א. ביום 13.6.13 עתר המערער באמצעות בא כוחו הנוכחי, כי נעיין מחדש בפסק הדין שנתנו ביום 14.3.13, במטרה כי נשנה את פסק דיננו, ולחלופין, כי נאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, וכי נורה על הפסקת עבודות השירות שמרצה המערער מזה כחודשיים.

ב. נבהיר את הדרוש:

כנגד המערער הוגש ביום 30.11.09 כתב אישום לבית משפט השלום בחדרה (ת.פ. 2085-12-09), בו הואשם המערער (יליד 1952) בכך שביום 20.10.08, הוא תקף את המתלונן באופן שהיכה עם ראשו בראשו של המתלונן, וכתוצאה מכך נגרמו למתלונן חבלות של ממש בפנים ובכף היד, עבירה לפי סעיף 380 של חוק העונשין, התשל"ז-1977 (תקיפה הגורמת חבלה ממש).

ג. ביום 12.8.2010 הוגש כתב אישום מתוקן כנגד המערער בו צויין:

"בעקבות התקיפה דנן נגרמו למתלונן חבלות של ממש בפנים ובכף היד, וכן שבר בצוואר MC I מימין עם אנגולציה וריסוק וולרי".

ד. בתאריך 17.5.11 חזר בו המערער מכפירתו בפני בית משפט קמא, והודה באמצעות בא כוחו דאז בעובדות כתב האישום.

ביום 22.11.11 הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירה שיוחסה לו, ובהחלטה נוספת מיום 25.4.12 דחה בית משפט קמא את בקשת המערער לאפשר לו לחזור בו מהודייתו.

ה. נקודת המוצא של בא כח המדינה בפני בית משפט קמא היתה, כי למתלונן נגרמו חבלות של ממש ובכלל זה "שבר בצוואר ושבר בכף היד" (סעיף 1 ןכן סעיף 3 בהכרעת הדין מיום 22.11.11).

נקודת המוצא לפיה הפגיעה במתלונן כללה שבר בצוואר ובכף היד, היתה בין הנימוקים שצויינו בהכרעת הדין, ושהיו אף הם בין הנסיבות שבגינן לא נתקבלה המלצת שירות המבחן שלא להרשיע את המערער (סעיף 6 בהכרעת הדין).

ו. בגזר הדין מיום 25.12.12, צויין, בין היתר, כי המערער נגח את המתלונן בראשו "וגרם לו לפציעה בדמות שבר בצוואר בנוסף לפגיעות נוספות" (סעיף 7 בגזר הדין). המערער נדון ל-6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים, ופיצוי המתלונן בסכום של 7,500 ₪.

ז. המערער הגיש ערעור בהתייחס להכרעת הדין, ובמיוחד נוכח בקשתו לחזור בו מהודייתו ולחלופין, התבקש בית משפט זה לאמץ את המלצת קצינת המבחן לענין העונש שהוטל על המערער.

ח. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 14.3.13, בו היה המערער מיוצג על ידי בא כוחו דאז, ציין הסניגור:

"אנחנו לא מלינים יותר על ההרשעה אלא על חומרת העונש......".

סניגורו דאז של המערער ביקש שבית משפט זה יתערב בגזר הדין לפחות בהתייחס לתקופת המאסר, ואילו ב"כ המשיבה הצביעה על כך ש "היה תיעוד רפואי בנוגע לשבר בצוואר שנגרם למתלונן כבר ביום האירוע .....".

ב"כ המשיבה ציינה באותו דיון, כי מדובר במעשה חמור המחייב ענישה מחמירה.

ט. בפסק דיננו מאותו תאריך, עמדנו, בין היתר על כך ש: "בעקבות התקיפה הזאת נגרמו למתלונן חבלות של ממש בפנים ובכף היד, וכן, ובעיקר שבר בצוואר מימין עם אנגולציה וריסוק וולרי".

קבענו בפסק דיננו שאין סיבה להתערב בענישה שהטילה הערכאה קמא בהיותה הולמת את הנתונים, והיא אף נוטה לקולא, ולפיכך הערעור נדחה (למעט הגדלת מספר התשלומים לצורך תשלום הפיצוי למתלונן).

י. בבקשה הנוכחית, מיום 13.6.13, טוען סניגורו הנוכחי של המערער כי נפלה טעות בכל הנוגע לסברה כאילו נגרם למתלונן שבר בצוואר, וכי למעשה מה שנגרם למתלונן כעולה מסיכום האשפוז, הוא :

"CLOSED FRACTURE OF NECK OF METACARPAL BONE …. "

והכוונה היא שלמתלונן נגרם שבר סגור של צוואר עצם מטאקארפאל ("מסרק"), הראשונה (אגודל) ביד ימין.

משכך מדגיש הסניגור, כי בניגוד לסברה שהביאה המשיבה בפני בית המשפט, ושעברה כחוט השני הן בבית משפט קמא והן בערכאתנו, למתלונן לא נגרם כל שבר בצוואר אלא באגודל יד ימין, והדבר הביא להחמרה בלתי מידתית בענישה.

י"א. נתבקשה תגובת ב"כ המשיבה שהודיעה ביום 20.6.13 לבית המשפט :

"בפתח התגובה תציין המשיבה כי בירור שנערך על ידה העלה שטענת המבקש כי השבר שנגרם למתלונן הוא שבר בכף היד – בבסיס האגודל – ולא בצוואר, היא נכונה. בענין זה אכן נפלה טעות בטיעוני המאשימה לעונש ובגזר הדין שניתן בבית משפט נכבד קמא, וכן בטיעוני המשיבה ובפסק דינו של בית משפט נכבד זה".

י"ב. יחד עם זאת, סברה המשיבה שלא נגרם למערער עיוות דין, הואיל וגם אילו היה בית המשפט מוסמך לכך לא היתה לגוף הענין הצדקה לשנות את פסק הדין, שהרי החבלה שנגרמה למתלונן בכף ידו, גם אם אינה מסוכנת כשבר בחוליית הצוואר, היא חבלה חמורה ולפי בירור שנערך על ידי ב"כ המשיבה עם המתלונן, לאחר הגשת הבקשה, מסתבר שהוא סובל מן ההשלכות של השבר בכף ידו ושנקבעה לו בגין פגיעה זו נכות של 10% לצמיתות.

י"ג. לטעמה של המשיבה העונש שנגזר על המערער, מידתי והולם את חומרת העבירה שהרי אין חולק כי למתלונן נגרמו חבלות של ממש בפנים, ושבר בכף היד.

עוד ציינה המשיבה שאת הבקשה הגיש המבקש כשלושה חודשים לאחר שניתן פסק דינה של ערכאה זו ואין בית המשפט מוסמך לעיין מחדש בפסק דינו ולשנותו, ואף לא ליתן למבקש אורכה להגשת רשות ערעור על פסק הדין.

י"ד. ביום 24.6.13 הגיש המערער באמצעות סניגורו הנוכחי תשובה לתגובתה של המשיבה, וציין בין היתר, כי מדובר במקרה מיוחד וחריג, ויחד עם זאת הסעד המבוקש איננו קיצוני כי אם בבחינת בקשה לתיקון מידת העונש.

ט"ו. בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 27.6.13 הודיעונו באי כוחם של שני הצדדים כך:

"אין מחלוקת על כך שהיה משגה בהתייחסות הערכאה הראשונה וערכאת הערעור באשר לטיב הפגיעה. שתי הערכאות סברו כי מדובר בצוואר בעוד שמדובר בשבר בצוואר אגודל יד ימין. מסבירה בא כח המשיבה שהפגיעה באגודל כשלעצמה היא חמורה".

ט"ז. ב"כ המשיבה הציגה לעיוננו חוות דעת רפואית מטעמו של המתלונן על כך שמומחה מטעמו קבע לו נכות בשיעור של 10% בגין קישיון נח באגודל והוסיפה, שבין המערער למתלונן תלויה ועומדת תביעה לפיצויים בגין האירוע בבית משפט השלום בחדרה ולטעמה מתחייבת, למרות תיקון הטעות הנ"ל, ענישה משמעותית.

באי כוחם של שני הצדדים הוסיפו והעלו בפנינו טענות לביסוס עמדותיהם:

י"ז. לאחר ששקלנו בדבר, מסקנתנו היא שיש להיעתר לבקשתו של המערער, בשים לב לכך שמדובר במקרה חריג ומיוחד, ובעיקר בשים לב לעובדה שאין ולא יכולה להיות מחלוקת על כך שאכן נפלה טעות בסיסית בנקודת המוצא ולפיה גרמה תקיפתו של המערער לשבר בצוואר של המתלונן, ולא היא, שהרי אין המדובר בשבר בצוואר אלא בעצם המסרק הראשונה ביד ימין.

י"ח. אכן פסק דיננו ניתן עוד ביום 14.3.13, ולא הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אך הנסיבות המיוחדות במקרה הספציפי שבפנינו, ובעיקר העובדה שאין כל מחלוקת על כך שאכן נפלה טעות בקביעה לפיה נגרם למתלונן שבר בצוואר, מצדיקות כי נציב לנגד עינינו את דברי נשיאו המנוח של בית המשפט העליון, ד"ר מ. זמורה ז"ל, בע.א. 377/46 רוזנבאום נגד רוזנבאום, פ"ד ב', 235, בעמ' 254:

"סיכומו של דבר: ברי לי שאין אני מזלזל בחשיבותו של עיקר יציבות ההלכה במתן פסקי דין. אבל, אמת ויציב – אמת עדיף".

י"ט. על דברים אלה, שלא נס ליחם, חזר הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון, פרופ' א. ברק (בדעת הרוב) דנ"פ 7048/97 פלונים נגד שר הבטחון , פ"ד נ"ד (1) 721, בעמ' 743:

"איני נמנה עם אלה הגורסים כי סופיות ההחלטה מעידה על נכונותה. כל אחד מאיתנו עשוי לטעות. יושרנו המקצועי מחייב אותנו להודות בטעותנו אם שוכנענו כי אכן טעינו...".

ובהמשך, לאחר שכב' הנשיא א. ברק מציין, כי דבריו אלה נאמרו לענין כוחו של בית המשפט העליון לסטות מתקדימיו, מוסיף הוא, שם:

"עם זאת דברים אלה יפים הם לכל שופט ושופט, הנאבק עם עצמו, והבודק את פסיקתו שלו. בשעותינו הקשות, כאשר אנו בוחנים את עצמנו, כוכב הצפון אשר צריך להדריך אותנו הינו חשיפת האמת המובילה להגשמת הצדק בגדרי המשפט. אל לנו להתבצר בדעותינו הקודמות. עלינו להיות נכונים להודות בטעותנו. בחינה עצמית זו במקרה שלפנינו אינה קלה. האיזון אינו מעשה מכני.....".

כ. עוד מפנים אנו להחלטת כב' השופט ס. ג'ובראן בענין בשג"צ 35/13 פלוני נגד פרקליטות המדינה (מיום 10.4.13) בה התבקש כב' השופט ג'ובראן "לשינוי מתן החלטה", כשמדובר היה בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון בדן יחיד, פסק דין שהפך לסופי.

באותו ענין הבקשה אמנם נדחתה, אך ראוי ליתן את הדעת לדברים הבאים:

"הבקשה שלפניי כאמור היא בקשה לביטול או לתיקון פסק דין, ומשכך דינה להתקבל רק במקרים חריגים שבחריגים, בהם נפלה טעות עובדתית ברורה, גלויה ושאינה שנויה במחלוקת בתוכן פסק הדין או טעות פרוצדורלית של ממש באופן מתן פסק הדין..... ".

(ההדגשה שלנו)

כ"א. כפי שכבר הצבענו על כך, בענייננו, אין כל מחלוקת בין הצדדים על כך שאכן נפלה טעות עובדתית ברורה בעמדתה של המדינה בפני בית משפט קמא בכל הנוגע לטענה בדבר "שבר בצוואר", טעות שעברה כחוט השני הן לאורך ההליך בבית משפט קמא והן בערכאתנו.

נציין, כי מדעיקרא היה מקום שבקשת התיקון של המערער תוגש לבית משפט קמא, או למצער שאנו נורה כי הבקשה תידון בפני בית משפט קמא, אך כדי למנוע הארכה נוספת של ההליך, ומאחר והמערער מצוי כרגע בעיצומו של ריצוי המאסר על דרך של עבודת שירות, החלטנו אנו להכריע בענין.

כ"ב. לפיכך, אנו מתקנים את הכרעת הדין של בית משפט קמא מיום 22.11.11, את גזר הדין של בית משפט קמא מיום 25.12.12, וכן את פסק דיננו מיום 14.3.13, במובן זה שאנו קובעים כי נפלה טעות בקביעה כאילו גרמה תקיפתו של המערער למתלונן ל"שבר בצוואר מימין עם אנגולציה וריסוק וולרי", וכי השבר שבו מדובר, איננו שבר בצוואר כי אם שבר בעצם המסרק הראשונה, כף יד ימין (עם אנגולציה וריסוק וולרי).

כ"ג. ברי שאין להמעיט מחומרת העבירה בה הורשע המערער ואין בכוונתנו להמעיט מערך הפגיעה שנפגע המתלונן, ולכן, גם צדקה הערכאה קמא בדחותה את בקשתו של המערער להימנע מהרשעתו, ואף בשים לב לנתונים הנכונים שיודעים אנו עליהם היום, קובעים אנו כי אכן היה מקום להרשעתו של המערער.

ואולם, לא ניתן להתעלם מכך שהסברה לפיה נגרם למתלונן שבר בצוואר, נתנה נופך מיוחד של חומרה לתקיפה שתקף המערער את המתלונן, כפי שהדבר בא לידי ביטוי, למשל, בסעיף 7 לגזר דינו של בית משפט קמא:

"אכן אין להכביר מילים על חומרת מעשהו של הנאשם אשר תקף את המתלונן על ידי נגיחה בראשו וגרם לו לפציעה בדמות שבר בצוואר ובנוסף לפגיעות נוספות".

(ההדגשה שלנו)

וכך גם בגזר דיננו מיום 14.3.13 :

"החשוב במקרה שבפנינו הוא התוצאה הקשה שנגרמה למתלונן כאשר המערער היכה עם ראשו בראשו של המתלונן.... בעקבות התקיפה הזאת נגרמו למתלונן חבלות של ממש בפנים ובכף היד, וכן, ובעיקר, שבר בצוואר מימין עם אנגולציה וריסוק וולרי".

(ההדגשה שלנו).

כ"ד. משהובררה הטעות שנפלה, כשלגבי הממצא השגוי אנו מתקנים, כאמור כבר לעיל, הן את הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט קמא, והן את פסק דיננו מיום 14.3.13, יש גם מקום להביא תיקון זה לידי ביטוי באורך תקופת המאסר שהוטלה על המערער.

לפיכך, אנו מתקנים את גזר דינו של בית משפט קמא מיום 25.12.12, ואת פסק דיננו מיום 14.3.13, ומורים בזאת שתקופת המאסר, שאותה מתאפשר למערער לרצות בדרך של עבודות שירות, תועמד על 4 חודשים (במקום 6 חודשים).

כל שאר חלקי גזר דינו של בית משפט קמא (לרבות פרישת התשלומים שבפסק דיננו מיום 14.3.13), יוסיפו לעמוד בעינם ללא כל שינוי.

כ"ה. בהתאם להסכמת באי כוחם של שני הצדדים בישיבה מיום 27.6.13, אנו מורים שפסק דיננו יומצא לבאי כוחם של שני הצדדים על ידי מזכירות בית המשפט בדואר.

כמו כן מורים אנו שהעתק פסק דיננו זה, יומצא על ידי המזכירות גם לממונה על עבודות שירות.

ניתן היום, ג' אב תשע"ג, 10 יולי 2013, בהעדר הצדדים.