מבוא

1. לפניי בקשה של ג'י פור אס פתרונות אבטחה (ישראל) בע"מ (להלן: "המבקשת"), לסלק על הסף בקשה למתן הוראות, היא בקשה 29, מחמת התיישנות, ולחלופין מחמת אי התאמתה למסגרת דיונית של בקשה למתן הוראות.
2. בקשה 29 היא בקשת הנאמן לנכסי פושט הרגל אייל סלור (להלן: "הנאמן"), להורות למבקשת להעביר אליו כספים המגיעים לאייל סלור (להלן: "החייב"), בהתאם להסכם למתן שירותי ניהול וייעוץ שנחתם בין החייב למבקשת ביום 6.3.2006 (להלן: "ההסכם").
3. לטענת המבקשת, יש לסלק את הבקשה למתן הוראות על הסף מאחר שעילת התביעה נגד המבקשת התיישנה. ההסכם היה בתוקף החל מיום 6.3.2006 ועד ליום 6.3.2007. הבקשה למתן הוראות הוגשה ביום 26.10.2014, ולטענת המבקשת, היה זה למעלה משבעה חודשים לאחר תום תקופת ההתיישנות. לטענתה, בהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), התביעה התיישנה ביום 6.3.2014 היות ועילת התביעה נולדה לכל המאוחר ביום 6.3.2007, יום פקיעתו של ההסכם.

המבקשת טוענת כי הליך פשיטת הרגל אינו מפסיק את מירוץ ההתיישנות. לטענתה, לנאמן אשר בא בנעליו של פושט הרגל, לא יכולה לקום זכות טובה יותר לעניין תקופת ההתיישנות מאשר זכותו של פושט הרגל עצמו. עוד מציינת המבקשת, כי הנאמן בפשיטת הרגל משמש חליפו של החייב, ובהתאם לסעיף 18 לחוק ההתיישנות, מירוץ ההתיישנות אינו נעצר בשל הסבת הזכות מן הזכאי המקורי לחליפו. המבקשת מוסיפה וטוענת כי אין בניהול משא ומתן או במשלוח מכתבים, כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות והיא דוחה את טענת הנאמן בדבר חוסר תום לב מצידה. בהקשר זה טוענת המבקשת כי כבר בשנת 2012 היא הבהירה לנאמן כי לשיטתה לא מגיע לחייב תשלום כלשהו, נוכח הפרתו את ההסכם. המבקשת אף טוענת כי לא נוהל כל משא ומתן בינה לבין הנאמן, זולת מכתב שנשלח לנאמן ביום 3.12.2012 ובו כפירה בזכותו של החייב לקבלת כספים.

יתרה מכך, המבקשת טוענת כי בקשת הנאמן כלל אינה מתאימה להליך של בקשה למתן הוראות שכן היא אינה עומדת בתנאים המצטברים שנקבעו לכך בפסיקה.

1. הנאמן מתנגד לבקשה.

הגם שבמסגרת בקשה 29 הוא טען שעילת התביעה נולדה ביום 6.3.2007 (ראה ס' 26 לבקשה 29), הרי שבמסגרת תשובתו לבקשת הסילוק על הסף הוא טען כי תחילת מירוץ ההתיישנות היא רק במועד סירובה של המבקשת לשלם לחייב את הכספים המגיעים לו. עוד טוען הנאמן, כי הנטל להוכחת טענת ההתיישנות מוטל על הטוען לה, וכי המבקשת לא הוכיחה כי החייב ידע כבר ביום 6.3.2007 או קודם לכן, שאין בכוונת המבקשת לשלם לו את המגיע לו.

הנאמן מוסיף וטוען כי נוכח הוראת ס' 8 לחוק ההתיישנות, מינויו של בעל תפקיד מהווה אירוע המאתחל את מירוץ ההתיישנות. לדידו, אין להגביל את הכלל האמור אך ורק לבקשות שמוגשות בהתאם לסעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: "פקודת החברות"), וניתן להחיל את הכלל על כל מקרה בו התובע אינו יכול לדעת את העובדות המקימות את עילת התביעה.

הנאמן מוסיף וטוען כי בתגובה לפנייתו הראשונית אליה, המבקשת הציעה לקיים משא ומתן ענייני לגבי הסכומים המגיעים לחייב, וכלל לא טענה כי לחייב לא מגיע דבר. הנאמן טוען כי הליך המשא ומתן בין הצדדים עוצר אף הוא את מירוץ ההתיישנות.

ביחס לטענה כי המחלוקת אינה מתאימה להתברר במסגרת דיונית של בקשה למתן הוראות, טוען הנאמן כי המחלוקת אינה מורכבת כלל וכי המבקשת מנסה ליצור מחלוקת עובדתית מלאכותית על מנת להימנע מבירור הבקשה.

עוד טוען הנאמן, כי המבקשת העבירה ביום 15.3.2007 כספים המגיעים לחייב לחשבון נאמנות, ומנסה לנצל את מצוקתו הכלכלית על מנת להימנע מביצוע התשלום כעת.

1. בתשובתה, דוחה המבקשת את טענת הנאמן כי בתיקי חדלות פירעון, חל מאליו סעיף 8 לחוק ההתיישנות כל אימת שמתמנה בעל תפקיד. השימוש בסעיף 8 לחוק ההתיישנות לצורך איתחולו של מירוץ ההתיישנות נעשה רק באותם מקרים בהם הוגשה תביעת מפרק נגד נושאי משרה בהתאם לסעיפים 373-374 לפקודת החברות, כאשר ישנה הצדקה לאפשר למפרק לתבוע נושאי משרה בשל עובדות שנתגלו במהלך הליך הפירוק.

המבקשת טוענת כי במקרה דנן אין כל מחלוקת כי הנאמן בא בנעלי החייב, ועל כן חל בעניינו סעיף 18 לחוק ההתיישנות הקובע כי הסבת הזכות אינה מביאה לעצירת מירוץ ההתיישנות.

עוד טוענת המבקשת, כי הנאמן שינה את גרסתו ביחס למועד היווצרותה של עילת התביעה, שכן במסגרת הבקשה למתן הוראות טען הנאמן כי עילת התביעה נוצרה ביום 6.3.2007, ואילו בתגובתו לבקשת הסילוק טען כי עילת התביעה נוצרה רק עם סירוב המבקשת לשלם את התמורה המגיעה לחייב. בכל מקרה, הנאמן לא ציין מתי סירבה המבקשת לשלם לחייב.

המבקשת טוענת כי בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות, החייב יכול היה להגיש את התביעה נגדה עוד בחודש מרץ 2007, ומסיבה זו דרש הנאמן, בבקשתו למתן הוראות, כי יתווספו הפרשי ריבית והצמדה לחוב הנטען החל מיום 6.3.2007. עוד טוענת המבקשת, כי הודיעה לחייב במהלך השנים 2006-2007 על הפרתו של ההסכם, כי עמדתה הייתה ידועה לחייב בזמן אמת וכי החייב פנה בעצמו למבקשת עוד בשנת 2006 בטענה כי המבקשת מפרה את חובותיה כלפיו בהתאם להסכם.

המבקשת אף דוחה את הטענה כי המגעים שניהלה מול הנאמן עוצרים את מירוץ ההתיישנות. זאת ועוד, בעת העברת הנתונים על ידי המבקשת לנאמן בחודש דצמבר 2012, היא הבהירה כי אין בכך כדי לגרוע מכל טענה כלפי החייב.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, וכי יש לדחות על הסף את בקשת הנאמן מחמת התיישנות, והכל מן הנימוקים שיפורטו להלן.
2. הנאמן טען במסגרת בקשה 29 כי מועד היווצרותה של עילת התביעה חל ביום 6.3.2007, והוא נתפס על טענתו זו. על כן, אין מקום לקבל את טענתו המאוחרת יותר, לפיה החל מירוץ ההתיישנות רק כאשר המבקשת סרבה לשלם לחייב את המגיע לו, מה גם שהנאמן עצמו לא ציין מתי התרחש אותו סירוב נטען. אמור מעתה, לצורך הדיון נצא מתוך הנחה כי עילת התביעה נולדה ביום 6.3.2007.

בהקשר זה יוער כי החייב עצמו פנה למבקשת במכתב דרישה עוד ביום 25.12.2006 בדרישה לקבל את התשלומים המגיעים לו, ומכאן שמירוץ ההתיישנות התחיל אף קודם ליום 6.3.2007.

זאת ועוד, כבר בשנת 2006 טענה המבקשת במכתבים ששלחה לחייב כי הוא מפר את הוראות ההסכם, ומכאן שהחייב ידע כבר באותה עת שלא יזכה לקבל כספים מהמבקשת, ומכאן שנולדה לו עילת תביעה כלפי המבקשת כבר בשנת 2006.

לכל אליה יש להוסיף, וזה העיקר, כי לפי ס' 6.2 להסכם, החייב היה אמור לקבל תשלום מדי חודש בחודשו בגין החודש החולף. מכאן שאת התשלום האחרון לפי ההסכם אמור היה החייב לקבל עוד בחודש אפריל 2007 (בגין חודש מרץ 2007, החודש האחרון לקיומו של ההסכם), כך שלכל היאוחר, נולה עילת התביעה שלו בחודש אפריל 2007 ומירוץ ההתיישנות הסתיים בחודש אפריל 2014.

1. הנאמן מבקש להסתמך על הוראת ס' 8 לחוק ההתיישנות, הקובעת:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה"

ברם, אין זה נכון לומר שבמקרה דנן נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה. החייב עצמו ידע היטב על עילת התביעה העומדת לזכותו, שכן על פי ההסכם הוא היה זכאי לקבל כספים מאת המבקשת. אכן, הנאמן מונה לתפקידו רק ביום 6.9.2011, אלא שאין בכך כדי לאתחל מחדש את מירוץ ההתיישנות, שהתחיל ביום 6.3.2007.

הפסיקה שקבעה כי תקופת ההתיישנות תתחיל להמנות ממועד מינויו של בעל תפקיד, עסקה אך ורק באותם מקרים בהם היה ניגוד עניינים מובנה בין מי שיכול היה להניע את גלגלי התביעה בשמה של חברה, לבין עניינה של החברה. במה דברים אמורים- כאשר מדובר בנושא משרה בחברה שעוול כלפי החברה באופן שהקים לחברה עילת תביעה נגדו, פשיטא שלאותו בעל תפקיד לא היה כל ענין להניע את גלגלי התביעה נגדו, ולכן נפסק כי במקרים כאלה, הכח להניע את גלגלי התביעה נוצר רק עם מינויו של בעל תפקיד:

"בהקשר הנוכחי, רואה אני חשיבות מיוחדת בעיכוב מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ככלי המיועד להתמודד עם קושי בתחום דיני החברות המוכר כ"בעיית הנציג". הבעיה, בתמצית, היא ניגוד עניינים הנובע מכך שלעיתים במהלך ניהול החברה, יש למקבלי ההחלטות אינטרס אישי שונה מזה של החברה עצמה ... במקרה שלנו מתעוררת בעיית הנציג במלוא חריפותה: שלושה חברי דירקטוריון עושים, לכאורה, לביתם בעסקאות עם החברה. האם ניתן לצפות כי החברה שבניהולם תגיש תביעה נגד כל אחד מהם בשל הפרת חובת אמונים?! כיצד ניתן לדבר על אפשרות לחשוף את העובדות המהוות את עילת התביעה בשקידה סבירה, כאשר אלו אשר העובדות בידיעתם אינם מעוניינים, מטבע הדברים, בחשיפתן? ... אמצעי נוסף בו ניתן וראוי לעשות שימוש הוא עיכוב מירוץ ההתיישנות, לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. זאת, כאשר בהגה החברה אוחזים נושאי משרה המונחים על ידי אינטרסים שאינם זהים לאינטרסים של החברה. ניגוד העניינים בין נושאי המשרה לבין החברה מצדיק לקבוע, במקרה מתאים, כי לעניין התיישנות אין לראות בידיעתם של נושאי המשרה משום ידיעה של החברה. ... כלומר, לעיתים ניתן יהיה לשלב הליך לפי סעיף 374 לפקודה עם עיכוב מירוץ ההתיישנות, לשם יצירת כלי יעיל להתמודד עם בעיית הנציג ...".

(ע"א 4845/04 מרדכי קליין נ' עובדיה בלס עו"ד ורו"ח (פורסם בנבו, 14.12.2006)).

וכן ראה טל חבקין התיישנות 189 (2014):

"מה הדין כשתאגיד – או בעל תפקיד שמינה בית המשפט לנהל אותו בהליכי פירוק או חדלות פירעון, נושה או משתתף – מבקש לתבוע אדם שהיה אורגן של התאגיד בטענה שעוול כלפי התאגיד? בעניין מרכז הארגזים נקבע ברוב דעות כי בקשה לחיוב אישי של נושא משרה לפי סעיף 374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 אינה מקימה עילת תביעה חדשה שמאפסת את מירוץ ההתיישנות, אלא היא אך דרך מקוצרת בידי כונס, מפרק, נושה או משתתף להיפרע את הנזק שהנתבע גרם לחברה. אין נפקות הדבר שיש לייחס לתאגיד ידיעה על אודות מעשי עוולה שנושא משרה עוול כלפיו בזמן שהיה בתפקיד לצורך מניין תקופת ההתיישנות ... על סמך הלכה זו קבעו בתי המשפט המחוזיים כי ידיעה של נושה או של משתתף על אודות עוולה של נושא משרה כלפי התאגיד עשויה להיחשב לידיעת התאגיד אם היה בידי הנושה או המשתתף כוח להניע את גלגלי ההליך המשפטי נגד התאגיד."

לא זה המצב בעניננו, מאחר שהחייב היה בעל אינטרס זהה לזה של הנאמן - לגבות את החוב המגיע לו, ולכן היה בכוחו להניע את גלגלי התביעה עוד קודם שמונה לו נאמן. על כן, שומה היה על הנאמן להגיש את תביעתו במועד כחליפו של החייב, וממילא "הכלל הוא שאין לנאמן אלא מה שהיה לחייב, לא פחות ולא יותר; שאין כוחו של הנאמן רב לו מכוחו של החייב או נופל ממנו" (שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 300 (מהדורה שלישית, 2010).

על כן, אין לאתחל את מירוץ ההתיישנות ממועד מינוי הנאמן, בפרט לנוכח העובדה כי לא קיימת כל הוראה בחוק ההתיישנות המורה על איתחול תקופת ההתיישנות עם מינוי נאמן.

1. יתר על כן, ס' 18 לחוק ההתיישנות משמיענו כלל הפוך, ולפיו, חליפו של הזכאי אינו נהנה מאיתחולו של מירוץ ההתיישנות עם כניסתו לתפקיד:

"לעניין חישוב תקופת ההתיישנות, אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת על ידי הזכאי המקורי או על ידי חליפו או אם הזכות נתבעת נגד החייב המקורי או נגד חליפו, ובלבד שאם נסבה הזכות בדרך ירושה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו נסבה הזכות"

אמור מעתה, בדרך כלל, כאשר מתמנה נאמן לנכסיו של חייב בפשיטת רגל, הרי שאין לנאמן יותר זכויות משהיו לחייב עצמו, והוא בא בנעליו לכל דבר וענין, לרבות בענין מירוץ ההתיישנות. עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות מקרים בהם יעלה בידי הנאמן להראות כי לא היה לחייב אינטרס להניע את גלגלי התביעה, ואם כך יעשה הנאמן, אזיי ניתן יהיה להחיל לגביו את הכלל בדבר איתחול מירוץ ההתיישנות עם מינויו של בעל התפקיד, ברם, לא זה המקרה שלפנינו.

1. טענתו הבאה של הנאמן היא שמירוץ ההתיישנות נעצר עקב קיומו של הליך משא ומתן בין הצדדים. לדידו, הצעת המבקשת לקיים משא ומתן לגבי הסכומים המגיעים לחייב, מהווה הודאה בזכותו של החייב העוצרת את מירוץ ההתיישנות.

גם טענה זו דינה להדחות.

סעיף 9 לחוק ההתיישנות, קובע:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.

בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".

ברע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון (פורסם בנבו, 18.8.2005) עמד בית המשפט על יסודות ההודאה הנדרשת לפי ס' 9 לחוק ההתיישנות:

"הדרישה העיקרית שמציב סעיף 9 לחוק ההתיישנות לשם חידוש מירוץ ההתיישנות היא כי הודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע". דרישה זו נדונה בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ (לא פורסם, להלן: פרשת משה), מפי השופט זמיר. בין היתר, נקבע באותה פרשה כי ההודאה חייבת לבוא מצד הנתבע וכי צורת המסמך המכיל לכאורה את ההודאה צריכה להעיד על היותו של המסמך "הודאה". כמו כן, נקבע כי תוכן המסמך צריך ללמד במפורש על הודאה בקיום הזכות הנתבעת בבית המשפט. לכל הפחות, כך נקבע, על המסמך להעיד על כך שהנתבע הודה בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות."

ובהמשך:

"...ככלל, נוכח שיקולים אלו, אין לראות בניהול משא ומתן לצרכי פשרה הודאה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ומגמה זו מאפיינת את גישתם של בתי המשפט כמדיניות משפטית ראויה."

בענייננו, תנאי סעיף 9 לחוק ההתיישנות אינם מתקיימים. הנאמן לא הציג מסמך כלשהו המהווה הודאה מצד המבקשת בזכותו של החייב לקבל כספים נוספים ממנה. גם העובדה שהמבקשת העבירה סכום מסויים לחשבון נאמנות עבור החייב ביום 11.2.2007 אינה מועילה לו, שכן מאז אותו מועד ועד שהוגשה בקשת הנאמן חלפו למעלה משבע שנים.

יתרה מכך, בהודעת דואר אלקטרוני מיום 3.12.2012 שנשלחה לנאמן ע"י ב"כ המבקשת (וצורפה לתגובה לבקשה למתן הוראות) אף נכתב כי אין בהעברת התחשיב או במתן ההסברים כדי לגרוע מכל טענה ו/או דרישה של המבקשת, וצוין כי קיימות טענות על כך כי לחייב לא מגיע תשלום כלשהו בגין ההסכם עקב הפרות מצידו של החייב. מסמך זה בוודאי שאיננו מהווה הודאה כלשהי בזכותו של החייב לקבל כספים מהמבקשת.

1. אשר לטענת הנאמן כי המבקשת ניהלה עימו משא ומתן בחוסר תום לב, וכי מדובר היה בניסיון למשוך זמן עד התיישנות התביעה, הרי שטענה זו לא הוכחה כלל. כפי שעולה מהפסיקה, אין לראות בניהול משא ומתן לצרכי פשרה הודאה המפסיקה את מירוץ ההתיישנות בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות (ראו רע"א 9041/03 לעיל). כמו כן, מעיון בכתבי הטענות והמסמכים שצורפו לבקשה למתן הוראות ולתגובות, עולה כי הנאמן פנה למבקשת בכתב ביום 9.7.2012 בבקשה לקבלת נתונים. בתאריך 3.12.2012 הועברו לנאמן נתונים על ידי המבקשת, תוך שצוין כי אין בהעברת התחשיב ובמתן ההסברים כדי לגרוע מכל טענה של המבקשת כלפי החייב. בהמשך, הנאמן פנה בכתב למבקשת רק ביום 26.2.2014 (כשבוע לפני שהתביעה התיישנה) בטענה כי תחשיבו של החייב שונה מזה שהועבר על ידי המבקשת. זו הגיבה לפנייה רק ביום 4.8.2014 וטענה להתיישנות. חלופת מכתבים זו בין הצדדים, שנעשתה בעצלתיים, אינה מעידה על קיומו של משא ומתן ממשי בין הצדדים, ובוודאי שאינה מצביעה על חוסר תום לב או נסיון למשוך זמן מצידה של המבקשת, על מנת שתחלוף תקופת ההתיישנות.
2. סיכומו של דבר, נוכח האמור לעיל, תביעתו של הנאמן התיישנה ולפיכך דינה להדחות על הסף. ממילא אין צורך לדון בשאלת התאמתה להליך של בקשה למתן הוראות.
3. קופת הפש"ר תישא בהוצאות המבקשת בסך של 15,000 ₪.
4. המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ל' שבט תשע"ה, 19 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.