בפני בקשת הנתבעים לתקן טעות שנפלה בפסק דיני מיום 3.11.13, ואשר בו קבעתי, בין השאר כי הנתבעים חייבים לשלם לתובעת את הסך של 50,000 ₪ וזאת על בסיס קביעתי, בפסקה 24 לפסק הדין, כי שיק על סכום זה, שזמן פרעונו 5.4.09 (להלן: "השיק הנוסף") נמסר לתובעת קודם לעריכת ההסכם האחרון בין הצדדים, ולפיכך הוא מבטא התחייבות של הנתבעים לתשלום סכום זה בנוסף לסכום הכלול בהסכם האחרון, וכי אי פרעון השיק מביא לחיוב הנתבעים כלפי התובעת בסכום זה.

לאחר שהתקבלה תגובת התובעת לבקשה, התברר כי אין מחלוקת בין הצדדים כי השיק הנוסף נפרע על ידי הנתבעים, דהיינו שברור כי קביעתי בפסק הדין שגויה, שכן יצאתי מהנחה, בהעדר ראיות לפרעון השיק, כי האמור בתצהיר התובעת כי שיק זה בוטל (סעיף 24 לתצהיר) הינו נכון ושיק זה אכן לא נפרע, ולפיכך נותר חוב, המגולם בשיק עצמו!!

אציין כי הנתבעים טענו בסיכומיהם להרחבת חזית ביחס לשיק הנוסף (טענה שנדחתה על ידי) אך לא התיחסו עניינית, בתצהירים או בסיכומים, לטענה כי השיק הנוסף בוטל על ידם.

נראה אם כן כי לא יכולה להיות למעשה מחלוקת כי אכן נפלה טעות בפסק הדין במובן זה שהקביעה ביחס לאי פרעון השיק הנוסף איננה תואמת את מציאות הדברים, והשאלה היא האם מדובר בטעות הניתנת לתיקון על ידי בית המשפט שנתן את פסק הדין אם לאו?

עיינתי היטב בהוראת סעיף 81 לחוק בתי המשפט והפסיקה שפירשה אותו ולא מצאתי דרך לקבוע כי הטעות שנפלה בפסק הדין הינה טעות מהסוג שבית המשפט שנתן את פסק הדין יכול לתקנו, שכן אין מדובר ב: "טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה", אלא בקביעה עובדתית שנעשתה על סמך הראיות שהובאו בפני וטענות הצדדים.

משכך, אינני סבורה שבסמכותי להורות על תיקון פסק הדין על סמך ראיות נוספות שמבקשים, כעת, הנתבעים להביא בפני, על אף העובדה שהתובעת איננה חולקת על הטענה כי השיק הנוסף נפרע (בניגוד כאמור לטענתה במהלך ההליך בפני...). מקומה של טענה מעין זו הינה בערעור, לאחר הגשת בקשה להבאת ראיות נוספות שלא הובאו בפני, ולפיכך דין הבקשה להידחות.

יחד עם זאת, משברור כעת, כי הקביעה בפסק הדין ביחס לאי פרעון השיק הנוסף איננה תואמת את המציאות העובדתית, אליבא שני הצדדים, עמידת התובעת על טענתה כי למרות פרעון השיק הנוסף עדיין נותרו הנתבעים חייבים את הסכום הנ"ל, איננה עומדת בקנה אחד עם קביעותי בפסק הדין, וצר לי עליה, שכן ברור שהחיוב בסכום השיק הנוסף, ככל שנפרע השיק, איננו עומד עוד כחיוב עצמאי. לפיכך מומלץ לצדדים בחום לשקול היטב גיבוש הסכמה לענין זה (בהתחשב בכך שמקור הטעות במחדל דיוני מצדם של הנתבעים) על מנת לייתר את הצורך בהליך ערעור שאך יסב לצדדים הוצאות נוספות.

בנסיבות הענין אין צו להוצאות בגין בקשה זו.

ניתנה היום, י"ד שבט תשע"ד, 1515 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.