1. בכתב האישום שבפניי (כתב האישום המתוקן מיום 12.5.2010) נטען כי ב-ת.פ. 1503/01 (צפת) (להלן: התיק הראשון) הורשע הנאשם ביום 4.7.01 באישומים בקשר לשני שלדי מגורים, האחד בשטח של כ-200 מ"ר והשני בשטח של כ-120 מ"ר (להלן: השלדים), ובגזר הדין ציווה בית המשפט על הנאשם להרוס את השלדים. נטען בכתב האישום שבפניי כי האישומים וההרשעה הנזכרים התייחסו לעבירות שבוצעו במקרקעין שהיו ידועים כחלק מחלקה 22 גוש 13954 וכיום ידועים כחלקה 146 בגוש 14148. עוד נטען בכתב האישום שבפניי כי ביום 29.12.02 הורשע הנאשם בהפרת הצו השיפוטי שהוצא בתיק הראשון, ובהמשך עבודות הבניה ללא היתר, והוצא צו הריסה שיפוטי למבנים מושא אותו כתב אישום (זאת, במסגרת ת.פ. 2525/02 – להלן: התיק שני). בכתב האישום שבפניי נטען כי בשנת 2009 נמצא כי הנאשם מפר את הצווים השיפוטיים.

2. בדיון ביום 28.1.2013 בפני כבוד השופט א' גולדקורן, הודיע הסנגור כי תשובת הנאשם לאישום היא שתיקה, ובית המשפט קבע את התיק להוכחות. ביום 9.7.2014 התייצב הסנגור ללא הנאשם, אשר לא חש בטוב, והסנגור הודיע כי הוא מסכים להגשת חומר החקירה ללא צורך בחקירת העד. נוכח הוראות סעיף 152(ב) סיפא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קבעתי כי נדרשת, ולו למען הזהירות, הקראה נוספת שבה אם ידבוק הנאשם בשתיקתו לאישום יסביר לו בית המשפט את האמור באותה סיפא. בהקראה הנוספת ביום 2.9.2014 שנערכה בנוכחות הנאשם עצמו, טען הסנגור כי הנאשם חוזר על תשובתו לכתב האישום (שתיקה) והצהיר כי הסביר לנאשם כי שתיקתו עשויה להוות חיזוק לראיות התביעה. קבעתי את התיק להוכחות והזהרתי את הנאשם לפי סעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי, שאם לא יתייצב להמשך משפטו ניתן יהיה לשפוטו בהעדרו. לדיון ההוכחות ביום 10.12.2014 התייצב הסנגור ללא הנאשם, והחלטתי לשפוטו בהעדרו. למעלה מן הנדרש אציין כי הסנגור הודיע כי הוא גם מסכים לכך.

3. בהתאם להסכמת הסנגור הנזכרת לעיל, ראיות המאשימה הוגשו ללא חקירת עד התביעה, מפקח הבניה משה ביטון. ראיות אלה כללו, בין היתר:

א. דוח פיקוח (ת/1). בדו"ח צוין שם העבריין "עאיד יחיא זומעת" כתובתו "כ. טובא" וכגוש חלקה כתוב "חדש – גוש מס' 14148 חלקה מס' 146 ישן – גוש 13954 חלקה 22 מגרש 1" באזור מגורים בכ-טובא. צוין בדו"ח כי "ביום 22.1.09 בדקתי במקום ומצאתי 1) נערכה בדיקה במקרקעין הנ"ל, ונמצא שהמבנים לא נהרסו כפי שציווה בית המשפט בצפת בת"פ 1503/01. בתמונה נראה המבנה A בחזית המגרש, ומבנה B נראה חלקו הצדדי". עוד צוין "הערות בדבר בקשה לרשיון והטפול בה [-] לא הוגשה בקשה בנדון ולא נהרס."

ב. התראה על ביצוע עבירה וזימון לנאשם לרבות אישור ההזמנה בדואר רשום (ת/2).

ג. חלק מתשריט, שלטענת ב"כ המאשימה לקוח מתכנית ג/5952 כאשר על גביו סימן עד המאשימה בצבע את זיהוי המגרש (ת/3). הסנגור הסכים להגשת מסמך זה לענין סימון המפקח על הדף ולא לענין אמיתות התשריט.

ד. חלק מתשריט, שלטענת ב"כ המאשימה מהווה חלק מתב"ע ג/12815, שעל גביו סימן עד המאשימה בחץ ובסימון את מיקום המבנה, כאשר בצד התשריט כתב את ההמרה של המספר של המגרש הישן לפי התב"ע הישנה למגרש החדש לפי התב"ע החדשה (ת/4). גם להגשת מסמך זה הסכים הסנגור לענין סימון המפקח על הדף ולא לענין אמיתות התשריט.

ה. שתי תמונות שצולמו ונחתמו על ידי עד המאשימה, תוך סימון המבנים (ת/5 ו-ת/6).

ו. כתב האישום וגזר הדין בתיק פלילי 1503/01 (ת/7)

ז. כתב האישום וגזר דין בתיק פלילי 2525/02 (ת/8).

4. הסנגור טען כי יש לזכות את הנאשם. זאת, כי כתוב בכתב האישום כי האירועים מתייחסים לעבירה בקשר לחלק מחלקה 22 בגוש 13954 וכיום ידועה כחלקה 146 בגוש 14148, אלא שלגבי עובדה זו אין שום ראיה בפני בית המשפט. נטען, כי הפקח רשם את זיהוי המקרקעין בדו"ח שלו (ת/1), כאשר על צילומים של חלקים מתשריט (ת/3 ות/4) רשם את מספר התשריט. לטענת הסנגור, זכרם של תשריטים אלה לא מופיע בכתב האישום: אין בכתב האישום שום חיבור לפי מספר של תשריט כלשהו. כתב האישום אינו מציין את ג/5952 או את ג/12815, ו"חוליה" זו לא קיימת. עוד טען הסנגור כי בזימון למתן גרסה (ת/2) צוינה חלקה 1 ולא חלקה 146.

5. אשמת הנאשם בעבירות מושא כתב האישום בדבר הפרת הצווים השיפוטיים שהוצאו בתיק הראשון ובתיק השני הוכחה בפני מעבר לספק סביר. אפתח בעיקר: ה"חוליה" החסרה – מספרי התכניות והעובדה הנטענת בכתב האישום שבפניי לפיה המקרקעין שהיו ידועים כחלק מחלקה 22 בגוש 13954 ידועים כיום כחלקה 146 בגוש 14148 – אינה נדרשת כלל לצורך הרשעת הנאשם. במה דברים אמורים. הפעולה שצווה הנאשם לבצע בצווי ההריסה בתיק הראשון והשני היא הריסה של עצמים גשמיים – מבנים מסוימים (בתיק הראשון – שלדי הבניה ובתיק השני – המשך הבניה). לענין זה, תפקידם של מספרי חלקות וגושים הוא לזהות את מיקומם הגיאוגרפי של עצמים גשמיים אלה. בכתבי האישום בתיק הראשון ובתיק השני, במסגרתם הוצאו צווי ההריסה שפנינו, נטען כי המבנים הוקמו במקרקעין "הידועים כמגרש 1 ו/או כחלק מחלקה 22 בגוש 13954 אשר בכפר טובא..."- כך בכתב האישום הראשון (ת/7); ההגדרה בכתב האישום בתיק השני זהה לענייננו: "[]חלק מחלקה 22 מגרש 1 בגוש 13954 אשר בכפר טובא..." – (ת/8). בדו"ח המפקח (ת/1) רשום כי כתובת העבריין (בין היתר) "ישן" "גוש-13954 חלקה - 22 מגרש – 1", וכי ביום 22.1.09 "בדקתי במקום" ונמצא כי ההריסה מושא צו ההריסה לא בוצעה. הנאשם הסכים להגשת ראיה זו ללא חקירת העד שערך אותה. די בכך כדי לקבוע כי המקרקעין שבהם ביקר המפקח הם המקרקעין מושא צווי ההריסה.

אוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך בלבד, כי המפקח לא הסתפק בכך. הוא סימן את המקום בו ביקר בהעתק של חלק של תשריט (ת/3). לטענת המאשימה מדובר בהעתק של תכנית ג/5952, התכנית שבה לטענתה מופיעים מספרי הגוש והחלקה הישנים אשר נזכרו בכתב האישום בתיק הראשון. תכנית לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, לרבות התשריט המהווה חלק ממנה, היא בגדר דין (ראו תו"ב (צפת) 13642-09-08 ועדה מקומית לתכנון מרום הגליל נ' תוויאור (18.6.2014) ואסמכתאות שם), ובית המשפט רשאי לאתר את התשריט ולעיין בו כפי שהוא רשאי לאתר תקנות ולעיין בהן גם אם העתק מהן לא הוגש בידי הצדדים. עיון בתשריט תוכנית ג/5952 אליו הפנה בא כוח המאשימה מעלה כי אכן מדובר בתכנית לכפר טובא אשר פורסמה למתן תוקף בשנת 1991 (י"פ 2621) . עיון בחלקה 22 בגוש 13954 בתשריט זה מעלה כי מצוי בו תת חלקה המסומן "1ת". ברור מאוד לכאורה כי הצילום (ת/3) הוא צילום של תכנית זו (ראו למשל רישום הספרות בכתב יד "1000" ו-"0970" במגרשים 48ת ו-49ת; ראו את תשריט התכנית באתר משרד הפנים: http://mavat.moin.gov.il/MavatPS/Forms/SV3.aspx?tid=3 ). דא עקא, גם אם אניח (והסנגור לא טען) כי הצילום הוא של תשריט אחר או אף ציור שמאן דהוא צייר לעצמו מדמיונו הקודח, הזהות בין הצילום לבין תשריט ג/5952 היא כזו, שהיא מסירה כל ספק סביר שהמקום שסימן המפקח על הצילום משקף באופן מדויק את מיקומו של גוש 13954 חלקה 22 מגרש 1 בכפר טובא בתכנית ג/5952.

6. במקום בו ביקר המפקח – אשר זוהה על ידו (בין היתר) לפי מספרי הגוש והחלקה הישנים אשר צוינו בתיק הראשון – הוא צילם תמונות, (ת/5 ו-ת/6) בהן ניתן להבחין בשני מבנים שאינם הרוסים. מבנים אלה אינם אך שלדים (מושא צו ההריסה בתיק שראשון) אלא מבנים מוגמרים (צו ההריסה בתיק השני התייחס להמשך הבניה לאחר ההרשעה בגין בניית השלדים). כאמור, הנאשם בחר לא לחקור את העד על תמונות אלה או על נסיבות צילומן, והוא גם בחר שלא להעיד.

7. בכך הרימה המאשימה את נטל השכנוע בדין הפלילי להוכיח שהנאשם הפר את הצווים השיפוטיים שהוצאו בתיק הראשון ובתיק השני בקשר למבנים במקרקעין שהיו ידועים כחלק מחלקה 22 בגוש 13954 אשר בכפר טובא. אף בהנחה שלא הוכח שמקרקעין אלה ידועים כיום כחלקה 146 בגוש 14148, בכך שנתון זה בכתב האישום לא הוכח, אין כדי להוסיף או לגרוע. המספר החדש של הגוש והחלקה אינו יסוד מיסודות עבירת הפרת צו שיפוטי. מאחר ומספרי הגוש והחלקה אשר שימשו לזיהוי המקרקעין בצו ההריסה לא היו מספרים חדשים אלה, ונוכח עדותו של המפקח שהיה במקרקעין אותם זיהה (בין היתר) לפי המספרים הישנים, מספרים חדשים אלה אף אינם נדרשים להוכחה העובדתית שהמבנים מושא הצו לא נהרסו.

ועוד למעלה מן הצורך: איתרתי אף את התשריט של התכנית החדשה הנטענת – ג/12815 – אשר אף הוא מהווה דין, ועיינתי בו. העיון בו, לצד העיון בתשריט התכנית ה"ישנה" הנזכרת ג/5952, ממילא לא הותיר ספק סביר שהמקרקעין שהיו ידועים כגוש 13954 חלקה 22 מגרש 1 והמקרקעין הידועים כגוש 14148 חלקה 146 – חד המה. בשני התשריטים ניכרים הדרכים הזהות, השכונות הזהות והמגרשים הזהים בכפר טובא, תוך שינוי מספרי גושים וחלקות.

8. נותר לדון בטענת הנאשם לגבי מספר החלקה אשר צוין בזימון למתן גרסה (ת/2). מספר החלקה בזימון הוא אכן מוטעה (צוינה חלקה 1 במקום חלקה 146 בגוש 14148). דא עקא, הזימון הוגש כראיה לזימונו של הנאשם למתן גרסה, ואינו נדרש כראיה לביצוע עבירת הפרת הצו. הטענה הרלוונטית לענין זה היא הטענה לפיה נשללה מהנאשם ההזדמנות לפרוס גרסתו. גם אם קיימת חובה לאפשר לחשוד בעבירה שאינה בגדר פשע לפרוס את גרסתו לפני הגשת כתב האישום (ואינני נדרש לדון בשאלה זו), הטענה היתה נדחית בענייננו. שכן, אף במקום שבו נדרש שימוע ממש, עריכת שימוע בדיעבד אינה בהכרח מהווה פגם היורד לשורש הענין המחייב ביטל כתב אישום, אלא מדובר בהחלטה מינהלית, עליה חלה דוקטרינת הבטלות היחסית (ראו פסק דינו של השופט ע' פוגלמן ב-ע"פ 1053/13 הייכל נ' מדינת ישראל (23.6.2013)). בענייננו, הנאשם כלל לא טען כי הוא נמנע מלהגיע למשרדי המאשימה למתן גרסה עקב הטעות ברישום מספר החלקה בזימון, או כי לו היה מזומן לפי מספר החלקה הנכון, היה פורס גרסה באופן שהיה מונע את הגשת כתב האישום מלכתחילה. ודוק: גם בזמן משפטו, עת ידע שמדובר לטענת המאשימה בחלקה 146, לא פרס כל גרסה, אלא בחר שלא להעיד. על כן, אף אילו הנאשם היה טוען כי יש לבטל את כתב האישום עקב אי מתן הזדמנות ליתן גרסה (ואף אם אניח כי קיימת חובה כזו), לא היה מקום לבטל את כתב האישום בנסיבות ענייננו.

9. סוף דבר, אני מרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, בגין הפרת צווי ההריסה השיפוטיים בתיק הראשון ובתיק השני.

ניתנה היום, י"ב אדר תשע"ה , 03 מרץ 2015, במעמד הצדדים