1. לפניי תביעה לפינוי נכס בעילת נטישה.

2. העובדות הרלוונטיות לענייננו הינן כדלקמן:

בשנת 1980 רכשו הנתבעים את זכויות הדיירות המוגנת בחנות הנמצאת בקומת קרקע, ברח' הרצל 93 - פינת רחוב הקישון בחיפה, והידועה כחלקות משנה 44/1,44/2 ו-44/3 בגוש 10864 (להלן "המושכר").

3. בחודש 3/08 רכש התובע, באמצעות מיופה כוחו בארץ מר יוסף דג'מאל, את זכויות הבעלות של המבנה בן ארבע הקומות שבו ממוקם המושכר (להלן "המבנה"), אם כי רישום זכויות הבעלות על שמו בספרי המקרקעין, טרם הושלם, בשל חוב מס שבח של המוכרים על פי הנטען.

4. ביום 15.12.09 הגיש התובע את התביעה דנן לפינוי הנתבעים מהמושכר. לטענתו, ועל פי האמור בתצהיר נציגו מר אהרון דג'מאל (ת/4), לפני מספר שנים נטשו הנתבעים את המושכר והפסיקו לעשות בו כל שימוש, ואף הפסיקו לשלם בגינו מיסי ארנונה. בנוסף הם חסמו את פתחיו בלבנים כמופיע בתמונות שצורפו כנספח ד' לתצהיר ת/4. בנסיבות אלה, טוען התובע, קמה לו עילת פינוי כנגד הנתבעים מחמת נטישה.

עוד הוסיף התובע וטען כי בעקבות הגשת התביעה, שיפצו הנתבעים את המושכר ופתחו את פתחיו על מנת ליצור רושם של פעילות עסקית למראית עין, כאשר בפועל לא מתנהלת במושכר כל פעילות עסקית.

5. להוכחת טענותיו הנ"ל, צירף התובע תמונות המתעדות את מצב המושכר בסמוך לפני הגשת התביעה על פי הנטען, כשהוא אטום במרבית צדדיו, וכן תמונות המראות את פנים המושכר כאשר פסולת ושאריות חומרי בניין פזורים בו (נספח ה' לתצהיר נציגו). בנוסף זימן התובע לעדות את מר איתמר שלמה ממשרד חקירות א.א חקירות ושירותים משפטיים בע"מ, אשר תצפת על המושכר במשך שבועיים לסירוגין, והבחין כי המושכר ריק מכל אדם ואין בו כל פעילות עסקית, על פי דבריו. בתמיכה לתצהיר הנ"ל, הוגש דו"ח החקירה שנערך על ידי מר שלמה (ת/2), וכן קלטת המתעדת את התצפית על פי הנטען (ת/3), אם כי יוער, כי למרות ניסיונות אנשי המחשוב בבית המשפט, קלטת זו לא ניתנת היתה לצפייה, עקב פורמט לא מתאים.

6. הנתבעים הכחישו את טענות התובע, וטענו כי הם מעולם לא נטשו את המושכר, וכי הם עוסקים בשיקום ושיפוץ מבנים, והמושכר משמש אותם לשיווק ואחסון חומרי בניין לצורך עבודתם הנ"ל. עוד טענו כי הם הפסיקו לעשות שימוש בחלק מהמושכר עקב מצבו הרעוע והמסוכן, ועקב סירובו של התובע לבצע בו תיקונים חיוניים, בהתאם לחובות המוטלות עליו על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן "החוק"). עוד טענו כי אטימת חלק מהמושכר בלבנים נבעה ממקרי התפרצות שהיו במושכר, וממצבו המסוכן כאמור. עוד הוסיפו וטענו כי התביעה אינה אלא ניסיון לנשל אותם מזכויותיהם במושכר, לאחר שמשא ומתן שהתנהל בינם לבין התובע למכירת זכויותיהם במושכר, עלה על שרטון.

7. דיון

בטרם אדון בטענות הצדדים לגופן אבהיר, כי עילת הנטישה המועלית על ידי התובע כנגד הנתבעים יכולה להתייחס אך ורק לתקופה המתחילה מהמועד שבו רכש התובע את המבנה (חודש 3/08) ועד למועד שבו הוגשה התביעה דנן (חודש 12/09), ועד בכלל, וכי מנקודת מבט כללית, נדמה היה שהתובע הוכיח את עילת תביעתו הנ"ל, אולם בחינה מעמיקה של העדויות והראיות שהובאו, הובילה אותי לידי מסקנה כי לא כך הם פני הדברים לגבי נתבע מס' 1 מר משה טוויל (להלן "הנתבע"), מהנימוקים שיפורטו להלן.

8. הלכה פסוקה היא כי בעל הבית התובע פינוי חייב לשכנע את בית-המשפט שהדייר נטש את המושכר לחלוטין (יסוד עובדתי), על מנת לא לשוב אליו (יסוד נפשי), ונטל שכנוע זה נשאר על שכמו של התובע מתחילת הדיון ועד סופו (ראה ע"א 170/63 שלום ישראל ואח' נ' מרדכי ורחמים חיזק, פ"ד י"ז, עמ' 2498). במקרה של ספק בדבר קיומה של נטישה ".... ספק זה פועל תמיד לטובת הדייר אשר זכאי לכך שהתביעה נגדו תדחה" (ראה ד. בר-אופיר "סוגיות בדיני הגנת הדייר", מהדורה שנייה , עדכון מס' 4 ,(2011), עמ' 127).

עוד נפסק כי אין מדקדקים עם הדייר לגבי מידת השימוש העסקי שלו במושכר, ודי אם פעילותו העסקית, בעסק שלו, היא מוגבלת או חלקית בכדי לזכות בהגנת החוק על מעמדו כדייר (ע"א 417/79 יעקב מרכוס נ' צבי המר ואח', פ"ד לז (2) ,337, 345).

9. בענייננו, התובע זימן לעדות את החוקר מר שלמה אשר תצפת על המושכר במשך שבועיים ימים כמצוין לעיל. בדו"ח החקירה שלו (ת/2) ציין מר שלמה, בין היתר, כי בעסק קיים חדר תצוגה פינתי הפונה לרח' הרצל ולרח' הקישון, וכי חדר תצוגה זה הינו מואר ובו אריחים לתצוגה. הוא הוסיף וציין כי באחד הימים (12.1.11) הוא הבחין באדם הנכנס למושכר "ומכניס איתו קירות גבס קטנים מנקה את הרצפה ומסדר את החנות ...... לאחר מכן מתיישב ליד השולחן ומסתכל קצרות בניירת המשרדית". יתרה מכך, בתצהיר עדות ראשית שלו (ת/1) מוסיף מר שלמה ומציין כי החשמל במושכר נדלק מדי פעם "ככל הנראה על ידי טיימר (זאת כי איש לא נכנס להפעיל אבל האור נדלק באופן אוטומטי בשעות מסוימות)" כדבריו (ראה סעיף 9 לתצהירו), אם כי בדו"ח החקירה שלו, אין כל רישום לגבי השעות בהן נדלק החשמל במושכר, ומסקנתו כי הדבר נעשה באמצעות טיימר, לא נתמכה בכל תשתית ראייתית.

10. יוצא אפוא שמעדותו של מר שלמה ניתן להסיק על קיום פעילות במושכר, אם כי בהיקף מינימאלי, אולם, אין בעדותו הנ"ל כדי להעיד על נטישה.

חיזוק לקיום פעילות עסקית בהיקף מינימאלי כאמור, ניתן להסיק גם מעדותו של נציג התובע מר אהרון דג'מאל, כשנשאל בחקירתו הנגדית אם הבחין בלקוחות במושכר, והשיב כי באחד המקרים הוא ראה "מישהו בפנים" כדבריו, אם כי זה היה מקרה נדיר לדעתו (עמ' 23 ש' 10), ובמקרה אחר הוא פגש במושכר "אישה אחת מבוגרת" (עמ' 27 ש' 19).

11. זאת ועוד, הוכח כי במהלך שנת 2009 (שלגביה מתייחסת טענת הנטישה נשוא התביעה), הזמין התובע מהנתבע, באמצעות מיופה כוחו, עבודות של שיקום ושיפוץ של שני מבנים שבבעלותו, אחד ברח' סוקולוב והשני המבנה נשוא התביעה. עבודות אלה בוצעו על ידי הנתבע, ונמשכו מספר חודשים, ובגינן הוצאה קבלה שנשאה את שם עסקו של הנתבע "טוויל סחר 1980" המתנוסס על שלטי המושכר (נספח 4 לתצהיר הנתבע נ/3). עוד הוכח מעדותו של הנתבע אשר לא נסתרה, כי הפגישות שבמסגרתן הוזמנו העבודות הנ"ל, התקיימו במושכר בנוכחות נציג התובע, וכי חלק מהחומרים של העבודות הנ"ל סופקו מהחומרים המאוחסנים במושכר.

ברי הוא כי עובדות אלה, אינן מתיישבות עם הפסקת פעילותו העסקית של הנתבע במושכר, והן משמיטות את הבסיס מתחת לטענת הנטישה שהועלתה על ידי התובע.

12. בנוסף, הנתבע צירף לתצהירו חשבונות חשמל בגין המושכר עבור שנים 2009-2010 המעידות על צריכת חשמל קבועה ורצופה, אם כי מינימאלית, במשך התקופה הנ"ל, דבר שאף הוא מצביע על שימוש במושכר.

13. זאת ועוד, הוכח כי התובע ניהל באמצעות מיופה כוחו, משא ומתן עם הנתבע לרכישת הזכויות במושכר, שנמשך על פני תקופה של כשנה, ברם, לא הוכח כי במהלך המשא ומתן הנ"ל הועלתה מצד התובע, אף לא ברמז, טענה כלשהי בעניין הנטישה, והדבר אך יכול לחזק את טענת הנתבע שלפיה טענת הנטישה "נולדה" בעקבות כישלונו של המשא ומתן הנ"ל (בהקשר זה ראה עדות נציג התובע מר אהרון דג'מאל בעמ' 15 ש' 32-21).

14. הוכח עוד כי חלק מתקרת המושכר, הממוקם באזור הכניסה הראשית מכיוון רח' הקישון, הינו במצב רעוע ומסוכן, וטעון שיקום יסודי על פי האמור במכתב המהנדס מר פוזין מיכאל שצורף כנספח מס' 9 לתצהיר הנתבע. עוד הוכח כי הנתבע פנה אל נציג התובע בדרישות לבצע את תיקון התקרה הנ"ל, אולם פניותיו לא נענו.

בנוסף הוכח כי בעקבות עבודות שבוצעו על ידי חברת יפה נוף מטעם עירית חיפה, נחסמה הגישה לחצר האחורית של המושכר, אשר שימשה לפריקת וטעינת סחורה, וכי הנתבע פנה לחברת יפה נוף בבקשה להסיר את החסימה הנ"ל, אולם הדבר לא יצא אל הפועל מחמת סירובו של התובע, כבעלים של המבנה, לתת את הסכמתו להסרת החסימה הנ"ל.

ברי הוא כי התנהגותו הנ"ל של הנתבע, הן בפנייתו לתיקון המושכר, והן בפנייתו להסרת החסימה, אינה יכולה להתיישב עם העדר כוונה לעשיית שימוש במושכר.

15. כאמור, התובע הציג תמונות בהן נראה המושכר אטום בלבנים במרבית צדדיו (נספח ד' לתצהיר נציגו). ברם לא הוכח מתי צולמו התמונות הנ"ל, לפני שהמבנה נרכש על ידי התובע או לאחר מכן, ונציג התובע מר אהרון דג'מאל לא יכול היה לתת תשובה חד משמעית בשאלה זו.

16. יתרה מכך, הנתבע טען כי חלק מהמושכר נאטם בשל הסכנה שנבעה ממצבו הרעוע של המבנה (ראה סעיף 14 לעיל), וחלק נוסף בשל מקרה התפרצויות למושכר, וטענותיו הנ"ל נתמכו בראיות שהוגשו על ידו.

17. זאת ועוד, הוכח כי בניגוד לטענת התובע, לא כל פתחי המושכר היו אטומים וכי חלקם היו פתוחים ונגישים, ובין היתר, דלת הכניסה שדרכה עבר נציג התובע בעת ביקורו במושכר. אמנם איני יכולה לשלול את הטענה בדבר ביצוע שינויים על ידי הנתבע ופתיחת חלק מהפתחים האטומים הנ"ל, לאחר הגשת התביעה, אולם אין בכך בכדי לשנות מהמסקנה בדבר אי הוכחת קיומו של מעשה נטישה מהנימוקים שפורטו לעיל.

18. לעניין הארנונה – הוכח כי הנתבע הגיש בקשה לפטור מתשלום ארנונה לעירית חיפה בנימוק של אי עשיית שימוש במושכר. עוד הוכח כי הוא אינו משלם מיסי ארנונה עבור המושכר מאז שנת 2003, אם כי לא הוכח כדבעי, אם הדבר נובע מפטור שקיבל מאת העירייה או מהימנעות מכוונת עד לנקיטת הליכים משפטיים נגדו על ידי העירייה כדבריו (ראה עדותו בעמ' 37 ש' 5-1).

אמנם, הגשת בקשה לפטור מתשלום ארנונה עקב אי שימוש במושכר יכולה להוות ראיה חשובה לעניין הוכחת מעשה הנטישה, אולם, בנסיבות המקרה שבפנינו, לא שוכנעתי כי די בה כדי לבסס עילת נטישה כאמור.

19. לסיכום, ממכלול הראיות שהובאו על ידי התובע, לא שוכנעתי כי בפנינו מעשה של נטישה, אלא בפעילות עסקית, שאף אם היא דלה בהיקפה, די בה כדי להקנות לנתבע את הגנת החוק. יוזכר כי גם אם היה מתעורר ספק בעניין, לאור מצב המושכר והיקף הפעילות בו כאמור (מה שלא מתקיים בענייננו), הרי ספק זה היה פועל לטובתו של הנתבע על פי ההלכה הפסוקה (ראה סעיף 8 לעיל).

20. התביעה כנגד נתבע מס' 2

שונה מסקנתי לגבי נתבע מס' 2 מר אברהם טוויל, שכן מלבד הופעת שמו בחוזה השכירות המוגנת משנת 1980, לא הוכחה כל זיקה שלו למושכר ו/או לעסק המופעל בו, ומעיון בחומר הראיות שהוגש ניתן לראות כי הצ'יקים שבאמצעותם שולמו דמי שכירות עבור המושכר נמשכו מחשבונו של נתבע מס' 1 ( נספחים 3/ג ו-3/ד לתצהיר נ/3), וכי חשבונות החשמל הונפקו על שם נתבע מס' 1, וכי נתבע מס' 1 מודה בתצהירו (נ/3) כי העסק משמש אותו ומופעל על ידו בסיוע ילדיו, ללא אזכור שמו של נתבע מס' 2.

בנוסף יצוין כי נתבע מס' 2 לא טרח להגיש תצהיר המפרט את טענותיו מפני תביעת הפינוי, ולא נטל כל חלק במשפט, ומהעדויות התברר כי הוא עובד ברכסים בהוראה ובשיווק.

אמנם לא נעלמה מעיני ההלכה הקובעת כי "ניהול עסק אין פירושו שבעל העסק יימצא במקום בקביעות אלא הוא רשאי לנהלו באמצעות אחר" (ע"א (ת"א) 109/52 וולקין נ' ליכטנשטיין, פס"מ ז' (תמצית) 52, ע"א (ת"א) 581/84 שמיר (שמוסקין) אברהם ואח' נ' קלמוביץ זאב, פס"מ תשמ"ו (1), 111,102), אולם אין זה המקרה שבפנינו, שכן לא הונחה לגבי נתבע מס' 2 כאמור, כל תשתית ראייתית לגבי מעורבותו או זיקתו למושכר ו/או לעסק המנוהל בו כפי שפורט לעיל, ומשכך, אין הוא יכול לחסות תחת הגנת החוק, ודין התביעה נגדו בעילת הנטישה, להתקבל.

21. התוצאה

א. התוצאה היא אם כן, שהתביעה כנגד נתבע מס' 1 נדחית בזאת.

התובע ישלם לנתבע מס' 1 הוצאות משפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ב. התביעה כנגד נתבע מס' 2 מתקבלת בזאת, והנני מורה על פינויו של נתבע מס' 2 מהחנות הנמצאת בקומת קרקע, ברח' הרצל 93 - פינת רחוב הקישון בחיפה, והידועה כחלקות משנה 44/1,44/2 ו-44/3 בגוש 10864.

נתבע מס' 2 ישלם לתובע הוצאות משפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, 09 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.