לפני בקשה להבהרת פסק דין מיום 23.7.17 אשר הגישה התובעת, באשר לפסק הדין בתיק זה אשר ניתן ביום 17.7.17.

לטענת התובעת, בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לחוק הרלוונטי לאופן חישוב הריבית במקרה דנן. התובעת סבורה כי החוק הרלוונטי הינו חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980, כפי שאף ציינה בסעיף 25 לכתב תביעתה מיום 9.12.2009 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות, ריבית") ואילו הנתבעת סבורה כי החוק הרלוונטי הוא חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א- 1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית והצמדה").

בתגובת הנתבעת מיום 11.8.17 נטען, כי ככל שלא נכתב מפורשות אחרת בפסק הדין, כמו בעניינינו, הכלל הוא כי חישוב הריבית נעשה בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה. עוד טוענת הנתבעת לגופה של מחלוקת, כי אין מקום לחייבה בריבית לפי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות, המגלם ריבית עונשית אשר מטרתה לתמרץ את הרשות להשיב תשלומי יתר ללא הליך משפטי, אלא רק לאחר פניית המשלם לרשות, ואילו בעניינינו, התובעת כלל לא פנתה לרשות הנתבעת בבקשה להשבת תשלומי הכפל, אלא העלתה טענתה זו לראשונה במסגרת כתב התביעה דנן. משלא הייתה פנייה מוקדמת כנדרש, הרי שלשיטת הנתבעת יש להחיל על התביעה את הריבית הרגילה מכח חוק פסיקת ריבית והצמדה.

ביום 6.9.17 הוגשה תגובת התובעת, במסגרתה חזרה על טענתה כי הדרישה לתשלום לפי סעיף 6 לחוק רשויות מקומיות נטענה במפורש בכתב התביעה ולא הוכחשה מעולם על ידי הנתבעת, ואילו רצתה הנתבעת לטעון כנגד השבת הסכום לפי לחוק רשויות מקומיות, היה עליה לטעון זאת במסגרת כתב הגנתה בהליך עצמו, ובוודאי שלא במסגרת בקשה להבהרת פסק דין.

היא הוסיפה וטענה, למעלה מן הצורך, כי דרישת המשלם להשבת הסכום יכולה להיות בין בתביעה בין בפנייה אחרת, וכי החוק אינו קובע "דרישה מוקדמת" לפנייה במכתב או כיוצ"ב. התובעת הפנתה לע"א 1416/09 עיריית מודיעין נ' התאחדות הקבלנים הארצית ואח' (10.5.12) ועתרה כי בית המשפט יורה על חיוב הנתבעת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי סעיף 6 לחוק רשויות מקומיות, ריבית ובהוצאות בקשה זו.

קראתי את טענות הצדדים, ובהתאם לסמכות המסורה בידי בסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, הריני מוצאת להבהיר כי חישוב הריבית בתיק זה ייעשה בהתאם לחוק רשויות מקומיות, ריבית.

המדובר בעניין שהוא בגדר השמטה מקרית ועל כן ראוי לתקן את פסק הדין בעניין זה.

סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980 קובע את אופן חישוב ההפרשים עבור החזר תשלום חובה אשר שולם לרשות ביתר.

ככלל, כאשר מדובר בתשלומי חובה ששולמו ביתר לרשות, יש לפעול על פי הקבוע בסעיף 6 הנ"ל. התובעת הפנתה לע"א 1416/09 המוזכר מעלה והתקשיתי למצוא פסקי דין נוספים של בית המשפט העליון אשר עסקו בסוגיה. מפסק דין זה עולה, אכן, כי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות, ריבית מחייב מקום בו מוטלת על הרשות החובה להשיב כספים אשר קיבלה ביתר. גם אם יש בסמכות בית המשפט לסטות מהוראת החוק האמורה, כפי שסבר, למשל, בית המשפט המחוזי בחיפה (תא"ק (מחוזי חי') 1090-07 איגוד ערים לענייני ביוב (אזור כרמיאל) נ' מועצה מקומית (17.5.16)), לא מצאתי כל טעם המצדיק סטייה כזו בנסיבות כאן, בפרט כאשר בענייננו, ציינה התובעת, מפורשות, בכתב התביעה, כי עותרת היא להחלת סעיף 6 והנתבעת לא הכחישה זאת.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת ואני מורה על תיקון פסק הדין באופן שיובהר כי לסכום התביעה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית "ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל, בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980".

הוצאות בקשה זו בסך 1,000 ₪, ישולמו על ידי הנתבעת לתובעת, גם זאת, בתוך 30 ימים מהיום, אחרת יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתנה היום, י"ט אלול תשע"ז, 10 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.