1. מהות הבקשה

ביום 12.9.11 ניתן צו לכינוס נכסי החייב נגדו הוגשו תביעות חוב בסכום של כ-15 מיליון ₪.

בדיון שהתקיים ביום 26.2.14 הוכרז החייב כפושט רגל, בהסכמתו, והמנהל המיוחד מונה לנאמן.

המנהל המיוחד הגיש בקשה לפי סעיף 96 א' לפקודת פשיטת הרגל (להלן: "הפקודה") להורות על ביטול הענקה אשר בוצעה על ידי החייב לטובת המשיבה גב' אביבה סלור (להלן: "המשיבה") במסגרתה העניק החייב למשיבה את זכויותיו בבית המגורים של בני הזוג בהרצליה פיתוח (להלן: "הנכס" או "הבית").

באותה בקשה תיאר המנהל המיוחד את הסכם הגירושין אשר נערך בין החייב למשיבה, שהיו נשואים במשך כ-30 שנה, במסגרתו ויתר החייב על זכויותיו בנכס כאשר היה כבר חדל פרעון.

הסכם הגירושין נחתם במרץ 2010 כאשר בקשה למתן צו כינוס הוגשה כבר בדצמבר 2009.

באותו מועד היה החייב מצוי בחובות של מיליוני ₪ ואף הודה בכך במסגרת חקירתו.

המנהל המיוחד גם טען כי לא חלים החריגים הקבועים בסעיף 96 (ג) לפקודה.

בהחלטה אשר ניתנה על ידי ביום 27.1.13, לאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה, נקבע בין היתר כי עם פקיעת הנישואין יחול הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון תשל"ג–1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), בהעדר הסכם ממון; כי עם פקיעת הנישואין של החייב והמשיבה בשנת 2010 הייתה לחייב זכות במחצית הנכס עליה ויתר במסגרת הסכם הגירושין וכי יש לראות במועד זה, בו קמה הזכות לאיזון המשאבים, כמועד ההענקה.

עוד נידונה השאלה האם התקיים החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה המחריג מהגדרת "הענקה" הענקה לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת ערך.

נקבע בהחלטה, כי לאור הקביעה על פיה הוויתור מטעם החייב נעשה במועד החתימה על הסכם הגירושין בשנת 2010, אין ספק כי המשיבה הייתה מודעת בשלב זה למצבו הכלכלי של החייב.

לכן, אין אפשרות לקבוע כי התמורה (מבלי להתייחס בשלב זה לשוויה), ניתנה בתום לב.

צוין גם כי המשיבה העידה באופן מפורש לפני המנהל המיוחד כי במועד ההענקה בשנת 2010 הייתה מודעת לקשיים הכלכליים של החייב ואף חזרה על עדות זו בדיון שהתקיים בבית משפט.

בסופה של ההחלטה נקבע כי נותרה ללא הכרעה שאלת שווי ההענקה וכי שאלה זו קשורה באופן בלתי נפרד במהות האיזון אשר נעשה בין החייב למשיבה במסגרת הסכם הגירושין.

לאור העובדה כי קיימת מחלוקת באשר לשוויו של הנכס וכי יש לעשות חישוב של שווי המשכנתא אשר את פירעונה לקחה על עצמה המשיבה, נקבע בהחלטה כי יש לקיים דיון כדי לבחון את דרך עריכת כלל איזון המשאבים בין בני הזוג כדי לקבוע מה שווי ההענקה.

2. טענות הטענות בעניין איזון המשאבים

א. עמדתה של המשיבה

בסמוך למועד הדיון שנקבע הגישה המשיבה את עמדתה בנוגע לסוגיית איזון המשאבים.

המשיבה צירפה לעמדה זו חוות דעת שמאית על פיה, נכון למועד הסכם הגירושין, עמד שווי הנכס על סך 4.260 מיליון ₪ וסכום המשכנתאות עמד על סך של כ- 2.6 מיליון ₪.

מכאן עולה, כך טענה המשיבה, כי לאחר הפחתת סכום המשכנתא, עמד שווי הזכויות של החייב ושל המשיבה יחד על סך של כ- 1.6 מיליון ₪, כלומר כ- 800,000 ₪ לכל צד.

עם זאת, טענה המשיבה כי חלה ההלכה שנקבעה ברע"א 8233/08 מרגלית כובשי נ' עורך דין אייל שוורץ אשר אושררה בדנ"א 7483/10 אייל שוורץ נ' מרגלית כובשי (להלן: "הלכת כובשי") לפיה שווי בית המגורים הוא שווי של נכס תפוס עם דייר מוגן.

נושיו של החייב אינם יכולים לממש את זכויותיו בדירת המגורים כאשר בדירה מתגוררת בת זוגו של החייב באופן של פירוק שיתוף או מכירת הנכס אלא שעל הנכס להימכר כתפוס.

בית המגורים נשוא הבקשה הוא בית המגורים היחידי של המשיבה.

על פי חוות דעת השמאי ערכו של בית המגורים כנכס תפוס מוריד את הנכס ב- 55% מערכו כפנוי.

חוות הדעת העריכה את שווי הנכס כתפוס בסכום של 2.3 מיליון ₪. כאשר מופחת מסכום זה סכום המשכנתא הרי שקיים חוסר של 310,000 ₪ וזכויותיו של החייב בנכס במועד איזון המשאבים אינן בעלות ערך כלכלי.

המשיבה טענה כי ויתרה במסגרת האיזון על זכויות רכושיות העולות על זכותו של החייב בחלקו בבית.

בעמדת המשיבה הוצגו זכויות רכושיות עליהן טענה המשיבה כי ויתרה נכון למועד הגירושין המצטברות לסכום של כ- 2.6 מיליון ₪.

בהקשר זה צורפה חוות דעת של פרופ' רות הלפרין, מומחית לדיני משפחה.

הזכויות עליהן ויתרה המשיבה פורטו בעמדתה: כתובה; רכב מסוג ניסן מקסימה; תקבולים ופיצויים מקופת הגמל; זכות אישית של החייב לקבלת תשלומים בהתאם להסכם שירותי ניהול מיום 6.3.06, אשר נחתם בין החייב לבין חברת שירותי השומרים בע"מ וחברה נוספת בבעלותו; הלוואה אשר העניקה המשיבה לחייב בסך של כמיליון ₪ בשנת 2004 שהועברה לחברת השומרים; קנס מנהלי על שם החייב ומשכנתא שנלקחה לטובת רכישת הבית.

עוד צוינה זכות תביעה של החייב כנגד הבנקים, אולם זכות זו של המשיבה בתביעת החייב לא נכללה בחישוב הוויתור.

כמו כן צוין חלקה של המשיבה בדירה ברחוב אלי כהן בנתניה אשר מומשה לטובת פרעון חוב של חברת השומרים; דירה בבעלות המשיבה, אשר שימשה לכיסוי חוב של חברת השומרים לרשויות מס הכנסה וסכומים שקיבלה המשיבה בגין תאונת דרכים אשר שימשו לרכישת הבית, בסך של כ- 80,000 דולר.

ב. תגובת המנהל המיוחד

בתגובתו של המנהל המיוחד לעמדה זו, התבקש בית המשפט להורות למשיבה לשלם לקופת פשיטת הרגל את שווי איזון המשאבים ולחלופין, בהתאם להחלטה בית המשפט מיום 27.1.13, להורות על רישומו של המנהל המיוחד כבעלים של מחצית הנכס.

המנהל המיוחד טען כי עמדתה של המשיבה מתעלמת מחובותיו של החייב בסך של מיליוני ₪ לנושים שונים במועד חתימת הסכם הגירושין.

עוד נאמר, כי לצורך בדיקת שווי ההענקה שבוצעה על בית המשפט לבחון מה שווי הנכס אותו קיבלה המשיבה מאת החייב, כאשר אין מקום לביצוע הפחתות כלשהן.

השאלה אינה מה שווי הנכס אם יימכר היום על ידי המנהל המיוחד, אלא מה שווי הנכס אותו קיבלה המשיבה.

באשר לחוות הדעת שצורפה – מדובר בחוות דעת שהיא חסרת משקל, שכן היא עוסקת ברובה בסוגיות אשר נידונו בהחלטת בית המשפט.

נאמר כי גם אם כל טענותיה של המשיבה יתקבלו, כלומר ניתנה תמורה מלאה עבור הזכויות בנכס, הרי מדובר בהסכם אשר נחתם בינה לבין החייב בחוסר תום לב ולכן ההענקה בטלה.

באשר לסכומי הוויתור הנטענים בעמדת המשיבה – עליהם חזרה חוות הדעת שצורפה - אין מקום לקחת בחשבון סכומים ששולמו על ידי אחד מבני הזוג לטובת השני במהלך הנישואין לצורך איזון המשאבים.

המנהל המיוחד הבהיר כי אין הוא טוען במקרה הנוכחי לשיתוף בחובות ומעולם לא נטען על ידו כי המשיבה אחראית לחובות החייב העומדים על סך של כ- 15 מיליון ₪.

עם זאת, נקבע לדברי המנהל המיוחד בפסיקה כי בעת עריכת איזון המשאבים יש לנכות את החובות של כל אחד מבני הזוג.

המנהל המיוחד היפנה לספרו של פרופ' אריאל רוזן צבי "יחסי ממון בין בני זוג". המסקנה העולה מהספר, לדברי המנהל המיוחד, היא כי חוק יחסי ממון עניינו איזון בערכים חיוביים בלבד ולכן יש להיעצר בכל מקרה בספרת האפס (הפניה לעמ' 345 בספר).

במקרה הנוכחי הוגשו, כאמור, כנגד החייב תביעות חוב בסך כולל של למעלה מ-15 מיליון ₪, מתוכן תביעות חוב חלוטות בסכום של למעלה מ-4 מיליון ₪.

לכן, גם אם יתקבלו כל טענותיה של המשיבה על פיהן ויתרה לחייב על סכום של כ-3.6 מיליון ₪, הרי שלא ויתרה לחייב על דבר, שכן לצורך איזון המשאבים יש להתייחס גם לגובה החובות של החייב. מאחר וחובות אלו עומדים על סכום גבוה יותר יש לראות בשווי נכסיו של החייב כאפס.

המנהל המיוחד התייחס אף באופן פרטני לטענותיה של המשיבה בדבר הוויתור על זכויות רכושיות.

באשר לשוויו של הנכס - נאמר על ידי המנהל המיוחד כי אין כל מקום לטענתה של המשיבה על פיה יש להתייחס אל הנכס כתפוס.

השאלה הרלוונטית היא מה היה שווי הנכס במועד ביצוע ההענקה בשנת 2010, ללא ביצוע כל הפחתות.

המנהל המיוחד הבהיר את טענתו החלופית על פיה יש לרשום אותו כבעל הזכויות במחצית הנכס שכן מדובר בהענקה פסולה.

מאחר וההענקה בוצעה בחוסר תום לב הרי שגם אם שילמה המשיבה תמורה בגין הנכס, ההענקה היא חסרת כל נפקות ויש להחזיר את הגלגל אחורה – רישום החייב כבעלים של מחצית הזכויות בנכס והענקה חזרה למשיבה של כל הזכויות עליהן ויתרה.

באשר לחוות הדעת שצורפה – טען המנהל המיוחד כל לא היה כל מקום לצרפה, וכי מדובר בחוות דעת משפטית בנושאים אשר כבר הוכרעו על ידי בית משפט.

ג. תגובת כנ"ר

בתגובתו של הכנ"ר נאמר כי המנהל המיוחד אינו טוען בעמדתו כי יש לבצע איזון משאבים אשר טומן בחובו שיתוף מלא בחובות, אלא הוא מוכן לצאת מנקודת הנחה כי האיזון יתחיל מנקודת האפס, כך שמבחינה רעיונית יראו בחייב כאילו אין לו רכוש כלל.

לפי שיטה זו יש לבצע איזון משאבים לפיו כל רכושה של המשיבה יחולק באופן שווה בינה לבין החייב. התוצאה האופרטיבית של גישה זו היא העברת מחצית מהזכויות בנכס לטובת נושיו של החייב.

לעמדתו של הכנ"ר די למעשה בקביעת בית המשפט כי העברת הזכויות בנכס מהחייב למשיבה במסגרת הסכם הגירושין היא הענקה פסולה בהתאם להוראות סעיף 96 לפקודה. בנסיבות אלה החייב הוא בעל מחצית הזכויות בנכס.

יש לציין כי לאור העובדה שהחייב הוכרז כפושט רגל הרי שכל נכסיו הוקנו לנאמן.

לעמדתו של הכנ"ר קביעה כי החייב הוא בעל מחצית מהזכויות בנכס ראויה ממספר טעמים:

מהותה של הוראת סעיף 96 לפקודה נועדה להשיב את המצב לקדמותו. לכן אין צורך לבצע בדיקה של כלל איזון המשאבים אשר נערך בין בני הזוג ויש צורך למנות שמאי אשר יעריך את שווי הנכס ביום ההענקה.

רישום החייב כבעל מחצית הזכויות בנכס ראוי גם במקרה שהמנהל המיוחד יפעל לפירוק שיתוף הזכויות. טענותיה של המשיבה לא יפגעו והיא תהיה רשאית לטעון הן לקיזוז תשלומי המשכנתא אשר שולמו על ידה והן לעניין מימוש הנכס כתפוס בהתאם להלכת כובשי.

לאור הפערים בעניין שווי הנכס בין הצדדים, כאשר מדובר בנכס העיקרי של בני הזוג, סבר הכנ"ר כי יש למנות שמאי אשר יעריך את שווי הנכס ביום ביצוע ההענקה.

הכנ"ר הבהיר כי אין להתעלם מתשלומי המשכנתא אשר שולמו על ידי המשיבה בלבד.

הכנ"ר אף תמך בגישתו של המנהל המיוחד באשר לאיזון משאבים תוך שיתוף בחובות ברי איזון עם עצירה ב"ספרת האפס".

ד. תשובת המשיבה

המשיבה חזרה וטענה כי זכויותיה וזכויות החייב בנכס אינן בעלות ערך כלכלי, שכן יש להחיל את הלכת כובשי.

כמו כן, הפנתה המשיבה לחוות דעתה של המומחית באשר לוויתור על זכויות רכושיות רבות על ידה, בסכום העולה על סך של 2.6 מיליון ₪.

לאור זאת, נטען כי חלה בעניינה של המשיבה הגנת סעיף 96 (ג)(2) לפקודה.

עוד נאמר כי אין כל תועלת לנושים במימוש בית המגורים ומדובר למעשה בשאלה תיאורטית.

באשר לאופן איזון המשאבים נטען על ידי המשיבה כי גישת האפס נדחתה בפסיקה. בכל מקרה, אין היא כוללת חובות לא משותפים כגון חובות עסקיים אלא רק חובות ספציפיים אשר הוגדרו כחובות משותפים או חובות אשר נוצרו בגין הנכסים המשותפים המשפחתיים.

3. דיון והחלטה

לאור המחלוקת בין הצדדים באשר לשווי של הנכס, מונתה מומחית מטעם בית משפט, השמאית גב' עדינה גרינברג, לאחר שהצדדים השלימו את טיעוניהם.

בחוות דעתה התייחסה המומחית לשווי השוק של הנכס במרץ 2010 ולשווי זכויות הבעלות בנכס בהנחה כי הנכס תפוס על ידי דייר מוגן נכון למרץ 2010.

בחוות הדעת נקבע כי שווי הנכס נטו, בניכוי עלויות הסדר בנייה ללא היתר, עומד על סך של 5,756,000 ₪. שווי זכויות הבעלות בנכס, בהנחה כי הנכס תפוס על ידי דייר מוגן, הוא בסך 2,878,000 ₪.

א. ביטול ההענקה

מקובלת עלי עמדתו של הכנ"ר, לפיה משמעות הקביעה כי מדובר בהענקה פסולה היא כי יש להשיב את המצב לקדמותו ולהעביר מחצית מהנכס על שם החייב, כאשר אותה מחצית מוקנית כיום לנאמן, עקב ההכרזה על החייב כפושט רגל.

אם אחזור לסופה של ההחלטה מיום 27.1.13 במסגרתה בוטלה ההענקה, נראה כי הקביעה בדבר בדיקת כלל איזון המשאבים התייחסה בעיקרה לנכס המהותי השייך לבני הזוג, בית המגורים, כדי לבחון את שאלת שווי הענקה.

בנסיבות אלה, אין אכן מקום לבדיקה מפורטת של האיזון לגבי כלל נכסי בני הזוג, ולא זו הייתה מטרתה של ההחלטה.

בסופו של דבר הקביעה האופרטיבית היא אכן קביעה לפיה יש לרשום מחצית מהנכס על שם הנאמן.

בהקשר זה יש להתייחס לטענתה של המשיבה, לפיה משהוכח מתן תמורה על ידה בגין ויתור החייב על הנכס לטובתה, חלים החריגים הקבועים בהוראת סעיף 96(ג) לפקודה.

גם בהנחה שיוכח ויתור, לטענה זו אין מקום, שכן התנאים הקבועים בסעיף 96(ג)(2) הם תנאים מצטברים ואינם מתקיימים במלואם.

משנקבע, לאחר שמיעת הראיות, כי לאור ידיעתה הברורה של המשיבה על מצבו הכספי של החייב במועד ההענקה, מדובר בהענקה שאיננה בתום לב, הרי שהגנת הסעיף אינה חלה על המשיבה ודין ההענקה להתבטל.

ב. הלכת כובשי

אחת הטענות העיקריות אשר הועלו על ידי המשיבה, בשלב זה של הדיון, היא כי לאור הלכת כובשי אין למעשה ערך כלכלי לנכס ואין טעם לממש אותו.

בהודעה שניתנה על ידי המשיבה בעקבות חוות הדעת של השמאית מטעם בית משפט, נאמר כי מאחר ומדובר בבית מגורים של המשיבה וילדיה וחלה הלכת כובשי, הרי שאם נפחית את תשלומי המשכנתא העומדים על סך של 2.6 מיליון ₪ נכון למועד הסכם הגירושין משוויו של הנכס כתפוס כפי שנקבע באותה חוות דעת - כל מה שנותר לחלוקה בין בני הזוג הוא סכום של כ- 242,000 ₪.

סכום זה יש לאזן במסגרת הסכם הגירושין והוא מתקזז כנגד ויתורים כספיים רבים אשר עשתה המשיבה במסגרת גירושיה.

לאור זאת, אין תועלת לנושי החייב ממימוש חלקו בבית המגורים.

בתגובה מטעם המנהל המיוחד להודעה זו, הבהיר המנהל המיוחד כי לא היה כל מקום לפרט במסגרת ההודעה אזכורי פסיקה ולחזור על הטענה בעניין הלכת כובשי.

מדובר בחוות דעת שמאית פשוטה וברורה אשר נועדה לשם בחינת שווי ההענקה, לגביה קבע בית המשפט כי היא פסולה.

השמאית קבעה, כאמור, כי שווי הנכס נטו עומד על כ-5.7 מיליון ש"ח.

מדובר בחוות דעת הגבוהה ב-500,000 ₪ מחוות דעת אשר הציגה המשיבה בקשר לשווי הנכס במועד ההענקה.

הטענה כי יש להעריך את הנכס כתפוס מהווה למעשה ערבוב מין בשאינו מינו ובניסיון להטעות את בית המשפט.

בית המשפט לא ביקש לבחון מה יהיה שווי הנכס לצורך מימושו כיום על ידי המנהל המיוחד מכוח זכותו של החייב במחצית הנכס; השאלה העומדת על הפרק היא מה שווי הנכס שהוענק על ידי החייב למשיבה ביום 22.3.10.

התשובה לשאלה זו הינה מחצית משווי הנכס במועד ביצוע ההענקה, בהפחתת המשכנתא אשר רבצה באותו מועד על הנכס.

מקובלת עלי עמדת המנהל המיוחד והכנ"ר בעניין תחולת הלכת כובשי, כי אין כל מקום לקשור בין עצם ביטול ההענקה לבין הלכת כובשי.

להלכת כובשי אין כל רלוונטיות בהקשר זה.

בפסק דין כובשי נידונה השאלה האם סעיף 40 א(ב) לחוק המקרקעין תשכ"ט – 1969, השולל את תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר כאשר מתבצע פירוק שיתוף דירת מגורים של בני זוג בדרך של מכירה, חל גם כאשר פירוק השיתוף מתבצע על ידי כונס נכסים במסגרת הליכי הוצל"פ.

ברוב דעות נקבע כי סעיף 40 א(ב) לחוק המקרקעין אינו חל על פירוק שיתוף בדירת מגורים על ידי כונס נכסים לצורך פרעון חוב, ובמקרה כזה יש תחולה לסעיף 33 לחוק הגנת הדייר.

השלב הרלוונטי לתחולתה של הלכה זו הוא בשלב המימוש.

כאמור, הוכרע כבר בתיק זה כי מדובר בהענקה פסולה של הנכס מאת החייב למשיבה.

כל מה שנותר לבחון הוא שווי ההענקה וטענת התמורה אשר ניתנה לכאורה על ידי המשיבה במסגרת איזון המשאבים.

לאחר שייקבע שווי ההענקה, ובמידה שתוגש לבית משפט בקשה לפירוק שיתוף בנכס, יהיה מקום לבחון את הטענות שהועלו על ידי המשיבה לעניין תחולת הלכת כובשי.

יש לציין כי בפסקי הדין השונים אליהם הפנתה המבקשת, נדונה תחולתה של הלכת כובשי בהקשר של מימוש נכס מקרקעין וכלל לא בעניין של ביטול הענקה.

כך בפש"ר 297/01 בנק הפועלים סניף העיר חיפה נ' ממן נידונה בקשה להפטר אשר הוגשה על ידי החייב.

מחוות דעתו של הכנ"ר באותו מקרה עלה כי לחייב מחצית הזכויות בדירת מגורים בה מתגוררים החייב, רעייתו ושלושת ילדיהם.

הדירה הייתה רשומה, בחלקים שווים, על שם החייב ורעייתו ועל הנכס רבצה משכנתא.

בין היתר התייחסה כב' השופטת טאובר לזכותם של נושים לממש את נכסי החייב טרם מתן צו הפטר.

נקבע כי בנסיבות העניין, בעת מימוש הדירה באמצעות מכירתה, תהיה אשתו של החייב מוגדרת כדיירת מוגנת בהתאם להלכת כובשי, עליה לא חלקו באותו מקרה הנאמנת וב"כ הכנ"ר.

נאמר כי לאור קביעה זו ולאור גובה יתרת המשכנתא - נראה כי לא תצמח תועלת של ממש ממימוש הדירה במסגרת הליכי פשיטת הרגל.

דיון נוסף בהלכת כובשי התקיים בפש"ר 17293-04-10 בנק דיסוקנט לישראל נ' אוזן.

גם שם הגישה החייבת בקשה למתן צו הפטר.

מדובר היה בחייבת שהכנסותיה נמוכות ולאור גילה לא ניתן היה להניח כי פוטנציאל ההשתכרות ישתפר.

הנאמן טען במסגרת בקשת ההפטר כי יש לחייב את החייבת בתשלום המגלם את שווי זכויותיה בדירת מגורים.

החייבת טענה כי בעלה דייר מוגן בנכס ויש לשום את הדירה כדירה תפוסה לפי הלכת כובשי.

בית המשפט קיבל טענה זו וקבע - מבלי לקבוע מסמרות אם ראוי לפעול למימוש דירת המגורים של החייבת ולהותיר אותה חסרת גג – כי המימוש לא יותיר יתרה כספית משמעותית לנושים מעבר לסכום המוצע על ידי החייבת.

גם בפש"ר 2042/08 בוחבוט נ' כונס הנכסים הרשמי ובפש"ר 1119/07 איסקוב נ' כונס הנכסים הרשמי במחוז חיפה, נידונה הלכת כובשי במסגרת בקשתו של נאמן לפעול למימוש של חייב בדירת מגורים.

בה"פ 1106/04 כריסטין הורש ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ נידונה הלכת כובשי במסגרת הליכי הוצאה לפועל למימוש דירה, אשר נפתחו על ידי בנק הפועלים מכוח שטר משכנתא.

לפסקי דין אלה הפנתה, כאמור, המשיבה, במסגרת כתבי הטענות אשר הוגשו על ידה, אולם אין בהם כדי להשליך על שאלת ביטול ההענקה.

מקובלת עלי לחלוטין עמדתו של המנהל המיוחד, לפיה במסגרת איזון המשאבים בין בני זוג, יש לראות בן זוג אחד כמי שמכר את חלקו בנכס לצד האחר וכי הכלל הוא שיש לקבוע את שווי המקרקעין על פי מכירה של מוכר מרצון לקונה מרצון.

ראה ע"א 2137/00 שטיינמץ נ' שטיינמץ.

בהתאם לאמור בפסק דין זה אין מקום להתייחס לשוויו של הנכס כתפוס או כנכס הנמכר במימוש מהיר לצורך בדיקת איזון המשאבים במועד הגירושין, שהוא גם מועד ביצוע ההענקה.

יש לציין כי בפסק דין שטיינמץ סברו רוב השופטים כי במסגרת הליך של איזון משאבים אין לבצע ניכויים כלשהם בגין רכיבי מיסוי העשויים לחול על העברת מקרקעין.

במקרה הנוכחי שאלה זו איננה עולה, שכן מדובר בהעברת זכויות בין בני זוג אשר נעשתה על פי פסק דין שניתן אגב הליכי גירושין (סעיף 4.א לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) תשל"ג – 1963).

התוצאה מכל האמור לעיל היא כי אין רלוונטיות להלכת כובשי לשם קביעת שוויה של ההענקה בעניין הנכס אשר בוצעה על ידי החייב במסגרת הסכם הגירושין.

שוויו של הנכס נשוא ההענקה בעת ביצוע ההענקה עמד על סכום נטו של 5,756,000 ₪, כאשר לחייב מחצית מהזכויות בנכס.

אין מחלוקת שיש להפחית משוויו של הנכס את המשכנתא אשר חלה עליו ואת מחצית תשלומי המשכנתא אשר שילמה המשיבה בלבד.

לתחולת הלכת כובשי תהיה משמעות כאשר יפעיל הנאמן את שיקול דעתו עניין מימוש הנכס.

ג. טענותיה של המשיבה בעניין הוויתורים הכספיים

הקביעה לעיל, לפיה יש לבטל את ההענקה עקב ביצועה בחוסר תום לב, מייתרת, למעשה, את הדיון בטענותיה הפרטניות של המשיבה בעניין הוויתורים הכספיים אשר נעשו על ידה במסגרת הגירושין – כדי לקבוע את שוויו של הנכס בעת ההענקה.

עם זאת, אתייחס לטענות אלה, כדי שהנאמן יוכל אכן להפעיל את שיקול דעתו באשר לתועלת שתצמח לנושים ממימוש הנכס – בהתחשב בהפחתות נוספות, ככל שיש אכן מקום לטענות המשיבה בהקשר זה.

אינני רואה צורך להכריע בטענות הצדדים בעניין "גישת האפס" באשר לשווי נכסיו של החייב.

אין למעשה מחלוקת כי חובותיו של החייב נובעים ממערכת עסקית – ערבויות של החייב לחברות בשליטתו - שהיא חיצונית למשק הבית המשותף של בני הזוג, ואין הם נובעים בדרך כלשהי מהנכסים נשוא האיזון בין הצדדים.

• כתובה לאחר הצמדה למדד

המשיבה טענה כי ויתרה על הכתובה אשר שוויה, לאחר הצמדתה למדד, מגיע לסכום של 170,806 ₪.

המנהל המיוחד טען בתגובתו כי יש להבחין בין חלקים של הכתובה הקשורים לחיי הנישואין עצמם והם קוגנטיים - לבין החלק בכתובה העוסק בסכומים שיגיעו לאישה לאחר התרת הנישואין.

בעניין זה יש לבחון את נסיבות הגירושין ואת אומד דעתו של הבעל במועד חתימת

הכתובה: לא מדובר בזכות קנויה העומדת למשיבה, עליה ויתרה, אלא בזכות ערטילאית שנדרש הליך משפטי כדי לקבוע אם היא קיימת ומה גובהה.

מאחר שהמשיבה הודתה כי ידעה אודות מצבו הכלכלי הקשה של החייב, יש לקבוע כי לא סברה כי יהיה ביכולתו לשלם את סכום הכתובה ולכן, למעשה, לא ויתרה למעשה על דבר.

אין מקום לעמדה זו של המנהל המיוחד.

המשיבה ויתרה באופן מפורש בהסכם הגירושין על קבלת הכתובה (סעיף 17 להסכם). יש לציין כי באותו סעיף צוין ויתור הן על קבלת הכתובה, הן על קבלת כל תשלום הנובע מקשר הנישואין והן על קבלת תוספת הכתובה.

בבע"מ 9606/11 עזבון המנוח פלוני נ' פלוני נידונה שאלת שערוך הכתובה.

נקבע כי בהתייחס לסכום הכתובה על בית המשפט לבחון את מכלול סכום הכתובה. באותו מקרה הציעו המבקשים להבחין בין שערוך עיקר הכתובה, שהוא קוגנטי, לבין שערוך התוספת, שהיא וולונטרית.

כב' השופט רובינשטיין, אשר לפסק דינו הסכימו כב' השופטים דנציגר וברק-ארז, קבע: "... בין לפי המסלול ההלכתי ובין לפי המסלול האזרחי, אין לדעתי מקום לאבחנה כאמור ובפרט בבתי המשפט האזרחיים. אשר לגישה ההלכתית, הגם בקרבה מצאנו פוסקים המתייחסים למכלול סכומי הכתובה יחדיו... בוודאי כך לפי הגישה האזרחית, המתייחסת לכתובה – על כל רכיביה – כאל התחייבות אחת שיש לשערכה במקרים המתאימים. לא למותר לציין, כי לפי נוסח הכתובה המקובל, "השורה הכספית האחרונה" מתורגמת לסכום אחד הכוללת את כל רכיבי הכתובה, ועליו היא התחייבות החתן... ברי איפוא כי המבט הכולל גובר, ויד השיקולים התומכים בו על העליונה" (סעיף ע"ד לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין).

עוד הובהר כי שערוך הכתובה, אשר מועד פירעונה לא הגיע טרם פקיעת הנישואין, לא נועד להעשיר את האישה אלא לשמר את ערכה הריאלי של הכתובה, באופן אשר ישמור על תכלית הכתובה ועל כוונתם המקורית של הצדדים.

אין לראות בהיעדר ציון בדבר הצמדה בכתובה בגדר הסדר שלילי.

לאור האמור לעיל, יש אכן לראות בוויתורה של המשיבה על הכתובה כוויתור על זכות ממשית, ששוויה המשוערך הוא בסכום של 170,806 ₪.

• רכב מסוג ניסן מקסימה

הוויתור על הרכב מופיע באופן מפורש במסגרת הסכם הגירושין.

שוויו של הרכב עומד על סך של 28,000 ₪.

לדברי המנהל המיוחד, מדובר ברכב מעוקל ולא הייתה לחייב אפשרות למכור אותו, ושוויו הנמוך נבלע בחובות הגבוהים של החייב.

מקובלת עלי בהקשר זה טענתה של המשיבה כי זכותה הקניינית של המשיבה מכוח הלכת השיתוף גוברת על מעקל צד ג'. לכן, יש לראות בה כמי שוויתרה בזכות ברכב בסכום של 14,000 ₪.

• וויתור על תקבולים ופיצויים בקופת גמל של החייב

המשיבה טענה כי מדובר בסכום של כ-470,000 ₪ שאיננו כולל חישוב לאחר קבלת חוות דעת אקטואר. לכן מדובר בסכום נמוך מהשווי האמיתי של זכויות החייב הצבורות בקופת הגמל.

נטען כי נכסי בני הזוג המצוינים בסעיף 5(ג) לחוק יחסי ממון, כוללים במפורש זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות וקופות גמל.

המנהל המיוחד טען כי ביקש הבהרה מאת החייב באשר לקופות הגמל בחברת כלל, אולם לא קיבל מענה.

עוד נטען כי מדובר בקופת גמל לצורך ביטוח חיים למקרה מוות ולא ברור כי לחייב הייתה יכולת לפדות את הסכומים.

בדף הפוליסה מצוינת גם הלוואה אשר נלקחה על ידי החייב, שיתרתה בסך של כ-252,000 ₪. עוד נאמר כי חברת כלל הגישה כנגד החייב תביעת חוב בסך של כ- 1.9 מיליון ₪.

בפש"ר 21387-06-09 משה אריה כץ נ' הכנ"ר חתמו החייב והמשיבה על הסכם לחלוקת נכסים עקב התרת הנישואין.

זכויות החייב בדירה הועברו למשיבה ושאר זכויות כל אחד מבני הזוג בכל עסק, נשארו בבעלות כל בן הזוג.

באותו מקרה צוין על ידי בית המשפט כי לא הוכח כי היו למשיבה זכויות כספיות כלשהן בבעלותה. מכאן עולה כי כל מה שקיבלה במסגרת ההסכם מצטמצם לזכויותיו של החייב בנכס. בתמורה ויתרה המשיבה על מחצית מכל זכויותיו של החייב, בין היתר בקופות גמל וקרנות לרבות הפנסיה הצבאית של החייב, אשר הגיעו לה בהתאם לסעיף 5 לחוק יחסי ממון.

בית המשפט ציין כי בתי המשפט קבעו זה מכבר כי אי הזכרת פנסיה במסגרת הסכם גירושין או במסגרת הסכם ממון לא תפגע בזכויות בן הזוג השני.

בהקשר זה הפנתה כב' השופטת טאובר לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"מ 222/08 ש.א. נ' ש.ד.

בעמ' 115 לפסק הדין תחת הכותרת "סיכום" נאמר כלהלן:

"מכל הפסיקה הנ"ל עולה ובוקעת מסקנה משפטית אחת וברורה: זכותו של בן זוג לקבל מחצית פנסיה שצבר בן הזוג האחר, במהלך הנישואין, אינה בגדר "טובה" או "מענק חסד"... לפיכך, אי הזכרת הפנסיה, לא תפגע בבעל הזכות (קרי: בן הזוג שזכאי לקבל מבן הזוג האחר מחצית הפנסיה) אם "בעל הפנסיה" רוצה להשאירה לעצמו, ולא לחלק אותה עם בן הזוג האחר, עליו מוטל הנטל להכניס נושא זה להסכם הגירושין; אם לא ייעשה כן, תיוותר לבן הזוג השני הזכות למחצית פנסיה מכוח הדין, גם אם ההסכם "שותק" בעניין זה". (סעיפים 277-278 לפסק הדין).

מכאן עולה בבירור זכותה של המשיבה למחצית מזכויותיו של החייב בקופות הגמל.

בסעיף 16 להסכם הגירושין נקבע על ידי החייב והמשיבה כי לגבי יתר הזכויות שלא נזכרו בהסכם כגון: כספים, ביטוחים וזכויות מסוג כלשהו, הבעלות תהיה על פי הרישום – כלומר: כלל הזכויות הרשומות על שם הבעל שייכות לבעל וכלל הזכויות

הרשומות על שם האישה שייכות לאישה.

עוד נקבע כי "זכויות רשומות" כוללות קופות גמל, קרנות השתלמות, קופות פנסיה וביטוח חיים, זכויות במקום עבודה לרבות זכויות פנסיוניות.

מכאן עולה כי המשיבה ויתרה על זכותה במחצית מקרנות הגמל של החייב והוא ויתר על זכותו במחצית הזכויות הרשומות על שם האישה.

אין ספק כי מדובר בוויתור הדדי.

לתגובת המשיבה לעמדת המנהל המיוחד והכנ"ר בעניין איזון המשאבים צורף העתק מדוחות קרנות הגמל של המשיבה ממנו עולה כי זכויות הפנסיה והקצבה של המשיבה מסתכמות בסכום של פחות מ- 10,000 ₪.

המנהל המיוחד לא חלק על מסמך זה והנתונים המופיעים בו.

באשר לטענת המנהל המיוחד בעניין ההלוואה שניתנה על ידי חברת כלל במסגרת הפוליסה לחייב (שיתרת פרעונה כ-250,000 ₪), צירפה המשיבה לתגובתה את נספחים ב'-ד'. ממסמכים אלה עולה כי לאחר שהופקד בחשבון החייב והמשיבה השיק שניתן כהלוואה על ידי חברת כלל ביטוח (על סך כ-269,000 ₪) – הועבר על ידי החייב באותו יום שיק בסכום זהה לחברת שירותי השומרים אשר בבעלותו – עסק אשר אין למשיבה, כאמור, כל חלק בו.

מכל האמור לעיל עולה כי המשיבה ויתרה על זכויות בקופות גמל בשווי של כ- 230,000 ₪ (לאחר הפחתת סכום של 5,000 ₪).

• סכומים שקיבלה המשיבה עקב תאונת דרכים וסכומים נוספים אשר צברה עובר לנישואין, אשר שימשו לרכישת הבית בסך של 80,000 דולר.

אין כל מקום לטענה בעניין זה, שכן ההחלטה בעניין ביטול ההענקה התייחסה לכספי הפיצויים באופן מפורש. נקבע כי מדובר בכספים ש"נבלעו" בתמורה הכוללת, ששולמה על ידי בני הזוג בגין הנכס.

• חובות אשר שילמה המשיבה לטובת החייב או לטובת חברות בשליטתו.

מדובר בטענה על פיה העניקה המשיבה הלוואה לחייב אשר הועברה לחברת השומרים בסך של 530,000 ₪ בשנת 2004; קנס מנהלי אשר שולם על ידה לטובת החייב בינואר 2010; חוב אשר שילמה המשיבה לרשויות המס באמצעות מימוש דירה בסך של כ-370,000 ₪ בשנת 2009; חלקה של המשיבה בדירה בנתניה אשר מומשה לטובת חוב של חברת השומרים בסכום של 290,000 ₪ (ללא ציון תאריך).

מבלי להידרש לפרטי התשלומים, מקובלת עלי לחלוטין עמדתו של המנהל המיוחד, כי במהלך הנישואין ניהלו בני הזוג משק בית משותף, כאשר המשיבה נהנתה מפירות עסקיו של החייב בעוד שהכנסתה עמדה על סך של 6000 ₪ לחודש בלבד.

סכומים אשר הושקעו על ידה, ככל שהושקעו, בעסקי החייב במהלך חיי הנישואין אינם בגדר "חוב" של החייב כלפי המשיבה.

חוק יחסי ממון אינו כולל התחשבנות עבר לגבי הוצאות שהוצאו במהלך חיי הנישואין על ידי מי מבני הזוג.

במקרה שלפניי קיימת אף אינדיקציה ברורה לכך כי הצדדים לא ראו תשלומים אלה בגדר חוב של החייב כלפי המשיבה: -

הצדדים פרטו באופן מפורש את הזכויות הכספיות והנכסים לגביהם מתבצע האיזון. לכספים אלה אין זכר בהסכם הגירושין, כך שאין לראות באותם תשלומים נטענים כהלוואות שניתנו על ידי המשיבה או כחוב של החייב כלפיה.

• זכות אישית של החייב לקבלת תשלומים על פי הסכם שירותי ניהול מיום 6.3.2006.

המשיבה טענה כי על פי הסכם זה, אשר נחתם בין חברת שירותי השומרים בע"מ חברה נוספת אשר בבעלות החייב - לבין חברת השמירה, נקבע כי החייב יהיה זכאי לסכומים מסוימים במשך 12 חודשים מיום חתימתו.

המשיבה טענה כי על פי הסכם זה מגיע לחייב סך של כ-1.2 מיליון ₪, אשר על מחציתו ויתרה המשיבה.

על פי עמדתו של המנהל המיוחד מדובר בזכויות תביעה שטרם התגבשו ואף לא צוינו במסגרת הסכם הגירושין.

חברת השמירה טוענת כי הסכום שנצבר אצלה עומד על סך של 550,000 ₪ בלבד, כאשר מועלות על ידה טענות רבות לפיהן החייב איננו זכאי כלל לקבל את הכספים.

לכן, אין כל מקום להתייחס לזכויות אלה כזכויות שהתגבשו.

עוד נאמר על ידי המנהל המיוחד כי אם לא היו לחייב חובות העולים על נכסיו, הרי שזכויות המשיבה מסתכמות בזכות לקבל מחצית מזכויות אלה אם יתגבשו ובמועד שיתגבשו בלבד.

אין ספק כי זכויות אלה טרם התגבשו העובדה, כי במסגרת ההסכם קבוע מנגנון חישוב מסוים לגביהן, אינו הופך את הזכויות למגובשות.

יש לציין כי לפני מספר ימים הוגשה על ידי הנאמן בקשה למתן הוראות להעברת כספים המגיעים לחייב בהתאם להסכם למתן שירותי ניהול, אותו הסכם אליו התייחסה המשיבה (בקשה מס' 29).

לטענתו של הנאמן יש להעביר לקופת פשיטת הרגל סכום של כ-1.075 מיליון ₪.

מהבקשה עולה כי למשיבה באותה בקשה, עמה חתם החייב על ההסכם, טענות שונות כלפי דרישתו של הנאמן על פי ההסכם; הטענה הראשונה היא טענה של התיישנות והטענה השנייה היא כי החייב הפר את ההסכם ולכן אינו זכאי לקבלת כספים.

הנאמן מצדו טען כי המשיבה ניהל עמו מו"מ בחוסר תום לב.

האמור בבקשה זו מצביע אף הוא על כך כי הזכויות טרם התגבשו.

המנהל המיוחד לא שלל בתגובתו את עצם זכאותה של המשיבה למחצית מסכומים אלה, אם וכאשר יתגבשו.

בכל מקרה, כפי שכבר ציינתי לעיל, גם אם יתברר בסופו של דבר כי מגיעים לחייב כספים על פי ההסכם וכי המשיבה זכאית למחצית מהם – אין לכך השלכה על עצם ביטול ההענקה וקביעת שוויו של הנכס במועד ההענקה.

בסיום פרק זה יש להתייחס לחוות הדעת אשר צורפה על ידי המשיבה לעמדתה בעניין סוגיית איזון המשאבים.

מדובר, למעשה, בחוות דעת משפטית, אשר לא היה כל מקום להגישה.

חלק ניכר מחוות הדעת מהווה, למעשה, מעין ערעור על החלטת בית המשפט אשר ביטלה את ההענקה ואף ערעור על הקביעה העובדתית כי יש לייחס למשיבה חוסר תום לב.

חוות הדעת כללה אף טיעונים משפטיים נרחבים באשר לוויתורים השונים שנטענו על ידי המשיבה כי נעשו במסגרת הסכם הגירושין.

את הקביעות המשפטיות על בית המשפט לקבוע בעצמו. לא היה, לכן, מקום להגיש חוות דעת חיצונית בעניין זה.

סיכום

כפי שכבר ציינתי לעיל, התוצאה האופרטיבית לעניין ביטול ההענקה וקביעת שווי ההענקה היא כי יש לרשום על שמו של הנאמן מחצית מהזכויות בנכס, לאור ביטולה של ההענקה הפסולה וזאת בכפוף לקביעות שפורטו בעניין שוויו של הנכס ובניכוי תשלומי המשכנתא.

כמו כן, יש להכיר בזכותה של המשיבה על פי הכתובה; במחצית משוויו של הרכב; במחצית התקבולים והפיצויים בקופות הגמל של החייב, כמפורט לעיל.

בנסיבות הכוללות של בקשה זו, יש לחייב את המשיבה בהוצאות הנאמן בסך 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, ה' חשוון תשע"ה, 29 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.