות שבה אזרחים מרשים לעצמם לראות בצווים של בית המשפט המלצה בלבד ולהימנע מלקיימם, כתחילת הספירה לאחור עד סופה של מדינה דמוקרטית. הציבור מאבד את אמונו ברשויות השלטון. "כאשר הציבור מאבד את אמונו ברשויות השלטון, הוא מאבד את אמונו באמנה החברתית המשמשת בסיס לחיים משותפים" (בג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229, 266 (1993)).

ב. מידת הפגיעה בערך החברתי הנפגע

בענייננו מדובר בפגיעה קשה עד מאד בערכים החברתיים הנפגעים. לאחר שהנאשמת הועמדה לדין והורשעה בגין יציקת משטח לבית מגורים ולאחר שהוצא נגדה צו הריסה, היא לא רק נמנעה מלבצע את הצו, אלא הגדילה לעשות ובנתה את הבית על המשטח ללא היתר כדין. למרות שהועמדה לדין שוב, הורשעה והוצא צו הריסה נוסף (נגד הבנין), והנאשמת המשיכה להפר את הציווי השיפוטי. כיום, לאחר שהועמדה לדין בתיק זה בשנת 2009 בפעם השלישית – בפעם השניה בגין הפרת צו שיפוטי – היא המשיכה וממשיכה עד עצם היום הזה להפר את הציווי השיפוטי, כך שהנאשמת מפרה צו שיפוטי במשך כ-14 שנים. הפגיעה בשלטון החוק ובאמון הציבור – קשה.

ג. מדיניות הענישה

א. ב-רע"פ 7297/13 הואש נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה "גליל מרכזי" (17.12.2013) דחה בית המשפט העליון בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי אשר דחה ערעור של הנאשם שם על פסק דין בו הושתו עליו, בגין הרשעתו בפעם השניה בהפרת צו שיפוטי להרוס מבנה בהיקף של כ-120 מ"ר, מאסר בפועל לתקופה של חודשיים ושבועיים; הפעלת עונש מאסר על-תנאי בן חודשיים, במצטבר לעונש שהוטל; קנס בסך 1000 ₪, מאסר על-תנאי בן 5 חודשים והתחייבות על סך 15,000 ₪.

ב. ב-עפ"א (ת"א) 48370-02-13 קרשין נ' עיריית תל אביב (6.6.2013) דחה בית המשפט המחוזי ערעור של הנאשם שם על פסק דין בו הושתו עליו, בגין הרשעתו בפעם השניה בהפרת צו הריסה שיפוטי בקשר לתוספת לדירה בהיקף 51 מ"ר, עונש מאסר בן 90 יום על דרך עבודות שירות, קנס בסך 35,000 ₪ והפעלת התחייבות מתיק קודם. זאת, תוך שבית המשפט המחוזי העיר כי מדובר בעונש קל אשר הוטל לאור הנסיבות המיוחדות של המקרה שם (מדובר במבנה לגביו הוצא היתר, בתנאי שהנאשם שם ישפץ בבנין, ובטענות הנאשם לפיהן תנאי זה לא היה חוקי).

ג. ב-תו"ב (צפת) 36478-11-09 ועדה מקומית לתכנון אצבע הגליל נ' חמדה הייב (4.2.2015) סקרתי את מדיניות הענישה בגין הרשעה שלישית בגין הפרת צו שיפוטי, כאשר העונשים כללו, במקרה אחד, בקשר למבנה בהיקף של כ-90 מ"ר, מאסר בפועל למשך 6 חודשים, קנס בסך 20,000 ₪ והתחייבות (עפ"א (חי') 43494-06-14 חמזה נ' מדינת ישראל – הועדה המחוזית לתכנון ובניה – מחוז צפון (5.10.2014); במקרה נוסף, בגין בניה בשטח של כ-40 מ"ר, שלושה חודשי מאסר בפועל, ששה חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסך 18,000 ₪ והתחייבות נוכח מצב רפואי קשה (תו"ב (מקומיים ת"א) 1618/08 מדינת ישראל נ' מוספי (2.2.2014); ובמקרה נוסף, כאשר הפרוטה לא היתה מצויה בכיסו של הנאשם ומצביהם הבריאותיים שלו ושל אשתו היו רופפים, והם היו נתמכים בידי קצבאות נכות, 3 חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסך 3000 ₪ בנוסף להפעלת התחייבות בסך 12,000 ₪ (תו"ב (מקומיים ת"א) 3189-01-10 מדינת ישראל נ' זנגול (16.10.2014).

ד. הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה

1. תכנון מוקדם – ברור מנסיבות הענין כי הנאשמת ממשיכה להפר את הצו השיפוטי תוך שהיא מודעת היטב לכך שמדובר בעבירה על החוק.

2. חלקה היחסי של הנאשמת ומידת השפעתו של אחר עליה – הצו השיפוטי המופר הופנה אך כלפי הנאשמת.

3. הנזק הצפוי מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

4. הנזק שנגרם מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

5. הסיבות שהביאו את הנאשמת לבצע את העבירה – הנאשמת אם ל-8 ילדים וטענה, ללא ראיות בענין, שבעלה זנח אותה, וכי אין לה לאן ללכת.

6. יכולתה של הנאשמת להבין – לא נטען לקושי בענין זה.

7. יכולתה של הנאשמת להימנע מהמעשה – ראו לעיל.

8. מצוקה נפשית עקב התעללות על ידי נפגע העבירה – לא רלוונטית.

9. קרבה לסייג לאחריות – הנאשמת לא טענה לקושי בענין זה.

10. אכזריות, אלימות והתעללות – לא מתעוררות.

11. ניצול לרעה של כוחה של הנאשמת, של מעמדה או של יחסיה – לא מתעורר.

12. מצבה הכלכלי של הנאשמת (לענין קנס) – הנאשמת הגישה מכתב מהלשכה לשירותים חברתיים במועצה מקומית טובא-זנגריה משנת 2004, אל הסנגור של הנאשמת (נ/4), בו נכתב:

"רמזיה ובני משפחתה מוכרים ללשכה מזה כשבע שנים בשל מצב סוציאו אקונומי נמוך. רמזי ידועה בציבור ילידת 1959, אם לשבעה ילדי בני 12, 10, 9, 6, 4, שנה וחצי ותינוק קטן. מצבם הכלכלי של רמזיה ובני משפחתה מאוד קשה. הם מתקיימים בקיצבת הבטחת הכנסה בלבד אשר לא מספיקה לצורכי המשפחה הבסיסיים. הם חיו עד לפני כמה חודשים בצריף רעוע ובתנאי דיור קשים ובתקופה האחרונה הם עברו לבית חדש. המעבר לבית חדש והעובדה שהמשפחה מרובת ילדים החמירה את מצבם הלכלי הקשה וסבכה את בני הזוג בחובות כבדים. לסיכום – רמזיה ובני משפחתה נמצאים במצב כלכלי קשה ובחובות כבדים...".

עם זאת, ציינה הנאשמת כי היא מקבלת כיום 6,000 ₪ לחודש (פרוטוקול 3.3.2015 ע' 25 ש' 7). עוד יצוין נתון בעל השלכות הכוללות השלכה כלכלית, שאחת מילדיה של הנאשמת סובלת מתסמונת דאון (נ/3). לסיכום המצב הכלכלי: נוכח דברי הנאשמת עצמה (במובחן ממכתב מלפני 11 שנים), היא מתקיימת על 6000 ₪ לחודש; יש לה 7 ילדים בבית, לרבות אחת הסובלת מתסמונת דאון. משמעות הדברים היא שיש מקום להקלה מסוימת בקביעת מתחם העונש ההולם מפאת המצב הכלכלי.

ה. אני קובע כי מתחם העונש ההולם לאור האמור לעיל הוא: עד שלושה חודשי מאסר בפועל; 3 עד 8 חודשי מאסר על-תנאי; קנס בסך 10,000 – 20,000 ₪ ; חתימה על התחייבות.

2. גזירת העונש של הנאשמת:

א. הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה

1. פגיעת העונש בנאשמת – המאשימה עותרת למאסר בפועל. עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח עלול לפגוע באופן קשה בנאשמת, אם ל-7 ילדים המתגוררים בבית, שאחת מהם סובלת מתסמונת דאון. הצדדים התייחסו בטיעוניהם ל-תו"ב (צפת) 36478-11-09 ועדה מקומית לתכנון אצבע הגליל נ' חמדה הייב (4.2.2005). שם מדובר היה בהעמדה לדין בפעם השלישית בגין הפרת צו שיפוטי. המאשימה נמנעה שם מלבקש מאסר בפועל נוכח גיל הנאשמת שם (בת 74). הטלתי עליה קנס בסך 15,000 ₪ או 90 ימי מאסר תחתיו וכן שלושה חודשי מאסר על-תנאי. זאת, תוך קביעה לפיה "... האיזון הנכון לדעתי הוא מתחם ענישה אשר לוקח בחשבון שלא ניתן להותיר עבירות אלה ללא ענישה משמעותית, ואם לא יעלה בידיה של הנאשמת לשלם קנסות נוכח מצבה הכלכלי – היא תרצה מאסר". בית המשפט אמנם צריך לשקול בכובד ראש שליחת אישה בת 74 מאחורי סורג ובריח; אולם בענייננו, למרות שמדובר בנאשמת צעירה הרבה יותר (בת 54), סבור אני כי הטלת מאסר בפועל עליה עלול לפגוע בה – אם ל-7 ילדים המתגוררים בבית מתוכם אחת שסובלת מתסמונת דאון – יותר מאשר הפגיעה באישה בת 74. על כן אינני רואה מקום בנסיבות המיוחדות של תיק זה להטיל עונש מאסר, בפועל או על-תנאי.

2. פגיעת העונש במשפחת הנאשמת – ראו לעיל.

3. נזק שנגרם לנאשמת מביצוע העבירה ומההרשעה – אין נתונים.

4. נטילת אחריות ומאמצים לחזרה למוטב – הנאשמת נטלה אחריות על המעשה, בכך שהודתה. עם זאת יש להודות על האמת, שכאשר נהיר שאין לנאשמת כוונה לבצע את ההריסה מושא צו ההריסה, קשה לראות בהודאה באשמה מאמץ לחזרה למוטב.

5. מאמצים לתיקון תוצאות העבירה – הנאשמת טוענת כי הקרקע שעליה בנוי הבית היתה של חמה כפיצוי על עזיבת הבעל, אך הוא נפטר וגם גיסה נפטר וענין הזכויות בקרקע "תקוע" ברשות מקרקעי ישראל (פרוטוקול ע' 23 ש' 14-16).

6. שיתוף הפעולה של הנאשמת (שיקול לקולא) – הנאשמת שיתפה פעולה וחסכה משאבים לתביעה ולבית המשפט בכך שהודתה.

7. התנהגות חיובית – אין נתונים.

8. נסיבות חיים קשות – ראו לעיל. הנאשמת טענה כי היא עצמה סובלת ממחלה קשה ותגיש בענין זה מסמכים, אך מסמכים לא הוגשו עד המועד שנקבע לכך.

9. התנהגות רשויות אכיפת החוק – הסנגור טען כי למאשימה "אשם תורם", בכך שהיא נמנעת מלבקש לבצע את ההריסה בעצמה. אין בידי לקבל את הטענה. אמנם אלמלא הימנעות זו ייתכן והמבנה היה נהרס לפני שנים. דא עקא, בכך אין משום "אשם תורם" בהפרת הצו השיפוטי. שכן, הצו השיפוטי אינו צו נגד המבנה, אלא צו המטיל חיוב אישי על הנאשמת המורה לנאשמת להרוס את המבנה. על כן השאלה אינה האם התנהלות המאשימה מנעה את הריסת המבנה, אלא – האם התנהלות המאשימה תרמה לאי ביצוע ההריסה על ידי הנאשמת. התשובה לשאלה זו היא שלילית.

10. חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה – העבירה מתבצעת עד עצם היום הזה.

11. עבר פלילי או העדרו – הנאשמת הורשעה בעבר פרשה זו, פעמים בגין בניה שלא כדין ופעם אחת בגין הפרת צו שיפוטי.

ב. שיקום; הגנה על שלום הציבור; הרתעת היחיד; הרתעת הציבור – אין נתונים שיש בהם כדי להצדיק חריגה ממתחם הענישה הולם במקרה זה.

1. לאור כל האמור לעיל אני מטיל על הנאשמת קנס בסך 15,000 ש"ח. הקנס ישולם ב-30 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים מיום 1.7.2015.

2. מהטעמים שפירטתי לעיל בענין פגיעת העונש בנאשמת, אני רואה לנכון להאריך את המאסר על-תנאי שהוטל בתיק (צפת) 2511/02, במשך שנתיים, חלף הפעלתו.

3. מצד אחד, המשך הפרת הציווי השיפוטי בידי הנאשמת, כבר למשך כ-15 שנים, הוא בלתי נסבל מבחינת שלטון החוק. מצד שני, העונשים שההליך הפלילי צפוי להניב נוכח נסיבותיה האישיות, הנושאת משקל בהבניית הענישה ובצדק, אינם עשויים לתמרץ את הנאשמת לשים קץ למצב בלתי נסבל זה. לאור האמור, אני רואה לנכון בתיק זה ובשלב זה, עם הרשעת הנאשמת בזו הפעם השניה בהפרת צו שיפוטי בקשר למבנה מושא כתב האישום, להורות – מבלי שהמאשימה ביקשה זאת – כי המאשימה תפעל להריסת הבית בעצמה (ראו רע"פ 2111/15 סולומונוב נ' מדינת ישראל הועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א, פס' 9, 14 (11.5.2015), שניתנה לפני כחודש).

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת תוך 45 יום מהיום.

ניתן והודע היום, כ"ד סיוון התשע"ה (11 יוני 2015), במעמד הצדדים.