1. בקשה לביטול כתב אישום מטעמי הגנה מן הצדק.

2. הנאשם הועמד לדין בתיק פ. 2055/00 בגין הקמת מבנים שלא כדין אשר שימשו אותו להפעלת רפת. לפני למעלה מארבע-עשרה שנים, ביום 15.2.2001 הוציא בית משפט זה (כבוד השופטת ב' סמסון), בין היתר, צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 להריסת הרפת, כמו גם צו הפסקת השימוש בה אשר ייכנסו לתוקפם בחלוף 12 חודשים ממועד מתן גזר הדין (להלן: תיק עבירת הבניה). הנאשם הועמד לדין בגין אי קיום הצווים השיפוטיים – והורשע (עמ"ק 20096/04; להלן: התיק הקודם בגין הפרת הצו). ביצוע צו ההריסה הוארך עד יום 25.10.2005 (וראו לענין זה סעיף 6 לתגובת המאשימה מיום 1.4.2015 לבקשה להארכת המועד לביצוע צו הריסה ללא הרשעה בתיק עבירת הבניה). ביום 6.12.2009 הוגש כתב האישום נוסף בגין אי קיום צו ההריסה – הוא כתב האישום מושא ענייננו. הנאשם הודה בעובדות כתב האישום בענייננו והורשע בידי כבוד השופט מ' נדל ז"ל ביום 10.3.2010. הנאשם ביקש לבטל את ההרשעה, וביום 4.11.2011 הורה כבוד השופט א' גולדקורן על ביטול כתב האישום, לאור קביעתו לפיה סעיף 210 לחוק התכנון והבניה בענין אי קיום צו שיפוטי אינו חל על אי קיום צו שהוצא מכוח סעיף 212 לחוק. המאשימה ערערה על ההחלטה הנזכרת. ביום 13.1.2014 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת א' הלמן) את הערעור והורה על ביטול ההחלטה הנזכרת והחזרת התיק לבית משפט השלום לשם הכרעת הדין וטיעונים לעונש. בקשת הנאשם לרשות לערער בבית המשפט העליון נדחתה על הסף, שכן אין להיעתר לבקשת רשות ערעור עובר למתן הכרעת דין וגזר דין סופיים בתיק (רע"פ 1702/14 מדנורי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה (25.3.2014)). הטיפול בתיק הועבר למותב זה.

3. לאחר שלא צלחה בקשתו הראשונה של הנאשם לבטל את כתב האישום, הגיש הוא בקשה נוספת ביום 14.7.2014, וזאת, בטענה חדשה. באותה בקשה נטען כי הרפת מושא כתב האישום קיימת כבר כ-40 שנים. נטען, כי בעיית קיום רפתות בתוך אזור המגורים בכפר הבדווי שבו הוא מתגורר, טובא זנגריה, אינה רק בעיה שלו, אלא בעיה כללית של מגדלי בעלי החיים בכפר. לטענתו כבר משנת 2004 קיימת תכנית להעביר את הרפתות מחוץ לאזור המגורים, והתכנית קיבלה תוקף ביום 21.7.2008 (תכנית ג/12815). בשלב בו הוגשה אותה בקשה טען הנאשם כי התכנית טרם יצאה אל הפועל נוכח עיכובים בהכשרת השטח המיועד, והמועצה המקומית טובא זנגריה מנהלת מגעים עם משרד החקלאות לשם כך. הנאשם הפנה למכתב של ראש המועצה שבו נכתב כי הנאשם מתחייב להעביר את הרפת שלו כאשר האתר יהיה מוכן ומוכשר. הנאשם טען כי האינטרס הציבורי מחייב כי אין להכביד על מגדלי בעלי החיים בכפר, שנהגו לנהל משקיהם בתוך הכפר מלפני קום המדינה, ואין לנקוט נגדם הליכים משפטיים ו/או הליכים מינהליים כלשהם לפני שמעמידים בפניהם פתרון לבעייה המשותפת לכלל התושבים. נטען, כי אינטרס הציבורי מחייב כי תינתן עדיפות למתן "טיפול שורש" לבעיה כללית של ציבור רחב. נטען, כי לא היה מקום להוציא צו נגד הנאשם לפי סעיף 212 לחוק מלכתחילה, שכן לא הוכח כל ענין ציבורי המצדיק מתן צו כאמור בהתאם להלכה בענין צו הריסה ללא הרשעה (ע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, כפר סבא, פ"ד נב(1) 136 (1998)), ומשניתן, ולנוכח הנסיבות הנטענות, מן הראוי להימנע מנקיטת כל הליך לאכיפת הצו עד אשר יועמד לרשותו של הנאשם פתרון זמין להעתקת הרפת.

4. בפתח הדיון ביום 23.9.2014 שנועד בין היתר לשימוע החלטה באותה בקשה, הודיע הסנגור כי במסגרת תיק עבירת הבניה, הורתה כבוד השופטת ר' איזנברג על עיכוב ביצוע צו ההריסה מושא כתב האישום בפנינו, וזאת למשך 8 חודשים. לאור התפתחות זו ביקש הסנגור להגיש בפני בקשה מתוקנת לביטול כתב האישום מפאת הגנה מן הצדק, ונעתרתי לבקשה.

5. בבקשה המתוקנת, שהוגשה ביום 20.10.2014, טען הסנגור, בנוסף לטענות שטען בבקשה המקורית, כי נוכח עיכוב ביצוע הצו שניתן לאחרונה בתיק עבירת הבניה, מדובר בענייננו במקרה טיפוסי שבו המשך ניהול ההליך הפלילי נגד הנאשם עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. נטען כי ההכרה בהצדקה להארכת ביצועו של הצו, משמעו כי אין זה הוגן או צודק לבצע את הצו כעת, ואם כך הוא ברור שתחושת הצדק וההגינות מחייבת כי הנאשם לא ייענש ולא יימשכו ההליכים הפליליים נגדו עקב אי ביצוע צו ההריסה שאין צדק לבצעו.

6. דין הבקשה להידחות.

7. השאלה שבפני אינה האם להוציא צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. פעולה זו נעשתה בידי בית המשפט בשנת 2001 בתיק עבירת הבניה. ההליך שבפני הוא כתב אישום בגין הפרת צו שיפוטי זה בידי הנאשם, ואין מחלוקת שהנאשם לא קיים את הצו השיפוטי כנטען בכתב האישום שבפני (שכן הוא הודה בעובדות כתב האישום כפי שצוין לעיל). בין אם במועד הוצאת הצו האינטרס הציבורי הצדיק את הוצאת הצו השיפוטי בין אם לאו, משניתן צו ההריסה השיפוטי – ובמהלך התקופה שבה עמד בתוקף והמועד בו לא הוארך – הנאשם היה מחויב לקיימו, ואי קיום צו שיפוטי מהווה עבירה, יהא אשר יהא הרקע להוצאת הצו מלכתחילה. הערך המוגן בבסיס עבירה זו ברור, ולשם הבנתו די להרהר בגורלו של שלטון החוק אם צווים של בתי משפט לא יהיו אלא בגדר המלצה.

8. למעלה מן הנדרש אוסיף, כי הנאשם אינו יכול להישמע בהליך זה בטענה שלא היה אינטרס ציבורי בהוצאת צו ההריסה המינהלי. כפי שמציין הסנגור בהגינותו, בתיק עבירת הבניה, שבו הוצא הצו, הנאשם, שהיה מיוצג (בידי סנגור אחר), הסכים להוצאתו.

9. ועוד: אף לשיטת הנאשם, הליכי התכנון לתכנית להעברת הרפתות בכפר החלו כבר בשנת 2004 לערך (פס' 15 לבקשה; לא נעלמה מעיני טענתו, בשפה הרפה, לפיה הליכי התכנון החלו "לפחות" בשנת 2004). צו ההריסה ללא הרשעה הוצא כאמור כבר בתחילת שנת 2001, שנים קודם לכן. על כן, גם אם נכונה הטענה שאם צו הריסה ללא הרשעה היה מתבקש היום היה בתכנית כדי להצביע על העדר אינטרס ציבורי בהוצאתו, שיקול זה לא היה קיים בעת הוצאת הצו בענייננו, שנים לפני שנולדה התכנית, כך שגם אם נתעלם מהסכמת הנאשם להוצאת צו ההריסה אין למצוא בהחלטה להוציאו פגם.

10. אעיר, לגוף הפרת הצו החל משנת 2009 ולמעלה מן הצורך: בא כוח המאשימה הפנה לפסיקה לפיה גם במקום שישנם עיכובים במסגרת הליכים תכנוניים, אין בעיכובים אלה כדי להוות מתן הכשר לביצוע עבירות תכנון ובניה. אין בפני נתונים המאפשרים לקבוע האם תקופת אי קיום הצו השיפוטי מושא כתב האישום בענייננו (אי קיום שהתגלה בשנת 2009) היתה תולדה שלעיכובים ביורוקרטיים אם לאו, אך גם אם אניח שכך הם פני הדברים, הרי כפי שעיכובים בהליכים תכנוניים אינם מצדיקים ביצוע עבודות ושימוש שלא כדין, על דרך קל וחומר עיכובים תכנוניים אינם מצדיקים הפרת צווים של בית המשפט. כדברי השופט א' רובינשטיין, "אכן, המצב של עצלתיים בביצוען של תכניות... הוא רעה חולה.... אך אין מרפאים רעה חולה ברעה חולה לא פחות, בפתיחת פתח להפקרות, ל'איש הישר בעיניו יעשה'" (רע"פ 2885/08 הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב-יפו נ' דכה, פס' ז' (22.11.2009)).

11. גם הארכת המועד לקיום צו השיפוטי אשר הוציאה כבוד השופטת איזנברג לאחרונה בתיק עבירת הבניה – אינה מובילה למסקנה לפיה יש לבטל את כתב האישום (הארכה שפגה בינתיים, אך עיון בתיק עבירת הבניה מעלה כי תלויה ועומדת בקשת הארכה נוספת). כפי שקבע כבוד השופט מ' חשין ב-רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "אונו", פ"ד נ(3) 49, 58-59(2002):

"לו סברנו כי ארכה לביצועו של צו הניתנת לאחר חלוף המועד שנקבע לביצועו של הצו שקולה כנגד מעין-חנינה לעבריין, או כי יש בה בארכה – כלשונה של הנשיא לנדוי – 'לגרוע מן העבירה, כפי שכבר נתגבשה', לא היינו מהססים והיינו הולכים בעקבות הילכת סוכנות מכוניות לים התיכון [המ' 494/81 סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 726]. אכן, בית-המשפט לא ניתנה בידו סמכות חנינה – או סמכות של מעין-חנינה – למי שעברו על הוראות חוק התכנון והבניה, ולו קיבלנו כי מתן ארכה לאחר עבור המועד שנקבע לביצועו של צו פירושה הוא גריעה מעבירה שנעברה, אך פשוט הוא שלא היינו מכירים סמכות מעין-זו לבית-משפט. אלא שלא מצאנו כי הא בהא תליא. דעתנו היא זו, שעבירה על דרך של אי-ביצוע הצו היא לעצמה; הענקת ארכה היא לעצמה, ומכלות לא תבוא במלכות...

....

כפי שאמרנו: עבירת אי-ביצועו של צו – לעצמה היא, וארכה לביצועו של צו הריסה – לעצמה היא. דחיית המועד לביצועו של צו הריסה אין בה כדי לגעת בעבירה. גם אם אמרנו כי פועלה של הארכה היא למפרע, נאשם שלא קיים צו הריסה במועד שנקבע, עבר עבירה; ארכה כי תינתן לעבריין בניה, אין בה בארכה כדי למחול על העבירה, ובית-המשפט יענוש את העבריין כראוי לו. אכן, אין כל קשר של סיבה ומסובב בין עבירה של אי-ביצוע צו הריסה לבין מתן ארכה לאחר המועד שנקבע לביצועו של צו, וממילא אין הכרח – אף אין צדק – כי נקיש מן האחד לאחר".

ראו גם דברים שכתבה כבוד השופטת א' הלמן בפסק הדין בערעור במסגרת התיק שבפני, שבו הפך בית המשפט המחוזי את ביטול כתב האישום: "אשר לטענות המשיב בנוגע לקשיים התכנוניים והתקדמות ההליך התכנוני, טענות אלה צריכות להתברר במסגרת בקשה להארכת מועד לביצועו של הצו, אין בהן כדי להשליך על שאלת הרשעתו בדין של המשיב [בגין] ביצוע העבירה בה הואשם" (שם, פס' 47). המסקנה העולה מכל האמור לענייננו – בקשה לביטול כתב אישום מפאת הגנה מן הצדק – היא שאין בניהול משפט על הפרת צו שיפוטי למרות שלאחר ביצוע העבירה ניתנה ארכה לביצוע הצו, תחושת אי-הגינות אשר תצדיק ביטול שכזה.

12. הנאשם מפנה לפסק הדין ב-ע"פ (חי') 23784-03-10 קייס נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה בקעת בית הכרם (26.4.2010) (להלן: ענין קייס). מדובר בערעור על חומרת העונש בגזר דין, בגין הרשעת המערער שם באי קיום צו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה לאחר שהודה בעובדות כתב האישום. בפסק הדין בערעור צוין כי במקביל לדיון בגזר הדין הגיש המערער בקשה לפי סעיף 207 לחוק, בתיק בו הורשע בעבירת הבניה מושא הצו השיפוטי, להאריך את המועד לביצוע צו ההריסה. המערער טען באותה בקשה כי היתר הבניה טרם ניתן עקב בעיות שאינן קשורות בבניה שבנה אלא כתוצאה מעיכוב בהסדרת תכנית המתאר לאיזור כולו. המאשימה שם הסכימה בתגובתה לבקשה לתיאור התכנוני של המערער והסכימה להארכת המועד עצמה. בית המשפט המחוזי בערעור על גזר הדין קבע כי -

"משהמאשימה עצמה אישרה כי בנסיבות העניין ולעת הזו אין צורך בביצוע אותו צו הריסה לא היה מקום לעתור לגזירת קנס כספי ולהענשת המערער בעבירות של אי קיום צו הריסה. כאמור, כל זאת בשעה שהמאשימה עצמה מסכימה, בשלב זה, כי יש עילה של ממש לעיכוב ביצועו של צו ההריסה. צודק ב"כ המערער בטענתו כי למעשה נגזר דינו רק מהטעם שלא הגיש במועד בקשה לארכת מועד לביצוע צו ההריסה ולא מהטעם שלא ביצע את צו ההריסה. זאת בשים לב להסכמת המאשימה לאי ביצועו של הצו....".

בנסיבות אלה, ביטל בית המשפט המחוזי בענין קייס את גזר הדין וקבע תחתיו כי הנאשם יחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירה.

13. בפסק הדין בענין קייס אין כדי לסייע לנאשם בענייננו. ראשית, בענין קייס לא בוטל כתב אישום מפאת הגנה מן הצדק. ער אני לכך שהנסיבות הדיוניות שם הוגבלו לערעור על גזר הדין, אולם, כך או אחרת, ענין קייס אינו בגדר תקדים לביטול כתב אישום בגין הגנה מן הצדק לאחר הארכת מועד לביצוע צו שיפוטי.

14. שנית, את דברי בית המשפט המחוזי בפסק דין קייס יש להבין על רקע הקביעה בו, לפיה "למעשה נגזר דינו רק מהטעם שלא הגיש במועד בקשה לארכת מועד לביצוע צו ההריסה ולא מהטעם שלא ביצע את צו ההריסה. זאת בשים לב להסכמת המאשימה לאי ביצועו של הצו". קרי – גם לפי עמדת המאשימה שם, כבר בתחילת תקופת הפרת הצו בידי המערער התקיימו נסיבות המצדיקות הארכת מועד הצו עקב עיכובים תכנוניים שלא באשמתו, והפרת הצו על ידו נבעה רק מן הטעם ה"טכני" של אי-הגשת בקשה להארכת מועד לביצוע צו ההריסה. בנסיבות אלה, כפי שציין בית המשפט המחוזי, בכך שהמאשימה העמידה את המערער לדין בגין תקופת הפרה שאף היא מסכימה היתה אמורה להתכסות תחת הארכת מועד, היא "דוברת בבית המשפט בשני קולות".

פרשנות זו של פסק דין קייס עולה בקנה אחד עם המצוטט לעיל מתוך החלטת בית המשפט העליון בענין סבן, לפיו ארכה לביצוע צו הריסה אינה גורעת מהעבירה שבהפרת הצו בעבר. עניין קייס אינו קובע כי אין זה מוצדק להעמיד לדין על הפרת בעבר עקב הארכת מועד ביצוע הצו שבאה אחריה, אלא קובע כי לא היתה הצדקה בהעמדה לדין כאשר כבר בתקופת ההפרה מושא האישום (לשיטת המאשימה שם עצמה) לא היה אינטרס ציבורי בביצוע צו ההריסה. כאן המקום לציין את הדברים בסוף בפסק הדין בענין קייס, בו כתב בית המשפט המחוזי "בשולי גזר הדין ראוי להגדיש כי התוצאה אליה הגעתי הינה עקב הנסיבות המיוחדות של המקרה שבפני ועמדת המאשימה....".

נסיבות ענייננו שונות באופן מהותי. בהחלטתה של השופטת איזנברג המאריכה את המועד לביצוע צו ההריסה בענייננו נקבע:

"למעשה הליכי התכנון הסתיימו והעתקת הרפתות התעכבה בשל עיכוב בקידום התשתיות הציבוריות באיזור המיועד, על מנת שתתפאשר הקצאת הקרקע שם למבקש ולאחרים במצבו. ע"פ מכתב מיום 30.3.14, הבהיר ראש המועצה כי המועצה כבר פרסמה מכרז לפריצת דרך לאיזור המיועד לרפתות ויש בכך כדי להעיד על קידום ביצוע התשתיות באיזור אשר החל כבר לפני חצי שנה. בנסיבות אלה בהן התרשמתי כי התנהלות הרשויות לקידום אפשרות העתקת הרפתות, התבצעה בכל השנים שחלפו בעצלתיים ומשלכאורה מצויים אנו בשלבים הסופיים אשר יאפשרו את ההעתקה, מצאתי לנכון להאריך את המועד באופן מוגבל, אם על מנת שבתקופה זו יסתיימו ההליכים המאפשרים העתקת הרפתות ואם על מנת שהמבקש ינקוט בהליכים מינהליים לזירוז וקידום אפשרות זאת אשר כעולה מהמסמכים שצרף נמשכת כעשור" (ההדגשה הוספה).

עינינו הרואות כי החלטתה של השופטת איזנברג אינה מבוססת אך על כך שהליכי התכנון התקדמו בעצלתיים; השופטת איזנברג הגיעה למסקנה כי בתנאים כיום – לאור ההתקדמות במחצית השנה שקדמה להחלטתה וכאשר כמעט הושלמו השלבים האחרונים שיאפשרו את העתקת הרפתות, יש מקום להארכה מוגבלת של המועד לביצוע הצו. דא עקא, כתב האישום שבענייננו אינו מתייחס להפרת הצו בחצי השנה האחרונה. כתב האישום בענייננו מייחס לנאשם הפרת הצו בשנת 2009, עת נסיבות אלה בדבר "קו הסיום" של תהליך העתקת הרפתות לא באו לעולם. לא מדובר היה, אז, בשלבים האחרונים אשר יאפשרו את העתקת הרפתות, או בפרסום מכרז לפריצת הדרך למתחם. על כן, גם אם אניח לטובת הדיון (ואינני נדרש להכריע) שבכך שהמאשימה לא הגישה ערעור על ההחלטה בענין הארכת המועד יש לראות הסכמה שאין כיום אינטרס ציבורי בביצוע הצו (והמאשימה חולקת על טענה זו), ההגיון בדברי בית המשפט המחוזי בענין קייס, בו הגיע בית המשפט למסקנה שבעת הפרת הצו לא היתה הצדקה לבצעו, אינו חל בענייננו. שכן בענייננו הארכת המועד ניתנה בגין בנסיבות השוררות כשש שנים לאחר גילוי הפרת הצו בידי הנאשם. לענייננו יפים הדברים בענין סבן, לפיהם "[]לו קיבלנו כי מתן ארכה לאחר עבור המועד שנקבע לביצועו של צו פירושה הוא גריעה מעבירה שנעברה, אך פשוט הוא שלא היינו מכירים סמכות מעין-זו לבית-משפט."

אוסיף ואצביע על הבדל משמעותי נוסף בין הנסיבות בענין קייס לבין נסיבות ענייננו. בעניין קייס ציין בית המשפט המחוזי את הסכמת המאשימה לכך שיש לאשר את הבניה שם בדיעבד. בענייננו, לעומת זאת, הליכי התכנון אינם הליכים שיובילו להיתר לבנייה שבוצעה בידי הנאשם, אלא – לבניה במקום אחר. דינה של הבניה בענייננו להיהרס בסופו של דבר, בכל מקרה, והארכת המועד לביצוע צו ההריסה בענייננו באה כדי למנוע מהנאשם את הנזק הצפוי מהצורך לחסל רפת לפני שרפת אחרת מוכנה לקלוט את עדרו, כאשר המעבר צפוי להיות מוכן תוך זמן קצר. זאת אינה הכרה בהעדר אינטרס ציבורי בהריסת הבנייה מושא הצו השיפוטי (אלא רק דחיית ההריסה כעת, שש שנים לאחר גילוי העבירה ונוכח השלבים הסופיים הנערכים כעת), וזו בוודאי אינה הכרה בכך שלא היה, כביכול, אינטרס ציבורי בהריסת הבנייה לפני כשש שנים, בשנת 2009.

15. הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ד סיוון תשע"ה, 11 יוני 2015, במעמד הצדדים.