שבתי ובחנתי את הצעתי בהתאם לראיות שהוגשו.

במכלול הכללי, לאחר שהבאתי בחשבון, בין היתר, את השגות שני הצדדים, סבורני כי הצעתי הינה בגבולות הסביר, גם אם ברכיב זה או אחר הפרזתי, או המעטתי.

סבורני כי טובת התובעת מחייבת תשלום עיתי. תשומת לב התובעת כי עפ"י הצעתי, תשלום זה אמור להיות משולם עד לתום תוחלת חייה ולא עד לתום התקופה שקצב ד"ר גוטליב. אוסיף ואומר כי המעבר למצב סיעודי, 7 שנים לאחר התאונה, מתרחש בד"כ, באופן הדרגתי וגם בתקופה זו יש צורך בעזרה חלקית שיש לקזזה מההוצאה הנוכחית.

מנגד, פסיקת פיצוי שאינו עיתי תחייב פסיקתו לתקופה של 7 שנים בלבד ממועד התאונה וככל שתוחלת חייה בפועל תהיה מעבר לכך היא עלולה להימצא בחסרון כיס ומאחר ועסקינן בחסויה- סבורני כי פסיקה זו שלא הוגבלה בזמן נועדה למנוע חסרון כיס. אין רבותא כי כך יהא גם במסגרת פסה"ד.

לא הוצגו דפי חשבון בנק מהם ניתן ללמוד על היקף ההוצאה בגין המטפלת, הוצאה שחזקה, כי מוצאת מחשבונה של התובעת. יש להניח כי האפוטרופוס הגיש מידי שנה פרטה לאישור האפוטרופוס – מדוע לא צורפה?

באשר להוצאות הניידות- חוות דעתו של מר קצין הביאה בחשבון הוצאה הונית וכן הוצאות קבועות שאין מקום להביאן בחשבון.

בנקודת זמן זו, אין בכוונתי להרחיב מעבר לנאמר לעיל באשר להיקף ההוצאות הנגרמות לחסויה ולאפוטרופסה.

לסיכום: סבורני כי בשלב זה לפחות אין מקום לסטות מהצעתי.

ניתנה היום, ה' חשון תשע"ג, 21 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.