בפני תביעה כספית שתחילתה כתביעה בסדר דין מקוצר לחיוב הנתבעות בתשלום סך של 577,086 ₪ בגין יתרת התמורה עבור ביצוע עבודות בנייה על ידי התובעת בעבור הנתבעות. בקשת רשות להתגונן שהגישו הנתבעות, התקבלה בהחלטתו של כב' הרשם נדים מורני מיום 7.7.10.

הצדדים הסמיכוני לפסוק בתביעה על סמך סיכומי טענות הצדדים שהוגשו על בסיס כל החומר שהוגש במצורף לתצהירים מטעם הצדדים, וכן פרוטוקול חקירת נציגי הנתבעות בפני כב' הרשם מורני, זאת תוך ויתור על חקירת העדים על תצהיריהם בפני.

רקע עובדתי שקדם להגשת התביעה והשתלשלות העניינים בתיק זה:

1. התובעת, חברה קבלנית יזמית העוסקת, בין היתר, בביצוע עבודות בנייה ופיתוח, הגישה הצעת מחיר ע"ס 2,800,000 ₪, במסגרת מכרז לביצוע עבודות הקמת מבנים שפרסמה הנתבעת 1, "עמותת העמותה, להכשרת מנהיגים דרוזים צעירים מכינה קדם צבאית דרוזית" (להלן: "העמותה"), בחודש נובמבר 2007 או בסמוך.
2. ביום 9.12.07 או בסמוך לכך שלחה העמותה לתובעת הודעה לפיה התובעת היא זו שזכתה במכרז, והיא רשאית להתחיל בעבודות הבנייה מאותו היום.
3. ביום 10.12.07 נחתם הסכם בין התובעת לבין העמותה לבניית מבנה בשטח של 1,000 מ"ר (להלן: "ההסכם הראשון"). בהסכם הראשון פורטה העבודה והתמורה שבצידה, ע"ס כולל של 2,800,000 ₪ שישולמו בהתאם להתקדמות העבודה.
4. במהלך ביצוע עבודות הבנייה, ביום 14.4.08, נחתמו שני הסכמים בין התובעת לבין כל אחת מהנתבעות לביצוע תוספת בנייה לאמור בהסכם הראשון, בעבור תמורה בסך של 470,000 ₪ מכל אחת מהנתבעות (להלן: "ההסכמים הנוספים").
5. ביום 6.11.08 נערך מסמך שכותרתו "סגירת חשבון עם הקבלן" החתום על ידי בעלי התובעת ומנהל הנתבעות, לפיו העמותה נותרה חייבת לתובעת סך של 400,000 ₪, וכי הנתבעת 2, עמותת יד לבנים דרוזים (להלן: "יד לבנים"), שילמה את חובה לתובעת (להלן: "מסמך סגירת חשבון").
6. ביום 10.12.08 שלח מנכ"ל התובעת מכתב למנהל הנתבעות, לפיו חרף השלמת הבניה, נותרה יתרת חוב לתשלום בסך של כ- 1,000,000 ₪ "לפי ההסכם הגלובלי שנערך בינינו בגין שני הפרויקטים". לפיכך, ביקש בעלי ההתובעת לבטל את חתימתו על מסמך סגירת החשבון.
7. ביום 19.1.09 שלח ב"כ הנתבעות מכתב למנכ"ל התובעת שבו נדחו טענות התובעת במכתבה, והתובעת נדרשה להשלים עבודות ותיקונים אשר פורטו בנספחים למכתב שנערכו על ידי המפקח על העבודות, מר דאהש קדור.
8. ביום 26.1.09 הגישה התובעת בבית משפט זה תביעה כספית בסדר דין מקוצר כנגד הנתבעות ע"ס של 865,500 ₪ (תא"ק 15979-01-09) (להלן: "ההליך הקודם") שבמסגרתה הטיל כב' הרשם מורני, ביום 28.1.09, עיקולים זמניים על כספים המגיעים לנתבעות מגורמים שונים עד לכיסוי סך של 900,000 ₪ ובכפוף להפקדת עירבון כספי בסך של 10,000 ₪.
9. ביום 26.2.09 נחתם הסכם בין הצדדים לפיו הנתבעות תשלמנה לתובעת סך של 400,000 ₪, והתובעת התחייבה להשלים את העבודות, אשר לטענת הנתבעות טרם הושלמו על ידה, ולמחוק תביעתה בתא"ק 15979-01-09 (נספח נ/10 לכתב התביעה, להלן: "הסכם האחרון").

מפאת חשיבות הסכם זה, שהינו אחד מאבני המחלוקת בתיק זה אביא אותו כלשונו:

"סוכם כדלקמן:

1. המוסד (העמותה ויד לבנים יחדיו – פ.ל.)יבי למר עלי סעד (הבעלים של התובעת – פ.ל.) סך של 400 אלף ₪, סכום זה סוגר את החשבון בין המוסד...לבין מר עלי סעד.

2. לא תהיה לאף אחד מהצדדים כל טענה אחרי חתימת הסכם זה.

3. הנהלת יד לבנים ועמותת אל כרם מתחייבת לשלם את הסכום הנ"ל בתשלומים, וזמן הפירעון יהיה במהלך שנת 2009.

4. מר עלי סעד יבטל כל תביעה נגד המוסד...

5. כמו כן הקבלן עלי סעד מתחייב להשלים את כל העבודות החסרות שעדיין לא הושלמו".

1. ביום 1.3.09 בוטל בהסכמה העיקול שהוטל במסגרת תא"ק 15979-01-09, ונמחקה התביעה.

אין מחלוקת בין הצדדים כי לאחר חתימת ההסכם האחרון, מסרו הנתבעות לתובעת שיקים דחויים על סך 400,000 ₪, אשר רובם כובדו, למעט שיק על סך 55,000 ₪ שמועד פרעונו 15.8.09 אשר ניתנה לגביו הוראת ביטול (להלן: "השיק שבוטל") (סעיף 23 לתצהיר התובעת).

1. קודם למועד פרעון אותו השיק, ביום 28.7.09 שלח מנהל העמותה מכתב לתובעת, לפיו טרם הושלמו עבודות התקנת המעלית והפעלתה, וקיימות נזילות מים קשות ביותר החודרות מחדרי המגורים לחדר האוכל, ואם לא תושלמנה העבודות, יבוטלו שיקים שנמסרו לתובעת.
2. ביום 17.8.09 שלח ב"כ הנתבעות מכתב למנכ"ל התובעת, לפיו הואיל ומכתבי הנתבעות לא נענו, ביטלה העמותה שיקים שנמסרו לתובעת (אין מחלוקת כי מדובר בשיק שנזכר בסעיף 10 לעיל). במכתב ניתנה ארכה בת 10 ימים לתיקון הפגמים והליקויים ולהשלמת העבודה.
3. ביום 14.12.09, הוגשה התביעה שהיא כאמור על סך של 577,086 ₪ וזאת על בסיס טענת התובעת כי זוהי היתרה לה היא זכאית בגין כל העבודות שביצעה, בניכוי כל התשלומים ששילמו הנתבעות. לטענת התובעת בתביעתה היא חתמה על ההסכם האחרון לאחר התערבות מכובדים מהעדה הדרוזית ו- "תוך שוויתרה על חלק מהכספים שמגיעים לה מתוך כוונה כנה וטובה, לסיים את הסכסוך בדרכי נועם, לתת את הכבוד למכובדים שהתערבו לפתרון הסכסוך, ותוך העדפת קבלת סכום כספי, הגם שהוא חלקי, על פני סחבת משפטית שהייתה נמשכת שנים" (סעיף 24 לכתב התביעה).

התובעת הוסיפה וטענה כי משהפרו הנתבעות את ההסכמים שנכרתו ביניהם, לרבות ההסכם האחרון, אין מקום לחייבה על פי אותו הסכם אחרון, אלא היא זכאית למלוא הסכומים שהיא טוענת להם. לטענתה היא התקשרה בהסכם האחרון עקב טעות כאשר סברה כי מדובר בעמותות רציניות ובעלות שם היכולות ומתעתדות למלא אחר התחייבותן בגין העבודות. הנתבעות התנהגו כלפי התובעת בחוסר תום לב, ויש בהתנהגותן עשיית עושר ולא במשפט.

1. בד בבד עם הגשת התביעה שבפניי הגישה התובעת בקשה למתן סעדים זמניים במעמד צד אחד. כב' הרשם מורני נעתר לבקשה והורה על הטלת עיקול זמני ברישום בלבד על הזכויות והכספים המגיעים לנתבעות ממחזיקים שונים. אולם, ביום 17.1.10 הורה הרשם על ביטול העיקולים הזמניים לאור הסכמת הצדדים.
2. ביום 28.3.10 הגישו הנתבעות בקשה למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר", ולחלופין- למתן רשות להתגונן בפני התביעה. הנתבעות טענו בבקשתן כי הן קיימו את חלקן בהסכם האחרון, והעמותה מסרה לתובעת שיקים דחויים בסך כולל של 400,000 ₪, מתוכם שיקים בסך כולל של 345,000 ₪ שנפרעו, ושיק ע"ס 55,000 ₪ שבוטל עקב אי השלמת העבודות והליקויים על ידי התובעת, כפי שהתחייבה בהסכם האחרון.
3. לאחר דיון בפני כב' הרשם מורני, במהלכו נחקרו מר אמל נסראלדין, מנהל הנתבעות, ודאהש קדור, ששימש כמפקח הנדסי על עבודות הבניה שביצעה התובעת, ניתנה לנתבעות רשות להתגונן כנגד התביעה. יצויין כי בעת הדיון הועלתה בחקירת עדי הנתבעות טענה ביחס להמחאה נוספת של הנתבעות שלא כובדה וזאת בסך של 50,000 ₪, אשר זמן פרעונה 5.4.09 ואשר נמסרה לתובעת קודם לעריכת ההסכם האחרון (להלן: "השיק הנוסף"). לטענת העד נסראלדין, העובדה שהשיק הנוסף לא צויין בהסכם האחרון, לאחר שבוצעה התחשבנות בין הצדדים, מעידה כי הסך של 400,000 ₪ כולל סכום זה. הנתבעות הביעו התנגדותן להעלאת טענה ביחס לשיק זה בהיותן בגדר הרחבת חזית מהאמור בכתב התביעה.

דיון והכרעה בטענות הצדדים

17. ראשית, ובפתח הדברים אסיר מעל דרכי שני עניינים פרוצדוראליים באופיים.

האחד עניינו טענות בסיכומי התובעת שאינן עולות בקנה אחד עם האמור בתצהירים מטעמה והדברים אמורים בעיקר ביחס לטענת התובעת בסיכומיה כי לאחר חתימת ההסכם האחרון נמסרו לה שיקים דחויים בסך של 360,000 ₪ בלבד (מתוכם חולל השיק שבוטל). המדובר בטענה עומדת בסתירה לאמור הן בסעיפים 24 ו-25 לכתב התביעה, וחשוב יותר, בניגוד לסעיף 23 לתצהיר התובעת. לא ברור לי מה מצאה התובעת לשנות את גירסתה בענין זה בסיכומיה, אולם ברור כי אין לשעות לשינוי טענה עובדתית בסיכומים!

משכך, אני קובעת כי לא יכולה להיות מחלוקת כי לאחר חתימת ההסכם האחרון שילמו הנתבעות לתובעת את הסך של 345,000 ₪ (מתוך 400,000 ₪ הקבועים בהסכם האחרון), כאשר השיק שבוטל הינו הסכום היחיד שנותר לתשלום מתוך ההסכם האחרון.

השני, שהינו מהותי יותר, הינו השאלה באם בישיבת קדם המשפט מיום 20.2.11 התגבש בין הצדדים הסדר דיוני לפיו המחלוקת בין הצדדים נותרה רק ביחס לשיק שבוטל והשיק הנוסף, וזאת לאור דברי ב"כ התובעת בדיון לפיהם: "אנו עומדים על תשלום 55,000 ₪ ועוד תשלום של המחאה בסך 50,000 ₪ שחוללה".

עיון בפרוטוקול הישיבה (שהתקיימה בפני מותב אחר) אינו מעלה כי אכן התגבש הסדר דיוני אשר צמצם את המחלוקת בין הצדדים לסכומים הכלולים בשיק שבוטל והשיק הנוסף. לא ניתן להבין מדברי ב"כ התובעת שם כי כוונתו היא לכך, אלא שניתן לראות בדברים הדגשה בפני בית המשפט שהתובעת עומדת על טענותיה ביחס לשני השיקים, זאת מבלי שיש לגרוע משאר טענותיה ביחס למלוא הסכומים להם היא זכאית, לטעמה.

18. משנאמרו דברים אלו יש לדון בשאלות המרכזיות שבמחלוקת שהן לפי הבנתי אלו:

א. האם יש בהפרת ההסכם האחרון על ידי הנתבעת בשל ביטול השיק שבוטל להקים לתובעת זכאות לדרוש את מלוא התשלום בעבור העבודות שביצעה "ולפתוח מחדש" את ההתחשבנות בין הצדדים, או שמא, כטענת הנתבעת יש לראות בהסכם האחרון הסכם המונע מהתובעת לשוב ולדרוש את תשלום מלוא שכרה הנטען בעבור העבודות שביצעה, בהיותו ממצה את זכויות

ב. האם יש בטענות התובעת בגין השיק הנוסף משום הרחבת חזית אסורה? בהנחה שלא – האם יש מקום לקבלת טענתה כי אין בהסכם האחרון להקים מניעות לטעעון על בסיס שיק זה בהעדר התייחסות לקיומו בעת עריכת ההסכם האחרון בין הצדדים?

ההכרעה בשאלות אלו למעשה שלובה האחת בשניה במדיה רבה, מאחר ובשתיהן אני נדרשת להכריע במשמעות שיש ליתן להסכם האחרון ולאומד הצדדים באשר לזכויות שנותרות לכל צד לאחר עריכתו.

האם יש לתובעת זכות ל"פתיחת החשבון" בין הצדדים מחדש?

19. אקדים ואומר כי אני קובעת שביטול השיק שבוטל על ידי הנתבעות אכן היווה הפרה של ההסכם האחרון. אמנם נכון כי הסכום שנקבע בהסכם האחרון משקף את הסכום לתשלום לאחר שהתובעת תשלים את מלוא העבודות הנדרשות (ובמיוחד הדבר אמור ביחס למעלית שטרם הותקנה בעת עריכת ההסכם האחרון), אולם לא ניתן להבין מההסכם כי הנתבעות רשאיות לבטל חלק מהתשלום בגין אי השלמת העבודות מבלי שקיימת קורלציה בין עלות העבודות שלא הושלמו לבין הסכום שבשיק שבוטל. ברי, כי עומדת לנתבעות טענת קיזוז, אולם ביטול השיק נעשה ללא שפורטה טענת קיזוז, למעט טענה כללית לאי השלמת העבודות, וגם מתצהירי הנתבעות בפני לא ניתן להיווכח כי שווי העבודות שלא הושלמו עולה כדי סכום השיק שבוטל.

ליתר דיוק אציין כי הסכום היחיד שהוכיחו הנתבעות כי נשאו בו בגין אי השלמת העבודות על ידי התובעת, והתובעת למעשה מודה בו בסיכומיה, הינו הסכום ששולם על ידי הנתבעות בעבור המעלית בסך של 42,733 ₪ (נכון ליום 15.11.10, דהיינו אחרי הגשת התביעה!! כעולה מנספח ג' לסיכוי הנתבעות), ומשכך ברור כי בחודש 8/09, מועד ביטול השיק, לא היתה בפי הנתבעות טענת קיזוז מכומתת בסכום, ובוודאי שלא בסכום השיק שבוטל. משכך, המשך הדיון יהא מתוך הנחה כי ביטול השיק היווה הפרה של ההסכם האחרון.

20. עיון בהסכם האחרון מלמדנו, לטעמי, על אפשרות פרשנית אחת של לשון ההסכם, היא האפשרות לה טוענות הנתבעות. ההסכם האחרון נוקט במספר ביטויים שלא ניתן להסיק מהן מסקנה אחרת, מלבד זו של הנתבעות, דהיינו שההסכם האחרון בא להסדיר את ההתחשבנות בין הצדדים באשר לזכאות התובעת לתשלומים בגין העבודות שביצעה עבור הנתבעות, וכי ההסכם מטרתו לסלק את כל טענות הצדדים. כך מצויין בסעיף 1 כי "סכום זה (400,000 ₪ - פ.ל.) סוגר את החשבון...", וכך מצוין מפורשות בסעיף 2 להסכם כי: "לא תהיה לאף אחד מהצדדים כל טענה אחרי חתימת הסכם זה".

אמנם נכון כי ההסכם האחרון כולל גם התחייבות של התובעת להשלים את כל העבודות החסרות שעוד לא הושלמו, מבלי לנקוב באיזה עבודות מדובר ומה עלות השלמתן, אולם ניתן להבין מהשתלשלות העניינים שקדמה לחתימת ההסכם, כפי שזו פורטה לעיל, כי הנתבעות פירטו במכתבי המפקח, קודם לעריכת ההסכם, איזה עבודות טרם הושלמו, כך שהצדדים ידעו מה היקף העבודה שנותר, גם אם לא את עלותן המדויקת.

משכך, אינני רואה הכיצד יכולה התובעת, בעקבות הפרת ההסכם האחרון, לטעון כי ההפרה של אי תשלום מלוא הסכום המוסכם מקנה לה את הזכות לבטל את ההסכם כולו, לחזור אחורה כאילו לא נחתם "ולפתוח מחדש" את ההתחשבנות בין הצדדים. טענת התובעת כי מדובר היה בהסכם פשרה שנעשה תוך ויתור שלה על סכומים ניכרים שהיתה זכאית להם באותו המועד, ומשכך, עם הפרתו, עומדת לה הזכות לחזור ולטעון למלוא הסכומים, איננה עולה בקנה אחד עם נוסח ההסכם האחרון והביטוי של אומד דעת הצדדים כפי שמשתקף ממנו.

טענות התובעת לפיהן, הסיבה שהסכימה לכריתת ההסכם, היתה לחץ כלכלי בו היתה מצויה באותה העת (ראה סעיף 34 לתצהיר מנהל התובעת וכן סעיף 4 לתצהיר סאלח סעד) אין בה כדי לפגום בתוקף ההסכם האחרון, אשר עפ"י לשונו, ממצה את טענות הצדדים האחד כלפי השני, ואין באמור בתצהירי התובעת כדי להצביע על קיומו של פגם ברצון (כגון טענה לכפייה כלכלית, שלא נטענה מפורשות, ובכל מקרה, בוודאי שלא הוכחה) אשר יש בו להביא לביטול ההסכם.

21. באם אכן היה מדובר על הסכם פשרה מהסוג לו טוענת התובעת, היה מצופה כי יכלול ביטויים המעידים על כך כגון: "לפנים משורת הדין", "מבלי להודות בטענות", וכד'. לעומת זאת כאן נאמר "ברחל ביתך הקטנה": "סכום זה סוגר את החשבון", משמע, הצדדים ישבו, ערכו חשבון מפורט, והגיעו לסכום סופי המשקף את "סגירת החשבון" בכפוף לחובה להשלים עבודות.

ככל שרצתה התובעת כי תישמר לה הזכות "לפתוח את החשבון" במקרה של הפרה מצד הנתבעות, צריכה היתה לעגן זאת בהסכם שבין הצדדים, ובהעדר הוראה כזו, המשמעות הינה שלתובעת לא עומדת הזכות לחזור בה מההסכמה הכלולה בהסכם האחרון לפיה, היא זכאית לתשלום הסך של 400,000 ₪ כנגד השלמת העבודות. הסכמה זו, הבאה לביטוי בסעיף 1 להסכם האחרון, היא הבסיס להסכם, ולא ניתן לדלות מההסכם האחרון הסכמה אחרת.

בניגוד למסמך סגירת חשבון מחודש 11/08, כאן טרחו הצדדים וערכו הסכם הקובע מפורשות כי הוא בא למצות את טענות הצדדים, דבר העומד בסתירה לטענת התובעת כי הפרתו מזכה אותה בביטול ההסכם כאילו לא נערך כלל.

22. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי יש לדחות את מרבית תביעת התובעת. משהצדדים הסכימו כי סך של 55,000 ₪ לא שולם, התובעת זכאית לסכום זה, אולם כנגדו יש לקזז כאמור את עלות המעלית כפי ששולמה על ידי הנתבעות.

סוגיית השיק הנוסף

23. שאלה נפרשת הינה, כאמור, האם זכאית התובעת, בנוסף לסכום התמורה עפ"י ההסכם האחרון, גם לתשלום עבור השיק בסך 50,000 ₪.

אינני מקבלת את טענת הנתבעות כי מדובר בטענה המהווה הרחבת חזית אסורה. אמנם נכון כי הטענה ביחס לשיק זה לא נכללה באופן מפורש בכתב התביעה, אולם זאת מאחר והטענה לגבי הסכום הגלום בו, מובלעת, מעצם טיבה, בתוך טענת התובעת כי היא זכאית לתשלום התמורה עבור העבודות שביצעה במלואו, לפי תחשיביה.

הרי אין מחלוקת בין הצדדים כי השיק נמסר לתובעת כחלק מהתשלום בעבור העבודות שבוצעו, וזאת בשלב כלשהו הקודם לעריכת ההסכם האחרון. משכך, וככל שהיתה מתקבלת טענת התובעת כי היא זכאית "לפתוח את החשבון" בין הצדדים, ממילא היה הסכום הגלום בשיק זה כלול בסכום הנתבע. ודוק: השיק הנוסף מגלם תשלום שהנתבעות התחייבו לשלם לתובעת, הוא איננו עילת התביעה (כמו שגם השיק שבוטל איננו העילה), שכן התביעה כלל אינה שטרית. שני השיקים במקרה זה, מהווים ראיה להתחייבות לתשלום, ומשכך אין בהגשתם כראיות מטעם התובעת, ועימות עדי הנתבעות עם קיומן, כדי להוות הרחבת חזית אסורה.

24. לגופו של ענין, אני סבורה כי ביחס לשיק הנוסף, צודקת התובעת בטענתה, כי שיק זה שמועד פרעונו 5.4.09 ואשר נמסר לידיה ב-14.1.09 או בסמוך לכך (כעולה מנספח 12 לתצהיר התובעת), מעיד על כך שהיא זכאית לתשלום סך של 50,000 ₪ מעבר לסכום הכלול בהסכם האחרון, ואסביר.

במועד עריכת ההסכם האחרון, ערכו הצדדים, כפי שפורט לעיל, התחשבנות של שווי העבודות שבוצעו, מול התמורה ששולמה עד לאותו מועד בו נערך – 26.2.09. לא יכולה להיות מחלוקת בין הצדדים כי קודם למועד עריכת ההסכם האחרון נמסר השיק הנוסף לידי התובעת, וזמן פרעונו טרם הגיעה, דהיינו שבאם נכונה טענת הנתבעות כי ההסכם האחרון ממצה את חבויות הצדדים, הרי שבוודאי שנלקח בחשבון התשלום שהיה מיועד להתבצע מכוח שיק זה בחישוב התשלומים שקיבלה התובעת.

משמע שהעדר התייחסות לשיק זה בהסכם האחרון דווקא תומך בטענת התובעת כי על הנתבעות לחוב ביחס לשיק זה, שכן האפשרות היחידה שניתן להסיק מההסכם האחרון הינה כי התשלום עפ"י השיק נלקח בחשבון במסגרת ההתחשבנות בין הצדדים, ובכך הקטין את סכום היתרה שנותרה לנתבעות לשלם לתובעת. משכך, אי פרעון השיק בהגיע מועד פרעונו מהווה הפרה של הסכמת הצדדים, שקדמה להסכם האחרון, לפיו הסכום ישולם בהגיע מועד הפרעון של השיק.

נכונה טענת הנתבעות כי התובעת לא הוכיחה שהיא אוחזת כשורה בשיק הנוסף, ואף לאהוכח שהיא אוחזת בו כלל, אולם, כאמור לעיל, זכות התובעת לתשלום הסך של 50,000 ₪, אינו מכוח העילה השטרית הגלומה בשיק, אלא מכוח התחייבותן של הנתבעות לשלמו כחלק מהתמורה עבור העבודות, שהינה מעבר לסכום הכלול בהסכם האחרון, התחייבות שבאה לביטוי באמצעות השיק.

סיכום הדברים

מכל האמור לעיל עולה כי תביעת התובעת מתקבלת בחלקה הקטן, כך שהנתבעות מחויבות לשלם לה את הסכומים הבאים:

1. סך של 55,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.8.09 ועד היום, בניכוי הסך של 42,733 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.11.10 ועד היום.

2. סך של 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 5.4.09 ועד היום.

3. הוצאות משפט בסך של 2,500 ₪ (בגין אגרה יחסית לסכום שנפסק) ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ אשר נקבע, בין היתר, בהתחשב בכך שתביעת התובעת התקבלה כאמור, בחלקה הקטן בלבד וכן באמור בסעיף 17 לעיל.

כנגד תשלום הסכומים הנ"ל, אשר יש שלמם בתוך 30 יום, פטורות הנתבעות מכל חבות בגין השיק שבוטל (שיק מס' 047, על סך 55,000 ₪, ז.פ. 15.8.09) ובגין השיק הנוסף (שיק מס' 224, על סך 50,000 ₪ ז.פ. 5.4.09), וככל שהנתבעות או מי מהן תתבענה בהתאם לשיקים אלו על ידי צד ג' האוחז בהם, חייבת התובעת בשיפויין על כל סכום שיחויבו לשלם לאותו צד ג', לרבות הוצאות משפט.

לאור ההסדר הדיוני שחסך זמן שיפוטי יקר, אני פוטרת את התובעת מתשלום המחצית השניה של האגרה.

התנצלותי בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין.

ניתן היום, כ"ז כסלו תשע"ד,30 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.