לפני תביעה לפיצוי נזקי גוף בגין אירוע החלקה ונפילה באולם אירועים.

א. ההליך והצדדים לו

1. ביום 28.12.2005 השתתפה התובעת, ילידת 1940, באירוע שנערך באולם אירועים בחדרה הידוע בשם 'ארמון דוד' (להלן האולם). בכתב-התביעה המתוקן שעל-בסיסו התברר ההליך נטען שבמועד זה הייתה הנתבעת 2 מי ששכרה את האולם והפעילה אותו כאולם אירועים. הנתבעת 1 היא בעלת המקרקעין שבהם מתנהל האולם ומי שהשכירה את המקרקעין והאולם מעת לעת לשם הפעלתם בידי אחרים זולתה, כדוגמתה של הנתבעת 2.

2. לטענת התובעת, במהלך שהותה באולם ביום 28.12.2005 היא החליקה, נפלה ונגרמו לה חבלות גוף שביטוין בשבר בשורש כף יד שמאל (להלן האירוע); עוד נטען כי האירוע התרחש בנסיבות שמקימות חבות של הנתבעות כלפיה.

3. התובענה נגד נתבעת 2 (להלן גם חברת ונוס) נמחקה; נותר לבירור ההליך נגד הנתבעת 1 לבדה (להלן הנתבעת).

4. במישור הנזק נסמכה התובעת על חוות-דעת בתחום האורתופדי שנתן ד"ר אלברט אשרף ביום 14.1.2007, לפיה נותרה לה נכות רפואית צמיתה בשיעור 20% בשל השבר בידה. בהתאם לחוות-דעתו של מומחה הנתבעת, פרופ' שלום שטהל, מיום 12.3.2013, נכותה הרפואית של התובעת הינה בשיעור 7.5%. בעלי-הדין באו לכלל הסכמה כי הנכות הרפואית תועמד על 10% [פרוטוקול דיון מיום 29.5.2013, עמ' 8 ש' 19-16]; במקביל הותר לצדדים לזמן את מומחיהם לעדות, לרבות בהתייחס להשלכה התפקודית של הנכות [ר' שם, והחלטת כב' השופט שרעבי מאותו תאריך].

5. לתמיכת התביעה העידו התובעת ועדותיה פנינה זקן (להלן זקן) ולאה ברדה (להלן ברדה); עוד נשמעה עדותו של מומחה התובעת, ד"ר אשרף. מן העבר השני של המתרס ניתנה עדותו של נציג הנתבעת, מר מיכאל תורג'מן (להלן תורג'מן). הפניות להלן הן לפרוטוקול, ככל שלא צוין אחרת.

ב. דיון והכרעה

דין התביעה להידחות. מעמדה של התובעת הא מעמד של 'המוציא מחברו', זאת גם בהתייחס להוכחת קיומו של אירוע תאונתי שהחבות להתרחשותו מונחת לפתחה של הנתבעת – באופן שישית על הנתבעת אחריות לפיצוי נזקיה של התובעת בשל אותו אירוע. הנטל לא הורם; לא הובאו מטעמה של התובעת ראיות בכמות ובאיכות שיהא בהן כדי לצלוח את הרף התחתון של מאזן ההסתברויות, בכל הקשור לקיומו של אירוע תאונתי שכרוך בביצוע עוולה נזיקית על-ידי הנתבעת. להלן יובאו הטעמים לכך.

1. בכתב-התביעה המתוקן שעל-יסודו התברר ההליך לא הובאה אלא גרסה עמומה, נטולת פרטים וכוללנית על-אודות טיבו ומהותו של האירוע בו נפצעה התובעת, בזו הלשון: "התובעת תטען כי במהלך האירוע עת שהתה באולם החליקה ונפלה וכתוצאה מכך נגרמו לה חבלות גוף אשר יפורטו בהמשך" [שם, בסעיף 7]. תיאור זה אינו מצביע על פגם או ליקוי שנעוצים באולם או בנתבעת ואשר גרמו לאירוע. בהמשך נטען כי התובעת "[...] אינה יודעת מה גרם לתאונה ואירוע התאונה מתיישב עם המסקנה כי הייתה התרשלות מטעם הנתבעים מאשר עם המסקנה שלא הייתה התרשלות מצידם" [שם, בסעיף 17]. לנתבעת יוחסה רשלנות שביטויה בכל אחד מאלה: הנתבעת לא שמרה על כללי בטיחות באחזקת האולם, השכירה אותו לאנשים לא מקצועיים, לא דאגה כי יועסקו באולם עובדי אחזקה וניקיון מקצועיים ואחראיים ולא הציבה שילוט שיזהיר מפני סכנות החלקה באזורים שבהם מוגשים מזון ומשקה. עוד הועלו טענות שננעצו בקשר החוזי בין הנתבעת לבין חברת ונוס, לרבות ביחס להימנעות הנתבעת לוודא כי חברת ונוס מילאה אחר התחייבותה החוזית וביטחה את האולם מפני סיכונים הכרוכים בהפעלתו. אין למצוא בכתב-התביעה טענה מפורשת וברורה כי התובעת החליקה ונפלה בשל מכשול או ליקוי שנבעו מהפעלת האולם.

2. בתצהיר נסיבות שנחתם בידי התובעת ביום 5.2.2013 תואר האירוע כך: "במהלך האירוע ולאחר שנכנסנו אל האולם והתיישבנו באחד השולחנות הפינתיים ולאחר שהחלו להגיש את האוכל אל השולחנות, וחצי שעה מאוחר לכן, קמתי ממקומי על מנת לגשת אל השירותים. מרגע שקמתי ובעודי מספיקה לצעוד צעד אחד או שתיים ממקום מושבי וככל הנראה לאור היות המרצפות חלקות, או כתוצאה מאוכל שנשפך באזור, משהמלצרים עברו עם מגשים עמוסי אוכל שם או עקב הברקת המרצפות בחומרי הברקה מחליקים ו/או כל סיבה אחרת אשר אינני מודעת לה, הפך האזור חלק והרגשתי כי אחיזתי בקרקע נשמטת תוך שאני נופלת כשפניי מוטות כלפי הרצפה. מיד ועל מנת להימנע מנפילה על הפנים, חסמתי את נפילתי אינסטינקטיבית באמצעות כף ידי השמאלית" [שם, בסע' 5; להלן תצהיר הנסיבות].

גרסה כמעט זהה נמסרה גם בתצהיר עדותה הראשית של התובעת, בהבדל אחד; בעדותה הראשית בחרה התובעת להדגיש כי היא קמה מהשולחן "על מנת לגשת אל השירותים ובדרך לריקודים" [ת/4 בסע' 5; ההדגשה הוספה].

גרסה שונה הובאה בתצהיר שנתנה התובעת ביום 5.7.2011, בגדרם של הליכי ביניים, ושקדם על ציר הזמן לתצהיר הנסיבות ותצהיר עדותה הראשית. בתצהיר ראשון זה תלתה התובעת את אירוע הנפילה בהיותה של רצפת האולם חלקה, וכך מסרה: "במהלך האירוע, תוך שביקשתי לחזור למקום מושבו בשולחן וככל הנראה עקב היות הרצפה חלקה החלקתי ונפלתי על ידי השמאלית" [סע' 2 ב-נ/2; להלן התצהיר המוקדם]. גרסת התובעת בתצהיר זה שונה לא רק בטעם שניתנה לנפילתה, אלא גם בתיאור מעשיה עובר לנפילה. בעוד שבשני תצהיריה שנמנו לעיל – תצהיר הנסיבות ותצהיר העדות הראשית – מסרה התובעת כי נפילתה ארעה בעודה עושה את דרכה מן השולחן שלידו ישבה לכיוון יעד כלשהו, בתצהיר המוקדם טענה כי הנפילה התרחשה בדרכה חזרה אל השולחן. אף זו סתירה בגרסות התובעת שלא ניתן לה הסבר, ויש לייחס לה נפקות ראייתית.

3. הן בתצהיר הנסיבות והן בתצהיר עדותה לא מסרה התובעת כי נבצר ממנה לברר ולהיוודע מה הייתה הסיבה המדויקת שבגינה החליקה ונפלה. כפי שיובהר בהמשך, מדובר בחסר ממשי ומהותי שנזקף לחובת התובעת. בתצהיר המוקדם תלתה התובעת את נפילתה בהיותה של הרצפה חלקה, וגם בו לא טענה כי נמנע ממנה לדעת אל נכון את סיבת הנפילה. כך עשתה התובעת, באופן גלוי ומפורש, במכתב דרישה ששיגרה בתאריך 24.5.2006, עוד טרם הגשת התביעה, ובו ציינה בהבלטה שהרצפה הייתה חלקה מאוד [נ/3 ועדות התובעת בעמ' 49 ש' 29-28]. לא למותר לציין כי במכתב זה העמידה התובעת את נזקיה על סך מרבי של 7,000 ₪. עדות התובעת לגבי מכתבה זה לא הייתה אמינה: מחד גיסא, טענה שאינה זוכרת היטב את כתיבתו וביקשה להתנער מתוכנו בכל הקשור לאומדן נזקיה; מאידך גיסא, היא אישרה כי טענה בו שהרצפה הייתה חלקה, ואף הוסיפה וביארה שנשפך עליה שמן מהאוכל [עמ' 49 ש' 29-18].

בעדותה בחקירה נגדית הצהירה התובעת שהרצפה באולם הייתה חלקה, ולכן החליקה. עוד מסרה כי הרצפה הייתה חלקה בשל כך שמזון נשפך עליה [עמ' 46 ש' 30-20]. התובעת אישרה כי היא יודעת לומר על מה החליקה: "כן. אני קמתי ללכת לשירותים עוד לא הספקתי אבל לפני כן נתנו אוכל ואני לא שמתי לב, נשפך, לא נשפך, מה לא יודעת, קמתי, איך שקמתי מהכיסא כמה פסיעות, נפלתי" [עמ' 46 ש' 31 עד עמ' 47 ש' 2]. גרסה זו סותרת את גרסת התצהיר המוקדם, על-פיה ארעה הנפילה דווקא בשובה של התובעת אל השולחן. בהמשך הצהירה התובעת בפה מלא כי היה רוטב על הרצפה [עמ' 47 ש' 6-5].

כשהתבקשה התובעת ליישב בין שלל גרסותיה על-אודות הסיבה שגרמה לאירוע הנפילה, ביקשה לאחוז בחבל משני קצותיו: מצד אחד, לטעון כי החליקה ונפלה בגלל אוכל שנשפך על הרצפה, כפי שמסרה במפורש בעדותה קודם לכן; מצד שני, להישמע בטענה שאיננה יודעת מה גרם לנפילתה שכן לא ראתה מדוע החליקה [עמ' 53 ש' 20-3]. אין מנוס מלקבוע כי עדות התובעת שעסקה בתיאור לב-ליבו של האירוע, סיבתו ונסיבותיו לא הייתה עקבית אלא דווקא אפופת סימני שאלה ומשתנה, עד כדי כך שלא ניתן לתת בה אמון.

4. בתצהיר העדות הראשית (וכן בתצהיר הנסיבות) טענה התובעת ברחל-בתך-הקטנה, בהדגשה ובהבלטה, כי חברותיה שנכחו עמה באולם – הן זקן וברדה – חזו בנפילה עצמה [סע' 7 ב-ת/4 וסע' 7 בתצהיר הנסיבות]. התחוור שעדות זו אינה אמת; זקן וברדה עמדו על כך שהן לא ראו את אירוע הנפילה עצמו ולא היו עדות ראיה להתרחשותו.

בתצהיר עדותה הראשית לא טענה זקן שחזתה בנפילתה של התובעת; התצהיר הקצר עוסק באשר אירע לפני האירוע ולאחריו, הא ותו לו [ת/2]. הוא אינו מלמד ולו גם ברמז על מכשול או פגם שהיו נעוצים באולם עצמו או באופן תפקודו ביום האירוע, ושהיו עשויים לגרום לנפילתה של התובעת. אין בו זכר לטענה על-אודות מזון או משקה שנשפכו על הרצפה ממגשיהם של המלצרים, אף לא על רצפה חלקה באופן חריג ולא סביר. הדברים אמורים גם בתצהיר עדותה של ברדה [ת/3].

בעדותה לפני הדגישה זקן שלא ראתה את התובעת בנפילתה, וגם לא ראתה אותה על הרצפה לאחר נפילתה; ידיעתה של עדת התובעת זקן על אירוע הנפילה הושתתה כל-כולה על דברים ששמעה מפי התובעת, והיא בגדר עדות מובהקת מפי השמועה [עמ' 37 ש' 30-17]. לדברי זקן, שבה התובעת לשולחן, התלוננה על כאבים בידה, בכתה וצעקה – ועל כן נלקחה על-ידי אחד הנוכחים במקום לקבלת טיפול במר"מ שנמצא בקרבת האולם [עמ' 37 ש' 31 עד עמ' 38 ש' 2]. עדותה של זקן איננה מלמדת על דבר-מה ששמעה מפי התובעת בסמוך לאחר האירוע, שהיה בו כדי לקשור בין נפילתה של התובעת לבין פגם הנעוץ באולם, מצבו או תחזוקתו. זקן עמדה על כך שהתובעת לא סיפרה לה דבר על-אודות סיבת נפילתה ונסיבותיה [עמ' 39 ש' 19-16].

ברדה מסרה גם היא שלא ראתה את אירוע הנפילה עצמו, אלא רק את ההתקהלות שהייתה סביב לתובעת לאחר שכבר נפלה [עמ' 42 ש' 28 עד עמ' 43 ש' 3]. ברדה, שהעידה על עצמה כי היא ניגשה למקום נפילתה של התובעת לאחר שנוצרה סביבה התקהלות, לא ראתה שהיה שם דבר מה רטוב או שבור שהיה עשוי לגרום לנפילה [עמ' 43 ש' 29-14]. עדותה תומכת דווקא בחסרונו של מפגע כלשהו מן הסוג שלקיומו טענה התובעת; ודוק: ברדה מסרה כי היא רצה לעברה של התובעת, לאחר שנפלה. פשיטא שאם היה במקום מפגע שגרם לרצפה להיות חלקה באופן מסוכן, היה אותו מפגע מכשיל גם את ברדה, אלא שלא כך אירע [עמ' 43 ש' 29; ר' גם עמ' 44 ש' 7].

5. זקן לא מסרה עדות חד-משמעית ובוטחת באשר לסיבת עזיבתה של התובעת את השולחן שאליו ישבו יחד, עובר לאירוע הנפילה; כך אמרה: "לשאלת בית המשפט [...] כשהתובעת קמה לאן היא הלכה [...], אני משיבה - אני ראיתי אותה הולכת נדמה לי לכיוון שירותים, לא יודעת. לא הסתכלתי עליה כי הייתה עסוקה בשמחה וכיף כזה. [...] כמה צעדים היא הלכה לכיוון, ראיתי אבל לא ראיתי שהיא נכנסה לשירותים" [עמ' 39 ש' 32-28].

עדות שונה על נסיבות עזיבתה של התובעת את השולחן ניתנה על-ידי ברדה; היא ביארה, בעדותה הראשית, כך: "[...] כאשר כבר נמצאנו בתוך האולם ישובים ועת התכוונו לקום לרקוד, ראיתי את הגב' מלכה גאנח, חברתי קמה מכיסאה החלה ללכת לכיוון הרחבה והחליקה ומיד התגודדו סביבה אנשים וניסו להרימה" [סע' 2 ב-ת/3]. עולה ממנה שהתובעת הגיעה לאזור הרחבה באולם במטרה לרקוד; תימוכין לכך יש גם בעדותה הראשית של התובעת שצוטטה לעיל [סע' 2 בחלק זה]. גם בעדותה בחקירה נגדית עמדה ברדה על כך שעובר לאירוע הנפילה ראתה את התובעת כשהיא הולכת לכיוון רחבת הריקודים [עמ' 42 ש' 9-5]. בחקירה נגדית חזרה בה ברדה מהתיאור שמסרה על כך בעדותה הראשית, טענה שכלל לא ראתה את התובעת בקומה מהשולחן ובהתרחקה ממנו אלא רק בתכוף לאחר שנפלה, והוסיפה ומסרה מיוזמתה: "אני לא ציפיתי שיהיה פה מישהו שיפול, אנחנו רגילים כשאנחנו הולכים לאירועים לקום ולרקוד ולהשתולל" [עמ' 43 ש' 15-4]. בהמשך מסרה ברדה ביחס לתובעת: "אני ראיתי שהיא הייתה ברחבת הריקודים" [עמ' 43 ש' 20-19; ר' גם בעמ' 44 ש' 7]. אם נפלה התובעת בשטח רחבת הריקודים, אזי מונח לפתחה הנטל להראות ולשכנע כי היא לא נפלה בשל הריקודים במקום, במהלך הרגיל שלהם וללא כל קשר לאולם ותנאיו; התובעת לא עשתה כן.

6. מעדות ברדה עלה כי היו אנשים שסבבו את התובעת בעת נפילתה וסייעו לה לקום אחריה [סע' 2 ב-ת/3; עמ' 43 ש' 15-14; עמ' 44 ש' 9]. התובעת לא הכחישה זאת [סע' 6 ב-ת/4; עמ' 47 ש' 4]. אף-על-פי-כן, התובעת לא זימנה למתן עדות ולו אדם אחד מבין אותם אנשים, אף שלכאורה היה ביכולתם לתמוך בתביעתה ולתאר את נסיבות נפילתה ולבאר את הגורם לה. התובעת לא הראתה כי עשתה ניסיון כלשהו לאתר עדי ראיה לאירוע הנפילה עצמו אף שלא הייתה מניעה לכך, כגון באמצעות פניה למתנ"ס שבו הייתה פעילה ושבמסגרת פעילותו הוזמנו התובעת ועדותיה לאולם ביום האירוע [סע' 1 ב-ת/4, סע' 1 ב-ת/2, סע' 1 ב-ת/3]. תחת זאת בחרה התובעת להשליך יהבה על עדויותיהן של זקן וברדה, אף שהיו חסרות כל ידיעה באשר לאירוע הנפילה והגורם לו. מדובר בחסר ראייתי שלא ניתן לו הסבר והוא נזקף לחובת התובעת; הוא מוליך למסקנה שהיה בעדות כזו, אילו נשמעה, כדי לצדד דווקא בגרסת הצד האחר [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)].

7. כבר בתצהירים השונים שמסרה התובעת ניכרו סתירות ואי-התאמות באשר לטעם שבו תלתה את נפילתה, כמו גם ביחס לנקודת הזמן שבה אירעה הנפילה – בעוד התובעת עושה דרכה מהשולחן שאליו ישבה לאחר שקמה ממנו, או שמא דווקא בעת חזרתה אליו ממקום כלשהו. סימני השאלה הללו הוחרפו נוכח עדות התובעת בחקירה נגדית. מדובר בעניינים מהותיים שיורדים לשורשיו של האירוע שבעטיו הוגשה התובענה, והיעדר עקביות בעדות התובעת לגביהם פוגמת באמון שניתן לייחס לעדותה. על התובעת להוכיח את האירוע הנטען בפיה ואת היותו התרחשות שטומנת בחובה חבות נזיקית של הנתבעת כלפיה, כל זאת בעדיה ובראיותיה שלה; לא היה ביכולתה לצַפּוֹת לכך שהנתבעת תשלים בראיותיה את שהחסירה התובעת. ואומנם, תורג'מן לא נכח באולם בעת האירוע ולא היה בעדותו לבסס את טענות התובעת. בסופו של יום, התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה בכל הקשור לאירוע שעל-יסודו ביקשה לחייב את הנתבעת בהטבת נזקיה.

זאת ועוד. עדות התובעת על-אודות אירוע הנפילה עצמו, טיבו וסיבותיו הייתה עדות יחידה של בעל-דין, כמשמעה בסעיף 54(2) לפקודת הראיות. אין בנמצא טעם שיצדיק קביעת ממצא לטובת התובעת בעניין זה על-בסיס עדותה היחידה, באופן שיוביל למסקנה כי נפילתה נבעה מסיבה או מנסיבות שיש בהן כדי לכונן מניה וביה אחריות בנזיקין של הנתבעת כלפיה. קיימים דווקא טעמים כבדי משקל לא לעשות כן: ראשית, נגלו פערים מהותיים בין גרסותיה של התובעת ביחס לאירוע, טיבו הממשי ונסיבותיו; שנית, התובעת השליכה יהבה על עדויות של מי שנכחו באולם אך לא היה בשמיעתן כדי לשפוך אור על אירוע הנפילה עצמו וסיבותיו; שלישית, התובעת נמנעה מכל ניסיון לזמן לעדות את מי שנכח באולם ביום האירוע והיה עד ראייה ישיר לנפילתה; רביעית, עדות ברדה כי היא רצה למקום בו נמצאה התובעת בתכוף לאחר שנפלה, מבלי שריצתה הייתה כרוכה בנפילה, עומדת בסתירה לטענת התובעת לגבי קיומו של פגם או מכשול באולם שהיוו את הגורם לנפילתה.

8. בנסיבות המקרה דנן, התובעת אינה עשויה להשליך יהבה על הכלל הראייתי 'הדבר מדבר בעד עצמו', תוך הצבעה על הנתבעת כמי שנדרשה להוכיח שאירוע הנפילה לא התרחש מחמת רשלנות בה חטאה. סעיף 41 בפקודת הנזיקין, שנסב על 'חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו', מורה כך: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". הנטל להוכיח את מלוא התנאים שבהתקיימם תהא להוראת דין זו תחולה מונח לפתחו של תובע שמבקש להיתלות בה; תנאים מקדמיים אלה לא הוכחו על-ידי התובעת כהוא זה.

סעיף 41 קובע שלושה תנאים מצטברים להחלתו: "הראשון, כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע נשוא התביעה; השני, כי הנזק נגרם ע"י נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; השלישי, כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. רק אם יוכיח התובע את התקיימותם במצטבר של שלושה התנאים האמורים, יועבר נטל השכנוע לכתפי הנתבע כי אין לייחס את קרות האירוע לרשלנות מצדו [...]" [ע"א 813/06 ג'ונס נ' בית הספר האזורי עמק החולה, בחלק ב(5) (2008), ההדגשה במקור. ר' גם ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד(2) 229 (1970), ע"א 377/85 נעים נ' משרד החינוך והתרבות, פ"ד מב(1) 153 (1988), ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 555 (2001)].

בתצהיריה השונים לא טענה התובעת כי נבצר ממנה להיוודע אל-נכון מה הסיבה שגרמה לנפילתה לאשורה – באופן שחייב אותה להשערות והנחות. בתצהיר המוקדם ובמכתב הדרישה לנתבעת שנשלח טרם הגשת התובענה זקפה התובעת את קרות הנפילה לכך שהרצפה הייתה חלקה, באופן שמציע סיבה מבוררת לנפילה ואינו מאפשר לתובעת להישמע לאחר מכן בטענה נוגדת לפיה הגורם לנפילה אינו ידוע לה. לבסוף, בעדותה לפני פסחה התובעת על שני הסעיפים, לעתים טענה שסיבת הנפילה לא ידועה לה ולעתים זקפה את החלקתה לטעם מבורר, ספציפי וידוע. על-רקע זה, נמצאה עדותה של התובעת לא ראויה לאמון. במצב דברים זה אין מקום להורות על היפוך נטל השכנוע, על-בסיס הכלל שנקבע בסעיף 41 לפקודה.

9. משלא הרימה התובעת את הנטל ולא הוכיחה את תביעתה במישור החבות, די בכך כדי לגרום לדחייתה ואין צורך להידרש לטענות הצדדים במישור הנזק. יחד עם זאת, מן הראוי להדגיש כי אילו התקבלה התביעה במישור החבות, היה פיצויה של התובעת מוגבל לראש הנזק של כאב וסבל בלבד, זאת בשים לב לדלות הבלתי-מצויה והלא מוסברת של ראיותיה במישור הנזק.

ודוק: בתצהיר עדותה הראשית לא פירטה התובעת את הוצאותיה ונזקיה בעטיה של התאונה ולא סכמה אותם. התובעת לא צרפה תיעוד לתצהיריה, לשם הוכחת נזקיה; תצהיריה הוגשו 'ערומים', ללא תיעוד תומך מכל סוג שהוא וללא טיעון מבורר ומפורט ביחס לנזקיה שמקורם באירוע. מדובר בסתמיות מובהקת ובולטת, תמוהה, שלא ניתן לה כל הסבר. אף לא זומנו עדים מטעם התובעת בעניינים הללו, לשם הוכחת נזקיה. זאת ועוד, התובעת מסרה שלא שמרה על קבלות בגין תשלומים שבהם נשאה, לטענתה, בגין נזקיה לאחר האירוע [עמ' 48 ש' 31-30]. התובעת אף לא זימנה לעדות את המטפלת שלטענתה הסתייעה בה לאחר האירוע מבלי שנתנה לכך טעם, ובהמשך אישרה כי מדובר במי שטיפלה בבן-זוגה בשל מחלת הסרטן שבה לקה [עמ' 48 ש' 29-26, עמ' 49 ש' 27-21]. נזקיה של התובעת הם כולם בגדר נזק מיוחד, בהתחשב בכך שנוכח גילה לא נטען לפגיעה בכושר השתכרותה. כשבנזק מיוחד עסקינן, חלה על התובעת חובה מיוחדת להוכיח את כל נזקיה בראיות ובעדויות מבוררות [ע"א 379/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פזגז חברה לשיווק בע"מ, פ"ד ל(3) 281, 284 (1976) – שם נקבע הכלל בדעת המיעוט דווקא, אלא שהוא זה שהשתרש ואומץ בפסיקה מאוחרת יותר; ר' גם ע"א 125/71 עזבון המנוח חרד נ' קייך, פ"ד כו(2) 490, 499 (1972), ות"א (מח' י-ם) 7470-05 מ.ט נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, פס' 43 (2011)].

אין צורר לומר שלכתבי הטענות אין מעמד ראייתי, והתובעת אינה עשויה להשלים באמצעותם את מה שהחסירה בראיותיה [ע"א 166/90 אזולאי נ' א"ב מפעלי תיירות אילת בע"מ, פ"ד מו(5) 344 (1992); ע"א 201/60 עיזבון המנוח לויצקי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד טו 491 (1961)]. תובע שאינו עושה דבר לשם הוכחת נזקו הנטען בעקבות התאונה, אף שהנזק בר הוכחה בנקל, אינו עשוי לבקש מבית-המשפט לפסוק את נזקיו על דרך האומדנה – ודרך הכרעה זו שמורה למקרים מיוחדים שבהם קיים קושי מובנה בהוכחת הנזק בראיות טובות ומבוררות [ע"א 153/04 רובינוביץ נ' רוזנבוים (2006)].

ג. סיכומם של דברים

התביעה נדחית אפוא. נוכח האמור לעיל, אין צורך להידרש לטענות אחרות שהעלו הצדדים.

התובעת תשלם לנתבעת את הוצאות ההליך בסך 5,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד כולל מע"מ בסך של 11,700 ₪, שניהם בערכי יום פסק-הדין, כל זאת תוך שלושים יום מן המועד בו יומצא לה פסק-הדין. סכום שלא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, א' אייר תשע"ו, 09 מאי 2016, בהעדר הצדדים.