עניינו של ההליך שבכותרת בתובענה לפיצויים מכוח החוק לפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: החוק) בגין 2 תאונות דרכים בהם היה מעורב המשיב: תאונה מיום 12.12.06 ותאונה מיום 31.12.07 (להלן: התאונה הראשונה והשנייה בהתאמה).

בתיק זה מונו שני מומחים מטעם בית המשפט בתחומי האורתופדיה והפסיכיאטריה. חוות הדעת של המומחים הוגשו לתיק בית המשפט במהלך חודש מאי 2011, ולפיהן למשיב לא נותרה נכות כתוצאה מן התאונה הראשונה. לעניין התאונה השנייה העמידו המומחים את שיעור נכותו של המשיב על:

10% בתחום האורתופדי בגין מצב שלאחר הוצאת מיניסקוס בברך שמאל, ו- 2% נוספים בשל פגיעה בגב תחתון והגבלה קלה מאוד בחלק מתנועות עמוד שדרה מותני;

10% בתחום הפסיכיאטרי בגין הופעת סימפטומים פוסט טראומטיים ודיכאון באופן המחייב פנייה לטיפול נפשי.

כעת מונחת לפניי בקשת הנתבעת להעדיף את קביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) כנכות מחייבת על פי דין מכוח סעיף 6ב לחוק, בטענה שזו קדמה לקביעת המומחים מטעם בית המשפט לעניין התאונה השניה.

טענות הצדדים

לטענת המבקשת, נכותו האורתופדית של המשיב בגין התאונה השנייה נקבעה בועדת המל"ל מיום 17.8.09 והועמדה על 10% בלבד. זאת, בעוד שחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה הוגשה במהלך חודש מאי 2011 וקצבה למשיב 12% בתחום האורתופדי. באשר לנכות המשיב בתחום הפסיכיאטרי נטען כי הוועדה הרפואית במל"ל מיום 6.10.08 דנה בפגיעותיו של המשיב כתוצאה מן התאונה השניה ולא קבעה לו נכות נפשית בגינה. זאת בעוד שחוות דעתו של הפסיכיאטר מטעם בית המשפט הוגשה גם היאבמהלך חודש מאי 2011 והעמידה את שיעור נכותו הנפשית על 10%. אשר על כן עמדה המבקשת על עתירתה לבכר את קביעות המל"ל כקביעות המחייבות על פי דין על פני קביעות המומחים מטעם בית המשפט.

המשיב טען מצדו כי דין הבקשה להידחות מחמת שיהוי וחוסר תום לב. לטענת המשיב הוא פעל על פי החלטות בית המשפט והגיש במספר הזדמנויות שונות את פרוטוקול הוועדות הרפואיות שנערכו לו לצורך ההכרעה בבקשתו למינוי מומחים. כראיה צירף את הודעותיו לבית המשפט עם חותמת "נתקבל" בבית המשפט מימים: 21.9.10, 27.12.10 ו- 20.2.11. עוד טען המשיב כי החלטת בית המשפט מיום 24.2.11 להורות על מינויים מטעמו ניתנה לאחר שהיו לפניו כל החלטות הועדות הרפואיות שהגיש המשיב כמו גם עמדת המבקשת. לשיטת המשיב, המבקשת לא ערערה על החלטת המינוי ולא השיגה על קביעות המומחים מטעם בית המשפט אלא ביום 22.11.11 עת שהגישה את תחשיב הנזק מטעמה ולאחר שהמומחים מטעם בית המשפט חיוו את דעתם. כן טען התובע כי בהתנהלותה של המבקשת יש הסכמה שבשתיקה לעצם המינוי מטעם בית המשפט ועל כן דין בקשתה להידחות. עוד נטען כי בהיעדר קביעה מאת המל"ל בתחום הפסיכיאטרי לעניין התאונה השניה לא מתקבל על הדעת כי המשיב ייוותר ללא אפשרות להוכיח את טענותיו בתחום זה.

במעמד הדיון לפניי מיום 14.1.13 חזרו הצדדים על טענותיהם.

התשתית הנורמטיבית

סעיף 6ב לחוק קובע כי:

"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו".

מלשון הסעיף עולה כי תחולתו של הסעיף מותנית בקיומם של שלושה תנאים (ראו בספרו של אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים- תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, (מהדורה רביעית) בעמ' 731 (תשע"ב-2012)):

1. דרגת הנכות שנקבעה על פי דין אחר מתייחסת לנכות "יציבה" שנגרמה בשל הפגיעה באותה תאונת דרכים (הדגשה שלי, לא במקור- ל.ב.ש).
2. הקביעה החיצונית של דרגת הנכות קדמה לשמיעת הראיות בתביעה. לעניין זה יש להדגיש כי המועד הקובע הוא המועד שבו נקבעה בפועל אותה קביעה חיצונית, ולא המועד שבו נמסרה הודעה לבית המשפט על עצם הקביעה (ראו בספרו של ריבלין בעמ' 740). עוד נקבע בפסיקה כי יש לראות את עצם הגשת חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט לתיק כתחילת שמיעת הראיות בהליך (ראו: רע"א 1619/93, "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' טטרו יאיר, פ"ד מז(4)89).
3. דרגת הנכות נקבעה על פי דין מתאים.

דיון

עיון מעמיק בתיק מעלה כי העובדות הדרושות לענייננו הן אלו:

1. נכותו הצמיתה של המשיב כתוצאה מן התאונה השנייה, בתחום האורתופדי, אכן הועמדה על שיעור של 10%, כפי שנקבע בהחלטת הועדה הרפואית לעררים במל"ל מיום 17.8.09.
2. דו"ח הועדה מיום 17.8.09 אינו כולל התייחסות פוזיטיבית לנכות צמיתה בתחום הנפשי או להיעדרה, אם במלל מפורש ואם בציון נתון מספרי לרבות 0%. יצוין כי וועדות רפואיות קודמות מימים 6.10.08 ו-18.11.08 קבעו למשיב נכות נפשית זמנית כתוצאה מן התאונה השניה בשיעור 15% עד 31.10.09. למען הסדר אוסיף עוד כי בועדה מיום 5.5.09 נקבעה למשיב נכות נפשית צמיתה בשיעור 60% לאחר הפעלת תקנה 15, ואולם נכות זו קשורה באירוע מות בנו של המשיב ביום 10.7.07 ועל כן אינה רלוונטית לענייננו.
3. חוות הדעת של המומחים מטעם בית המשפט הוגשו לתיק בחודש מאי 2011.

במצב הדברים האמור, היות שקביעת המל"ל מיום 17.8.09 קובעת נכות צמיתה כתוצאה מן התאונה השניה, וזו ניתנה בטרם הוחל בשמיעת הראיות אזי היא המחייבת לקביעת דרגת נכותו האורתופדית של המשיב.

באשר לנכותו הרפואית של המשיב בתחום הנפשי, סבורני כי שונים הם הדברים. זאת, שכן בהיעדר קביעה פוזיטיבית על אודות נכות צמיתה בתחום הנפשי, הנובעת מן התאונה השניה, אין מקום להידרש לתחולת סעיף 6ב לחוק. מכאן שהמינוי מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי וחוות הדעת מכוחו עומדים בעינם.

סוף דבר

לעניין נכותו הרפואית של המשיב בתחום האורתופדי, יש להסתמך על קביעת המל"ל כקביעת נכות מחייבת על פי דין אחר. לעניין נכותו הרפואית של המשיב בתחום הנפשי, יש להסתמך על קביעת המומחה שמונה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה.

לנוכח העובדה שבקשה זו באה לעולם בהפרש זמנים ניכר מן המועד שבו ניתנה קביעת המל"ל, ולמצער למעלה משנה מיום שבו נמסרה הודעה לתיק בית המשפט על קביעת המל"ל תשא המבקשת בהוצאותיו החלקיות של המשיב בגין בקשה זו בסך של 1,500 ₪.

למען הסר ספק, הצעת בית המשפט שניתנה בתיק נותרה בעינה.

ניתנת לצדדים שהות בת חודש ימים להגשת הודעה מתאימה שיהא בה לקדם את בירור התובענה.

מזכירות- לקביעת ת"פ בעוד 45 ימים.

ניתנה היום, ט"ז שבט תשע"ג, 27 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.