1. על-פי הנטען בכתב האישום המתוקן, ביום 25.10.2009 או במועד סמוך נמצא על ידי פקחים מטעם המאשימה כי בוצעו באחריות הנאשמים עבודות ושימושים כדלקמן במקרקעין הידועים כמגרש 5/2 בחלקה 5 בגוש 13988 ביישוב יסוד המעלה: בנייה ושימוש בחנייה מקונסטרוקציית פלדה בשטח של כ-30 מ"ר ומחסן מפח בשטח של כ-12 מ"ר (להלן: העבודות והשימושים). נטען כי העבודות והשימושים טעונים קבלת היתר בניה כדין מאת הועדה המקומית, אלא שהנאשמים ביצעו את העבודות והשימושים ללא היתר שכזה. מכאן הואשמו הנאשמים בעבירות לפי סעיפים 145(א)(2) ו-(3) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 ולפי תקנה 1(1) לתקנות התכנון והבניה (עבודות ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967.

2. ביום 24.5.2011 קבעה כבוד השופטת א' דחלה-שרקאוי את התיק להוכחות נוכח הגשת כפירה מפורטת מטעם הנאשמים. בדיון ביום 18.11.2012 טען הסנגור עו"ד ר' יאיר, אשר החליף סנגור קודם, כי הנאשם 2 הינו עורך דין וביקש שהות על מנת לקבל את עמדת הפרקליטות בענין האפשרות לסיים את ההליכים מבלי שהנאשם 2 יצטרך לשאת באשמה. ביום 14.1.2013 הודיעה המאשימה כי לא ניתן אישור למחיקת הנאשם 2 וכי ההליכים יתנהלו כסדרם.

3. בפתח דיון ההוכחות בפני ביום 22.5.2014 טען הסנגור בענין האפשרות להגיש בקשה לעיכוב הליכים עקב היותו של הנאשם 2 עורך דין. הסנגור טען כי במשך זמן רב לא היה למאשימה תובע, והדבר הביא לכך שרק בלילה שלפני דיון ההוכחות אישרה המאשימה כי המבנים מושא כתב האישום המתוקן הוסרו. נטען, כי לא ניתן להגיש בקשה בעלת סיכויים לעיכוב הליכים בהעדר אישור מצד המאשימה שהבניה הוסרה. דחיתי את הטענה. קבעתי כי לכל המאוחר בחודש נובמבר 2012 העלו הנאשמים את הטענה בענין בחינת אפשרות לסיים את ההליכים נגד הנאשם 2 ללא צורך לנהל הוכחות, וכי כבר ביום 14.1.2013 נודע כי הבקשה למחוק את הנאשם מכתב האישום נדחתה. עמדתי על כך שמועדו של דיון ההוכחות נקבע לפני כ-6 חודשים. קבעתי כי גם בהעדר תובע למאשימה, יכול היה הסנגור לשלוח בקשה לעיכוב הליכים כשנה וחצי לפני הדיון, כאשר נודע על דחיית הבקשה להסרת הנאשם 2 מכתב אישום, וזאת בצירוף ראיות מטעם הנאשמים להסרת המבנים. למצער יכול היה הסנגור לעשות כן כ-6 חודשים לפני הדיון, עת נקבע המועד לדיון ההוכחות הנוכחי, חלף הימנעות מכל הפעולות הללו והעלאת נושא עיכוב הליכים בפתח דיון ההוכחות. קבעתי כי קיום דיון ההוכחות ממילא אינו סותם את הגולל על הגשת בקשה לעיכוב הליכים: קבעתי כי הראיות יישמעו וכי תינתן שהות לפנייה בבקשה לעיכוב ביצוע. בסוף דיון ההוכחות – הודיע הסנגור כי הוא מוותר על בקשה לעיכוב הליכים.

4. המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר כי המבנים מושא כתב האישום נבנו (ת/1, ת/2, ת/3, רישומי עדת התביעה על ת/4, ת/5, ת/6, ת/8, ת/9 ע' 1), ועל כך לא היתה מחלוקת. המאשימה אף הוכיחה מעבר לספק סביר שהמבנים נבנו ללא היתר. העדר היתר בניה הוא בגדר יסוד שלילי בעבירת בניה (או שימוש) ללא היתר, ודי במידה זעירה של הוכחה כדי לבסס עמידה בנטל השכנוע לגבי אותו יסוד (ראו למשל תו"ב 6008-04-09 ועדה מקומית לתכנון מורדות הכרמל נ' קסלסי, פס' 10 (19.5.2011)). "... די בדרך כלל בכך, שהנאשם לא הציג היתר – או לא טען לקיומו כאשר נתבקש לעשות כן – בעת שהוחשד בכך שאין בידו ההיתר הדרוש, כדי שהתביעה תצא ידי חובת הראיה בהקשר זה; ובאם לא תובא ראיה נוספת לסתור – תהפוך זו לראיה מספקת לביסוס הרשעה" (יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי (מהדורה משולבת ומעודכנת 2009) 1708; ראו והשוו ע"פ (נצ') 1432/03 עוואדה לבניין בע"מ נ' מע"מ נצרת, פ"ד תשס"ג(2) 817, 825 (2004); רע"פ 7863/04 עוואוודה לבנין בע"מ נ' מדינת ישראל (27.9.2004); מ"ח 7122/04 עווואוודה לבנין בע"מ נ' למדינת ישראל, פס' 4 (15.12.2004)). בענייננו, לא זו בלבד שהנאשמים לא הציגו היתר בניה למבנים; הם מודים שאין להם היתר למבנים. כאשר נשאלה הנאשמת בגביית עדותה בפני המאשימה האם מאן דהו אמר לנאשמים שאין היתר בניה למחסן ולחניה, הנאשמת לא טענה שיש היתר, אלא השיבה בין היתר "אנחנו מעוניינים להכשיר את הבניה הנ"ל" (ת/8 ע' 21; ראו גם את עדותה של הנאשמת פרוטוקול 22.5.2014 ע' 22 ש' 19-20 ועדותו של הנאשם, שם, ע' 27 ש' 14-16, לפיה למחסן לא ניתן לקבל היתר ולפיה (לטענתו) אין צורך בהיתר בניה לסוכת החניה; ראו גם ע' 29 ש' 11-12).

אחריות הנאשמת

5. הנאשמת הודתה שהנאשמים התגוררו במקרקעין כשוכרים החל מחודש יולי 2003 ובשנת 2008 הפכו לבעליהם (פרוטוקול 22.5.2014 ע' 20). כן הודתה הנאשמת כי היא בנתה את המחסן בשנת 2003 בעת שהנאשמים היו שוכרים וכי היא בנתה גם את הקונסטרוקציה לחניה "לא זוכרת לומר באיזה שנה[,] יכול להיות שזה היה קצת יותר מאוחר" (ע' 21 ש' 7-18). הנאשמת אף הודתה כי השימוש במבנים נעשה במשך כ-3 שנים (ע' 23 ש' 7-8). כן הודתה כי השתמשה במחסן, כמחסן לאחסנת ספרים לעסקה (פרוטוקול 22.5.2014 ע' 21 ש' 9; ראו גם עדות הנאשם בענין זה, ע' 27 ש' 6). בענין השימוש בחניה, הודה הנאשם בעדותו כי כל מי שהגיע לבית השתמש בחניה (פרוטוקול 22.5.2014 ע' 30 ש' 5-6; לענין זיהוי קונסטרוקציית החניה כחניית הפסיפלורה ראו שם, ע' 21 ש' 17-18), ומכאן שהנאשם אף הפליל את הנאשמת בשימוש בקונסטרוקציית החניה.

אחריות הנאשם

6. הנאשם הודה כאמור לעיל בשימוש בקונסטרוקציה. בענין הבנייה של שני הרכיבים מושא כתב האישום ובענין השימוש במחסן: על-פי הוראות סעיף 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, אם בוצעה עבודה או נעשה שימוש במקרקעין בנסיבות ובדרך שיש בהם עבירה לפי סעיף 204 לאותו חוק, ניתן להאשים בין היתר את הבעלים במשותף והמשתמש במקרקעין. מדובר כיום, עם חקיקת סעיף 22 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בעבירה מסוג אחריות קפידה, והחריג לאחריות הקפידה קם עם הוכחת שני תנאים מצטברים: שהעבירה נעברה שלא בידיעת הנאשם (סעיף 208(ב)(1) לחוק התכנון והבניה) ושהוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות חוק התכנון והבניה והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבודה הנדונה (סעיף 208(ב)(2)). הנטל להוכיח את החריג – רובץ על כתפי הנאשם (ראו ע"פ (חי') 1037/06 לב נ' ועדה לתכנון ובניה שומרון (28.3.2007)). עם הודאת הנאשמת בבניית המחסן והקונסטרוקציה ובשימוש במחסן, הוכחו היסודות לאחריות הקפידה של הנאשם שהיה שוכר ולאחר מכן גם בעלים במשותף עם הנאשמת, אלא אם יוכח החריג לאחריות זו.

הנאשם לא הוכיח אי-ידיעה

7. הנאשם ביקש להוכיח באמצעות עדות אשתו הנאשמת ועדותו שלו בדיון ההוכחות כי לא ידע על בניית המחסן והחניה מראש, אלא רק לאחר שנבנו. כפי שכבר צוין, הנאשמת העידה בבית המשפט כי היא זו אשר הזמינה את בניית המחסן לצורך העסק שלה (הנאשמת הציגה חשבונית לבניית מחסן לספרים לכבוד "ספיר הוצאות לאור" – נ/3) ואת קונסטרוקציית החניה. הנאשם העיד כי הצבת המחסן לא היתה בידיעתו, אלא מרגע שכבר הוצב (ע' 28 ש' 5-8). הוא העיד כי באותה תקופה הוא התגורר בבית יחד עם אשתו, אך "[]אנחנו לא מנהלים את החיים של האישה – היא רוצה ועושה דברים" (שם, ע' 27 ש' 7—8). בא כוח המאשימה צודק בטענתו לפיה גרסת הנאשמת בבית המשפט, לפיה רק היא ולא הנאשם היתה מעורבת בהזמנת בניית המחסן וקונסטרוקציית החניה, היא גרסה כבושה. בגביית עדותה לפני הגשת כתב האישום, העידה הנאשמת כדלקמן:

"ש. האם אתם בניתם את המחסן והחניה?

ת. כאשר חתמנו חוזה שכירות עם אהרון סלומון חלק מההסכם היה שניתן לבנות את המחסן והחניה. הוא הסכים ועל סמך זה אנחנו בנינו" (ת/8 ע' 1).

הנאשמת הסבירה בחקירתה הנגדית בבית המשפט את כבישת הגרסה לפיה היא לבד ידעה על הבניה, בכך ש"כיוון שהיא [המפקחת] שאלה אותי ברבים אני עניתי לה ברבים. העסק הוא שלי ובעלי לא מתעסק בו. אני הייתי צריכה את המחסן ושאלתי את סלומון אם ניתן לשים שם מחסן. את המחסן הזה הזמנתי ואחרי שעה הוא היה מחסן אנו לא מדברים על בניה אנו מדברים על מחסן של 12 מ"ר אז תקח את הדברים כמו שהם" (ע' 22 ש' 1-4). אני דוחה את הסברה של הנאשמת. בגביית עדותה בפני הוועדה לא הסתפקה הנאשמת בתשובת "כן" או "לא" לשאלה שהוצגה לה בלשון רבים, אלא היא העידה "אנחנו בנינו". זאת ועוד: מתשובתה המצוטטת לעיל לשאלת המפקחת עולה בבירור שההחלטה להציב את המחסן וקונסטרוקציית החניה לא היתה החלטה ספונטנית של הנאשמת, אלא מעשה מתוכנן אשר אף הוסדר במסגרת הסכם השכירות שמכוחו שכרו הנאשמים שניהם את המקרקעין (ולא נעלמו מעיני גרסותיהם המאוחרות של הנאשמים בבית המשפט, לפיה הסכמתו של מר סלומון היתה הסכמה בעל פה מול הנאשמת בלבד (פרוטוקול 22.5.2014 ע' 21 ש' 11; ע' 28 ש' 12)). מתשובתה הנזכרת עולה כי גם הנאשם חתם על הסכם השכירות ("כאשר חתמנו חוזה השכירות עם אהרון סלומון"). הנטל בדבר אי-ידיעה רובץ על הנאשם והוא לא טען שהוא לא היה חתום יחד עם הנאשמת על הסכם השכירות וממילא לא הציג בבית המשפט הסכם שכירות המצביע על כך שרק הנאשמת חתמה עליו. גם מבלי להתחשב בכך שככלל בני זוג אשר שוכרים בית חותמים שניהם על הסכם השכירות, חיזוק לתשובת הנאשמת לפיה גם הנאשם חתום על הסכם השכירות מצאתי בכך שלא מדובר בענייננו בבני זוג אשר באופן עקבי מתקשרים לצורך מגוריהם באמצעות האישה בלבד: עת נקנה הבית, נרשם הנאשם יחד עם הנאשמת כבעלים (ראו נסח מרשם המקרקעין ת/9; כפי שהעידה הנאשמת בבית המשפט, "גרתם כשוכרים עד איזה תאריך? ת. ב-2008 רכשנו את הבית"). חזקה על הנאשם כי קרא והבין את תוכן הסכם השכירות שעליו חתם. גרסתה המקורית של הנאשמת בפני הוועדה היתה גרסה ברורה המפלילה את הנאשם, לפיה ענין בניית המחסן והחניה היה חלק מהסכם השכירות שעליו חתמו הנאשם והנאשמת, ולפיה הנאשם והנאשמת בנו מבנים אלה, ויש לדחות את גרסתה הכבושה שהועלתה לראשונה בבית המשפט. בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף שבעדותו בבית המשפט התייחס הנאשם עצמו, יותר מפעם אחת, למחסן כמחסן "שלי" (פרוטוקול 22.5.2014 ע' 26 ש' 12-13). נוכח האמור לעיל, אני קובע כי הנאשם לא הרים את הנטל הרובץ על כפתיו להוכיח את אי ידיעתו מראש על בניית המבנים מושא כתב האישום. די באי-קיום תנאי זה מבין שני התנאים המצטברים לחריג לאחריות קפידה, כדי לקבוע כי לא התקיים החריג והנאשם נושא באחריות פלילית בגין העבירות.

8. למרות שדי באי קיום התנאי הנזכר לעיל, אוסיף כי הנאשם גם לא הרים את הנטל להוכיח את התנאי השני לקיום החריג, בענין נקיטה בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות חוק התכנון והבניה והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבודה הנדונה. הנאשם העיד כאמור כי ידע על בניית המחסן סמוך לאחר בנייתו. הנאשם פנה למידע להיתר בשנת 2007 (ת/10). בירורי הנאשם העלו כי לא ניתן לקבל היתר בניה למחסן, אך הוא לא פעל נמרצות להריסתו. זאת, לא רק עד לאחר הגשת כתב האישום בשנת 2009 כשלוש שנים לאחר בניית המחסן, אלא עד לאחר שהנאשמים החליפו סנגור ועו"ד יאיר קיבל עליו את הייצוג בשנת 2012: "ש. אחרי שהבנת שלא מקבלים היתר מה עשיתם? ת. למען האמת לא הרבה. היה דיון שנדחה ועוד דיון שנדחה ובשלב מסויים שפניתי לעורך דין יאיר הוא אמר לי כדי להגיע למשפט צריך להגיע כשזה איננו אז הורדנו" (פרוטוקול 22.5.2014 ע' 27 ש' 23-24). הנאשם היה שוכר במשותף ובהמשך בעלים במשותף של המקרקעין יחד עם הנאשמת, וגם בהנחה שהמחסן היה בשימושה של הנאשמת בלבד, העובדה שהזכות בקשר למקרקעין לא היתה רק שלו אלא שלו ושל אשתו יחד, אינה ממאנת את חובתו לפעול להריסת הבניה הבלתי חוקית. הנאשם העיד כי הוא אף לא המליץ לנאשמת להסיר את הבניה (פרוטוקול 22.5.2014 ע' 28 ש' 17-18).

9. המסקנה היא שבנוסף לאחריותו של הנאשם בשימושו בקונסטרוקציית החניה מכוח הודאתו, חלה על הנאשם אחריות קפידה בגין בניית שני המבנים ובגין שימוש במחסן במשך כשלוש שנים.

10. הצדדים השקיעו מאמצים רבים במסגרת ההוכחות והסיכומים בשאלה אם הנאשם ידע או לא ידע על גביית עדותה של הנאשמת על ידי המאשימה לפני הגשת כתב האישום ואם הנאשם הוזמן או לא הוזמן לגביית עדות לפני הגשת כתב האישום. המאשימה הגישה אישור משלוח דואר רשום ל"אדוה ורונן ספיר" (ת/7) וכן אישור מסירה שגם עליו מופיעים שני השמות בפרטי הממוען (ת/15). המפקחת העידה כי בעת הרלוונטית, כאשר היו מוזמנים שני בני זוג לגביית עדות, שני המכתבים הנפרדים עבור כל אחד מהם היו מוכנסים למעטפה אחת (פרוטוקול 22.5.2014 ע' 18 ש' 4-5). העתק המכתב שנותר בתיק הוועדה הוא מכתב ל"ספיר רונן", הנאשם. אולם, גם אם אניח שמה שאירע הוא שהמכתב לנאשם נותר בתיק הוועדה והמכתב היחיד שהוכנס למעטפה היה המכתב לנאשמת, די בכך שהמעטפה היתה ממוענת לשני הנאשמים כדי להזהיר את הנאשם בדבר סיכון שיוגש נגדו כתב אישום; ועל כך שהמעטפה היתה ממוענת לשני הנאשמים מעידים האישור הנזכר על משלוח דואר רשום ואישור המסירה – שעל שניהם רשומים שמותיהם של שני בני הזוג. חתימת הנאשמת על אישור המסירה היתה בבחינת המצאה כדין גם לידי הנאשם: הנאשמים העידו כי הנאשם עבד באותה תקופה במרכז וכי הגיע לבית בשבתות, וברי כי בנסיבות אלה הנאשמת היתה בבחינת אדם המתגורר עם הנאשם לצרכי המצאה אליו. אוסיף, כי מדובר למעשה בטענת הגנה מן הצדק, לגביה הנטל רובץ על הנאשם, אלא שהנאשם לא הגיש את המעטפה (שאין מחלוקת שהגיעה למקרקעין), וממילא לא הוכיח באמצעות המעטפה כי שמו לא התנוסס עליה יחד עם שמה של הנאשמת. הנאשם גם הודה בעדותו כי ידע לפני גביית עדות אשתו שהיא מתעתדת להתייצב לגביית העדות (פרוטוקול יום 22.5.2014 ע' 27 ש' 10). בנסיבות אלה, לו רצה הנאשם לבוא בדברים עם המאשימה לפני הגשת כתב האישום, הוא יכול היה להגיע למשרדיה גם אם לא נקבע מועד לפגישה עמו, ומשבחר שלא לעשות כן, אין לו אלא להלין על עצמו (ראו והשוו: רע"פ 5629/13 פלאח נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה – עיריית מגדל העמק, פס' 8 (15.10.2013)).

לא הוכחה אכיפה בררנית

11. אני דוחה את טענת ההגנה מן הצדק (אכיפה הבררנית) שהעלה הסנגור. על מנת להביא לביטול כתב אישום מפאת אכיפה בררנית לא די להצביע על אכיפה חלקית או אף אכיפה מדגמית (בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש-עיריית באר שבע, פ"ד נג(3) 289, 304-305 (1999); ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 814 (2005); ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור, פס' 60 (4.9.2007); בר"ם 7515/07 גלינה בר בע"מ נ' ראש עיריית תל אביב-יפו, פס' 10 (5.9.2007)); על כתפי הנאשם רובץ הנטל להניח תשתית עובדתית שיש בה כדי להוכיח שהמאשימה פעלה מתוך מניעים זרים (ענין לימור, שם). הנאשמים הציגו תמונות, לרבות תמונה אווירית, בה נראים מבנים אשר לטענתם נבנו שלא כדין (נ/1, נ/2). כן טענו הם כי המפקחת צילמה את המחסן במקרקעין שלהם מעמדת צילום הסמוכה ממש למחסן בלתי חוקי במקרקעי השכן. אף טענו הם כי השכן הוא אלוף משנה אשר התלונן עליהם (ע' 26 ש' 21-22). הנאשמים לא הביאו כל ראיה לאי-חוקיות המבנים האחרים שעליהם הצביעו או להעדר אכיפה בעניינם. אולם, אף אם היו עושים כן, לאור ההלכה עליה עמדתי לעיל, בכך שהשכונה רוויה במבנים בלתי חוקיים שכלפיהם אין אכיפה אין כשלעצמו כדי להוכיח טענת אכיפה בררנית, בהעדר הוכחת מניעים זרים אצל המאשימה. "גם אם הרשות אכפה נגד המבקש בלבד ולא אכפה נגד שכניו, בכך אין די על מנת להוכיח אכיפה בררנית" (בב"נ (צפת) 26673-01-14 חמדון נ' ועדה מקומית לתכנון מרום הגליל (25.2.2014)). גם אם אניח שהמפקחת צילמה את מחסן הנאשמים מעמדה שליד מחסן השכנים אשר נבנה שלא כדין, אין בכך כדי להוסיף או לגרוע. כפי שהעידה המפקחת, על מנת לבחון אם בניה היא כדין אם לאו, היא צריכה להיות מצוידת בשטח בהיתר הרלוונטי לאותם מקרקעין (פרוטוקול 22.5.2014 ע' 17 ש' 13-15), אלא שהיא הגיעה באותו ביקור על מנת לבחון את הבניה אצל הנאשמים, לא את הבניה אצל השכן. טענה בעלמא לפיה השכן שהתלונן הוא אלוף משנה, ללא הבאת ראיות לענין שיקולים זרים אצל המאשימה, רחוקה מלהוות התשתית העובדתית הנדרשת על מנת להוכיח אכיפה בררנית.

12. סוף דבר: אני מרשיע את הנאשמים בעבירות לפי סעיפים 145(א)(2) ו-(3) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 ולפי תקנה 1(1) לתקנות התכנון והבניה (עבודות ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967.

ניתנה היום, י"ח כסלו תשע"ה , 10 דצמבר 2014, במעמד הצדדים