גזר דין

הנאשמים הורשעו בהכרעת דין מיום 10.12.2014 בעבירות לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 ולפי תקנה 1(1) לתקנות התכנון והבניה (עבודות ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967, בגין בניית חנייה מקונסטרוקציית פלדה בשטח של כ-30 מ"ר ומחסן מפח בשטח של כ-12 מ"ר, וכן בגין שימוש בהם.

סימן א'1 לפרק ו'1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 (ס"ח 101)) מבנה את שיקול דעתו של בית המשפט בבואו לגזור דין.

1. מתחם העונש ההולם

א. הערך החברתי הנפגע

דיני התכנון והבניה נועדו, בין היתר, לשמר את איכות החיים של הציבור, על מנת שלצד הבנוי יהיו ערכי נוף, על מנת שהבנוי עצמו יהיה אסתטי ועל מנת שלצד העסקים יהיו אזורי מגורים שקטים שבהם נעים לחיות ("איננו מדברים עוד כבעבר – אך בשימושי קרקע למיניהם, אלא בתפיסה סביבתית כוללת של חברה, של כלכלה ושל איכות חיים בעיר ובכפר" (בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה, עמותה רשומה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, (28.7.1996)). דיני התכנון והבניה נועדים לשמור על הבטיחות (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, בעמ' 649). עבירות של תכנון ובניה פוגעות בעיקרון שלטון החוק (ר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פ"ד לח (1) 494, 500 (1984)). "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבנייה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש..." (ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל נ' אבו ניר, פ"ד מא(4) 29, 31 (1987)). עבירות בתחום התכנון והבניה הפכו לתופעה עבריינית שהיא בגדר "מכת מדינה", תופעה שיש למגרה (רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה- "אונו", פ"ד נו (3) 49, 59 (2002)).

ב. מידת הפגיעה בערך החברתי הנפגע

בענייננו מדובר בפגיעה מתונה יחסית בערך החברתי הנפגע – הנאשמת בנתה בבית מגורי הנאשמים מחסן בהיקף של כ-12 מ"ר וכן סככה לחניה בהיקף של כ-30 מ"ר; הנאשם, שהיה בעל זכויות בקשר למקרקעין יחד עם הנאשמת, לא מנע את הבניה. שני הנאשמים השתמשו בסככה לחניה. הנאשמת השתמשה בבניין והנאשם – כך נקבע בהכרעת הדין – נושא באחריות קפידה בגין שימוש זה. בתקנות התכנון והבנייה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר), התשע"ד-2014, אשר מאפשרות לבנות כיום, בין היתר ובתנאים המפורטים בהן, מחסן או מצללה ללא היתר בניה, אין כדי לאיין את איסור שבעבירה מקום שתנאים אלה (לרבות הודעה מראש לוועדה המקומית לתכנון ולבניה) לא התקיימו; ואין בתקנות אלה כדי לרכך את הפגיעה בשלטון החוק בענייננו, שכן העבירה בוצעה לפני שתקנות אלה הותקנו; אך יש בתקנות אלה כדי להצביע על מתינות הפגיעה בתכליות דיני התכנון והבניה מבניית מחסן ומצללה ושימוש בהם ללא היתר.

ג. מדיניות הענישה

מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות על דיני התכנון והבניה מצויה במגמת הרתעה והחמרה, בשל כך שעבירות הבניה ללא היתר הפכו לחזון נפרץ. נוכח המגוון הרחב של מידות אשם ומידות נזק בעבירות תכנון ובניה, קיים קושי באיתור מדיניות הענישה הנוהגת (ראו תו"ב 47071-10-10 (שלום רמלה) מדינת ישראל - ועדה מקומית לתכנון ובניה שוהם נ' צוקרמן, פס' 63 (2.1.2014) (להלן: ענין צוקרמן). עיון בפסיקה מעלה מדיניות ענישה כדלקמן:

א. כאשר מדובר בבנייה בלתי חוקית בהיקף של עד 100 מ"ר ובדרגת אשם בינונית, מדיניות הענישה הנוהגת היא קנס הנע בין 3,000- 15,000 ₪ לכל נאשם (ראו ענין צוקרמן). בענייננו מתקיים נתון המצביע על דרגת אשם בינונית – הנאשמים המשיכו בשימוש בבנייה במשך כ-3 שנים, ורק עם מינוי סנגורם הנוכחי בשנת 2012 ראו לנכון לבצע את ההריסה.

ב. ת"פ (ב"י) 2180/12 מדינת ישראל עירית בת-ים נ' מאור (24.11.2013) : בגזר דין בענין בנייה שלא כדין של תוספת צנרת, פתיחת חלון ובניית מקלחת במקום המיועד לסלון – נקבע כי מדיניות הענישה מתבטאת בקנס הנע בין מספר אלפי שקלים ועד 10,000 ₪.

ג. בענין צוקרמן נקבע כי כאשר מדובר בבניה בלתי חוקית בהיקף של 101 מ"ר עד 500 מ"ר ודרגת אשם נמוכה, מדיניות הענישה הנוהגת היא קנס הנע בין 9,000 - 50,000 ₪.

ד. המאשימה הפנתה ל-חע"פ (ב"ש) 1335/08 הוועדה לתכנון ובניה רמת נגב נ' צמח (29.6.2011) בו הושתו על כל אחד משני הנאשמים קנס בסך 12,500 ₪; אולם שם דובר בתוספת למבנה מגורים, ואילו בענייננו מדובר במחסן וסככה לחניה.

ה. כן הפנתה המאשימה ל-תו"ב (צפת) הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "אצבע הגליל" נ' חן (2.9.2014), בו הושת על כל אחד משני בני זוג שנאשמו שם קנס בסך 5,500 ₪ בגין הצבת מבנה יביל בהיקף 40 מ"ר (מדובר היה בקנס מוסכם במסגרת הסדר טיעון).

ד. הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה

1. תכנון מוקדם – המאשימה לא טענה כי הנאשמים תכננו בכוונת מכוון לבנות דווקא ללא היתר.

2. חלקו היחסי של הנאשם ומידת השפעתו של אחר עליו – הנאשמת היא זו אשר הזמינה את בניית שני המבנים. הנאשם השתמש בפועל רק באחד מהם (בסככה) ונושא באחריות קפידה בלבד בגין השימוש בשני (במחסן).

3. הנזק הצפוי מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

4. הנזק שנגרם מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

5. הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה – הנאשמים לא טענו בענין זה.

6. יכולתו של הנאשם להבין – הנאשמים לא טענו בענין זה.

7. יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה – הנאשמים לא טענו בענין זה.

8. מצוקה נפשית עקב התעללות על ידי נפגע העבירה – לא רלוונטית.

9. קרבה לסייג לאחריות – הנאשמים לא טענו בענין זה.

10. אכזריות, אלימות והתעללות – לא מתעוררות.

11. ניצול לרעה של כוחו של הנאשם, של מעמדו או של יחסיו – לא מתעורר.

12. מצבו הכלכלי של הנאשם (לענין קנס) – הנאשמים לא טענו בענין זה.

ה. מתחם העונש ההולם: אני קובע כי מתחם העונש ההולם מתבטא, בענין רכיב הקנס, בקנס הנע בין 3,000 ₪ לבין 10,000 ₪.

2. גזירת העונש של הנאשם:

א. הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה

1. פגיעת העונש בנאשם – הנאשמים לא טענו בענין זה במסגרת הטיעונים לעונש.

2. פגיעת העונש במשפחת הנאשם – הנאשמים לא טענו בענין זה.

3. נזק שנגרם לנאשם מביצוע העבירה ומההרשעה – אין נתונים.

4. נטילת אחריות ומאמצים לחזרה למוטב – הנאשמים לא נטלו אחריות, אלא כפרו וניהלו הוכחות.

5. מאמצים לתיקון תוצאות העבירה – הנאשמים הרסו את הבניה, אך זאת רק לאחר כ-3 שנים מהגשת כתב האישום.

6. שיתוף הפעולה של הנאשם (שיקול לקולא) – הנאשמים לא שיתפו פעולה.

7. התנהגות חיובית – הנאשמים לא טענו בענין זה.

8. נסיבות חיים קשות – הנאשמים לא טענו בענין זה.

9. התנהגות רשויות אכיפת החוק – הנאשמים טענו כי המאשימה הגישה את כתב האישום רק לאחר חלוף כשלוש שנים ממועד גילוי העבירה. לא מצאתי בתקופה זו שיקול לקולא; נהפוך הוא – הנאשמת מסרה עדות בשנת 2006 אך בכל זאת בחרה להמשיך להשתמש בבניה מושא כתב האישום (והנאשם המשיך להשתמש בסככה) במשך שלוש השנים הללו ואף לאחר מכן.

10. חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה – ראו לעיל. העבירות החלו אמנם בשנת 2006, אך הנאשמים הרסו את הבניה מושא כתב האישום אך לפני כשנתיים.

11. עבר פלילי או העדרו – לא נטען כי לנאשמים עבר פלילי.

ב. שיקום; הגנה על שלום הציבור; הרתעת היחיד; הרתעת הציבור – אין נתונים שיש בהם כדי להצדיק חריגה ממתחם הענישה הולם במקרה זה.

ג. נסיבות נוספות – אין נתונים.

לאור כל האמור, ותוך התחשבות שהבדלים בין הנסיבות בקשר לנאשמים כמפורט לעיל ובכך שמדובר באחריותם בקשר לאותם 2 רכיבי בניה באותם מקרקעין, אני משית על הנאשמים עונשים כדלקמן:

הנאשמת

1. קנס בסך 4,000 ₪ או 30 ימי מאסר תחתיו.

2. הנאשמת תחתום על התחייבות בסך 6,000 ₪ להימנע מביצוע עבירה לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 למשך שנתיים. אם לא תחתום על ההתחייבות תוך 7 ימים, תיאסר למשך 30 יום.

הנאשם

1. קנס בסך 2,500 ₪ או 20 ימי מאסר תחתיו.

2. הנאשם יחתום על התחייבות בסך 6,000 ₪ להימנע מביצוע עבירה לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 למשך שנתיים. אם לא יחתום על ההתחייבות תוך 7 ימים, ייאסר למשך 30 יום.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת תוך 45 יום מהיום.

היום, כ"ח שבט התשע"ה (17 בפברואר 2015).