לפני תביעת השבה כספית, שהגישה אופק בטאן ייזום ובנייה 1998 בע"מ נגד עיריית קריית שמונה (להלן: "העירייה").

רקע

1. התובעת, אשר בנתה במועדים שונים, עשרות יחידות דיור בתחומה של העירייה, עותרת להשבת כספים אשר נגבו ממנה, לטענתה שלא כדין, על ידי העירייה, בגין אגרת היטל ביוב מאסף, אגרת הנחת צינורות מים וכן אגרת חיבור רשת פרטית למים (להלן: "האגרות").
2. בשנת 2002 זכתה התובעת במכרז מספר צפ/81/2002 להקמת 49 יחידות דיור בעיר קריית שמונה. התובעת טוענת כי האגרות נדרשו על ידי העירייה כתנאי לקבלת היתר לבניית יחידות הדיור ושולמו על ידי התובעת, רק משום התחייבותה כלפי צדדים שלישיים. המדובר בהיתרי בניה להקמת יחידות בניה בגוש 13461; 38 יחידות דיור בחלקה 47 מגרשים 301-307 (מתחם ד'); ו- 49 יחידות דיור בחלקה 47 מגרשים 3017-3019 (מתחם ה'); ובחלקה 48 מגרשים 401-403 (מתחם ו'). כלל היחידות המפורטות ייקראו להלן: "הפרויקט". התובעת ממשיכה וטוענת בכתב התביעה, כי לאחר ששולמו האגרות, התברר לה כי העירייה כלל לא היתה מוסמכת להטיל אגרות אלו ולגבותן מן התובעת.
3. מתברר, כך טענה התובעת, כי העירייה כלל לא ביצעה את העבודות, שכן במסגרת התקשרותה עם המדינה, באמצעות מנהל מקרקעי ישראל, הוסכם כי התובעת היא שתבצע את הבניה במתחם ותישא בעלויות הפיתוח והתשתיות ובכלל זה הנחת קווי מים וביוב וחיבורם למערכות הציבוריות, וזאת עד לגבול המתחם. מכאן, שחיוב התובעת בתשלום האגרות משמעותו חיוב כפול, שהרי התובעת, ממילא היא שנשאה בכל עלויות הפיתוח כאמור. משלא היו לעירייה הוצאות כלשהן, בגין עבודות הביוב או צנרת המים, אין היא רשאית לגבות אגרות או להטיל היטלים בגין כך. מעבר לכך, טענה התובעת, כי העירייה גם לא עמדה בתנאים הדרושים לגביית ההיטלים, שכן לא התקבלו החלטות מועצת העיר בנוגע לביוב ואם התקבלו- אזי התקבלו שלא כדין וכך גם לא ניתנו לתובעת הודעות כנדרש בחוק הביוב ובחוק העזר לביוב.

התובעת הוסיפה וטענה כי היא גם מחזיקה בידה התחייבות של העירייה עצמה, בחתימת ראש העיר, כי לא תחייב את התובעת באגרת הנחת צינורות ו/או ביב מאסף- כמצורף בנספח י"ב לכתב התביעה.

התובעת טענה כי העירייה פעלה ברשלנות, תוך הפרת חובות חקוקות, בחוסר סבירות, בחוסר תום לב והתעשרה שלא כדין על חשבונה של התובעת.

1. עיון בכתב התביעה מעלה כי התובעת טוענת כי כתנאי למתן היתרי בנייה, שילמה היא ביום 8.6.03 סך של 201,515 ₪ (היטל ביוב) וכן 144,131 ₪ (הנחת צנרת מים) עבור מתחמים ה' ו- ו', וביום 5.9.04 שילמה התובעת עבור מתחם ד' סך של 167,462 ₪ (היטל ביוב) וכן 120,094 ₪ (הנחת צנרת מים). בנוסף, שולמו עוד אגרות בגין חיבור רשת פרטית (מים) עבור מתחמים ה' ו- ו' בסך של 25,807 ₪ ועבור מתחם ד' סך של 19,758 ₪.

כל זאת, טענה התובעת, כאשר במקביל, שילמה היא בעצמה לחברת "מקיף" (להלן: "מקיף") על מנת שזו תבצע את פיתוח המתחם בפועל, סך של 1,890,988 ₪. על כן לטענת התובעת, מדובר בכפל תשלום.

1. ביום 18.1.2010 הגישה העירייה בקשה לסילוק התביעה על הסף, בטענה כי דרך המלך לתקיפת דרישות תשלום שהוצאו מכח סעיף 28 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) התשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הביוב"), נקבעה בסעיף 30 לחוק הביוב, והיא, באמצעות פנייה לוועדת ערר. התובעת, כך טענה העירייה, אחרה את המועד הקבוע בחוק להגשת ערר לוועדת ערר ועל כן, תביעה זו היא בבחינת ניסיון עקיפה של הוראות החוק. משכך, טענה, התיישנה התביעה, שכן לפי ס' 27 לחוק ההתיישנות, הוראות חוק ההתיישנות אינן באות לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה בכל דין אחר.

התובעת השיבה כי ההחלטה ניתנה על ידי הוועדה לתכנון ובנייה, ולא על ידי העירייה וכי לא קיבלה מן הנתבעת הודעה כדין ועל כן, גם לא ידעה כי זכותה לערור. התובעת הוסיפה וטענה כי ממילא לבית המשפט סמכות לדון, לכל הפחות, בשני ראשי הנזק האחרים, אגרת הנחת צינורות מים ואגרת חיבור רשת פרטית למים, ולשיטתה ישנה סמכות דיון אף בראש הנזק הנוגע להיטל ביוב, כפי שפורט לעיל.

טענותיה בגין רשלנות, הפרת הבטחה שלטונית, עשיית עושר שלא במשפט וכיו"ב, מצויות במובהק בתחום סמכותו של בית המשפט האזרחי, ואינן מוגבלות בפנייה לוועדת הערר בלבד, ועל כן היא אינה כפופה למסגרת הזמנים הקבועה בסעיף 30 לחוק הביוב, ואף משכך יש לדחות אף את טענות ההתיישנות.

בית המשפט קמא, במותבו הקודם, כב' השופט א' כנעאן, הורה על דחיית הבקשה, תוך שציין כי הסמכות העניינית נתונה לבית משפט השלום, בהתאם לסכום התביעה.

1. בהתאם לכך, הגישה העירייה כתב הגנה בו טענה מספר טענות מרכזיות, חלקן זהות לאלו שהועלו בבקשה לדחייה על הסף:
2. טענת התיישנות, כאמור בבקשה לדחיית התביעה על הסף.
3. טענת סמכות עניינית, לפיה סמכות הדיון בתובענה מסורה באופן בלעדי לוועדת הערר, ובית המשפט נעדר סמכות דיון.
4. השתק עילה/ פלוגתא בגין תיק מקביל, המתנהל בפני בית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א. 3634/09) בו עתרה התובעת, בין היתר, להחזר הוצאות הפיתוח בגין הפרויקט הנדון בתיק זה. בנוסף, טענה העירייה, כי במסגרת עתירה מנהלית שהגישה התובעת כנגד הליכי גבייה מנהלית וכנגד החיובים אשר הושתו עליה (עת"מ 1103/06), טענה התובעת כי שילמה את כל הסכומים שלא היו במחלוקת, מכאן כי הודתה כי הסכומים ששולמו אינם במחלוקת.

בעתירה המנהלית הגיעו הצדדים לפשרה אשר קיבלה תוקף של פסק דין אשר מהווה מעשה בית דין, ומונע מהתובעת לטעון כי שילמה תשלום כלשהו שלא כדין במסגרת הפרויקט נשוא התביעה דנן.

1. כל חיובי התובעת, נעשו כדין. התובעת גם לא מחתה על תשלומם, זאת חרף העובדה כי היתה מיוצגת משפטית לאורך כל התקופה ואף שולמו לאחר שהתקבל היתר הבניה, כך שהטענה כאילו נאלצה התובעת לשלם, על מנת לקבל את היתר הבניה, אין בה ממש. העירייה הוסיפה וטענה כי מי שדרש את היטלי הפיתוח היא הועדה המקומית לתכנון ובניה ולא העירייה.
2. העירייה ביקשה להבהיר כי התשלום אשר נדרשה התובעת לשלם לחברת מקיף הוא בגין עבודות פיתוח שכלל אינן קשורות לתשלומים שנדרשה התובעת לשלם לועדה המקומית. מדובר בעבודות פיתוח הכוללות חציבה, יישור מגרשים, סלילת כבישים ומדרכות, תיאום עבודות חשמל, פיתוח וגינון וכן הנחת קווי מים בתחומי המגרש בלבד. התשלומים אותם נדרשה התובעת לשלם על פי דרישת הועדה הם עבור תשתיות העל המשרתות את המגרשים של התובעת, כפי שמשרתות את כל תושבי העיר ועל התובעת לשאת בחלק היחסי של התשלומים הללו, בהתאם להוראות החוק.

מעבר לכך, טענה העירייה, העבודות אשר בוצעו על ידי חברת מקיף, אלו אשר בגינן לא חויבה התובעת באמצעות הועדה המקומית, מומנו בחלקן על ידי משרד הבינוי והשיכון מתוך תקציבי העירייה ועל כן, המדובר, למעשה, בכספים שנגרעו מקופת העירייה.

1. העירייה טענה כי נטל ההוכחה של התביעה כולה הוא על התובעת, כאשר לטובת העירייה עומדת חזקת תקינות ההליך המנהלי.
2. בירורו של ההליך התארך, בין היתר, בשל ניסיונות הצדדים להגיע להסכמה בתיק זה, כמו גם בתיקים הנוספים אשר התנהלו ביניהם, בהליכי גישור בפני מגשרים שונים. לצורך כך, עוכב ההליך. משלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה, הוגשו הסיכומים והתיק הובא בפניי לצורך מתן פסק דין.

הראיות – מבוא

1. מטעם התובעת העידו מר שלום בטאן, אשר הגיש תצהיר מטעמו (מסומן ת/1). לתצהירו צירף את החוזה לביצוע התשתיות אשר נחתם בין התובעת לבין חברת מקיף, ממנו ניתן ללמוד על מהות עבודות הפיתוח שבוצעו על ידי מקיף במימון התובעת ועל אלו שבוצעו על ידי התובעת בעצמה.

כמו כן, היפנה לחוק העזר העירוני לקריית שמונה, וכן צירף את דרישותיה הכספיות של העירייה אשר שולמו על ידי התובעת, ותחשיב שערך המשקף את הסכומים ששולמו ושווים הריאלי. כמו כן, צורף מכתבו של ראש עיריית קריית שמונה כאמור מעלה, המתייחס לחיוב יזמים בהיטלים.

נוסף על עדותו של מר בטאן, הוגשו, כראיות מטעם התובעת, המוצגים הבאים:

ת/2- מכתב מיום 21.8.05 מחברת מקיף אל בטאן: "חברתנו השלימה את עבודות בינוי התשתיות שבאחריותה לצורך אכלוס מתחמים ו' ו ה'..."

ת/3- מכתב מיום 18.12.05 מחברת מקיף אל בטאן: "חברתנו הכינה זה מכבר תחנה לשאיבת מים בבימת תל חי כהשלמה לבריכת המים שהוקמה. עם סיכום מתכונת המכרז עם גורמי עיריית קריית שמונה, אנו מקדמים את ביצוע העבודה."

1. מטעם העירייה העידו מר יגאל פנחס, ומר צביאל דוידי, כאשר מטעמו של האחרון גם הוגש תצהיר עדות ראשית. לתצהירו של מר דוידי צורפו החלטות הועדה המקומית בבקשותיה השונות של התובעת, החלטת ועדת הערר, דרישות התשלום, חוזר מנכ"ל משרד הפנים 4/99 בחלקו הרלוונטי הנוגע להנחה בגין אגרת הנחת צנרת וחשבון בגין מתקן טיהור במובל המערבי אשר שולם על ידי העירייה.

בנוסף, הוגשו, בין היתר, עתירה שהגישה התובעת בשנת 2006 ופסק הדין אשר ניתן בה, מכתב ב"כ התובעת, חוות דעת משנת 1999 הנוגעת להיקף תשתיות ודו"חות של המשרד לתשתיות לאומיות ביחד להלוואות ולפרויקטים בתחומה של העירייה.

ראיות התובעת

1. טענת התובעת, כאמור, היא כי נגבו ממנה אגרות והיטלים שלא כדין. תצהירו של מר בטאן הוגש כאמור והוא נחקר, אך מעבר לכך, הוצגו מסמכים שונים. התובעת מסתמכת על תוכן ההסכם שלה עם מקיף וגם על מכתב ראש העירייה הנתבעת, אשר צורף כנספח בחוברת המכרז, וזהו נוסחו:

"הנדון: פטור מאגרות והיטלי פיתוח בשכונת "בימת תל חי".

הריני לאשר בזה כי עיריית קריית שמונה אינה מחייבת באגרות והיטלי פיתוח יזמים המבצעים פיתוח ותשתיות במסגרת הפרויקט שבנידון (היינו הפרויקט בשכונת בימת תל חי – ר.ג.מ.) היזם מחויב באגרות בנייה עבור הבניין שיבנה, עבור חיבור למתקן טיהור ושאיבה עירוני ועבור חיבורים לתשתיות ביוב ומים קיימות ורכישת זכויות מים."

התובעת ביקשה להסתמך גם על הסכם אשר הושג על ידה, לטענתה, רק ערב שמיעת הראיות בתיק, הסכם בין מקיף לבין קבלן אשר ביצע את העבודות ואשר ממנו ביקשה ללמוד על היקף עבודות הפיתוח שביצעה מקיף בתמורה לתשלום ששילמה לה התובעת וכפועל יוצא, על כך שהעירייה כלל לא נשאה בהוצאות כלשהן בגין עבודות אלו. המסמך לא הותר להגשה, משעה שלא הועבר מבעוד מועד לצד שכנגד, לא הוגש באמצעות צד לו וגם לא הובא במלואו.

התובעת שבה וטענה כי את כל עבודות הפיתוח ביצעה מקיף בלבד ובכלל זה גם את הקמת מערכת הביוב הציבורית המחברת את הפרויקט, הכוללת גם את הקו המאסף, הממוקם מחוץ לשכונה עד למאסף שברחוב הירדן בעיר.

1. בחקירתו הנגדית, נשאל מר בטאן האם ניתן היה לחייבו בתשלום בגין חיבור למתקן שאיבה עירוני אך טען כי אינו יודע להשיב כי זו שאלה משפטית (עמ' 11 ש' 12). הוא אישר, לגבי מתקן הטיהור, כי התובעת לא שילמה למקיף עבור בנייתו (עמ' 11 ש' 18).

לדברי מר בטאן (בעמ' 12 ש' 21): "כשהתחלנו לבדוק את החיובים בגין האגרות וההיטלים, הסתבר לנו שבאותה שכונה התאגדו כל דיירי בני ביתך, והגישו בקשה לקבלת החזר האגרות וההיטלים שהם שילמו לטענתם בכפל. בדיוק כמו במקרה שלי."

בטאן לא הכחיש כי שיתף פעולה עם דרישת התשלום מצד העירייה ואף ביקש לשלם זאת בתשלומים על פני תקופה (עמ' 4 ש' 7), אך טען כי הבהיר לעירייה כבר באותה הזדמנות שכבר שילם עבור פיתוח לחברה המפתחת. לדבריו, שילם רק לאחר שהובהר לו כי לא יקבל את היתרי הבניה אם לא ישלם (עמ' 4 ש' 19).

מר בטאן הבהיר בחקירתו כי ההשגה אשר הוגשה בעקבות הסכם הפשרה במסגרת העתירה משנת 2006 נגעה לחיובי ביוב ומים בגין דירות שהסתיימה בנייתן ובגין מגרשים ריקים. לא דובר באותה השגה על אגרות בניה אשר שולמו (עמ' 7 ש' 29). בעקבות העתירה המנהלית היו הצדדים במגעים ביניהם (נ/3) , נעשה בירור במשרדי הנתבעת, והחיוב בוטל (עמ' 8 ש' 11).

1. ב"כ התובעת הבהיר, אמנם, במהלך שמיעת עדויות העירייה, כי הוא שוקל להעיד גורם מטעמה של מקיף, אולם לא חזר על בקשתו זו בהמשך והלכה למעשה, איש מטעם מקיף לא הגיע לעדות.

ראיות הנתבעת

1. מר יגאל פנחס, גזבר העירייה בין השנים 2002-2010, התקופה הרלוונטית לאירועים הנדונים בהליך זה ובעת עדותו, משמש כגזבר עיריית טבריה, מסר כי בעקבות הקמת שכונת בימת תל חי נדרשו תשתיות ביוב ומים נוספות (עמ' 15 ש' 32 ובעמ' 16 ש' 21). הוא הבהיר (עמ' 16 ש' 27) כי "בשכונות בהתפתחות נדרשות תשתיות פנים, שמתחברות לתשתיות על של העיר, ונדרשות גם השקעות של החיבורים של הדיירים עצמם. בשכונות באמת יש השקעות שעוסקות בפיתוח ונשאלת השאלה על מי הן חלות. ההיטל נועד ברובו לסבסד את תשתיות העל, אם נדרשת הנחת קו לשכונות החדשות אז אין ספק שיזמים לא יצאו ממתחם ויבנו קווי הולכה בתוך העיר. יזם או חברה מפתחת היא בתוך המתחם של הפרויקט. תשתיות העל הם משהו שאנשים לא רואים אותם, הם כאילו מובן מאליו. החיבור לתשתית שם בדיוק נקודת החיוב."

מר פנחס התבקש להתייחס לטענת התובעת כי היא בעצמה מימנה את החיבורים לרשת הפרטית והשיב כי אינו יודע לומר מה בדיוק עשתה התובעת, אך הוא יודע מה העירייה עשתה (עמ' 17 ש' 32) ובהמשך, ציין כי העירייה ביצעה "תשתיות והנחת קו עד השכונה" (בעמ' 18 ש' 2) והבהיר כי אינו יודע מי ביצע בפועל, אך העירייה היא ששילמה (עמ' 18 ש' 4).

מר פנחס עומת עם העדר ראיה על תשלום כלשהו של העירייה לחברת מקיף והשיב כי "באיזושהי דרך העירייה עשתה את הקו. כששאלתי את המהנדס נאמר לי שזה קו שאנחנו צריכים לעשות ואנחנו גובים גם היטלים מהיזמים.". וכאשר נשאל מי הקים את בריכת המים השיב: "העירייה, אבל יכול להיות שהיא לא ביצעה את זה ומישהו אחר ביצע את זה עבורה. במימון שלה". בהמשך דבריו שב וטען "אני יודע בביטחון שהעירייה מימנה." ולגבי הפיקוח על עבודתה של מקיף "היה מפקח צמוד והעירייה בעבודות של מקיף, היתה אבחנה ומשהו ברור מה מקיף עושה ומה העירייה עושה והיטלים לא כיסו את כל ההוצאות שלנו בשכונה" וכשהתבקש להבהיר לאלו הוצאות כוונתו, השיב "השקעות שהכנו עוד לפני הקמת השכונה עבור השכונה. אם היו פוטרים את כולם מהיטלים לא היו קמות תשתיות על במדינת ישראל."

(ראו בעמ' 18 ש' 8-31, ההדגשות שלי – ר.ג.מ.).

חרף טענותיו הנחרצות של מר פנחס, לא הוצגה ראיה כלשהי על תשלום של העירייה לחברת מקיף בגין אותן תשתיות כפי שנטען על ידי העירייה.

בהמשך עדותו, הבהיר מר פנחס כי התובעת חויבה בהנחת קווי מים, בגין החיבור לקווי המים הקיימים:

"זה בדיוק עליו הסתמכה העירייה כשחייבה את היזם בהנחת קווי מים. מאחר שבימת תל חי או הבניינים של היזם מתחברים בסוף לקוי מים לרחובות סמוכים, כמו רחוב האצל, שהיה בקו המים. החיבור לקוי מים קיימים הם הסיבה לחיוב. החיובים הם בסוף הפחת של הקווים, יוצרים בסוף טיפול בקווים, כשמשתמשים יותר בתים ומשפחות מן הראוי שהעירייה תחייב יותר ותיצור עתודה."

(עמ' 19 ש' 24).

בפני מר פנחס הוצג הסכם בין מקיף לבין קבלן הביצוע מטעמה והוא אישר:

"... יש פה תיאור שמקיף מבקשת מרושרוש להניח קווי מים וקו שחורג מגבולות השכונה, אבל אמרתי קודם, אני אחדד שוב, בשכונה זו מקיף עשתה עבודות על תקציב העירייה, אם ניקח את הנגזרת של מקיף שלקחה על עצמה ומה מזה עשתה מתקציב העירייה ומה עשתה מכספים שגבתה מיחידת הקרקע... נגיד שזה באמת ההסכם ואני לא יכול לומר אם הוא נכון או לא, אבל בתיאור שפה יש הזמנת עבודה של מקיף על הנחת קווים שחורגים מתחומי השכונה, אבל זה מתחבר למה שאני אמרתי. חברת מקיף, שקיבלה על עצמה את נושא התשתיות של בימת תל חי, בין היתר נשענה על תקציבי העירייה, ומה מתוך המשימות שהיא עשתה שייכות לתקציב העיריה קשה לי להשיב. "

(עמ' 20 ש' 11).

כלומר, מעדותו של מר פנחס עולה כי מקיף ביצעה עבודות גם במימון העירייה וגם במימון התובעת, זו טענתו. לשאלות בית המשפט הבהיר מר פנחס כי מקיף נסמכה גם על תקציב העירייה הנשען על הכנסות מהיטלים וגם על כספים ששולמו לה על ידי התובעת.

ב"כ התובעת הקשה ושאל את מר פנחס, האם ייתכן שאין בעירייה כל ראיה על תשלום כלשהו למקיף. על כך השיב מר פנחס כי הדבר אפשרי (עמ' 20 ש' 30) וטען כי חברת מקיף קיבלה את כל הכספים לא מהעירייה, אבל עדיין המשמעות היא, כך לטענתו, כי העירייה היא שמימנה (עמ' 21 ש' 1).

מר פנחס נשאל אודות תשתיות המים וטען כי משרד השיכון הוא שהעביר את הכספים עבור התשתיות הללו לחברת מקיף. מכאן, נשאל מדוע, אם כן, גבתה העירייה כספים עבור ביצוע תשתיות אלו, אם משרד השיכון נשא בכך. הוא השיב כך:

"ת: תשתיות העל במים, מדובר בעיקר בהשקעות של הבריכות ולא הקווים, הקווים אם יש הולכה או נדרשת הולכה מחוץ לשכונה , אז זה תשתיות על במים. החיבורים של הנחת קו במים מהשכונה של חיבור קו המים, הוטלו על מקיף והיא קיבלה את האחריות לחבר את הקווים, ואז מפה תיארתי שבפרויקט הזה היה איגום משאבים של המנהל, העירייה ומשרד השיכון. וההיטלים שגובים מהיזמים. משרד השיכון לא העביר את הכסף לא ליזם ולא מקיף, הוא מעביר לעירייה והיא מקצה זאת לשכונות.

ש: אז אתה אומר שזה יכול להיות עבור בריכת מים.

ת: יש מים ויש ביוב, על מה אתה שואל.

ש: על מים.

ת: בריכות וקווים שמוליכים להם, אם הם חוצים את גבולות העיר, אז הקווים והבריכה זה תשתית על.

ש: אני מציג לך מסמך של חב' מקיף, למהנדס קריית שמונה, פה רושמת החברה שהכינה מכרז להשלמת בריכת המים ועם סיכום העירייה הם מקבלים את ביצוע העבודה. מי עשה פה מכרז.

ת: מקיף, אבל לא כתוב במימון מי.

ש: אתה קודם אמרת שלא שילמתם שקל.

ת: אמרתי שהיה איגום משאבים."

(עמ' 21 ש' 23 עד עמ' 22 ש' 7).

לאחר מכן, טען מר פנחס כי חרף המימון האמור, נשאה העירייה, מכספה העצמי, בהוצאות שונות, כיוון שלא היו די משאבים כדי לכסות את כל העלויות של תשתיות העל (עמ' 23 ש' 11).

מר פנחס שב וטען כי תשתיות אשר בוצעו מחוץ לשכונה הן תשתיות אשר בוצעו על חשבון העירייה (ראו בעמ' 22 ש' 24 ואילך). לדבריו, הוצג בפניו הסכם בין מקיף לבין קבלן ביצוע , אולם ייתכן שישנו גם חוזה בין מקיף לעירייה (עמ' 23 ש' 3) ואולם, חוזה כאמור, לא הוצג בתיק זה.

1. רכז הוועדה לתכנון ובנייה, מר צביאל דוידי, העיד אף הוא מטעם העירייה. לדבריו, לא היה מעורב בהוצאת דרישות התשלום הנדונות. בתקופה הרלוונטית עסק בבדיקת תוכניות והיה אחראי על תוכניות מפורטות (עמ' 25 ש' 13).

מר דוידי לא ידע לומר מה עשתה העירייה ביחס לחיבור הרשת (עמ' 26 ש' 9). לדבריו, מקיף ביצעה את כל הכבישים ולגבי קווי המים, לא ידע לומר לגבי תוך השכונה, אך טען כי העירייה היא שביצעה את הקו החדש עד למתקן טיהור השפכים ולגבי המים – לא ידע לומר (עמ' 26 ש' 22-25).

מר דוידי נשאל כיצד נקבעו האגרות וההיטלים והשיב:

"ת: יש לנו תוכנה מסודרת לגבייה.

ש: אבל מי מחליט איזה רכיבים גובים?

ת: קשה לי להשיב, כי כבר הרבה שנים אני לא עושה זאת.

ש: וכשעשית זאת מי החליט.

ת: התוכנה הותקנה לפי אותה חוות דעת איך גובים."

(עמ' 27 ש' 6-10).

מר דוידי נשאל האם טרם משלוח דרישות התשלום נבדק המצב הספציפי במקום וטען כי בדק וכך ניתנה ההנחה המקסימלית שהיא 50%. הוא אישר כי לא היו מקומות בהם נגבו אגרות בשיעורים נמוכים יותר (עמ' 27 ש' 23 ואילך). תשובתו זו עולה בקנה אחד עם טענת הנתבעת בסיכומים כי היא מחוייבת על פי דין שלא לתת הנחות של יותר מ-50%.

לתצהירו צורף חשבון חלקי, כך אישר מר פנחס, וכאשר נשאל מר דוידי מדוע בחר לצרף דווקא חשבון חלקי, השיב כי זהו החשבון ממנו ניתן לראות את ההשקעות אשר השקיעה העירייה במתקן טיהור השפכים (עמ' 28 ש' 10). הוא נשאל מדוע לכאורה, עולה כי קק"ל מעורבת ואישר כי ייתכן שקק"ל השתתפה בתשלום (עמ' 28 ש' 15).

לקראת סיום עדותו של מר דוידי, התברר כי טענתו כי העירייה בנתה את מתקן טיהור השפכים, נסמכת על עדות שמיעה:

"החשבון הוגש על ידי קק"ל. אבל העירייה בנתה את המט"ש הוסבר לי ככה לא זוכר על ידי מי. אבל אני זוכר שאת המט"ש בנתה העירייה, יכול להיות שתקציבים הגיעו מכל מני גופים, לא יודע לומר."

(עמ' 28 ש' 20).

חרף טענותיו כי העירייה היא שמימנה את הקמת מתקן טיהור השפכים, הוא שב וטען כי אינו יודע מהיכן ידיעה זו (ראו למשל בעמ' 29 ש' 6 אך גם קודם לכן).

עם זאת, יצויין, בהקשר זה, כי גם מר בטאן, כפי שהובהר מעלה, לא טען כי לתובעת היה חלק בבניית מתקן הטיהור ועל כן, אין מניעה, בעניין זה, לקבל את הטענה כי הבניה בוצעה עבור העירייה וממקורותיה.

דיון והכרעה

1. התביעה מעוררת 3 שאלות מרכזיות: האחת עניינה חיוב התובעת בתשלום אגרות היטל ביוב ומאסף, השניה עניינה אגרת הנחת צינורות מים והשלישית עניינה אגרת חיבור רשת פרטית למים.
2. העירייה שבה והעלתה בסיכומיה את טענות הסף אשר העלתה כבר בראשיתו של תיק זה, טענות אשר נדחו בהחלטה מנומקת של המותב הקודם בתיק. מכאן, במסגרת פסק דין זה, אין מקום לדיון נוסף בטענות אלו, אשר ניתנות היו להשגה במסגרת בקשת רשות ערעור אז, ונתונות יהיו כעת להשגה במסגרת ערעור על פסק הדין.
3. המסגרת המשפטית הרלוונטית היא כמפורט מטה.

ב-31 ביולי 2001 נחקק חוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001, אשר הורה על הפקעת סמכותן של הרשויות המקומיות בתחומי המים והביוב והעברתן לידי תאגידים בשליטתן. כמו כן קבע החוק הסדרים בתחום מימון שירותי מים וביוב, ומימון ההשקעות הנדרשות. (סימן ז, סעיף 101 והלאה לחוק).

בעניינינו, בתקופה האמורה להסכם בין הצדדים, טרם הוקם תאגיד מים ועל כן עיריית קריית שמונה היא שהפעילה את תחום המים והביוב. הכספים אשר עומדים במוקד הדיון שולמו, לכן, לעיריית קריית שמונה.

סעיף 28 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962 קובע:

"ראש המועצה ימסור לבעלי הנכסים החייבים בהיטל, דרישת תשלום המפרטת את סכום ההיטל שבעל הנכס חייב בו, את הפרטים ששימשו יסוד לחישוב ההיטל לפי פרק זה, את מועד התשלום, את זכות הערר וכן פרטים נוספים שנקבעו בחוק עזר של הרשות המקומית או בתקנות".

סעיף 30 מסדיר את הזכות לערור בפני ועדת הערר.

סעיף 250 לפקודת העיריות [נוסח חדש], קובע כך:

"מועצה רשאית להתקין חוקי עזר כדי לאפשר לעיריה ביצוע הדברים שהיא נדרשת או מוסמכת לעשותם על פי הפקודה או כל דין אחר או לעזור לה בביצועם, או כדי לדרוש מבעל נכס או מחזיקו לבצע באותו נכס עבודה הנחוצה למטרה האמורה."

סעיף 251 קובע את סמכות המועצה לקבוע בחוקי עזר:

"(1) תשלום אגרות, היטלים או דמי השתתפות על ידי כל אדם, זולת העיריה גופה, בקשר לדברים האמורים בסעיף 250 למעט תשלום כאמור בעד ביצוע פעולות בתחומים הקשורים למשק המים או הביוב, לרבות פעולות מכירה, הולכה או אספקה;

(2) מתן רשיון או היתר בקשר לאותם דברים ותשלום אגרות בעד הרשיון או ההיתר, ובלבד שעל הצבת שלט המבהיר כי המקום הציבורי או השירות הציבורי הניתן במקום הציבורי הוא נגיש לאנשים עם מוגבלות לא ייגבו אגרה או תשלום כלשהו;"

חוק עזר לקריית שמונה (אספקת מים) תשכ"ח – 1968 קובע, בין היתר, כי עבור חיבור רשת פרטית ישלם בעל הנכס אגרה והוצאות (סעיף 2) וכן כי בעל נכס הגובל בקטע שבו הניחה המועצה צינור מים, ואשר לא היה מחובר למפעל מים, ישלם למועצה אגרת הנחת צינורות.

חוק עזר לקריית שמונה (ביוב), התשס״ב – 2002, קובע כי ביב מאסף, כזה שאליו זורמים שפכים בעיקר מביבים ציבוריים, נכלל בהגדרת "ביב", כפי שיובהר להלן, והוא מאפשר לעירייה לגבות אגרת ביוב והיטל ביוב בתנאים הקבועים בחוק.

1. אין בין הצדדים מחלוקת חשבונאית ביחס לאופן החישוב או סכום זה או אחר. הטענות הן עקרוניות כנגד החיובים עצמם (זולת טענה לכפל חיובים אשר תידון בהמשך).

הצדדים להליך, שניהם, הביאו ראיות דלות וכפי שיובהר להלן, חסר ראייתי קיים הן מצד התובעת והן מצד העירייה.

התובעת נסמכת בעיקר על עדותו של מר בטאן, על ההסכם בין התובעת לחברת מקיף ועל תכתובות שונות, בין היתר, מכתב ראש העירייה המתייחס לגביית אגרות והיטלי פיתוח וכן מכתבים ממקיף אל התובעת העוסקים בתשתיות המים.

1. התובעת אוחזת בידה במכתב ראש עיריית קריית שמונה, מכתב אשר צורף למסמכי המכרז של הפרויקט, בו לטענתה, הצהיר ראש העירייה כי העירייה לא תחייב באגרות והיטלי פיתוח יזמים בפרויקט.

לפיכך, טוענת התובעת, לא היה מקום לחייבה באגרות ובהיטלים המדוברים.

ואולם, עיון בנוסח המכתב מלמד כי הוא אינו פוטר כליל מתשלום, אלא מבהיר כי היזם יחוייב בתשלום גם עבור חיבור למתקן טיהור ושאיבה ועבור חיבורים לתשתיות ביוב ומים קיימות ורכישת זכויות מים.

לשם הנוחות, להלן נוסח המכתב:

"הריני לאשר בזה כי עיריית קריית שמונה אינה מחייבת באגרות והיטלי פיתוח יזמים המבצעים פיתוח ותשתיות במסגרת הפרויקט שבנידון. היזם מחויב באגרות בנייה עבור הבניין שיבנה, עבור חיבור למתקן טיהור ושאיבה עירוני ועבור חיבורים לתשתיות ביוב ומים קיימות ורכישת זכויות מים."

מכאן, המכתב אינו פוטר מתשלומים, שכן מתוכנו עולה בבירור כי על היזם לשלם הן אגרת בניה עבור הבנייה, הן עבור חיבור למתקן טיהור ושאיבה עירוני וגם עבור חיבורים לתשתיות ביוב ומים ורכישת זכויות מים. על כן, לא ניתן לקבל את טענת התובעת כי זכאית היא לפטור מן התשלומים הנוספים שנדרשו ממנה לאור מכתבו של ראש העירייה המהווה חלק מתנאי המכרז.

1. או אז, טוענת התובעת טענה נוספת ולפיה משעה ששילמה למקיף עבור מכלול העבודות הנוגעות לאספקת, חפירת והנחת קווי הביוב והמים בשכונה ומחוצה לה, אזי הדרישה לתשלום אגרות והיטלים נוספים, היא בבחינת כפל תשלום.

טענה זו של התובעת, עליה שבה וחזרה לאורך ההליך ובסיכומיה, לא הוכחה.

מן ההסכם אשר נכרת בין התובעת למקיף עולה כי מקיף רשאית לבחור האם לבצע חלקים מן העבודה בעצמה או לשלם אגרות והיטלים לרשות המקומית, דהיינו לנתבעת, לשם ביצועו של אותו חלק עבודה (סעיף 4.13 בעמ' 4 להסכם).

נספח א' להסכם מפרט את היקף העבודות אשר על מקיף לבצע כנגד התשלום אשר שולם לה על ידי התובעת ולו חשיבות מכרעת לצורך הכרעה בטענה זו של התובעת. בין היתר, מדובר בנספח זה אודות:

"...5. הנחת קוי מים וביוב עד גבול המגרש וחיבורם למערכות המים והביוב הציבוריות. חיבור קוי המים למבנה והתקנת מונה מים אינם באחריות החברה.

6. התקנת מערכות ניקוז ותיעול..."

לכאורה, מן ההסכם בין מקיף לבין התובעת, לא עולה כי דובר על עבודות מים וביוב מחוץ למתחם הפרויקט וכזכור, כך מסבירה העירייה את דרישת התשלום. העירייה אינה טוענת כי על התובעת לשלם עבור עבודות אשר בוצעו בתוך המתחם. על אלו שילמה התובעת למקיף. הטענה היא כי היטל הביוב ומאסף ניגבה עבור עבודות שנדרשו לצורך השתתפות בעלויות קו הביוב עד למתקן הטיהור (סעיף 17 לסיכומי העירייה) ולא בתוך מתחם הפרויקט.

גם במכתבי מקיף אשר הוצגו על ידי בית המשפט אין די כדי להוכיח מיהו הגורם ששילם למקיף עבור העבודות אשר אינן בתוך תחומי הפרויקט.

מכאן, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי שילמה למקיף עבור עבודות שהן מחוץ לשטח הפרויקט. טענתה זו אינה נתמכת בראיות כלשהן, ודאי לא בהסכם בין התובעת למקיף, אשר ממנו לא ניתן להסיק את שמבקשת התובעת. גם אם בוצעו עבודות כאלו או אחרות על ידי מקיף, התובעת לא הוכיחה כי היא אשר שילמה עבורן ועל כן, טענתה לכפל חיוב אינה יכולה לעמוד.

מכאן התובעת אינה יכולה להישמע בטענה כי כבר שילמה עבור עבודות אלו למקיף ועל כן אינה חבה בתשלומים נוספים.

1. אשר לחיוב בתשלום אגרות היטל ביוב ומאסף, מצאתי כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי חוייבה בתשלום זה שלא כדין.

"ביב" מוגדר בחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962 כ"ביב ציבורי או ביב מאסף על כל מתקניהם וכן מתקנים לטיהור מי שופכין".

"ביב ציבורי" מוגדר בחוק כ"ביב המשמש כמה נכסים ושהשופכין נזרמים אליו מביבים פרטיים בלבד".

"ביב מאסף" מוגדר בחוק כ"ביב שהשופכין נזרמים אליו בעיקר מביבים ציבוריים".

חוק העזר לקריית שמונה בתחום זה, כאמור מעלה, מאפשר גביית אגרת ביוב והיטל ביוב בתנאים הקבועים בחוק, כאשר בעת הרלוונטית, עסקינן בחוק הרשויות המקומיות (ביוב). בין היתר, קבע החוק כללים לפיהם יחושב היטל הביוב.

מן ההסכם בין מקיף לבין התובעת עולה כי ההסכם כלל עבודות שבוצעו על ידי מקיף עד לגבולות המגרשים, כלומר לא נכללו בעבודות הקמת ביב מאסף או מכון טיהור מחוץ לשטח הפרויקט. יצויין כי גם אם בוצעו העבודות על ידי מקיף במימון העירייה, שכן נטען כי את עבודות הפיתוח כולן ביצעה מקיף, אין לכך משמעות, שהרי העבודות בוצעו עבור העירייה ועל פי טענתה, מתוך תקציבים כאלו או אחרים אשר הגיעו לה.

מכאן, לא מצאתי כי נפל פגם בדרישת העירייה מן המבקשת לשלם היטל זה.

בהעדר טענות הנוגעות לגובה ההיטל, אמנע מדיון בזה ומהארכת הדיון שלא לצורך .

1. אשר לאגרת הנחת צנרת מים.

אגרה זו מקורה בחוק העזר אספקת מים הנ"ל והיא מותנית, בין היתר, בכך שהנחת הצנרת בוצעה על ידי המועצה.

גישת הפסיקה לגבי אגרה זו היא גישה של היטל, כלומר, העדר זיקה ישירה בין עבודה ספציפית לבין הטלת התשלום או גובהו (ראו ספרו של עפר שפיר, אגרות והיטלי פיתוח ברשויות מקומיות (2016) מהדורה שלישית), בעמ' 363-364). ביצוע עבודת תשתית מסוימת מגבש את חיובו של בעל הנכס לשלם היטל אשר לא בא לממן את ביצוע עבודה כזו או אחרת, אלא הוא בא לממן את כלל הוצאות הרשות המקומית בגין עבודות תשתית.

העירייה טענה להגנתה כי התובעת חוייבה אך ורק ב- 50% מגובה אגרת הנחת הצנרת וזאת בהתאם לחוזר המנכ"ל 4/99 וכי היא מנועה ממתן פטור מוחלט, אולם המדובר בהנחיות אדמיניסטרטיביות בלבד וכידוע, ככל שנפגעות זכויות אדם, צריך הדבר להיעשות עם הסמכה מפורשת בחוק (בג"ץ 5936/97 לם נ' מנכ"ל משרד החינוך, התרבות והספורט, בעמ' 686).

לזכות העירייה עומדת חזקת התקינות ולכן, הן בשל כך והן משום שהתובעת חייבת בכלל "המוציא מחברו עליו הראייה", על התובעת מוטל נטל ההוכחה הראשוני.

האם התובעת עמדה בנטל להוכיח את טענותיה?

התובעת טענה כי לא העירייה הניחה את הצנרת אלא מקיף. כאמור, התובעת יכולה היתה להעיד מטעמה נציג רלוונטי ממקיף, אך בחרה שלא לעשות כן. כך יצא כי לא הוצגו בפני בית המשפט ראיות רלוונטיות אשר יכול וניתן היה מהן לקבוע אלו עבודות בוצעו על ידי מקיף ומיהו הגורם אשר שילם עבור כל עבודה. אין די בטענתו של מר בטאן כי שילם עבור העבודות כולן, הן בתוך המתחם והן מחוצה לו, כדי להוביל למסקנה כי התובעת שילמה עבור מכלול העבודות הללו. גם ההסכם אינו מלמד על כך ואין די במכתבה של מקיף המתאר, בין היתר, את עבודות הקמת מתקן הטיהור, כדי להסיק כי עבור החיבור למתקן הטיהור – אשר הוא עצמו הוקם שלא במימון התובעת ועל כך אין מחלוקת – שילמה דווקא התובעת.

התובעת ביקשה בסיכומיה לטעון דווקא נגד העירייה על כך שלא הגישה ראיות מטעמה, אולם גם אם אכן כך ויש לזקוף לחובת העירייה את אי-הבאת הראיות החפציות אשר יכול ויכולות היום לסייע בפתרון של הסכסוך, עדיין, יש לזכור, הנטל הראשוני הוא על המוציא מחברו, היינו על התובעת ומשלא עמדה התובעת בנטל להוכיח את טענותיה, לא ניתן לקבל אותן.

יצויין כי ענייננו שונה מן המקרה אשר נדון במסגרת ע"א (נצרת) 1905-03-15 נצרת עלית נ' כרדוש (4.5.16), מאחר שהנתונים העובדתיים בענייננו, אינם בידיעה ייחודית של העירייה. אדרבא, דווקא המבקש אמור להיות בעל הראיות הטובות, בשים לב למערכת היחסים בינו לבין מקיף.

מכאן, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את טענתה.

1. שלישית, טענת התובעת לחיוב המנוגד לדין בגין אגרת חיבור רשת פרטית למים.

גם טענה זו דינה להידחות, משלא הוכחה על ידי התובעת.

חוק העזר (אספקת מים) קובע כי עבור חיבור לרשת פרטית ישלם בעל הנכס אגרה והוצאות. טענתה של התובעת בעניין זה היא כי ביצעה בעצמה את החיבור והיא נסמכת על ההסכם בינה לבין מקיף, הסכם אשר במסגרתו צויין כי החיבור לרשת הפרטית יבוצע על ידי התובעת. התובעת טענה כי הנתבעת לא טענה אחרת ועל כן, עותרת היא להשבת הסכום אשר שילמה בגין דרישת תשלום אגרה זו.

אכן, בהסכם בין התובעת למקיף צויין כי חיבור הבתים לרשתות השונות, מים, חשמל, ביוב וכיוב' יבוצעו באחריות היזם, כלומר התובעת, כאשר, כך נכתב, על היזם "לתקשר ישירות עם כל הרשויות והגופים הנוגעים בדבר ונושא בכל תשלום, שיידרש על ידן בגין החיבור, לרבות עבור מונים".

זולת ציטוט סעיף הסכמי זה, לא הוצגה כל ראיה שיש בה כדי לתמוך בטענה כי התובעת היא אשר ביצעה את החיבורים ומטבע הדברים, ראיות לכך אמורות להיות בידיה.

מכאן, התובעת לא הוכיחה כי החיוב בגין חיבור לרשת פרטית, הוא חיוב אשר הושת עליה שלא כדין. טענתה כי ציפתה מן העירייה להוכיח את ההפך, כאמור, אינה מתיישבת עם העובדה שנטל ההוכחה הוא על התובעת.

לאור האמור, הגעתי למסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי אין ולא היה מקום לחייבה באגרה בגין החיבור לרשת הפרטית. כמו כן, לא הוכח כי ניתן לתובעת, או לכל יזם אחר, פטור מתשלום עבור החיבורים הללו, אדרבה, מכתב ראש עיריית קריית שמונה מחריג מפורשות את עלויות החיבור מן האמירה הכוללת הנוגעת לחיוב באגרות והיטלים.

1. טענה אחרונה בפי התובעת ולפיה בוצע חיוב כפל ביחס לשטח המגרשים.

טענה זו מפורטת בסעיף 24 לכתב התביעה, בסעיף 18 לתצהירו של מר בטאן והתובעת שבה וחוזרת עליה בסיכומיה (סעיפים 50-51). טענה זו זכתה להכחשה כללית בכתב ההגנה אך לא זכתה להתייחסות כלשהי בתצהירי הנתבעת, בראיות מטעמה או בסיכומיה.

במצב דברים זה, נותרות טענות התובעת בלא מענה ראוי מצד העירייה ועל כן, מתקבלת התביעה בגין כפל חיובים, באופן שהסך של 102,739 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, יושב לידיה של התובעת.

1. התביעה מתקבלת, אם כן, ביחס לסכום החיוב הכפול בלבד, סך של 102,739 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

לסכום אשר נפסק יתווסף שכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪ וכן אגרות בית המשפט אשר שולמו על ידי התובעת.

הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום אחרת יתווספו הפרשי הצמדה וריבית.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"ג תמוז תשע"ז, 17 יולי 2017, בהעדר הצדדים.