הנאשם הורשע בהכרעת דין מיום 3.3.2015 בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. זאת, בגין הפרת צווי הריסה שיפוטיים שהוצאו בשני תיקים קודמים. ב-ת.פ. 1503/01 (צפת) (להלן: התיק הראשון) הורשע הנאשם ביום 4.7.01 באישומים בקשר לשני שלדי מגורים, האחד בשטח של כ-200 מ"ר והשני בשטח של כ-120 מ"ר (להלן: השלדים), ובגזר הדין ציווה בית המשפט על הנאשם להרוס את השלדים. ביום 29.12.02 הורשע הנאשם בהפרת הצו השיפוטי שהוצא בתיק הראשון, ובהמשך עבודות הבניה ללא היתר, והוצא צו הריסה שיפוטי למבנים מושא אותו כתב אישום (זאת, במסגרת ת.פ. 2525/02 – להלן: התיק שני). ביום 22.1.2009 וביום 23.7.2009 או בסמוך לכך נערכו ביקורות במקרקעין מושא שני התיקים הקודמים ונמצא כי הנאשם טרם ביצע ו/או לא קיים את צווי ההריסה שהוצאו במסגרתם, למרות שלא קיבל היתר בניה כדין.

סימן א'1 לפרק ו'1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 (ס"ח 101)) מבנה את שיקול דעתו של בית המשפט בבואו לגזור דין.

1. מתחם העונש ההולם

א. הערך החברתי הנפגע

1. עבירת הפרת צו שיפוטי בדיני תכנון ובניה פוגעת הן בערכים המוגנים בידי העבירה בדיני תכנון ובניה שבגינה הוצא הצו השיפוטי שהופר, הן בערכים הנפגעים מעצם הפרתו של צו שיפוטי.

א. הערכים הנפגעים בידי העבירה בדיני תכנון ובניה

דיני התכנון והבניה נועדו, בין היתר, לשמר את איכות החיים של הציבור, על מנת שלצד הבנוי יהיו ערכי נוף, על מנת שהבנוי עצמו יהיה אסתטי ועל מנת שלצד העסקים יהיו אזורי מגורים שקטים שבהם נעים לחיות ("איננו מדברים עוד כבעבר – אך בשימושי קרקע למיניהם, אלא בתפיסה סביבתית כוללת של חברה, של כלכלה ושל איכות חיים בעיר ובכפר" (בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה, עמותה רשומה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, (28.7.1996)). דיני התכנון והבניה נועדים לשמור על הבטיחות (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, בעמ' 649). עבירות של תכנון ובניה פוגעות בעיקרון שלטון החוק (ר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פ"ד לח (1) 494, 500 (1984)). "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבנייה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש..." (ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל נ' אבו ניר, פ"ד מא(4) 29, 31 (1987)). עבירות בתחום התכנון והבניה הפכו לתופעה עבריינית שהיא בגדר "מכת מדינה", תופעה שיש למגרה (רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה- "אונו", פ"ד נו (3) 49, 59 (2002)).

ב. הערכים הנפגעים בידי הפרת הצו השיפוטי

הערכים הנפגעים בידי הפרת צו שיפוטי הם שלטון החוק ואמון הציבור ברשויות השלטון. "... משקלה האנטי-חברתי של עבירה שעניינה הפרת צו שיפוטי הינו גדול במיוחד, וככל שמוסיף העבריין לעמוד במריו ושלטון החוק נותר נפגע – חמורה העבירה שבעת מונים. לא בכדי קבע בית משפט זה לא אחת, כי העבירה הקבועה בסעיף 210 לחוק התכנון והבנייה היא מהחמורות שבדיני התכנון והבניה..." (רע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' מלכיאל (23.6.2011)). ניתן לזהות, ברגע שבו נוצרת מציאות שבה אזרחים מרשים לעצמם לראות בצווים של בית המשפט המלצה בלבד ולהימנע מלקיימם, כתחילת הספירה לאחור עד סופה של מדינה דמוקרטית. הציבור מאבד את אמונו ברשויות השלטון. "כאשר הציבור מאבד את אמונו ברשויות השלטון, הוא מאבד את אמונו באמנה החברתית המשמשת בסיס לחיים משותפים" (בג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229, 266 (1993)).

ב. מידת הפגיעה בערך החברתי הנפגע

בענייננו מדובר בפגיעה קשה בערך החברתי הנפגע. הנאשם הפר בזו הפעם השניה צו שיפוטי (בקשר לשלדים, והפר צו שיפוטי בפעם הראשונה לגבי השלמת הבניה).

אין בידי לקבל את טענת הסנגור לפיה יש לראות בהפרת הצו השיפוטי הראשון בקשר לשלדים כאירוע אחד שאירע בעבר, ושבגינו כבר נענש. "כאשר עסקינן בעבירה נמשכת של אי-קיום צו שיפוטי, הרי שאף אם הוגש כבר כתב אישום נגד אותו אדם בגין הפרת צו שיפוטי במשך פרק זמן מסוים – אין כל מניעה להגיש כנגד אותו אדם כתב אישום נוסף ביחס לתקופה מאוחרת, שבה המשיך הנאשם להפר אותו צו" (רע"פ 797/07 כהן נ' מדינת ישראל, פס' 12 (27.7.2013) (להלן: ענין כהן); ראו גם רע"פ 11920/04 נאיף נ' מדינת ישראל (26.3.2007)). בנסיבות אלה, הגשת כתב אישום מהווה "אירוע מנתק" לענין סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 אשר "מחלק" את המעשה למספר מעשים נפרדים (ראו ענין כהן, שם). מכאן שהעונש המוטל בגזר הדין בתיק השני בענייננו בגין הפרת הצו השיפוטי בקשר לשלדים מתייחס אך לתקופה עד גזר הדין באותו תיק, ומאחר והנאשם המשיך לאחר מכן להפר את הצו, אין לראות באותו גזר דין ענישה גם בגין המעשה הנפרד של הפרת הצו בתקופה המאוחרת.

ג. מדיניות הענישה

א. ב-רע"פ 7297/13 הואש נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה "גליל מרכזי" (17.12.2013) דחה בית המשפט העליון בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי אשר דחה ערעור של הנאשם שם על פסק דין בו הושתו עליו, בגין הרשעתו בפעם השניה בהפרת צו שיפוטי להרוס מבנה בהיקף של כ-120 מ"ר, מאסר בפועל לתקופה של חודשיים ושבועיים; הפעלת עונש מאסר על-תנאי בן חודשיים, במצטבר לעונש שהוטל; קנס בסך 1000 ₪, מאסר על-תנאי בן 5 חודשים והתחייבות על סך 15,000 ₪.

ב. ב-עפ"א (ת"א) 48370-02-13 קרשין נ' עיריית תל אביב (6.6.2013) דחה בית המשפט המחוזי ערעור של הנאשם שם על פסק דין בו הושתו עליו, בגין הרשעתו בפעם השניה בהפרת צו הריסה שיפוטי בקשר לתוספת לדירה בהיקף 51 מ"ר, עונש מאסר בן 90 יום על דרך עבודות שירות, קנס בסך 35,000 ₪ והפעלת התחייבות מתיק קודם. זאת, תוך שבית המשפט המחוזי העיר כי מדובר בעונש קל אשר הוטל לאור הנסיבות המיוחדות של המקרה שם (מדובר במבנה לגביו הוצא היתר, בתנאי שהנאשם שם ישפץ בבנין, ובטענות הנאשם לפיהן תנאי זה לא היה חוקי).

ג. שני הצדדים הפנו לפרשת חוסיין עבדאללה חדרה (ע"פ (נצ') 30948-08-12 חוסיין נ' ועדה מקומית לתכנון אצבע הגליל (9.12.2013)). שם מדובר היה בהפרת צווים שיפוטיים בפעם הראשונה (הוטל על הנאשמת שם, בערכאה הראשונה, 4 חודשי מאסר בפועל, ובערעור לא בוטל המאסר בפועל אלא הוא קוצר ל-45 יום לפנים משורת הדין).

ד. הנאשם הפנה ל-תו"ב (צפת) 36745-11-09 הועדה המקומית לתכנון אצבע הגליל נ' רמזיה הייב (11.6.2015). שם הוטל על הנאשמת, אשר הפרה צו שיפוטי בפעם השניה בקשר לבניה בהיקף כ-105 מ"ר, קנס בסך 15,000 ₪ בלבד ללא מאסר (ותוך הארכת התנאי של המאסר על תנאי התיק הקודם). אך זאת, נוכח הקביעה לפיה מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח עלול לפגוע באופן קשה בנאשמת, אם ל-7 ילדים, שאחת מהם סובלת מתסמונת דאון.

ה. כן הפנה הנאשם ל-תו"ב (עכו) 7812-12-11 ועדה מקומית לתכנון ובניה גבעות אלונים נ' חג'אג' (27.6.2013), בו הושתו על הנאשם שם 3 חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסך 18,000 ₪ והתחייבות בגין הפרה, בפעם השניה, של צו שיפוטי בקשר לבניה בהיקף 120 מ"ר בייעוד חקלאי. בית המשפט ראה עצמו שם פטור מלהתייחס לאפשרות הטלת מאסר בפועל "משום שהמאשימה אינה מבקשת להפעיל או להאריך מאסר מותנה אשר הוטל על הנאשם בתיק הקודם, מחמת פגם שדבק בו". כן התחשב בית המשפט לקולא לענין הקנס בכך שבתיק הקודם התייחס בית המשפט למקרקעין שבנדון כקרקע ציבורית כאשר אין מחלוקת על כך שמדובר בקרקע בייעוד חקלאי.

ו. עוד הפנה הסנגור הנכבד ל-תו"ב (צפת) 36785-11-09 ועדה מקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל נ' הייב אחמד נומר מורג'אן (3.9.2012) כדוגמה להטלת מאסר על-תנאי ללא הטלת מאסר בפועל נוכח הפרות חוזרות ונשנות של צו שיפוטי, אולם נראה כי נעלמה מעיניו הסיפא לפסקה 12 לאותו גזר דין, בה הוטל על הנאשם שם מאסר בפועל של שלושה חודשים. באותו תיק לא הוטל קנס, כנראה נוכח מצבו הכלכלי של הנאשם שם.

ד. הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה

1. תכנון מוקדם – הנאשם שבענייננו כבר הורשע בעבר, כאמור לעיל, בהפרת הצו השיפוטי מושא ענייננו בתקופה קודמת, כך שבעת מתן גזר הדין בתיק השני הוא היה מודע למשמעות אי-ביצוע צו שיפוטי. הפרת הצווים מושא תיק זה היא הפרה מתוכננת.

2. חלקו היחסי של הנאשם ומידת השפעתו של אחר עליו – לא נטען בענין זה (למעט טענה לפיה הוא טרם הסדיר את הבניה מושא כתב האישום כי אין בידיו לשלם לרשות מקרקעי ישראל את הסכום הנדרש לשם הגעה להסדר עמה, אולם ברי שאין בכך עידוד מטעם הרשות להפר צו שיפוטי) .

3. הנזק הצפוי מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

4. הנזק שנגרם מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

5. הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה – הנאשם טוען כי אין בידיו לשלם 400,000 ₪ אותם דורשת רשות מקרקעי ישראל להסדרת הבניה מושא כתב האישום; אולם בכך אין הסבר מדוע לא קיים את צו ההריסה והרס את הבניה האמורה. הנאשם טען כי הבניה מושא כתב האישום היא בגדר קורת גג עבורו ועבור בנו, אולם הוא לא טען (וממילא לא הוכיח) כי אין לו חלופות אחרות למגורים אם יקיים את הצו.

6. יכולתו של הנאשם להבין – לא נטען לקושי בענין זה.

7. יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה – ראו לעיל.

8. מצוקה נפשית עקב התעללות על ידי נפגע העבירה – לא רלוונטית.

9. קרבה לסייג לאחריות – הנאשם לא טען לענין זה.

10. אכזריות, אלימות והתעללות – לא מתעוררות.

11. ניצול לרעה של כוחו של הנאשם, של מעמדו או של יחסיו – לא מתעורר.

12. מצבו הכלכלי של הנאשם (לענין קנס): לטענת הנאשם יש לו 8 ילדים, כאשר 5 מהם מתגוררים בבית (לא הובאו אסמכתאות לענין זה). הנאשם הגיש שיערוך ריכוז יתרות המצביע על כך שיש לו יתרה בהלוואה בסך כ-133,057 ₪, יתרת חובה בסך כ-1586 ₪ (ומסגרת אשראי בסך 10,000 ₪) וכן פקדונות בסך כ-13,000 ₪ (נ/1). כן הגיש אסמכתאות על חוב למועצה המקומית טובא זנגריה בסך כ-39,000 ₪ (נ/2) שבגינו יצאה התראה על ביצוע פעולה בכוח לפי פקודת המסים (גביה) (נ/3). כן הצביע על דרישת תשלום לפי פקודת המסים (גביה) בקשר לחוב על סך כ-277 ₪ לרשות השידור (בפירוק). הסנגור טען כי המאשימה עדיין נוקטת הליכי גביה מקנסות של תיקים קודמים. הנאשם הגיש אמסכתאות בענין ניתוח שעבר (נ/5), אולם צוין "משוחרר לביתו במצב כללי טוב", ולא נטען (וממילא לא הוכח) כי מדובר במצב בריאותי הפוגע ביכולתו של הנאשם להתפרנס. מנתונים אלה עולה כי מדובר באדם שאינו ביתרת חובה משמעותית, שהלוואותיו נמוכות בהרבה משיעור משכנתא מצוי, אשר בוחר שלא לנצל את הפקדונות בחשבונו לתשלום (ולו תשלום חלקי) חובותיו. לא מדובר בנסיבות המצדיקות הפחתה של מתחם העונש ההולם בענין הקנס.

ה. מתחם העונש ההולם: מתחם העונש ההולם בנסיבות הענין – הפרת צו שיפוטי בפעם השניה בקשר לשלדים בהיקף כולל של כ-320 מ"ר (וכן הפרה ראשונה של צו בענין השלמת הבניה) הוא עד 3 חודשי מאסר בפועל; 3-8 חודשי מאסר על-תנאי, וקנס בסך 30,000 עד 50,000 ₪.

2. גזירת העונש של הנאשם:

א. הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה

1. פגיעת העונש בנאשם – ראו לעיל בענין מצב כלכלי.

2. פגיעת העונש במשפחת הנאשם – ראו לעיל בענין מצב כלכלי. ברי כי עונש מאסר פוגע במשפחת הנאשם.

3. נזק שנגרם לנאשם מביצוע העבירה ומההרשעה – לא נטען לנזק כזה.

4. נטילת אחריות ומאמצים לחזרה למוטב – הנאשם ניהל הוכחות, ואף אין בפיו ולו הצהרה לפיה הוא מתכוון לקיים את הצווים השיפוטיים אותם הוא מפר.

5. מאמצים לתיקון תוצאות העבירה –אין.

6. שיתוף הפעולה של הנאשם (שיקול לקולא) – הנאשם ניהל הוכחות ולאחר שהורשע, טיעונים לעונש.

7. התנהגות חיובית – אין נתונים.

8. נסיבות חיים קשות – ראו לעיל לענין מצב כלכלי ובריאותי. הנאשם טען כי אביו נהרג בסוריה בזמן אלי כהן עם "המודיעין", אך הוא לא תמך טענה זו בראיות כלשהן.

9. התנהגות רשויות אכיפת החוק – הסנגור הלין על כך שחלפו כ-6 שנים מאז גזר הדין בתיק השני, שבו הורשע הנאשם בגין הפרת הצו השיפוטי בענין השלדים וניתן צו ההריסה בענין השלמת הבניה, ועד שהמאשימה הוציאה פקח אשר גילה את המשך הפרת הצו בקשר לשלדים והפרת הצו בקשר להשלמת הבניה. טענתו זו נטענה בעיקר בנוגע לעתירת המאשימה להפעלת מאסר על-תנאי שהוטל בגזר הדין בתיק השני.

אעיר תחילה, בהקשר הכללי יותר, כי איני מוצא פגם במועד גילוי המשך הפרת הצו. פשיטא כי לא מדובר בהתיישנות, שכן הפרת צו שיפוטי היא עבירה נמשכת, כך שלמצער ההפרה שביום הגילוי ובתקופת ההתיישנות שקודמת ליום זה בוודאי לא התיישנה. גם לא מצאתי התנהלות פגומה בכך שהמאשימה, בעלת תקציב מוגבל, לא בדקה את קיום הצווים השיפוטיים קודם לכן. הגורם שהיה חייב לפעול ללא שיהוי הוא הנאשם, אשר הצטווה בציווי אישי להרוס את בניה מושא התיק הראשון והתיק השני. האם הנאשם, אשר בעזות מצח מקוממת התעלם מהצווים השיפוטיים כאילו היו כאין וכאפס במשך שנים, יישמע בטענת שיהוי? גם אם התשובה לשאלה זו יכולה להיות חיובית, בפנינו אין שיהוי של המאשימה. לא מדובר בנסיבות בהן, למשל, המאשימה גילתה את המשך ההפרה ולאחר מכן המתינה כשש שנים להגשת כתב האישום. המשך ההפרה מושא תיק זה התגלה בינואר 2009, וכתב האישום הוגש בדצמבר של אותה שנה.

בענין הפעלת מאסר על-תנאי, טען הסנגור כי המאסר על-תנאי, שהוטל בתיק השני, אינו בר הפעלה או, אין חובה להפעילו. נטען כי כתב האישום לא פירט את התקופה שבה הפר הנאשם את הצווים השיפוטיים החל ממועד תחילת ההפרה, אלא אך כי בשני ימים פלוניים, 22.1.2009 ו-23.7.2009, התגלתה הפרה של הצווים. אולם הסנגור הנכבד הפנה גם, בהגינותו, לפסק הדין בערעור בענין ולפיש (ע"פ (נצ') 2301-04-08 ולפיש נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה "אצבע הגליל" (26.1.2010)(, בו העלה טענה שכזו, אשר נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע:

"בעובדות כתב האישום... נקבע במפורש.... כי 'הנאשם לא הרס את המבנים ולא קיבל היתר למבנים כדין'. האמור מופנה, כאמור בעובדות כתב האישום לאותם מבנים בהם ניתן צו הריסה בת.פ. 1619/01, שנמצא כי לא נהרסו במסגרת תיק עמ"ק 20206/03 וכי נמצאו עומדים על תילם בבדיקה שערך מפקח המאשימה בחודש 7/07. בהתאמה, הקביעה של בימ"ש קמא כי המערער המשיך והפר צו שיפוטי (המורה לו להרוס את הבניה) בתקופת התנאי שנקבעה בעמ"ק 20206/03 (ולמעשה בכל תקופת התנאי) והסתיימה ב-9/10/06, הינה קביעה העולה בפירוש מעובדות כתב האישום....במסגרת כתב האישום ובכלל, לא נדרשה המשיבה להוכיח כי נערכו ביקורים התמעדים אי ביצוע צו הריסה, בתוך תקופת התנאי דווקא, ואין גם מקום להתערבות בדרך ניסוח האישום. בהקשר לעבירה של הפרת צו שיפוטי עפ"י ס' 210 לחוק יש להזכיר כי עסקינן בעבירה נמשכת, כאשר אי קיום צו ההריסה מהווה עבירה חדשה מדי יום ביומו (ראה ע"פ 450/77 ברוך בעל-טכסא נ' מ"י, פ"ד ל"ב(2) 152, 158). יתרה מזאת, אף נקבע כי ניתן להגיש כתב אישום בגין העבירה הנ"ל כל עוד לא תמה הפרת הצו השיפוטי, זאת אף אם הוגש כבר כתב אישום נגד אותו אדם בגין הפרת הצו השיפוטי במשך פרק זמן מסויים, ראה דנ"פ 7694/97 אויב נ' ועדת התכנון והבניה, מעלה חרמון (מיום 6/2/98). להוסיף כי גם העבודה לפיה בימ"ש מאפשר לועדה המקומית להרוס בניה בלתי חוקית בעצמה, ממועד מסויים או בכלל, אין בה כדי לפטור את הנאשם מחובתו להרוס את המבנה וכל עוד אין הוא עושה זאת, הוא ממשיך לשאת באחריות הפרת הצו השיפוטי. בנדון ראה רע"פ 11920/04 נאיף נ' מ"י (מיום 11/4/07)). בהתאמה ועפ"י העובדות בהן הודה המערער כמפורט, צדק בימ"ש קמא כשקבע כי המערער הפר את התנאי שנקבע בעמ"ק 20206/03 ובתוך תקופת התנאי האמורה. מעבר לנדרש, נוסיף כי המערער לצד הודאתו, לרבות במסגרת טיעוניו לעונש לא טען כי הבניה נשוא התנאי נהרסה בתקופת התנאי ונבנתה מחדש עד למועד הביקור של הפקח ב-7/07....בענייננו, אין חולק כי המערער לא קיבל בתקופת התנאי ובכלל היתר בניה כדין."

כן טען הסנגור כי הצדק מחייב את הארכת התנאי. נטען, כי לא בער למאשימה במשך 6 שנים להפעיל את התנאי וכי אין שום הגיון להפעיל תנאי משנת 2002 בשנת 2015, וכי אין בהפעלה שכזו הרתעה. בתיק זה אטיל מאסר בפועל, ובנסיבות אלה ממילא אין סמכות לבית המשפט להאריך את התנאי (ראו סעיף 56 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 לפיו רשאי בית המשפט שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת לצוות, מטעמים מיוחדים שיירשמו, על הארכת תקופת התנאי או חידושה אם "[]לא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר"; רע"פ 97/89 קזס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 402, 404 (1989); על"ע 2972/06 עו"ד אהוד כספי נ' לשכת עורכי הדין – ועד מחוז חיפה, פס' 19 (12.8.2009); ראו גם יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני – הליכים שלאחר כתב אישום ב 1700 (מהדורה מעודכנת, 2009)). אוסיף כי ממילא לא הייתי רואה בענייננו טעמים מיוחדים. על העדר הפגם שבמועד גילוי המשך הפרת הצווים מושא תיק זה, כבר עמדתי. איני שותף לטענת הסנגור הנכבד לפיה אין בהפעלת תנאי משנת 2002 בשנת 2015 משום הרתעה; נסיבות אלה מצביעות על כך שאדם אשר מפר תנאי בתקופת התנאי צפוי לרצות את המאסר שהוטל על תנאי, גם אם יחלוף זמן לא מבוטל עד גילוי הפרת התנאי.

10. חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה – מדובר כאמור בעבירה נמשכת. הביקור האחרון של המפקח היה ביום 23.7.2009 (סעיף 5 לכתב האישום המתוקן), וכתב האישום (המקורי) הוגש כחמישה חודשים לאחר מכן. כתב האישום המתוקן הוגש ביום 12.5.2010. בירור המשפט התארך עקב אי התייצבות הנאשם במספר הזדמנויות, אך גם עקב דחיות מטעם בית המשפט במשך השנים וכן עיכוב בהחלפת תובע. הכרעת הדין ניתנה וטיעונים לעונש נשמעו בשנת 2015. מדובר בתקופה ארוכה. עם זאת, משקלו של שיקול זה בענייננו אינו גבוה במיוחד, שכן אין בפי הנאשם כל טענה לפיה הפסיק, עד עצם היום הזה, מלהפר את הצווים השיפוטיים מושא תיק זה. על כן לא מדובר במעשה עבירה מבודד ומתוחם מן העבר ההולך המתרחק, אלא במצב תמידי ומתמשך של עבריינות בכל משך התקופה שבה מתברר התיק.

11. עבר פלילי או העדרו – הנאשם הורשע בשני התיקים מושא הפרת הצווים השיפוטיים בענייננו, בגין עבירות בניה ועבירת הפרת צו שיפוטי.

ב. שיקום; הגנה על שלום הציבור; הרתעת היחיד; הרתעת הציבור – אין נתונים שיש בהם כדי להצדיק חריגה ממתחם הענישה הולם במקרה זה.

ג. נסיבות נוספות – אין נתונים.

לאור כל האמור, הנני מטיל על הנאשם עונשים כדלקמן:

א. מופעל בזה המאסר על-תנאי (3 חודשי מאסר) שהוטל ב-ת.פ. (צפת) 2525/02 ו. מ. אצבע הגליל נ' גומעאת (29.12.2002), אשר ירוצה בפועל.

ב. מוטל, במצטבר עם המאסר על-תנאי המופעל, חודש אחד מאסר בפועל.

הנאשם יתייצב לריצוי עונשו בתחנת המשטרה בראש פינה ביום 29.12.2015 בשעה 8:30.

ג. 4 חודשי מאסר על-תנאי. התנאי הוא שהנאשם לא יעבור על פרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 מיום 29.6.2016 ועד 28.6.2018.

ד. קנס בסך 40,000 ₪, אשר ישולם ב-20 תשלומים שווים, חושיים ורצופים מיום 29.12.2015 ועד לפרעון בפועל. אי ביצוע תשלום כלשהו במועדו ובמלואו יעמיד את יתרת הקנס לפרעון מיידי.

ה. חתימה על התחייבות בסך 40,000 ₪ להימנע, מיום 29.6.2016 ועד 28.6.2018 מביצוע עבירה לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. אם לא יחתום תוך 7 ימים, ייאסר הנאשם למשך 90 יום בגין אי-החתימה או עד שיחתום, לפי המוקדם.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, ט"ז חשוון תשע"ו, 29 אוקטובר 2015, במעמד הנוכחים.