עניינינו בתביעה לסילוק יד במקרקעין וכן לתשלום סך של 1,779,498 ₪ בגין דמי שימוש ראויים. עוד בפני תביעה שכנגד שהוגשה ע"י הנתבעת 2, (להלן: "החברה"), הכל כפי שיפורט להלן.

רקע עובדתי:

1. התובעים עותרים לסילוק ידם של הנתבעים 1 ו-2, מנכס המשמש כמוסך הממוקם במבנה המצוי בחלקה 11, תתי חלקה 47, 48, 49 ו-50, בעיר עפולה (להלן: "המוסך ו/או נכס המוסך").

המנוח בנימין שלוקה ז"ל (להלן: "המנוח"), היה בחייו בעל הזכויות בנכס המוסך. המנוח הלך לבית עולמו ביום 19.12.99, והוא הותיר אחריו צוואה מיום 23.2.98, במסגרתה ציווה את כל רכושו לשאריו כמפורט בצוואה (להלן: "הצוואה"). בין היתר, ציווה המנוח לבנו צביקה, נתבע מס' 3 (להלן: "צביקה"), את זכויותיו במוסך (ראה האמור בסעיף 4 לצוואה).

צביקה השכיר בשלב כלשהו את נכס המוסך לנתבעים 1 ו-2.

יצוין כבר עתה, כי הצוואה אושרה וניתן בגינה צו קיום צוואה ביום 10.7.02.

המנוח היה נשוי לגלדיס שלוקה ז"ל (להלן: "המנוחה"), אשר נפטרה ביום 28.1.03, כשלוש שנים לאחר מות המנוח, והיא לא הותירה אחריה צוואה.

2. במסגרת ת"ע 1270/04 (להלן: "תיק העיזבון") ות"ע 2011/04, מינה כב' ביהמ"ש לענייני משפחה את עו"ד דאוד, עו"ד אלברק ועו"ד יוסף כמנהלי עיזבון המנוחים גלדיס ובנימין (להלן: "המנוחים").

התברר כי ביום 29.1.09 פנו שניים ממנהלי העיזבון, עו"ד אלברק ועו"ד יוסף (להלן: מנהלי העיזבון"), לביהמ"ש בתיק העיזבון וביקשו, בין היתר, מתן אישור להגשת התביעה דנן. בהחלטה מיום 19.3.09, אישר ביהמ"ש למנהלי העיזבון להגיש את התביעה בה עסקינן. תביעה זו הוגשה במקור, ע"י מנהלי העיזבון ביום 15.12.09.

במועד מאוחר יותר, עם ביטול מינוים של מנהלי העיזבון (ראה הודעת מנהלי העיזבון מיום 29.5.12 והחלטתי מיום 22.6.12), ובהתאם להחלטתי מיום 4.3.13, תוקנה התביעה כך שהתובעים (הנוכחיים) באו בנעליהם של מנהלי העיזבון.

3. עוד בטרם הגשת התביעה המתוקנת כאמור, הגישה החברה, כתב תביעה שכנגד, במסגרתו נתבעו מנהלי העיזבון ונדרשו לשלם לחברה פיצויים בסך של 171,403 ₪, בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, בשל רשלנותם והתנהלותם הלקויה של מנהלי העיזבון, הכל כפי שיפורט בהמשך.

4. התובעים הינם בני משפחה אחת ועליהם נמנים בנותיהם ונכדיהם של המנוחים.

עיקר התביעה נסובה סביב הטענה, כי נכס המוסך מושכר ע"י צביקה שלא כדין, ואין לו זכות לקבל את דמי השכירות עבורו, ומכאן שהנתבעים 1-2 מחזיקים בנכס המוסך שלא כדין.

(השאלה האם ישנה יריבות בין הנתבע 1 המשמש כמנהלה ובעליה של החברה (להלן: "מוני), לבין התובעים, תבחן בהמשך).

5. עוד יש לציין, כי המוסך הינו חלק ממבנה בן שלוש קומות הממוקם בעיר עפולה (להלן: "המבנה"). בחלק אחר במבנה (וסמוך למוסך), היה בעבר אולם אירועים בשם "אולמי תפארת" שנזנח וננטש ברבות השנים, וכך עד היום (להלן: "האולם").

6. בסעיף 9 לצוואה, ציווה המנוח את זכויותיו באולם, לילדיו ונכדיו, אם כי לא בחלקים שווים, וסייג זאת בכך שיש לשלם את כל החובות והמיסים שנצברו בגין האולם.

עיקר טענות התובעים:

7. המוסך מהווה חלק מהמבנה, אשר ממוקם בקומת המסד, בחלק המזרחי, והוא משתרע גם על פני שטחים נוספים במבנה.

לטענת התובעים, תשלומי דמי השכירות עבור המוסך נגבים ע"י צביקה בלבד, ללא זכות, שכן גם לתובעים יש חלק כיורשים של הזכויות במוסך.

עוד נטען כי הנתבעים 1-2 שוכרים את המוסך שלא על דעת העיזבון והיורשים.

8. בסיכומיהם טענו התובעים כי צביקה אינו הבעלים היחידי של המוסך, וחלקו בו אינו בלעדי. נטען כי המנוח הוריש לצביקה רק את מחצית מהזכויות, כאשר המחצית השניה, שייכת למנוחה מכוח חזקת השיתוף, אשר לא נסתרה, וצביקה אף הודה בכך.

לשיטת התובעים, קיים "סעיף גג" לפיו לאחר מותו של המנוח, רכושו יהיה של המנוחה.

9. העיזבון טרם חולק, ואין אמת בטענתו של צביקה, לפיה כל אחד מהיורשים קיבל את חלקו לפי הצוואה.

התובעים מפנים להחלטת ביהמ"ש לענייני משפחה בתיק העיזבון, במסגרתה נאסר על מי מהיורשים לקבל דמי שכירות כלשהם על נכסי העיזבון, היות ועליהם להיות משולמים למנהלי העיזבון.

10. ביחס לנתבעים 1-2 נטען, כי אלה התעלמו מקיומם של יורשים נוספים, הזכאים גם הם, לחלק מזכויות בנכס המוסך, והמשיכו להתנהל מול צביקה לבדו, ומשכך, עליהם לשלם לתובעים דמי שימוש ראויים עבור 7 שנים, קודם ליום הגשת התביעה.

במסגרת סיכומיהם ציינו התובעים, כי אין רלוונטיות לפסיקה הדנה בחזקת השיתוף, שכן לשיטתם אין מחלוקת בדבר קיומו של שיתוף בין המנוחים.

עיקר טענות הנתבעים:

11. הערה: תחילה הוגשו שלושה כתבי הגנה נפרדים ולאחר שתוקנה התביעה הוגש כתב הגנה מתוקן אחד המתייחס לשלושת הנתבעים גם יחד, והוא נוסף על טענותיהם בכתבי ההגנה הנפרדים.

12. אין יריבות בין התובעים לבין מוני, היות וצביקה משכיר את המוסך לחברה בלבד, כך שאין לתבוע את מוני באופן אישי.

החברה מחזיקה רק בנכס המוסך ולא בשטחים נוספים במבנה, וזכותה קמה מכוח הסכם שכירות שנערך בינה לבין צביקה, אשר ירש את המוסך בהתאם לצוואה, ממנה מתעלמים התובעים, וזאת על אף צו קיום הצוואה.

13. העיזבון חולק וכל אחד מהיורשים קיבל לחזקתו את חלקו לפי הצוואה.

נטען כי התביעה דנן מתייחסת רק לנכס המוסך, בעוד קיימים נכסים נוספים ע"פ הצוואה, לגביהם כלל לא הוגשה תביעה.

בכתב ההגנה הועלתה טענה לקיזוז אשר נראה כי נזנחה בסיכומים.

14. בסיכומיהם טענו הנתבעים כי לא הוכחה הטענה בדבר קיומה של חזקת שיתוף בין המנוחים. בהקשר זה מפנים הנתבעים לע"א 5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה, מח (3) 372 (להלן: "הלכת יהלום"). נטען כי הייתה למנוחה הזדמנות סבירה לטעון בחייה לשיתוף בנכסים, אולם לא עשתה כן, והתובעים אינם יכולים לבוא בנעליה. מה גם, הבקשה לצו קיום צוואה הוגשה עוד בחיי המנוחה, הצו ניתן ללא התנגדויות והצוואה מחייבת.

15. בין כה וכה, נחתם הסכם מכר ללא תמורה במסגרתו מכרה המנוחה לצביקה מחצית מזכויותיה בנכס המוסך והאולם ואין לתובעים חלק במוסך. ( הסכם המכר צורף כנספח לכתב ההגנה של צביקה, אליו הוא מפנה במסגרת תצהירו, שסומן כמוצג נ/9).

עיקר טענות התובעת שכנגד- החברה:

16. מנהלי העיזבון התרשלו בתפקידם בכך שלא הציבו שמירה ולא אבטחו את האולם, אשר הפך להיות יעד לפורענות ומוקד עליה לרגל לעבריינים, זאת על אף פניות חוזרות ונשנות, לרבות מטעם החברה ועיריית עפולה.

בשל התנהלותם של מנהלי העיזבון, ובהיותו של האולם פרוץ ונטוש, אירעו שתי פריצות למוסך מתוך האולם, האחת ביום 8.6.08 והשנייה מיום 26.1.09 ונגרמו לו נזקים רבים.

התנהלותם של מנהלי העיזבון מהווה, בין השאר, רשלנות, אוזלת יד ואי קיום חובה חקוקה.

במסגרת בקשה למתן הוראות שהגישו מנהלי העיזבון לביהמ"ש בהליך אחר, הורה ביהמ"ש להציב שומר באולם, אך זה לא נעשה.

עיקר טענות מנהלי העיזבון (בתביעה שכנגד):

17. על פי הנחיות היורשים לא אושר בזבוז כספי העיזבון.

נוסף לנתבעים שכנגד, ישנו מנהל עיזבון נוסף, עו"ד דאוד, ששימש כעורך דינו של צביקה ותמוה מדוע הוא לא נתבע גם, יחד איתם.

על החברה חלה חובת מיגון מוגברת, מה גם שניתן לה פיצוי בגין נזקיה מחברת הביטוח שביטחה אותה בזמנו. עוד נטען כי החברה מודעת לפגמים הגלויים והנסתרים במבנה בו מתנהל המוסך, אך היא עדין ממשיכה להחזיק בו.

לא הומצא חוזה שכירות ונראה כי החברה עושה שימוש במבנה כולו.

18. מנהלי העיזבון לא חויבו בהצבת שמירה על האולם, אלא ביקשו מביהמ"ש סמכות להציב שומר ואין בכך כדי לחייבם. מנהלי העיזבון סברו כי על אף הבקשה, אין בנתונים שהיו קיימים כדי להצדיק הצבת שמירה על האולם, ויותר מכך נטען כי הם לא התבקשו ע"י גורם כלשהו להציב שמירה לאולם.

19. לא הוכח קשר סיבתי בין אי-הצבת שמירה לאולם לבין הפריצות למוסך, ואין ראיה לכך שבמידה ואכן היה מוצב שומר הפריצות היו נמנעות. מנהלי העיזבון הוסיפו וטענו כי אף חברת הביטוח שביטחה את המוסך, לא ראתה צורך במינוי שומר לצורך ביטוח המוסך, כדרישת "מיגון".

20. בסיכומיהם טענו מנהלי העיזבון, כי תיאור קרות האירועים אינו משקף את שארע, שכן לא הובאה ראיה לכך שהפריצה למוסך נעשתה מתוך האולם. לשיטתם, אירוע הפריצה הראשון, נגרם על ידי ניפוץ חלון ראווה מהרחוב, ואילו תיאור האירוע השני אינו מעיד על אופן הכניסה לתוך המוסך.

ראיות הצדדים:

21. מטעם התובעים הוגשו תצהירים בצירוף אסופת מסמכים, וביניהם הצוואה ומקצת מהחלטות ביהמ"ש לענייני משפחה ובכללם החלטות מתיק העיזבון.

הנתבעים הגישו תצהירים מטעמם בצירוף מסמכים, ובכלל זה שתי חוות דעת המתייחסות לפריצות למוסך.

עוד הוגשו תצהירים מטעמם של שני הצדדים בתביעה שכנגד.

המצהירים נחקרו והעידו בפניי.

כמו כן, העידו בפניי עורכי חוות הדעת והעדים שמואל לוי ורפאל אטיאס שלא הגישו תצהירים.

דיון והכרעה בתביעה העיקרית:

22. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וראיותיהם, והתרשמתי מכלל העדויות שנשמעו בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה העיקרית להידחות.

כבר אומר כי אין בידי לקבל את הנטען באשר להעדר יריבות בין מוני לבין התובעים.

משלא הוצג בפניי חוזה שכירות ביחס למוסך ולא הוכח שהמוסך מושכר לחברה, ולה בלבד, אין יסוד סביר להניח שהחברה היא זו ששוכרת את המוסך ולא מוני אישית כבעליו. משכך, יש לראות במוני ובחברה כשוכרי המוסך בצוותא, ואין מקום לדון בשאלה אם יש עילה להרמת מסך בין החברה לבין מוני.

23. לגופו של עניין, טענתם העיקרית של התובעים היא שצוואת המנוח כפופה לזכותה של המנוחה מכוח חזקת השיתוף ומשכך, המנוח יָכַׂׂל לצוות רק את מלוא זכויותיו במוסך, שהם כדי מחצית, ולא מעבר לכך.

24. אין בידי לקבל טענה זו.

עיון בצוואה מלמד, כי המנוח הוריש את מלוא זכויותיו במוסך לצביקה, וכך מצווה סעיף 4 לצוואה:

"את כל זכויותיי במקרקעין בנכס הכולל "מוסך" ששטחו 560 מ"ר וסוכנות סיטונאות פירות וירקות שנמצאת במבנה בר (כך במקור- ס.י) 180 מ"ר הידועים בלשכת רישום המקרקעין כגוש: 16702 חלקה: 11, המצוי ברח' קהילת ציון בעפולה- לבני שלוקה צביקה ת.ז 5530387".

אין בפניי טענה כנגד תוקפה של הצוואה.

הצוואה הינה שרירה, קיימת ומחייבת, וביתר שאת שעה שלא הוגשו התנגדויות בגינה וניתן צו קיום צוואה, שעליו אין כל עוררין, ותוקפו יפה כפסק דין, לכל דבר ועניין.

25. גם מעדותה של התובעת 5, בתו של המנוח, נלמד, כי אין כל ספק באשר לזכותו של צביקה בנכס המוסך כפי הצוואה, אלא שלטענתה, זכותו היא רק לגבי חלקו של המנוח, בעוד שהמנוחה זכאית אף היא לחלקה במוסך, וכך לדבריה:

"ש. נדבר רגע על המוסך. למי אבא שלך הוריש אותו? ת. אבא שלי הוריש אותו לצביקה, אבל הוא הוריש חלק, זה חלק של צביקה, זה לא הכל של צביקה. ראית את הצוואה. חלק של אמא שלי. ש. הבנתי את הרעיון שלך, שלאמא שלך יש חצי במוסך שאבא שלך הוריש לצביקה. ת. נכון". (ראה פרוטוקול 29.9.14, עמ' 20 שורות 25-28 ועמ' 21 שורה 1).

(ההדגשות מכאן ואילך אינן במקור- ס.י.)

מדובר במתן פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם האמור בצוואה ואין לכך מקום.

26. לדידי, האמור בצוואה ברור ואינו משתמע לשני פנים, מה גם שאין בפני ראיה אשר מעיבה על תוקף הצוואה ואין לי אלא להסיק שנכס המוסך שייך לצביקה והוא רשאי להשכירו ולנהוג בו כמנהג בעלים.

ויודגש, כי אין חולק, שהמנוח בחייו, היה הבעלים הרשום של המקרקעין עליהם קיים המוסך ושל המוסך עצמו.

27. המחלוקת אם כן, היא רק לגבי זכאות התובעים למחצית מזכויות המנוחה בנכסי המנוח ובכלל זה מהמוסך, מכוח חזקת השיתוף עם המנוח. יש לציין כי טענה זו הועלתה באופן מפורש, רק במסגרת סיכומיהם, אך לא באה התנגדות לשינוי ו/או הרחבת חזית.

28. קיומו של שיתוף בנכסים בין בני זוג, אינו מובן מאליו.

סוגיית חזקת השיתוף, נדונה ע"י ביהמ"ש העליון לא אחת, כאשר הלכת יהלום מהווה את ההלכה המנחה בעניין זה.

בהלכת יהלום, נבחנה השאלה, הרלוונטית גם לעניינינו, והיא האם יורשיו של בן זוג שהלך לעולמו, רשאים לתבוע בשמו הכרה בזכויותיו מכוח חזקת השיתוף בנכסים בין בני זוג, אם לאו?

29. בנסיבות המקרה שבפניי, הנני סבור כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה, ואסביר.

ביהמ"ש העליון בהלכת יהלום, חזר והבהיר כי חזקת השיתוף הינה חזקה הניתנת לסתירה, והיא אינה חלה באופן מוחלט ואוטומטי רק מכוחו של קשר נישואין מחייב.

בהקשר זה נקבע, כי :

"במוקד הלכת השיתוף בנכסים מונחת החזקה, המבוססת על אורח חיי הנישואין של בני הזוג והתנהגותם הכללית בענייניהם הכספיים והחומריים, שעל פיה הם מתכוונים ליצור שיתוף מלא בכל נכסיהם, וזאת בהיעדר כוונה אחרת המתגלה מן הנסיבות".

(ראה: דברי השופט ברנזון בע"א 300/64 ברגר ואח' נ' מנהל מס עזבון [2], בעמ' 245; ע"א 595/69 אפטה נ' אפטה [3], בעמ' 566" ).

עם זאת, הפעלת החזקה ומימושה מחייבות הנחת תשתית עובדתית כלשהי, שממנה ניתן יהיה להסיק, כי בנסיבות המקרה התכוונו בני הזוג לקיים ביניהם יחסי שיתוף בנכסים. (ראה הלכת יהלום לעיל).

30. אם-כן, ברי כי בן הזוג שנותר בחיים רשאי לדרוש שיתוף בנכסים מכוח חזקת השיתוף.

דא עקא, יש לסייג ולומר כי אין מדובר בזכות אישית –פרסונאית, שכן קיימים מצבים בהם יוכלו יורשיו של בן הזוג שלא העלה את הטענה בחייו, לבוא בנעליו, אולם לא כך בעניינו.

הלכת יהלום קבעה, כי שעה שבן הזוג, לו עמדה זכות תביעה מכוח חזקת השיתוף, הלך לעולמו והייתה לו "הזדמנות סבירה" לעמוד על זכויותיו והוא נמנע מלעשות כן, לא יבוא אחר תחתיו ויש לראותו כמי שוויתר על זכויותיו.

יפים בהקשר זה הדברים שנפסקו בהלכת יהלום, כלהלן:

"ביסודו של הוויתור מונחת יכולת הבחירה – הבחירה בין הפעלת הזכות ומימושה לבין ויתור עליה. אשר-על-כן, לענייננו, נראה את בן הזוג כמוותר על זכותו רק כאשר הייתה לו הזדמנות סבירה לטעון לקיומו של שיתוף בנכסים והוא נמנע מלעשות כן, היינו, מקום שעמדה לו אפשרות הבחירה והוא בחר שלא לממש את זכותו. כפועל יוצא מכך מובן כי לא יוכלו גם יורשיו לטעון לתחולתה של חזקת השיתוף, שהרי מכוח ויתורו מנועים הם מלעשות כן".

ועוד:

"מקום שהייתה לבן הזוג הזדמנות סבירה לטעון לשותפות בנכסים והוא בחר שלא לעשות כן, יש לראותו כמוותר על הזכות לטעון להלכת השיתוף, ועל-כן אין להתיר גם ליורשיו להעלות טענה זו במקומו".

31. מכלל הראיות התרשמתי, כי למנוחה הייתה יותר מהזדמנות סבירה לפעול למימוש זכויותיה בנכסים, אולם היא בחרה להימנע מכך, ולכן התובעים אינם רשאים לבוא כעת בנעליה ולתבוע בשמה מחצית מזכויותיה.

לא הוכח בפניי שלמנוחה הייתה מניעה כלשהי אשר שללה ממנה את האפשרות לתבוע שיתוף בנכסים שהיו רשומים על שם המנוח וצוו בצוואה. (בדגש על כך שהמנוחה הלכה לעולמה כשלוש שנים לאחר המנוח).

32. בחקירתה העידה התובעת 5 כך:

"ש. למה אמא שלך במשך 3 שנים לא הגישה תביעה להכריז עליה כשותפה כמו שאת היום מנסה לעשות פה? ת. אמא שלי ב-3 שנים האלה הייתה חולה. ש. זו הסיבה שלא הגישה? ת. זו לא רק הסיבה. אמא שלי אף פעם לא הייתה מגישה שום דבר בבית המשפט, ואף פעם לא הייתה מודעת לדברים האלה בכלל. ש. אני אגיד לך יותר מזה, הוגשה הצוואה של אבא שלך לאישור לביהמ"ש לענייני משפחה ואמא שלך לא התנגדה ולא אמרה "סליחה, אל תאשרו את הצוואה, אני שותפה חצי" למה? ת. אמא שלי לא ידעה שעשו צוואה. אמא שלי לא ידעה שעשו צו קיום צוואה. אמא שלי לא ידעה שהייתה צוואה בכלל. היא נשבעה, "אני לא ידעתי שהייתה צוואה בכלל". עד שאבא שלי נפטר אמא שלי לא ידעה". (ראה פרוטוקול 29.9 עמ' 15 שורות 6-14, 26-28).

דבריה של התובעת 5 תמוהים בעיני ואין בידי לקבלם.

למעלה מן הצורך, אזכיר כי ההליך לקבלת צו קיום צוואה, הינו גלוי ופומבי, במסגרתו מתפרסמת הודעה ברשומות ובעיתונות, בין היתר כדי לאפשר למאן דהוא להגיש התנגדויות בגין הצוואה. במידה ואלה לא הוגשו בפרק הזמן הנדרש, אזי הצוואה תאושר ויינתן צו לקיום הצוואה אשר יצהיר על תוקפה וכמוהו כפסק דין מחייב, כאמור.

עוד אציין בהקשר זה כי תנאי מחייב לקבלת צו קיום צוואה, הוא כי יש ליידע את כל היורשים והזוכים על הגשת בקשה למתן הצו, אם באמצעות שליחת הודעה בדואר רשום או לחילופין הצהרת המבקש כי נמסרה הודעה אישית ליורשים הזוכים, בדבר הגשת הבקשה, זאת כמפורט בתקנות הירושה, תשנ"ח 1998, תקנה 14 ב (4).

על כן, משניתן הצו לקיום הצוואה, הרי שהוא מחייב כלפי כולי עלמא ולמנוחה היה די והותר זמן כדי לעמוד על זכויותיה, ככל שרצתה בכך.

33. עוד אומר, כי אין זה מתקבל על הדעת שהתובעים, ובכללם ילדיה ונכדיה של המנוחה, אשר ידעו גם ידעו אודות ההליך לאישור הצוואה, לא עדכנו את המנוחה או הביאו לידיעתה את דבר קיום הצוואה והפעולות הנעשות למימושה.

יותר מכך, וגם אם אניח שהמנוחה לא עודכנה בנעשה, הרי שהתובעים, ככל וחפצו בכך, יכלו ליידע את המנוחה ולסייע בידה לפעול למימוש זכויותיה כדי מתן הזדמנות סבירה, עוד בחייה. ולכל המאוחר, לנקוט בהליך עצמאי, למתן פסק דין הצהרתי לביטול צו קיום הצוואה.

34. בהקשר זה, אתייחס גם לעדות התובעת 5 לפיה, נודע למנוחה על הצוואה רק לאחר קיומה, (ראה פרוטוקול 29.9 עמ' 16 שורות 12) ואומר כי גם אם אכן נכונים דבריה אלו, הרי שצו קיום הצוואה, ניתן בחודש יולי 2002 וכבר אז היה באפשרותה של המנוחה להעלות טענה בדבר זכויותיה מכוח חזקת השיתוף ויכלה לנסות ולפעול למען מימושן גם לאחר מכן ובדרכים נוספות, כאמור.

35. לא הובאה בפניי הוכחה, וגם לא נטען לכך, שהמנוחה לא תפקדה או שכשירותה נפגמה עד כדי העדר מסוגלות לעמוד על מימוש זכויותיה ברכוש המשותף. טענת התובעת 5 לפיה המנוחה חלתה בתקופה זו (ראה פרוטוקול 29.9 עמ' 15 שורות 6-8), נטענה בעלמא, ואין בה כדי להסביר מדוע לא פנתה המנוחה לממש את זכותה בנכסים. משכך, יש לראותה בהכרח כמי שהחליטה לוותר על זכויותיה מכוח חזקת השיתוף, ועל-כן, אין להתיר לתובעים (יורשיה) להעלות טענה זו במקומה.

מעבר לכך, על-פי הלכת יהלום, אין להכיר בזכות היורשים, וביתר שאת, מקום שיהיה בכך כדי לפגוע בזכותו של צד שלישי כלשהו, וגם לכך יש ליתן את הדעת.

36. מסתמן כי תביעתם של התובעים הינה מגמתית וחסרת בסיס ממשי, אחרת אין הסבר ברור לכך שהתובעים עומדים על זכותם במחצית מזכויות המנוחה רק לגבי נכס המוסך, ולא ביחס לכלל הנכסים שהורשו בצוואה. ראה לעניין זה את דברי התובעת 5 בפרוטוקול 29.9 עמ' 23, עמ' 24 שורות 1-6 וכן דבריו של התובע מס' 3, נכדו של המנוח, בעניין זה, אשר מדברים בעד עצמם:

"ש. הגשתם תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה. ת. כן. ש. שם טענתכם שאביך המנוח ז"ל היה שותף של סבא שלך. ת. של סבא שלי ושל צבי. ש. ובאותה תביעה דרשתם לקבל שליש מכל הנכסים הרשומים על שם סבא שלך נכון. ת. כן. שליש מהצוואה שלו? ת. לא בדיוק מהצוואה, כי חלק מהנכסים הם של הסבתא, בלי קשר לצוואה. ש. ובתביעה ההיא אתם טענתם שיש שיתוף בין הסבא והסבתא? ת. אני לא זוכר"...

(פרוטוקול 23.10 עמ' 23 שורות 1-10).

עוד נשאל התובע 3 והשיב:

"ש. אני אומר לך שאתה לא מסוגל להשתחרר מזה שסבא שלך לא נתן לך כל כך הרבה בירושה שלו ואתה מחפש בכל דרך ובכל טענה ובכל הליך אפשרי כדי לנסות להרוס לאחרים את מה שהם קיבלו. מה תגובתך? ת. אחרי שצביקה גזל את כל מה שאבא שלי עבד ועבד כל כך הרבה שנים, ובית המשפט לצערי קבע שלא מגיע לנו מה שמגיע לנו בתביעה בבית המשפט לענייני משפחה, אני מנסה כרגע לקבל את זכויותיי במקומות שאני יכול לקבלן אותן".

(פרוטוקול 23.10 עמ' 24 שורות 10-15).

37. בעדותו הודה התובע 3, כי מתוך כלל היורשים לפי הצוואה תבע רק את צביקה, ולא ניתן על ידו הסבר כלשהו להתנהלות זו. (עמ' 28 לפרוטוקול 23.10 שורות 1-17).

נראה כי התובעים מתנהלים "כמוצאי שלל רב", עת הם מנסים לדלות מן הגורן ומן היקב הוכחות לקיומה של חזקת השיתוף שעמדה לזכותה של המנוחה, אך זאת ללא הצלחה.

דבריו של התובע 3 בעדותו אינם משתמעים לשני פנים ונראה כי הוא סימן מטרה באומרו: "אני מנסה לקבל את זכויותיי במקומות שאני יכול לקבל אותן". (עמ' 24 לפרוטוקול 23.10 שורות 13-23). דברים אלו, אך לא רק, מחזקים את הרושם כי יש כאן משום "מסע דייג" לחיפוש אחר זכויות שאינן עולות או מתיישבות עם האמור בצוואה ואין לתת לכך יד.

38. מעבר לנדרש אציין, כי בין שלל הראיות, (ראה כאמור הסכם המכר שצורף לכתב ההגנה), הוגש לעיוני גם הסכם מכר ללא תמורה שלכאורה נערך בין המנוחה לבין צביקה, במסגרתו מכרה המנוחה לצביקה, בין היתר, את מלוא זכויותיה במוסך.

במסגרת עדותה העלתה התובעת 5 טענות בדבר זיוף מסמכים, ולדבריה המנוחה אמרה לה, כי היא לא חתמה על שום דבר. לטענתה: ..."ת. אמא שלי לא אמרה לי שום דבר. היא לא אמרה מזויף. היא אמרה דבר אחד, שלא חתמה על שום דבר, ולא תחתום על שום דבר. היא לא אמרה לי מסמך כי לא ידענו שיש מסמך בכלל והמסמך הזה מזויף". (ראה פרוטוקול 29.9 עמ' 22 שורות 22-24).

39. כידוע, מוטל על בעל דין המעלה טענה לזיוף או מרמה, נטל שכנוע כבד, והוא נדרש להוכיח את טענתו ברף ראיות גבוה מהרגיל.

התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוגבר שמוטל עליהם, ולא הוכח על ידם כי אכן זויפו מסמכים כלשהם.

הסכם המכר ללא תמורה, אף הוא מלמד כי התובעת ויתרה למעשה על כל זכות שהייתה לה, אם בכלל, מכוח חזקת השיתוף.

40. לאור האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי בין המנוחים לא חלה חזקת השיתוף בנכסים, שכן המנוחה ויתרה על זכותה למימוש חלקה בנכסים באופן מודע ורצוני, והתובעים אינם רשאים לתבוע, כעת, מחצית מזכויותיה.

41. בין שלל טענותיהם, מלינים התובעים גם כנגד אי ביצוע ההחלטה שניתנה ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה בתיק העיזבון, ואליה הפנו בסיכומיהם (ראה החלטה כאמור מיום 21.4.09 אשר צורפה כנספח לכתב התביעה), לפיה נאסר על היורשים לגבות דמי שכירות בגין נכסי העיזבון. לא מצאתי שיש באמור בהחלטה זו, כדי לסייע לתובעים כעת, שכן ככל ורצו באכיפתה היה עליהם לפנות בזמן ובהליך המתאים, ומשלא עשו כן, אין להם להלין אלא על עצמם.

42. לאור המקובץ, דין התביעה לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש ראויים, להידחות.

דיון והכרעה בתביעה שכנגד:

43. כאמור, התביעה שכנגד מופנית כנגד מנהלי העיזבון, שהיו מופקדים על ניהול העיזבון ובכללו האולם, בזמנים הרלוונטיים לתביעה.

הטענה העיקרית של החברה, היא שמנהלי העיזבון התרשלו כלפיה בכך שלא הציבו שמירה באולם הנטוש הנמצא בסומך למוסך, וכתוצאה מכך פרצו אלמונים אל המוסך, דרך האולם, ונגרם נזק.

44. אין בידי לקבל טענה זו.

אכן ידוע, כי מנהלי עיזבון חבים בחובת זהירות כלפי יורשים וצדדים שלישיים, והם עשויים לחוב כלפיהם ככל ותופר על ידם חובת זהירות, ובפרט כאשר מדובר במנהלי עיזבון שהינם עורכי דין במקצועם. (ראה לעניין זה ע"א 2625/02 נחום, עו"ד נ' דורנבאום פ"ד נח (3) 385).

כידוע, "מספר יסודות מרכיבים את עוולת הרשלנות: יסוד האשם, הנבחן על פי קיומה של חובת זהירות של המזיק ביחס לניזוק, אשר נחלקת לשני היבטים – חובת זהירות "מושגית" וחובת זהירות "קונקרטית"; אם נמצא כי אכן קיימת חובת זהירות כאמור, יושלם יסוד האשם אם יימצא כי חובת הזהירות הופרה, כלומר המזיק סטה מסטנדרט הרשלנות המוטל עליו ונהג בצורה בלתי סבירה (לרבות מחדל); יסודותיה הנוספים של עוולת הרשלנות הינם יסוד הנזק וקיומו של קשר סיבתי, קרי השאלה האם הפרת חובת הזהירות היא שגרמה לנזק" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982), ע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה (4.1.09). (להלן: "פרשת עטיה").

45. לא עלה בידי החברה להוכיח את כלל יסודותיה של עוולת הרשלנות.

אמנם נראה כי מנהלי העיזבון חבים בחובת זהירות מושגית, אולם לדעתי כשלה החברה בהוכחת הפרת חובת הזהירות הקונקרטית, והקשר הסיבתי, עובדתי ומשפטי, בין הפרת החובה לבין נזק.

לא הוכח בפניי כי הפריצות אל המוסך אירעו עקב כך שלא הוצבה שמירה על האולם, מה גם שלא הוכח שהפריצות למוסך נעשו מתוך האולם.

באשר לאירוע הפריצה הראשון מיום 8.6.08, לא הובאו ראיות לכך שהמוסך נפרץ מתוך האולם, כנטען.

46. מהראיות התברר כי הפריצה למוסך נעשתה דווקא מחוץ למוסך, תוך ניפוץ זכוכית הויטרינה, וכך עולה בנקל מעיון בתמונות שצורפו לחוות דעתו של השמאי וחוקר הביטוח מר יוסי שניידרמן (להלן: "השמאי") שגם העיד בפניי. (ראה מוצגים נ/1 ו- נ/2).

השמאי נשאל בעניין זה והשיב: "ש. הראה לך חברי את תמונות הויטרינות השבורות. על סמך התמונות אתה יכול לומר לנו אם הויטרינה נשברה מבחוץ או מבפנים? ת. מבחוץ פנימה. יש 2 שמשות (אלה הן תמונות מס' 10 ו-11) שרואים מבפנים החוצה וחלק כולן בפנים, רואים את הזכוכית מונחות מחוץ לויטרינה והשאר בפנים. חלק מהשמשות עפו פנימה". (ראה פרוטוקול 23.10 עמ' 21 שורות 27-31).

מדובר בעדות של עד אובייקטיבי ואין סיבה שלא לקבל את עמדתו.

47. נוסף לכך, התרשמתי כי עדותו של עובד המוסך מחמוד אשתיה, לא הייתה עקבית וניתן היה להבין גם מדבריו כי הפריצה הראשונה למוסך התבצעה תוך ניפוץ חלון הויטרינה ולאו דווקא מתוך האולם: "ש. שברו את הויטרינה הראשית, נכון? ת. כן. ש. שהולכת מהכביש הראשי לתוך המוסך? ת. כן." (ראה דבריו בפרוטוקול 27.4.15 עמ' 37 שורות 16-19). התרשמתי כי דבריו לפיהם הפריצה ארעה מתוך האולם אינם מבוססים ונטענו בעלמא.

כמו כן, דבריו של מוני בעדותו באשר לנסיבות אופן הפריצה הראשונה, עומדים בסתירה לקביעת השמאי בחוות דעתו, אשר עמדתו היא שמקובלת עלי כאמור. (ראה פרוטוקול 27.4 עמ' 44 שורות 9-10).

48. גם לגבי אירוע הפריצה השני מיום 26.1.09 לא הובאו ראיות לכך שהפריצה נעשתה דרך האולם. חוות הדעת השמאית שנערכה ע"י מר שמואל לוי (להלן: "שמואל לוי"), שמאי ממשרדו של מר עמית גלקין, (ראה מוצג נ/6), אינה מעידה, או תומכת בהכרח במסקנה כי הפריצה למוסך נעשתה מתוך שטח האולם. (ראה גם דבריו של שמואל לוי בעדותו מיום 27.4.15 בעמ' 39-40).

49. סבורני כי יש באמור לעיל כדי למוטט את הטענה לרשלנותם של מנהלי העיזבון באי-הצבת שמירה על האולם, משלא הוכח כל קשר סיבתי בין הפריצות הנטענות לאי-הצבת השמירה.

50. מבלי לקבוע מסמרות, התרשמתי כי שטח המוסך חורג מגודל השטח שצוין בצוואה והוא משתרע על פני שטח גדול יותר, וכך גם עולה מחוות הדעת של שמואל לוי, (נ/6), אשר מצטרפת ליתר הראיות והעדויות מהן ניתן ללמוד כי החברה ומוני אחסנו בחלקים מהאולם, ציוד השייך למוסך ונראה כי לא בכדי רותכו ונסגרו הכניסות לאולם ע"י מוני. (ראה עדותו של מוני בעניין זה בפרוטוקול 27.4 עמ' 43 שורות 27-30).

מעדותו של מוני לא ניתן היה להבין, האם אכן המוסך וסביבתו אובטחו כראוי, (ראה דבריו בעדותו מיום 27.4 בעמ' 46 שורות 15-32 ועמ' 47 שורות 1-3) ומתקבל הרושם שמוני כשל באבטחת המוסך עצמו וביתר השטחים בהם נעשה שימוש לצרכי המוסך.

51. מכל האמור יש להסיק כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי (שזה האחרון נבחן לפי מבחן הצפיות, הסיכון והשכל הישר) בין הפרת חובת הזהירות המוטלת על מנהלי העיזבון לבין הנזק שנגרם, ואין להטיל על מנהלי העיזבון אחריות בנסיבות אלו. מעבר לנדרש, סבורני, כי דין התביעה להידחות מטעמים של "ריחוק הנזק".

אין לומר כי הנזק נגרם באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבעים שכנגד. (ראה הוראת סעיף 76 (1) לפק' הנזיקין [נוסח חדש]).

52. משזו הכרעתי לא מצאתי להתייחס ליתר טענות ההגנה, ובפרט לטענת מנהלי העיזבון בדבר תשלום תגמולי ביטוח לחברה כפיצוי בגין הפריצות, אסתפק בהדגשת הכלל שאין נפרעים פעמיים (ר' סעיף 77 לפקודת הנזיקין).

בהינתן כל האמור, גם דין התביעה שכנגד להידחות.

53. בנסיבות, ולאור התוצאה אליה הגעתי, כל צד ישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, ב' אלול תשע"ו, 05 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.