הנאשם הורשע ביום 11.6.2015 בעבירת הפרת צו שיפוטי, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, בגין אי-הריסת רפתות בשטח של כ-700 מ"ר, אותן נצטווה ב-ת"פ (צפת) 2055/00 להרוס עד יום 15.2.2002. מדובר בהרשעה השניה של הנאשם בגין הפרת הצו הנזכר (הוא הורשע בגין הפרתו של אותו צו קודם להגשת כתב האישום בתיק זה, וזאת בעמ"ק 20096/04).

קודם להרשעתו בתיק זה ביום 11.6.2015, זוכּה הנאשם בידי כבוד השופט א' גולדקורן בפסק דין מיום 4.11.2011 , בו נקבע כי לא ניתן להעמיד אדם לדין לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה בגין הפרת צו שניתן, כמו הצו בענייננו, לפי סעיף 212 לחוק זה. הזיכוי בוטל בערעור (ע"פ 41371-12-11 ועדה מקומית לתכנון אצבע הגליל נ' מנדורי (13.1.2014); כבוד השופטת א' הלמן). מאחר והנאשם הודה בעובדות כתב האישום בתיק זה, עניינו הוחזר לבית משפט זה לשם הכרעת הדין ומתן גזר דין (שם, פס' 48). הנאשם הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אשר נדחתה, שכן אין מקום להגיש בקשת רשות ערעור עובר להכרעת דין וגזר דין סופיים בתיק (רע"פ 1702/14 מנדורי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל (25.3.2014)).

סימן א'1 לפרק ו'1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 (ס"ח 101)) מבנה את שיקול דעתו של בית המשפט בבואו לגזור דין.

1. מתחם העונש ההולם

א. הערך החברתי הנפגע

1. עבירת הפרת צו שיפוטי בדיני תכנון ובניה פוגעת הן בערכים המוגנים בידי העבירה בדיני תכנון ובניה שבגינה הוצא הצו השיפוטי שהופר, הן בערכים הנפגעים מעצם הפרתו של צו שיפוטי.

א. הערכים הנפגעים בידי העבירה בדיני תכנון ובניה

דיני התכנון והבניה נועדו, בין היתר, לשמר את איכות החיים של הציבור, על מנת שלצד הבנוי יהיו ערכי נוף, על מנת שהבנוי עצמו יהיה אסתטי ועל מנת שלצד העסקים יהיו אזורי מגורים שקטים שבהם נעים לחיות ("איננו מדברים עוד כבעבר – אך בשימושי קרקע למיניהם, אלא בתפיסה סביבתית כוללת של חברה, של כלכלה ושל איכות חיים בעיר ובכפר" (בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה, עמותה רשומה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, (28.7.1996)). דיני התכנון והבניה נועדים לשמור על הבטיחות (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, בעמ' 649). עבירות תכנון ובניה פוגעות בעיקרון שלטון החוק (ר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פ"ד לח (1) 494, 500 (1984)). "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבנייה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש..." (ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל נ' אבו ניר, פ"ד מא(4) 29, 31 (1987)). עבירות בתחום התכנון והבניה הפכו לתופעה עבריינית שהיא בגדר "מכת מדינה", תופעה שיש למגרה (רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה- "אונו", פ"ד נו (3) 49, 59 (2002)).

ב. הערכים הנפגעים בידי הפרת הצו השיפוטי

הערכים הנפגעים בידי הפרת צו שיפוטי הם שלטון החוק ואמון הציבור ברשויות השלטון. "... משקלה האנטי-חברתי של עבירה שעניינה הפרת צו שיפוטי הינו גדול במיוחד, וככל שמוסיף העבריין לעמוד במריו ושלטון החוק נותר נפגע – חמורה העבירה שבעת מונים. לא בכדי קבע בית משפט זה לא אחת, כי העבירה הקבועה בסעיף 210 לחוק התכנון והבנייה היא מהחמורות שבדיני התכנון והבניה..." (רע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' מלכיאל (23.6.2011)). ניתן לזהות, ברגע שבו נוצרת מציאות שבה אזרחים מרשים לעצמם לראות בצווים של בית המשפט המלצה בלבד ולהימנע מלקיימם, כתחילת הספירה לאחור עד סופה של מדינה דמוקרטית. הציבור מאבד את אמונו ברשויות השלטון. "כאשר הציבור מאבד את אמונו ברשויות השלטון, הוא מאבד את אמונו באמנה החברתית המשמשת בסיס לחיים משותפים" (בג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229, 266 (1993)).

ב. מידת הפגיעה בערך החברתי הנפגע

מדובר בפגיעה קשה ומקוממת בערכים החברתיים הנפגעים הנזכרים לעיל. הנאשם מורשע בתיק זה בזו הפעם השניה בגין הפרת הצו השיפוטי, בקשר לרפתות בהיקף גדול של 700 מ"ר, וזאת במשך כעשור מאז שנגזר דינו בפעם הקודמת (ב-עמ"ק 20096/04 ביום 14.9.2004; המועד לביצוע צו ההריסה הוארך ביום 25.10.2005 למשך שנה (ראו בנספח מב/4 לבקשה למתן רשות ערעור ב-רע"פ 1702/14 שהעתקו הוגש בתיק זה כ-נ/2). המועד לביצוע הצו הוארך שוב ביום 19.8.2014, ואין מחלוקת על כך שבסופו של דבר, לאחר הטיעונים לעונש, הנאשם הרס את המבנים מושא כתב האישום (הודעה מיום 24.5.2016).

הנאשם טוען כי מדובר ברפת שהיתה קיימת כבר כ-40 שנים. נטען, כ בעיית קיום רפתות בתוך אזור המגורים בכפר הבדווי שבו הוא מתגורר, טובא זנגריה, אינה רק בעיה שלו, אלא בעיה כללית של מגדלי בעלי החיים בכפר. נטען כי אנשים במגזר היו רגילים שהרפת נמצאת ליד בית הגורים, וכי זו היתה צורת החיים. אלא שבתיק המקורי בפרשה זו לא הועמד הנאשם לדין על כך שהוא מחזיק בהמות באזור מגורים, אלא – שהמבנה שבו הוא עושה כן נבנה ללא היתר כדין או בחריגה מהיתר. והעיקר הוא, שיהא אשר יהא הרקע להוצאת צו ההריסה בענייננו, מרגע שבית משפט בישראל הוציא מלפניו צו שיפוטי המורה לנאשם להרוס את המבנים, היה עליו לעשות כן. ודוק: ממילא לא מדובר בענייננו במצב שבו מתנגד נאשם להוצאת צו הריסה על בסיס טענות בדבר פגיעה בדרך חיים מסורתית; הנאשם בענייננו כרת בתיק המקורי הסדר טיעון, במסגרתו הסכים להוצאת צו ההריסה (ראו ב-מב/4 לבקשה למתן רשות לערער ב-רע"פ 1702/14 (נ/2)).

ג. מדיניות הענישה

כפי שקבע הרכב תלתא בבית המשפט העליון בראשות הנשיאה ד' ביניש –

"בית משפט זה פסק בעבר כי בעבירות של הפרת צווים שיפוטיים בתחום התכנון והבניה מן הראוי ככלל להטיל עונשי מאסר בפועל של ממש. זאת, הן נוכח הצורך להיאבק בעבירות של בנייה בלתי חוקית, שזה מכבר הוכרו על ידי בית משפט זה כ'מכת מדינה', והן נוכח הפגיעה החמורה בשלטון החוק שנגרמת כתוצאה מהפרתם של צווים שיפוטיים..." (ר"פ 11920/04 נאיף נ' מדינת ישראל (26.3.2007)).

א.         ב-רע"פ 7297/13 הואש נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה "גליל מרכזי" (17.12.2013) דחה בית המשפט העליון בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי אשר דחה ערעור של הנאשם שם על פסק דין בו הושתו עליו, בגין הרשעתו בפעם השניה בהפרת צו שיפוטי להרוס מבנה בהיקף של כ-120 מ"ר, מאסר בפועל לתקופה של חודשיים ושבועיים; הפעלת עונש מאסר על-תנאי בן חודשיים, במצטבר לעונש שהוטל; קנס בסך 1000 ₪, מאסר על-תנאי בן 5 חודשים והתחייבות על סך 15,000 ₪.

ב.         ב-עפ"א (ת"א) 48370-02-13 קרשין נ' עיריית תל אביב (6.6.2013) דחה בית המשפט המחוזי ערעור של הנאשם שם על פסק דין בו הושתו עליו, בגין הרשעתו בפעם השניה בהפרת צו הריסה שיפוטי בקשר לתוספת לדירה בהיקף 51 מ"ר, עונש מאסר בן 90 יום על דרך עבודות שירות, קנס בסך 35,000 ₪ והפעלת התחייבות מתיק קודם. זאת, תוך שבית המשפט המחוזי העיר כי מדובר בעונש קל אשר הוטל לאור הנסיבות המיוחדות של המקרה שם (מדובר במבנה לגביו הוצא היתר, בתנאי שהנאשם שם ישפץ בבנין, ובטענות הנאשם לפיהן תנאי זה לא היה חוקי).

ג.          ב-תו"ב (צפת) 6868-12-09 ועדה מקומית לתכנון אצבע הגליל נ' ג'ומעאת (29.10.2015), הושתו על נאשם, אשר הורשע בהפרת צו שיפוטי בפעם השניה בקשר לשני מבנים בשטח כולל של כ-320 מ"ר (ובפעם הראשונה בקשר להמשך עבודות הבניה), חודש מאסר בפועל בנוסף להפעלת 3 חודשי מאסר על תנאי, אשר ירוצה בפועל, קנס בסך 40,000 ₪ וחתימה על התחייבות בסכום זהה.

ד. המאשימה הפנתה ל-רע"פ 4465/11 דראז נ' הועדה המחוזית לתנכון ובניה – מחוז הצפון (15.6.2011), בה נמנע בית המשפט העליון מלהתערב בעונש בגין הפרת צו שיפוטי והמשך שימוש חורג, בדמות שלושה חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה וקנס בסך 180,000 ₪.

ד. הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה

1. תכנון מוקדם – הנאשם הה ער היטב לכך שהוא עובר עבירה. לא זו בלבד שהיה מודע לצו ההריסה; הוא עצמו הסכים להוצאתה בתיק המקורי וכאמור כבר בשנת 2004 פנה לקבל ארכה קצובה בת 12 חודשים (2055/00); והוא אף הורשע בעבר, כאמור לעיל, בגין הפרתו של אותו הצו.

2. חלקו היחסי של הנאשם ומידת השפעתו של אחר עליו – לא נטען כי היה לנאשם שותף לעבירה או כי מאן דהו השפיע עליו.

3. הנזק הצפוי מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

4. הנזק שנגרם מביצוע העבירה – המבנים עמדו על תילם ללא היתר, בניגוד לצו הריסה שיפוטי וללא ארכה, בתקופה מושא אישום זה, במשך כ-9 שנים (בשתי תקופות נוספות של כשלוש שנים במצטבר, חלה ארכה).

5. הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה – הנאשם משתייך למגזר הבדווי. הרפתות מושא כתב האישום מצויות בסמוך למגורים. הנאשם טוען כי הוא הפר את הצו נוכח הליכים תכנוניים להכשרת שטח אחר, המרוחק מאזור המגורים, להקמת רפתות.

6. יכולתו של הנאשם להבין – לא נטען לקושי בענין זה.

7. יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה – לא נטען לקושי בענין זה.

8. מצוקה נפשית עקב התעללות על ידי נפגע העבירה – לא רלוונטית.

9. קרבה לסייג לאחריות – לא נטען לענין זה.

10. אכזריות, אלימות והתעללות – לא מתעוררות.

11. ניצול לרעה של כוחו של הנאשם, של מעמדו או של יחסיו – לא מתעורר.

12. מצבו הכלכלי של הנאשם (לענין קנס) – הנאשם טען כי הוא חי מקצבת זקנה (נ/3). קצבת זקנה אינה בהכרח מוציאה הכנסה אחרת, והנאשם עצמו גם הגיש העתק כרטיס המגדל שלו, המצביע על 72 ראש.

ה. מתחם העונש ההולם: בגן הפרה שניה של צו שיפוטי להריסת רפתות בשטח של כ-700 מ"ר בענייננו, הפעם למשך כתשע שנים, תוך הריסתן לאחר הטיעונים לעונש – עד 3 חודשי מאסר בפועל; 2-6 חודשי מאסר על-תנאי, וקנס בסך 95,000-35,000 ₪.

2. גזירת העונש של הנאשם:

א. הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה

1. פגיעת העונש בנאשם – לנאשם 3 חודשי מאסר על-תנאי, בר הפעלה.

2. פגיעת העונש במשפחת הנאשם – ראו לעיל.

3. נזק שנגרם לנאשם מביצוע העבירה ומההרשעה – הנאשם לא טען לענין זה.

4. נטילת אחריות ומאמצים לחזרה למוטב – הנאשם הודה בעובדות כתב האישום. בענין חזרה למוטב, הנאשם הרס את המבנים מושא כתב האישום. הוא אמנם המשיך להפר את הצו השיפוטי במשך כ-5 שנים (ללא ארכה) לאחר הגשת כתב האישום בתיק זה, אך זאת נוכח הליכים תכנוניים (בגינם הוא אף קיבל ארכה לביצוע הצו בשנת 2014 כאמור).

מאחר והנאשם הרס לאחר הטיעונים לעונש את המבנים מושא כתב האישום, אין להחמיר עמו כמי שממשיך להפר צו שיפוטי עד עצם יום מתן גזר הדין. עם זאת, גם אין לראות בשלוש השנים שבהן היתה הארכת מועד לביצוע הצו כנסיבה לקולא בקשר לתקופת שבה לא עמדה בתוקף החלטה בדבר הארכת המועד. סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, המסמיך את בית המשפט להאריך את מועד ביצוע צו הריסה, נועד לאיזון בין האינטרס הציבורי באכיפת הדין לבין האינטרס הפרטי של הנאשם. אינטרס זה יכול להיות קבלת היתר בניה על מנת להותיר את המבנה על כנו כדין, או אינטרס אישי אחר (ראו רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, פ"ד נו(3) 49, 59 (2002)). דא עקא, לא מדובר באינטרס אישי בדבר קבלת הקלה בגזר הדין בגין אי קיום הצו:

"דחיית המועד לביצועו של צו הריסה אין בה כדי לגעת בעבירה. גם אם אמרנו כי פועלה של הארכה הוא למפרע, נאשם שלא קיים צו הריסה במועד שנקבע, עבר עבירה; ארכה כי תינתן לעבריין בנייה, אין בה בארכה כדי למחול על העבירה, ובית-המשפט יענוש את העבריין כראוי לו. אכן, אין כל קשר של סיבה ומסובב בין עבירה של אי-ביצוע צו הריסה לבין מתן ארכה לאחר המועד שנקבע לביצועו של צו, וממילא אין הכרח – אף אין הצדק – כי נקיש מן האחד לאחר" (שם; ההדגשה הוספה).

אמנם המועד לביצוע הצו בענייננו הוארך לאור אופק תכנוני. תכנית לאתר חלופי לרפתות קיבלה תוקף, ופורסם מכרז לפריצת דרך לאיזור החלופי (ראו את החלטתה של כבוד השופטת ר' איזנברג ב-עמ"א 2055-00 מיום 19.8.2014) . לא מדובר בענייננו באופק תכנוני בקשר למבנה מושא כתב האישום, אלא באופק תכנוני לחלופה למבנה מושא כתב האישום. מקובל עלי כי גם אופק תכנוני זה מהווה שיקול לקולא, שכן, כמו אופק תכנוני לגבי מבנה שהוא מושא כתב אישום, האופק התכנוני בקשר לחלופה למבנה כתב האישום עשוי להוביל, אף הוא, למצב שבו הבנוי לא יפר את המצב התכנוני. לא הארכת המועד מצמיחה שיקול לקולא בגזירת הדין; אופק תכנוני הוא אשר מצמיח הן הארכת המועד לקיום הצו, הן שיקול לקולא בגזירת הדין. כל זאת בנוסף לכך שלצד האופק התכנוני, הנאשם בסופו של דבר הרס את המבנים מושא כתב האישום.

5. מאמצים לתיקון תוצאות העבירה – כאמור, הנאשם הרס את המבנים מושא כתב האישום. זאת, לאחר הטיעונים לעונש.

6. שיתוף הפעולה של הנאשם (שיקול לקולא) – הנאשם שיתף פעולה וחסך משאבים לתביעה ולבית המשפט בכך שהודה (לצד טענותיו המשפטיות בקשר לאפשרות להעמיד אדם לדין לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה בגין אי ביצוע צו שהוצא לפי סעיף 212 לחוק, טענות אשר התקבלו בידי כבוד השופט גולדקורן (אך נדחו בערעור)).

7. התנהגות חיובית – לא נטען לענין זה.

8. נסיבות חיים קשות – ראו מצב כלכלי לעיל.

9. התנהגות רשויות אכיפת החוק – טענת הנאשם להגנה מן הצדק, לפיה יש לבטל את כתב האישום נוכח הארכת המועד השוררת לקיום הצו השיפוטי, נדחתה (החלטה מיום 11.6.2015). הסנגור שב והפנה ל-ע"פ (חי') 23784-03-10 קייס נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בקעת בית הכרם (26.4.2010). כפי שפירטתי בהחלטה מיום 11.6.2015, מדובר היה שם, בשונה מענייננו, במצב שבו הסכימה המאשימה כי כבר בעת שהוצא צו ההריסה, לא היה אינטרס ציבורי בהוצאתו. בענייננו הנאשם הפר צו בפעם הזו, שהיא הפעם השניה שהוא מפר צו שיפוטי, במשך כ-9 שנים, והמאשימה אינה מסכימה כי במשך התקופה האמורה לא היה אינטרס ציבורי בקיום צו ההריסה.

10. חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה – תחילת ביצוע העבירה בשנת 2005, אולם מדובר בעבירה נמשכת שהמשיך לבצע הנאשם עד אשר נכנסה לתוקף הארכת המועד הנוכחית לקיום הצו השיפוטי (19.8.2014).

11. עבר פלילי או העדרו – הנאשם הורשע בעבר, כאמור לעיל, בגין עבירת הפרת צו שיפוטי.

ב. שיקום; הגנה על שלום הציבור; הרתעת היחיד; הרתעת הציבור – אין נתונים שיש בהם כדי להצדיק חריגה ממתחם הענישה הולם במקרה זה.

ג. נסיבות נוספות – אין נתונים.

לאור כל האמור הנני משית על הנאשם עונשים כדלקמן:

1. מופעל בזה המאסר על-תנאי בן שלושת החודשים שהוטלו בתיק עמ"ק (צפת) 20096/04 הוועדה המקומית לתכנון ובניה "אצבע הגליל" (14.9.2004). מאסר זה ירוצה בעבודות שירות.
2. חודש מאסר בפועל. מאסר זה ירוצה בעבודות שירות; הריצוי יהיה במצטבר.
3. חודשיים מאסר על-תנאי. התנאי הוא שהנאשם לא יעבור עבירה לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 במשך שלוש שנים.
4. קנס בסך 40,000 ₪ או 270 ימי מאסר תחתיו; הקנס ישולם ב-20 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים מיום 10.11.2016 ועד לפרעון הקנס; אי ביצוע תשלום כלשהו במועדו או במועדו יעמיד את היתרה כולה לפרעון מיידי.
5. חתימה על התחייבות בסך 40,000 ₪ להימנע במשך שלוש שנים מביצוע עבירה על פרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. אם לא יחתום תוך 7 ימים ייאסר במשך 90 יום או עד שיחתום, לפי המוקדם.
6. הנאשם יתייצב לצורך קליטה והצבה ביום 10.11.2016 ביחידת עבודות שירות, מפקדת מחוז צפון, יחידת עבודות השירות, רחוב הציונות 14, טבריה.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, ז' תמוז התשע"ו (13 יולי 2016), במעמד הנוכחים.