צד ג' הכשרה חברה לביטוח בע"מ ח.פ. 520042177

ע"י בא כוחו עו"ד שאדי אלמאדי

רקע

1. בפני תביעה לתשלום פיצויים, בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת עבודה מיום 19.1.09, שארעה לו עת עמד על פיגום וביצע עבודות חיתוך בטון, אז נפגע מקורת בטון שנפלה עליו והפילה אותו ארצה (להלן: "התאונה").

התובע, יליד 1.8.1951 הועסק כפועל בניין שכיר, אצל הנתבעת 1, חברה לעבודות בניה (להלן: "המעביד"). התאונה ארעה בשטחה של הנתבעת 3, חברה לאמצעי מיגון (להלן: "פלסן"), אשר הזמינה את עבודות הבנייה מהמעביד.

המעביד שלח הודעת צד ג' כנגד חברת הביטוח הכשרת הישוב (להלן: "הכשרת הישוב"), אשר ביטחה אותו, לטענתו, במועדים הרלוונטיים לתאונה, בפוליסת ביטוח עבודות קבלניות, ובכלל זה כיסוי בגין חבות מעבידים ו/או אחריות כלפי צד ג'. (להלן: "הפוליסה").

2. כתב התביעה תוקן פעמיים. התביעה הוגשה במקור כנגד המעביד והכשרת הישוב בלבד (כנתבעים 1 ו-2). בהמשך תוקנה התביעה כך שהכשרת הישוב נמחקה ונוספה פלסן כנתבעת 2. התביעה תוקנה פעם שנייה, ונוסף, כנתבע מס' 2 אליאס מנסור, הבעלים של הנתבעת 1, ופלסן צוינה כנתבעת 3.

ביום 11.4.14 ניתן פסק דין חלקי (מתוקן), במסגרתו נמחקה התביעה כנגד הנתבע 2, מחמת חוסר מעש, והתביעה נותרה נגד המעביד ופלסן.

3. כתוצאה מהתאונה נפגע התובע בעיקר בראשו, והודגמו, בין היתר, שבר טמפורלי משמאל, קונטוזיה טמפורלית ודימום תת עכבישי.

התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ולתובע נקבעה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 19% (ראה דוח ועדה רפואית לעררים במל"ל מיום 12.4.10, צורף לתצהיר התובע- ת/1).

4. התובע הגיש את חוות דעתו של ד"ר סמרי וליד, מומחה נוירולוגי (להלן: ד"ר סמרי"), שהעריך תחילה כי עקב התאונה, נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 15%. בהמשך ולאחר שנקבעה הנכות במל"ל, ולאחר בדיקה חוזרת מיום 11.2.12, קבע ד"ר סמרי לתובע נכות נוספת בשיעור של 19% (10% בגין הפרעה בדיבור ו-10% בגין סחרחורות ואי יציבות). כך שלמעשה העמיד את הנכות המשוקללת של התובע על שיעור של 31%.

5. מטעם פלסן הוגשה חוות דעתה של המומחית הנוירולוגית ד"ר בלה גרוס (להלן: ד"ר גרוס"), אשר לדידה, עקב התאונה נותרה לתובע נכות נוירולוגית צמיתה בשיעור של 10%.

6. לאור הפערים בין חוות דעת המומחים מטעם הצדדים, מונה מטעם ביהמ"ש ד"ר חנא רואשדה, מומחה נוירולוגי, והלה קבע בחוות דעתו כי עקב התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 15%.

המומחים לא נחקרו על חוות דעתם, ונראה כי הצדדים היו תמימי דעים באשר לקביעות המומחה מטעם ביהמ"ש.

ראיות בעלי דין

7. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, וכן את תצהירו של בנו סאמר ח'אדרה (להלן: "סאמר").

8. מטעם המעביד, לא הוגשו תצהירי עדות ראשית במועד. בהחלטתי מיום 20.5.15, קבעתי כי המעביד מנוע מלהביא ראיותיו, למעט ראיות בכתב שהוגשו בהסכמה. בדיון מיום 8.6.15, שב ב"כ המעביד וביקש להביא לעדות עד רלוונטי מטעמו, אולם לא מצאתי לשנות מהחלטתי הקודמת בעניין זה. המעביד הגיש אסופת מסמכים המתייחסת לתוקפו של הכיסוי הביטוחי מכוח הפוליסה (ראה נ/1).

9. מטעם פלסן, הוגש תצהירו של מר דוד רזיאל (להלן: "רזיאל"), אשר עבד בפלסן בזמנים הרלוונטיים לתאונה, כאחראי על ענף הבינוי והתשתיות. (נ/4).

מטעם הכשרת הישוב, הוגש תצהירו של מר ראמי חאתם (להלן: "ראמי") (נ/5), אשר טען כי היה עד ראיה לתאונה. כמו כן הוגשו מסמכים נוספים (נ/2 ו- נ/3- הודעות בנוגע לביטול הפוליסה).

כל המצהירים נחקרו.

10. הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות, הן בשאלת גובה הנזק והן בשאלת הכיסוי הביטוחי.

תמצית טענות הצדדים

11. התובע רואה בנתבעים כאחראים לנזקיו וטוען כי נטל ההוכחה רובץ לפתחם, עת הוא מפנה בין היתר להוראות סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").

לטענת התובע, הנתבעים התרשלו כלפיו והפרו חובות חקוקות, כמפורט בכתב התביעה המתוקן.

עוד נטען, כי המעביד חב חובת זהירות כלפי עובדיו, ובכללם התובע. חובת הזהירות חלה גם על פלסן כבעלת המקרקעין שבשטחה בוצעו עבודות הבנייה.

בסיכומיו הוסיף התובע וטען, כי אין לזקוף לחובתו אשם תורם, וכי נכותו התפקודית עקב התאונה הינה בשיעור של 40%; על כן יש לפצותו בסך כולל של 1,518,000 ₪.

12. לטענת המעביד, אין במעשיו משום התרשלות. לתובע ניתנה הדרכה וננקטו על ידי המעביד צעדי בטיחות כנדרש, מה גם שטענות התובע לא הוכחו. לחלופין, התאונה נגרמה באשמו התורם והבלעדי של התובע. עוד טען המעביד בסיכומיו, כי פלסן היא שהייתה האחראית על בטיחות העובדים, ואף שכרה חברת פיקוח לשם כך. בשאלת הנזק הצטרף המעביד לטענות פלסן בסיכומיה.

13. מנגד טוענת פלסן, כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על המעביד בהיותו הקבלן הראשי, אשר לא דאג שהעבודה תבוצע כהלכה, ו/או על התובע, אשר באשמו הבלעדי נגרמה התאונה. בעוד פלסן, כמזמינת העבודה, פטורה מכל אחריות כלפי התובע.

השליטה והפיקוח הועברו מפלסן לידי המעביד, ואין להשית עליה אחריות, שכן אינה בקיאה

בתחום הבניה, וניהול עבודות הבניה נותרו בידי המעביד. בהקשר זה מפנה לסעיף 15 לפקודת הנזיקין.

14. באשר להתקשרות עם חברת הפיקוח, טוענת פלסן כי מדובר בחברה חיצונית, אשר בחרה את המעביד ופיקחה עליו, ואין קשר לפלסן כמזמינת העבודה. ככל והתובע מעלה טענות בנוגע לחברת הפיקוח, הרי שהיה עליו לצרפה לתביעה.

15. באשר לנכות התפקודית נטען, כי לא נותרה לתובע נכות עקב התאונה.

נסיבות התאונה

16. בכתב התביעה המתוקן, כמו גם בכתבי התביעה שקדמו לו, מסר התובע את גרסתו העובדתית באשר לאופן התרחשות התאונה, לפיה: "ביום 19.1.09 נפצע ונחבל התובע במהלך עבודתו אצל הנתבעת מס' 1 באתר עבודה ע"ש plasan בכרמיאל שכן בהיותו עומד על הפיגום ותוך כדי חיתוך חלק מהבטון, פתאום חלק מהבטון נפל עליו וכתוצאה מכך נפל ארצה".

בתצהיר עדותו הראשית חזר התובע על גרסתו הנ"ל.

17. בעדותו בפניי נשאל התובע באשר לאופן קרות התאונה והשיב:

"... אני עליתי על הפיגום בגובה של רכב משאית, התחלתי לשבור בקורה, היה לי קונגו ודיסק חשמלי. תוך כדי עבודה חתיכת בטון נתקע (צ"ל "ניתקה"- ס"י) ופגעה בי, בראש שלי ובגוף שלי, זעזעה אותי וגרמה לי תזוזה בפיגום. אז נפלתי ארצה ומאז אני לא זכרתי מה קרה איתי, כי התעוררתי רק למחרת". (פרוטוקול 7.12.14 עמ' 7 ש' 25-28).

בהמשך עדותו תיאר התובע:

"ש. איך בדיוק קיבלת את המכה הזו? ת. אני עמדתי על הפיגום בגובה, תוך כדי שהייתי עובד, לפעמים עם הקונגו ולפעמים עם הדיסק, חתיכת בטון נפלה, ונתנה לי מכה (העד מצביע בשתי ידיו על חזהו), ואז נפלתי ומאז אני לא יודע מה קרה איתי. באותו רגע איבדתי גם את הזיכרון. ש. אז הבטון נתן לך מכה בחזה? ת. את זה אני לא יודע כי הכאב הרגשתי בראש. רק בראש". (עמ' 12 ש' 7-11).

18. אומר כבר עתה, ובשים לב למכלול הנסיבות, כי עדותו של התובע באשר לנסיבות קרות

התאונה מהימנה ואמינה בעיני. איני מוצא סתירות בעדותו, ובוודאי לא כאלו מהותיות המשליכות על אמינותו.

הוכח בפניי, כי עובר לקרות התאונה, התובע אכן עסק בביצוע עבודות של ניסור וחיתוך בטון בעומדו על פיגום, והוא אף ידע להשיב באופן פרטני, על שאלות שנשאל בחקירתו, בנוגע לאופן ביצוע העבודה, ביום התאונה:

"ש. מה היה האורך של הקורה. ת. הייתה ארוכה. יותר מ 3 מטר.

ש. כמה הספקת להרוס מהקורה עד שקרתה התאונה?

ת. בערך מטר. כאשר חלקי בטון התחילו ליפול, אני לא זוכר איך הגוש בטון הזה נפל ופגע בי. זו הייתה קורה בין שני עמודים אבל מתחתיה היו בלוקים . הרסנו קודם את הבלוקים ואחר כך הגענו לקורה". (עמ' 14 ש' 27-32, ראה גם המשך עדותו בעמ' 15).

תיאוריו של התובע, בחקירתו, באשר לעבודת ההריסה אותן נדרש לבצע עובר לתאונה, מתיישבים בהכרח עם גרסתו, באשר לאופן קרות התאונה.

19. מכלל הראיות בתיק נמצאו חיזוקים למכביר, לגרסתו של התובע.

לתמיכה בעדותו הביא התובע לעדות את בנו סאמר, שעבד עימו בעת התאונה, והיה עד ראייה ישיר לה. גם מעדות סאמר נלמד בבירור כי עובר לקרות התאונה, עסק התובע בעבודות הריסת קורת בטון עת עמד על פיגום.

סאמר תיאר את התאונה כך: "ת. ...הייתי למטה, התחיל לעבוד בקונגו ודיסק, פתאום הקורה זזה, נתן לו מכה בראש והוא נפל מהפיגום". (עמ' 18 ש' 28-30).

ועוד: "ת. מה שאני זוכר, באותו רגע היה עם דיסק ופתאום, הוא חתך ברזל ופתאום הקורה עפה עליו". (עמ' 19 ש' 4).

לשאלות ב"כ הכשרת הישוב, השיב סאמר ביתר פירוט, ותיאר את אופן קרות התאונה כך: "ש. כמה אבא הספיק להרוס עד שקרתה התאונה? ת. הוא התחיל לחתוך בברזל של הקורה, כאשר חתך את מוט הברזל האחרון, קיבל את המכה. ש. מה פגע באבא. ת. הקורה. הבטון. ש. הקורה זזה? ת. הקורה זזה, היא על פיגום נייד, והוא נפל, אחרי שחטף מכה בראש, נפל מהפיגום. איבד הכרה. הזמנתי אמבולנס. ש. הקורה נשארה במקום? ת. לא. לא נשארה. נשארה בצד השני, היא ירדה, לצד השני. התחלנו לחתוך משני צדדים. יש 4 ברזלים מפה ו-4 מפה. חתכנו צד אחד והקורה נפלה. נשארה תלויה על הצד השני. ש. תלויה באוויר, לא נפלה על הרצפה. ת. כן". (עמ' 19 ש' 23-32).

20. בניגוד לטענת הנתבעת 2 בסעיף 15 לסיכומיה, אינני רואה כל מקום לפסול את עדותו של סאמר. הגם שסאמר נכח במהלך מסירת עדות התובע, שעה שזה תיאר את אופן קרות התאונה עד אשר הוצא מאולם ביהמ"ש (ראה עמ' 10 לפרוטוקול 7.12 ש' 9-16), עודני נותן אימון רב בעדותו, כפי התרשמותי.

21. באשר לעדותו של ראמי (שהעיד מטעם הכשרת הישוב), אתאר בקצרה את השתלשלות העניינים הרלוונטית אליו.

עדותו של ראמי הייתה אמורה להישמע כחלק מפרשת התביעה, אולם בשני המועדים שנקבעו לשמיעת הראיות (7.12.14 ו- 20.5.15 ), נמסר מפי ב"כ התובע כי ראמי לא יכל להתייצב. בנסיבות, ומאחר שלא הוגש תצהיר עדות ראשית של ראמי, כנדרש, ולא בוצעה הזמנת עד כדין, קבעתי ביום 20.5.15 כי תמה שמיעת הראיות מטעם התובע.

בהמשך, ולקראת מועד דיון ההוכחות האחרון, הוגש מטעם הכשרת היישוב, "ומטעמי זהירות", תצהיר עדות ראשית מטעמו של ראמי, בו פירט את גרסתו באשר לאופן קרות התאונה: "באותו יום ראיתי שמר חיאדרה עמד על הפיגום בתוך מפעל "פלסאן" בכרמיאל, והחל לשבור קורה מבטון באמצעות הדיסק והקונגו ואז חלק מהבטון העף פגע בו ונפל ארצה" (סעיף 2 לתצהירו, הטעויות במקור- ס.י).

22. בחקירתו, התברר כי ראמי לא היה עד ישיר לעצם התרחשות התאונה, וכי הגיע מיד לאחר נפילת התובע מהפיגום: "ש. בכל מקרה, אז אתה לא עמדת ליד מוחמד? ת. אני מה שאני זוכר ששמעתי את הבום שקיבל כאילו. באתי בדיוק, ראיתי אותו נופל. ש. את הבום שמעת אחרי שהוא נפל ואז הגעת? ת. לא, בזמן שהוא קיבל את המכה. ש. ממה הוא קיבל מכה? ת. מגוש בטון. ש. אבל לא ראית את זה בעיניים שלך. רק שמעת. ת. כן". (עמ' 28 ש' 14-21).

ועוד: "ש. אם ככה, כל מה שכתבת בס' 2 שראית איך נפצע, ושעמד על הפיגום ושהתחיל לשבור קורה, ואיך חלק מהבטון עף ופגע בו, כל זה זה משהו שלא ראית בעיניים, נכון? ת. זה היינו עובדים בקורה הזו, אז זה משהו ברור שהקורה נפלה עליו, כי לא משהו משהו מהשמיים. ש. ראית אותו לפני הנפילה כשהוא על הפיגום? ת. כן היה על הפיגום. הלכתי להביא משהו. ש. מה עשה על הפיגום? ת. היה עובד, היה מפרק את הקורה. ש. את זה ראית בעיניים שלך? ת.כן. לא מפרק. עובד על הקונגו. ש. זה מה שראית ואח"כ כשבאת ראית אותו על הרצפה? ת. לא זוכר ממש את הרגעים האלה. ש. אם ככה, איך אתה כתבת בתצהיר שלך שראית בדיוק איך התאונה קרתה, איך חלק מהבטון עף ופגע בו ונפל, כשאתה עכשיו אומר שלא ראית את זה בכלל. ת. כך ראיתי כאילו, היה עובד על הפיגום". (ראה עמ' 29 ש' 9-23).

עם זאת, יש בעדותו של ראמי משום חיזוק לגרסת התובע. אמנם, מתברר שראמי לא ראה את עצם הנפילה, אך כתיאורו, הוא ראה את התובע עם "הקונגו" עובד על הפיגום, רגע קט לפני נפילתו; לאחר מכן שמע את רעש הנפילה ואולי גם את נפילת גוש הבטון, ומיד לאחר מכן ראה את התובע שרוע על הרצפה בקרבת הפיגום. תיאור זה, גם אם הוא נסיבתי, מחזק עד מאוד את גרסת התובע באשר לנסיבות התאונה.

23. לפיכך ובניגוד לטענת פלסן, אינני רואה בעדות התובע בנסיבות אלו, 'עדות יחידה" של בעל דין, שכן מלבד היותה אמינה בעיני, נמצא לעדות התובע סיוע רב, בכל חומר הראיות כפי שפורט ויפורט גם בהמשך.

כמו כן, יש לציין כי עדות התובע לא נסתרה ע"י ראיות ההגנה.

24. מעבר לכך, בחנתי את תיאוריו של התובע באשר לאופן קרות התאונה, כפי שעלו גם מהמסמכים שצורפו לתצהירו ת/1, ומצאתי כי אף הם תומכים בגרסתו.

כך למשל בטופס ב"ל 250 (נספח א' לת/1) מסר התובע כי: "קיבל מכה בראש ונפל מגובה 1.60".

בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה (נספח ג' לת/1), תוארו נסיבות התאונה כך: "העובד עסק בעבודת בנייה והריסות בעת ביצוע העובד (הכוונה בעת ביצוע העבודה -ס"י) הפיגום זז ונפל מגובה של 1.60 ס"מ נפגע בראש איבד הכרה לזמן קצר והתחיל להקיא דם".

יתרה מזאת, המעביד החתום על טופס התביעה למל"ל, אישר בהצהרתו (פרק י"ב לטופס הנ"ל) את נכונות הפרטים שנמסרו ע"י התובע, ללא כל הסתייגות.

גם בטופס בקשה לקביעת דרגת נכות ותשלום גמלת נכות מעבודה (נספח ד' לת/1), נמסרה גרסה העולה בקנה אחד עם גרסת התובע כאן: "בזמן שעמדתי על פיגום ונסרתי קורת ביטון בדיסק מיוחד הקורה זזה לכיוון שלי נתנה לי מכה חזקה בראש דבר שגרם לנפילתי מהפיגום בגובה של כ 1.60 ס"מ איבדתי הכרה והובהלתי לבית חולים".

25. בניגוד לטענות פלסן בסיכומיה, איני סבור כי נמסרו על ידי התובע גרסאות סותרות. אדרבה ואדרבה, גרסאות אלו תומכות בגרסת התובע, כפי שעולה מהתביעה ומעדותו כאן.

לכל היותר, בחלק מהמסמכים שצורפו לת/1 נמסרה גרסה חלקית, שאינה סותרת את גרסתו כאן. לעניין זה אומר כי העדר תיאור מדוקדק או אי-מתן גרסה מפורטת בחלק מן הראיות אינם מעידים בהכרח על חוסר אמינות, שינוי בגרסה, או על סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין.

התרשמתי כי התובע הינו אדם פשוט, שאינו מנסה להעצים את מימדי האירוע והנזק עקב התאונה, ולא הובאה כל ראיה שתטיל ספק בגרסת התובע.

אי לכך, הנני מקבל את גרסת התובע, וקובע כי הוא נפגע תוך כדי עבודתו בנסיבות כפי שתוארו על ידו בתביעה, וביתר פירוט בעדותו בפניי.

אחריות הנתבעות לקרות התאונה

26. בטרם אכנס לעובי הקורה, אזכיר מושכלות ראשונים.

על מנת לחייב נתבע בנזקי תובע, יש צורך להוכיח את רכיביה של עוולת הרשלנות המורכבת ממספר יסודות: "יסוד האשם, הנבחן על פי קיומה של חובת זהירות של המזיק ביחס לניזוק, אשר נחלקת לשני היבטים - חובת זהירות "מושגית" וחובת זהירות "קונקרטית"; אם נמצא כי אכן קיימת חובת זהירות כאמור, יושלם יסוד האשם אם יימצא כי חובת הזהירות הופרה, כלומר המזיק סטה מסטנדרט הרשלנות המוטל עליו ונהג בצורה בלתי סבירה (לרבות מחדל); יסודותיה הנוספים של עוולת הרשלנות הינם יסוד הנזק וקיומו של קשר סיבתי, קרי השאלה האם הפרת חובת הזהירות היא שגרמה לנזק" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982), (להלן: פס"ד ועקנין"), ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי, פ"ד נח (1) 17 (2003), (להלן: פס"ד סולל בונה"), ע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה (4.1.09) (להלן: פרשת עטיה").

(ההדגשות מכאן ואילך אינן במקור - ס"י).

לאורם של דברים אלו אעבור לבחון את אחריות הנתבעות.

אחריות המעביד כלפי התובע

27. כיום, אין עוד מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית של מעביד כלפי עובדו. ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229 (1993), (להלן: פס"ד שריזיאן").

לא אחת נפסק, כי מעביד חב בחובת זהירות מוגברת כלפי עובדיו ומוטלת עליו החובה

"להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך את העובד ולפקח על עבודתו באופן שלא תרבץ סכנה לפתחו של העובד". ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב (1) 415.

וביתר פירוט, יפים הדברים שנפסקו בעניין זה בע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו נ' יאסין (31.8.11) (להלן: "פס"ד קלינה"), לאמור:

"מעביד חב חובת זהירות מוגברת כלפי עובדיו (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 597 (1991); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 76 (2004) (להלן: עניין יצחק); ע"פ 478/73 פנקס נ' מדינת ישראל, פ"מ כז(2) 617, 622 (1973) (להלן: עניין פנקס); משה ויסמן חבות מעבידים 21 (מהדורה ראשונה, 2004) (להלן: ויסמן)). ביסוד הלכה זו ניצבת ההנחה שבידי המעביד נמצא הידע באשר לסיכונים מוחשיים ופוטנציאליים במקום העבודה, וכן היכולת הממשית למנוע את אותם סיכונים. לפיכך, בהשוואה לעובד, המעביד הוא "מונע הנזק הטוב והזול" (ויסמן, בעמ' 22, 29). הצדקה אפשרית נוספת להטלת חובת זהירות מוגברת על המעביד היא העובדה שעל מעבידים מוטלת אחריות מעין מוסרית להבטיח את שלום עובדיהם (שם, בעמ' 30), בשים לב ליחסי הקרבה שבין עובד למעביד, ובשים לב לפערי הידע בין שני הגורמים. אשר להיקפה של חובת הזהירות ביחסי עובד-מעביד, הרי שהיא מטילה על המעביד אחריות רחבה מזו המוטלת על אדם כלפי חברו בסיטואציות אחרות בהן קמה חובת זהירות"...

ועוד ראו בפס"ד קלינה:

"בניסיון לפרוט את גבולות חובת הזהירות בין מעביד לעובד, הוגדרה בפסיקה החובה דנן כחובה משולשת, הכוללת את הדרישה מן המעביד לדאוג לצוות עובדים מאומן; את הדרישה לספק לעובד חומרים ראויים לצורך ביצוע העבודה; וכן את הדרישה להנהיג שיטת עבודה מתאימה ולפקח באופן יעיל על דרך ביצוע העבודה." (ראה פס"ד קלינה לעיל).

יש לסייג ולומר כי אין מדובר באחריות מוחלטת המוטלת בגין כל סיכון וסיכון אשר נוצר במהלך העבודה. ראה: ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, 349 (להלן: "עניין סובחי").

לא בכדי הובאה הקדמה זו, אשר יוצקת תשתית איתנה, להטלת אחריות מוגברת על מעביד, המחויב לשמור ולהגן על בטחון עובדו.

לגופו של עניין, אבחן את אחריותו והתרשלותו של המעביד, בנסיבות אלו.

הפרת חובות חקוקות

28. תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח 1988 (להלן: תקנות הבטיחות") מטילות את האחריות לקיום הוראות הבטיחות ויישומן בשטח העבודה על "מבצע הבניה" כהגדרתו בתקנה 1 לתקנות הבטיחות: "קבלן ראשי או מזמין, המבצע את העבודה כולה או חלקה באמצעות עובדים שלו או באמצעות קבלנים העובדים עבורו".

"משעה שבעל נכס או מי שבעל הנכס ייפה את כוחו ("המזמין" בתקנות הבטיחות) הטיל את ביצוע הבניה על קבלן ראשי אחד, יראו בקבלן הראשי כמבצע הבניה ובהתאם, תעבור האחריות הנגזרת מכוח תואר זה לכתפיו (תקנה 6 לתקנות הבטיחות)". (ראה: ע"א 1062/15 והבי והבי נ' חאלד כמאל נזאל (10.5.16). (להלן: "פרשת והבי").

בהתאם לאמור, אין חולק כי המעביד כאן הוא "מבצע הבנייה", בהיותו הקבלן הראשי והיחיד שהיה אחראי על ביצוע העבודות בפלסן - מזמינת העבודה. (ראה תקנות 1, 2 ו-6 (א) לתקנות הבטיחות).

29. למבצע הבנייה, אם כן, תפקיד ייחודי, והוא הגורם בעל האחריות הכוללת לבטיחות באתר העבודה. על מבצע הבניה לקיים את הוראות הדינים הרלוונטיים באשר לבטיחות וכן למנוע סיכונים בטיחותיים. (ראה בהקשר דומה: פס"ד סולל בונה לעיל; ועוד על אחריותו של מבצע בנייה: בע"א 3479/06 הוארי הוארי נ' אלי ארבע ואח' ( 29.3.09), וגם בפרשת עטיה לעיל).

30. אכן נלמד מהראיות כי עובר לתחילת עבודתו, קיבל התובע הדרכה, באשר לאופן ביצוע עבודה בגובה וכך העיד בפניי: "ש. אתה לפני שהתחלת לעבוד קיבלת הדרכה איך לבצע עבודה בגובה? ת. כן. ש. מי דאג לזה שתקבל הדרכה, הקבלן, המעביד שלך? ת. מישהו מכאבול. ש. מטעם המעביד? ת. יכול להיות מטעם המעביד". (עמ' 8 ש' 19-24).

גם מהנספחים שצורפו לתצהירו של רזיאל, העד מטעם פלסן, (נ/4), נלמד כי לתובע נערכה הדרכה על עבודה בגובה, וכן הדרכה על עבודה כללית בבנייה. (ראה אישורי ההדרכה).

תחילה הכחיש התובע את חתימתו על אישורי ההדרכה (עמ' 8 ש' 25-29) אולם בהמשך, אישר כי קיבל הדרכה באומרו: "ש. קיבלת הדרכה? ת. נכון , זה מהאיש מכאבול. הציגו לנו סרטון וידאו ואמרו לנו. תצפו בסרטון. ש. והמעביד הסביר לכם איך לעבוד בגובה, נתן לכם ציוד כדי לעבוד בגובה? ת. כאשר מנצור היה מביא אותנו לשטח העבודה, היה אומר לנו, האיש הזה מה שאומר לכם תבצעו. הייתה לנו הדרכה, אפילו קיבלנו אישור, היינו בהדרכה בכאבול. הראו לנו סרטון וידאו. הם דיברו בעברית, 80% מהדברים לא הבנתי". (עמ' 9 ש' 4-9).

כלומר לתובע ניתנה הדרכה על עבודה בגובה, ואף ניתן להתרשם מדבריו של התובע כי הוא מנוסה בעבודה על פיגומים-(ר' עדות התובע בעמ' 12 ש' 15-32, עמ' 13 ש' 1-8).

31. אולם אין בכך כדי לפטור את המעביד, ודומה כי הנתבעות , ופלסן בפרט, חטאו למטרה אליה כיוונו. עבודה על פיגום בגובה 1.60 מר', אינה מוגדרת "עבודה בגובה". "עבודה בגובה הינה עבודה שבשלה עלול עובד ליפול לעומק העולה על 2 מטרים,.." כך מוגדר המונח "עבודה בגובה", בסעיף 1 לתקנון הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה, תשס"ז- 2007). משכך, אין רלוונטיות להדרכה שניתנה לתובע באשר לעבודה בגובה.

32. מעבר לכך יש להבחין בין ביצוע עבודות בנייה בגובה, לבין ביצוע עבודות הריסה בכלל ובגובה בפרט.

בתקנות הבטיחות יוחד פרק ספציפי, בו מפורטות הנחיות קונקרטיות, המתייחסות לאופן ביצוע עבודות הריסה, שזו למעשה העבודה שביצע התובע עובר לפגיעתו.

פרק י' בתקנות הבטיחות, מפרט את נהלי הבטיחות בהם יש לנקוט בביצוע עבודות הריסה, ובמסגרתו מוטלת אחריות על מבצע הבניה לדאוג לכך, שעבודות ההריסה יתבצעו תחת פיקוחו של מנהל עבודה בעל ניסיון של שנה אחת לפחות בהריסת מבנים. (תקנה 127). עוד נקבע כי הריסה של קיר מבטון, שגובהו עולה על 1.5 מ', צריכה להתבצע ע"י בונה מקצועי (כמשמעותו של מונח זה בתקנות הבטיחות- "..."בונה מקצועי" – מי שלאחר הגיעו לגיל שמונה עשרה עבד שלוש שנים לפחות באותו מקצוע בנין שבו הוא משמש בונה מקצועי"), כאשר יש לאבטח את כל חלקי המבנה המיועד להריסה מפני התמוטטות בלתי מבוקרת או מקרית, והבטחת שלומם של העוסקים במלאכת ההריסה. (תקנה 130).

יש לראות בחובות המפורטות בפרק י' לעיל, כמדד לרמת הזהירות הנדרשת מאדם סביר (ראה פרשת עטיה לעיל), ואין ספק כי המעביד חרג מרמת הזהירות המצופה ממנו, עת לא פעל ע"פ הוראות תקנות הבטיחות (פרק י'), והפר בהכרח את חובותיו כלפי התובע, אחת לאחת, כפי שיפורט.

33. ראשית, כפי שנסיבות התאונה הוכחו בפניי, עבודות ההריסה בוצעו מבלי להבטיח התמוטטות פתאומית של הקורה לאחר ניסור מוט הברזל "האחרון" שהחזיק את הקורה, בהינתן כי קודם לביצוע הניסור, הוסר קיר הבלוקים שהיה מתחת לקורה. מה גם לא הוכח כי העבודות בוצעו תחת פיקוח הנדסי נדרש.

אף התובע עצמו כשנשאל אודות אמצעי הזהירות שצריך היה לנקוט בהם כדי למנוע

התמוטטות הקורה, יכול היה בנקל להציע פתרונות אפשריים, (אף שאין זה מתפקידו) וכך הוא השיב לגופו של עניין: "ש. מה היית צריך לעשות כדי שהבטון הזה שזז ופגע בך שבגלל זה נפלת, כדי שלא יזוז ויפגע בך? ת. המנהל היהודי היה צריך להביא מזלג ולהרים אותו עד לגובה הקורה, כך שמה שנופל מהקורה צריך ליפול על הכף ולא עליי". (עמ' 13 ש' 5-8).

34. שנית, התובע לא עונה להגדרה של "בונה מקצועי" כפי תקנות הבטיחות, שכן לא הובא בדל ראיה לכך שעסק בעבודות הריסה בעברו המקצועי (ראה גם עדותו בעמ' 12 ש' 17-31).

35. נוסף לכך, נראה כי המעביד לא קיים גם את החובה למנות מנהל עבודה, לא נטען על ידו דבר בעניין זה ולא הובאה כל ראיה לכך.

החובה למנות מנהל עבודה מעוגנת בהוראת סעיף 2(א) לתקנות הבטיחות.

מעדויותיהם של התובע, סאמר וראמי התברר כי הנציג מטעם המעביד היה מר מאזן מנצור (להלן: "מאזן"), שהיה זה שהביא את הפועלים לעבודה, ובכך למעשה הסתכם תפקידו, וספק רב אם כוונת המעביד הייתה למנותו "כמנהל עבודה". ומכל מקום וגם אם אניח שכן, הרי שהוכח בפניי שמאזן לא היה נוכח באופן מתמיד באתר העבודה, כפי שהיה מצופה ממנו כמנהל עבודה.

כך תיאר התובע את יחסיו עם מאזן:

"ש. אתה אמרת שמי שנתן לך סידור עבודה, הוא רק הבן אדם היהודי?

ת. כן.

ש. יכול להיות שזה בגלל שאולי למנצור אין כיסוי ביטוחי ובגלל זה אתה אומר את זה?

ת. לא. אנחנו עבדנו תקופה עם מנצור ויש לו קבלות והכל. הוא היה מביא אותי לשטח, למפעל, והיה אומר לנו, "תבצעו מה שהאיש הזה מבקש". (עמ' 9 שורות 10-14).

36. מהעדויות התברר, כי מאזן כלל לא נכח באופן רציף באתר העבודה, ולעניין זה העיד התובע: "ת. כאשר מנצור היה מגיע לשטח ונותן לנו סידור עבודה, היה עוזב את השטח וכל היום לא היה במקום ואז אם היה לנו משהו, היינו פונים לאותו איש יהודי שהיה מפקח בשטח". (עמ' 9 ש' 31-32).

ועוד: "ש. כשמאזן מנצור היה נותן את סידור העבודה ונעלם מהשטח, היה משאיר מישהו

מטעמו שיראה מה קורה, שיפקח, שישמור עליכם, איזשהו נציג שלו? ת. היינו רק 3 פועלים. לא היה מישהו מטעמו שנשאר בשטח. אבל הוא היה אומר לנו שמה שהאחראי היהודי היה מבקש, צריך לבצע". (עמ'13 ש' 31-32 ועמ' 14 ש' 1-2).

37. עדות התובע מתיישבת עם עדות סאמר: "ש. מה שהיה נותן לכם את אופן ביצוע העבודה, זה המפקח? ת. היינו 3 פועלים, באים בבוקר, עם מאזן, ומאזן אומר לנו, יש בן אדם, מה שהוא רוצה, מפעל גדול, מה שהוא רוצה, תעבדו ומאזן הולך. הבן אדם הזה היה נותן לנו סידורים איפה לעבוד". (עמ' 16 ש' 19-22).

גם מעדותו של ראמי עלה כי מאזן בקושי נכח בשטח העבודה בפלסן והוא נהג ליתן להם הוראות בתחילת היום וללכת לדרכו. (עמ' 29 ש' 26-32, עמ' 30 ש' 1-6).

38. כאמור, עקב מחדלים בניהול התיק כאמור, מאזן לא הובא לעדות מטעם המעביד ולא נשמעה גרסתו.

אי לכך, ושעה שהנציג היחיד מטעם המעביד היה מאזן, (אין ראיה לכך שהיה מנהל עבודה אחר מטעם המעביד שיפקח על ביצוע העבודות), שאינו ממלא אחר הגדרת "מנהל עבודה", יש לקבוע כי המעביד לא מינה מנהל עבודה מטעמו, כנדרש בתקנות הבטיחות ובכך כשל.

39. מעבר לכך, ניכר כי לתובע לא סופקו אמצעי הגנה מתאימים ובפרט לסוג העבודה שבוצעה על ידו.

בהתאם, לתוספת לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) תשנ"ז 1997, היה על המעביד לספק לתובע, לכל הפחות, קסדת מגן, וגם חובה זו הופרה על ידו.

מדבריו של התובע, האמינים בעיני, נלמד כי לא סופקו לו אמצעי הגנה כלל, והתובע העיד בעניין זה כך:

"ש. אם אתה יש לך ניסיון ואתה יודע ועכשיו שאלתי אותך מה צריך לעשות ואמרת לי, אז למה לפני שחתכת את הקורה, לא אמרת, זה מסוכן, צריך להביא מזלג ומה שאמרת עכשיו?

ת. אף אחד לא היה מקשיב להוראות שלנו, זה לא עבודה על פי ההנחיות שלנו ועל פי רצוננו.

"ש. ביקשת ממישהו, אמרת למישהו שצריך לנהוג אחרת? ת. לפני שהתחלנו את העבודות בהריסה אמרנו למנהל היהודי שצריך להביא לנו מזלג, או משהו על הראש, קסדה, או לקשור אותנו, ואז אמר לנו "תעבדו ככה".

ש. אתה גם אמרת את זה למאזן מנצור? ת. הוא כבר לא היה.

ש. בהתחלת היום כשנתן לך סידור עבודה , וידעת שאתה צריך לעלות על פיגום, לפני שהלך ונעלם , אמרת לו, למה לא נתת לי קסדה וציוד?

ת. מאזן מנצור לא היה נותן לנו סידור לעבודה אחת. היה נותן לנו סידור לכל היום לכמה עבודות שצריך לבצע.

ש. האם אז כשנתן לך סידור ל-10 עבודות ואחת מהן הייתה פיגומים, כי עבדתם שם בגובה, והריסה, האם ביקשת ממנו ציוד?

ת. את העבודה הזו ביצענו באמצע היום. הוא נתן לנו את סידור העבודה והלך.

ש. לא ענית על השאלה. כשהוא נותן את סידור העבודה , הוא כולל עליה על פיגומים וגם הריסות נכון?

ת. נכון. הוא אמר לנו, "מה שצריך תבקשו מהיהודי" הוא בעצמו לא יכול להביא לנו דברים". (עמ' 13 ש' 13-30).

יש בקו חקירה זה משום ניסיון להפוך יוצרות.

אין זה מתפקידו של העובד לבקש אמצעי בטיחות או להציע שיטת עבודה כזו או אחרת, כדי למנוע את הסיכונים הכרוכים בביצוע אותה עבודה, זהו תפקידו המובהק של המעביד, או של בעל תפקיד אחראי אחר שבאתר הבניה. על המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולספק אמצעי מיגון וגם לכפות על העובדים להישמע להוראות הבטיחות.

התיאור דלעיל, מלמד כי המעביד נהג ברשלנות רבתי כלפי העובדים והפקיר אותם באתר הבנייה.

40. משאין ספק בקיומה של חובת זהירות מושגית כאמור, בבחינת קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, סבורני כי היה על המעביד לצפות, כי שליחת עובד לביצוע עבודות הריסה, ללא הכשרה מתאימה, העדר פיקוח ומתן אמצעי הגנה לסוג זה של עבודה, וכן ללא הנהגת שיטת עבודה בטוחה, עלולים לגרום להתמוטטות בלתי מבוקרת, ולפגיעה בעובדים. ובכך בהכרח התרשל המעביד כלפי התובע.

אשר על כן, יש לייחס למעביד אחריות לקרות התאונה ולתוצאותיה.

אחריות פלסן - מזמינת העבודה

41. ככלל, מזמין עבודה המתקשר בחוזה עם קבלן עצמאי לא יישא באחריות לעוולה שצמחה ממעשיו של הקבלן, זאת למעט במקרים חריגים המפורטים בסעיף 15 לפקודת הנזיקין. ראו למשל: ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592 (1982), (להלן: "פס"ד מפעלי קירור בצפון"), ע"א 1051/14 עדן בריאות טבע מרקט בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (30.8.15).

סעיף 15 לפקודת הנזיקין, קובע לאמור:

"לענין פקודה זו, העושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה; הוראה זו לא תחול באחת מאלה:

(1) הוא התרשל בבחירת בעל חוזהו;

(2) הוא התערב בעבודתו של בעל חוזהו באופן שגרם לפגיעה או לנזק;

(3) הוא הרשה או אישרר את המעשה שגרם לפגיעה או לנזק;

(4) הוא היה אחראי מכוח חיקוק לעשיית המעשה שביצועו מסר לקבלן עצמאי;

(5) הדבר שלעשייתו נעשה החוזה היה שלא כדין".

משמע, בהתקיים אחד מהחריגים הנ"ל, ישא מזמין העבודה, גם הוא, באחריות לאירוע נזיקין.

מצאתי כי בענייננו חלים החריגים שבסעיפים קטנים (2) ו-(3), ואנמק.

התערבות פלסן בעבודת המעביד ("בעל חוזהו")

42. לאור הראיות שהובאו לעיל, הוכח בפניי, כי פלסן התערבה באופן מובהק בעבודת המעביד, אם ע"י מתן הוראות עבודה לפועלים באמצעות מפקח מטעמה, ואם ע"י ביצוע פיקוח ישיר בעצמה.

בעניין זה העיד התובע:

"ש. נכון שההוראות בשטח לביצוע עבודות קיבלת מפלסן? ת. קיבלנו הוראות מפלסן ומאזן מנצור. מנצור הציג בפנינו מישהו יהודי מהמפעל ואמר שהוא מייצג את המפעל ומה שהוא אומר צריך לבצע...ש. אז אתם עשיתם את העבודות לפי הוראות אותו איש מפלסן, נכון? ת. מאה אחוז." (עמ' 7 ש' 3-9).

התובע השיב כי:

"ת. כאשר היינו מגיעים בבוקר, היהודי (המנהל מטעם פלסן- ס.י) היה פונה למאזן ואומר לו "אני רוצה לעשות כך וכך וכך". ואז אנחנו הפועלים היינו עוקבים אחרי מאזן מנצור והאחראי בשטח. כאשר מאזן היה עוזב את המקום, אותו איש היה מגיע ומפקח על העבודה ולפעמים דברים שלא היו מוצאים חן בעיניו היה מבקש מאיתנו לתקן או לבצע אחרת". (עמ' 9 ש' 18-21). (ראה גם דבריו בעמ' 9 ש' 31-32).

בהמשך עדותו, חזר התובע על גרסתו: "ש. למה המנהל של מנצור לא היה צריך לעשות את זה? רק המנהל היהודי היה צריך לעשות את זה? ת. כי מנצור כאשר היה נותן לנו סידור עבודה, היה עוזב ולא היינו רואים אותו. מי שהיה נשאר בשטח זה המנהל היהודי". (עמ' 13 ש' 11-12).

כך לאורך עדותו חזר התובע ואמר, שמאזן היה מביא את הפועלים, נותן סידור עבודה ועוזב, תוך שהוא מורה לפועלים להישמע להוראות "המנהל היהודי". (עמ' 13 ש' 31-32, עמ' 14 ש' 1-2).

43. הנני שב ומציין את האמון שאני נותן בעדות התובע, גם בהקשר זה. עדותו קוהרנטית, כנה ואמיתית, ומשקפת לדעתי את הלך הדברים וההתנהלות באתר העבודה. לא סביר בעיני, כי התובע "ימציא" סיפור על "מנהל יהודי" שנתן לפועלים הוראות עבודה.

גם סאמר היטיב לספר על אותו מנהל יהודי שנתן להם הוראות עבודה (עמ' 17 ש' 8-24), בעדותו השיב סאמר ואמר: "ת. אני כבר אמרתי 10 פעמים. הבן אדם הזה , מאזן, אמר לנו זה הבן אדם הזה הוא המנהל של המפעל, מה שהוא רוצה, תעשו. מאזן הלך ועוד פעם, המנהל הזה נתן לנו מה לעשות. פה לחתוך, להרחיב דלת, לעשות הריסות פה, ניקיון שם". (עמ' 17 ש' 29-31). סאמר היה עקבי בפרט זה, לאורך כל עדותו, ויש בכך כדי לחזק את גרסת התובע.

44. עדויותיהם של התובע וסאמר עולות בקנה אחד גם עם קביעתי לעיל, באשר לכך שלא מונה מנהל עבודה מטעם המעביד, ותפקידו של מאזן "כנציג המעביד" היה מינימלי וחסר משמעות (וכך התרשמתי מכלל העדויות ששיקפו לדעתי את המצב בשטח).

סבורני כי הפועלים אכן הונחו ע"י מאזן לפנות, בכל שאלה או בעיה, לאחראי אחר שהיה באתר, שכונה לא אחת במהלך העדויות, כ"מנהל היהודי".

45. אמנם, זהותו של אותו מנהל יהודי, אשר נתן הנחיות עבודה לפועלים, לא הובררה עד תום, אך המסקנה האפשרית היחידה בנסיבות הללו היא כי "המנהל היהודי" היה עובד פלסן או מי מטעמה.

עוד אציין כי במהלך עדותו של התובע הוא נשאל ע"י ב"כ פלסן: "ש. אני אומרת לך שלא בן אדם מפלסן, זה אולי מפקח חיצוני, אבל לא מישהו מפלסן? ת. אני לא יודע, אבל אמרו לנו מה שהאיש הזה אומר לכם, תבצעו". (עמ' 7 ש' 20-21).

שאלה זו מחזקת בהכרח את המסקנה כי היה גורם חיצוני למעביד שהנחה את העובדים. גם אם אין מדובר בעובד של פלסן, עדיין מדובר בשליח שלה, ופלסן חבה באחריות שילוחית.

46. פלסן הביאה מטעמה את העד רזיאל, מי שהיה בזמנים הרלוונטיים לתאונה, מרכז ענף הבנייה, ומאשר התקציבים בפלסן.

רזיאל, בעל השכלה בתחום הבנייה ובעל רישיון קבלן (עמ' 26 ש' 31-32), העיד כי היה מגיע מעת לעת לביקורים באתר הבנייה בפלסן:

"ש. כמה ימים בשבוע היית נוכח באתר? ת. לא היה לי משהו קבוע, הייתי מסתובב באתרים השונים של פלסן. ש. בערך, כל שבוע, כל חודש? ת. בערך לפחות פעם בשבוע". (עמ' 27 ש' 1-4). ועוד: ש. והיית מבקר פעם בשבוע או פעם בשבועיים ? ת. הייתי מבקר באופן מזדמן, פעם בשבועיים, פעם בשבוע והנציג שלי היה רפאל שהיה מבקר כמה שהיה צריך" (עמ' 32 ש' 27-28).

47. לדברי רזיאל, פלסן שכרה את שירותיה של חברת הפיקוח רפאל מנוף (להלן: "חברת הפיקוח"), וכך העיד בתצהירו: "הריני להצהיר כי טרם תחילת עבודות הקבלן באתר, "פלסן סאסא" התקשרה עם חברת פיקוח מקצועית בתחום הבנייה בשם "רפאל מנוף ניהול פרויקטים בע"מ וזו האחרונה בחרה את הקבלן על סמך ניסיונו ומקצועיותו, פיקחה על הקבלן ודאגה לקבל ממנו את כל המסמכים הדרושים".

בעדותו, טען רזיאל, כי חברת הפיקוח טיפלה עבורם בכל מה שקשור לעבודות הבנייה, ולדבריו חברת הפיקוח נשכרה לפקח על כל העבודה. רזיאל נשאל: "ש. אז אתם (הכוונה לפלסן- ס"י) שכרתם את רפאל על מנת לפקח על כל העבודה, נכון? ת. כן". (עמ' 29 ש' 28-29).

ועוד: "ש. אז אתה מאשר לי שאתה מי שצריך לפקח על העבודה הזו, הפרויקט נשוא התביעה, זו חברת רפאל? ת. נכון. (עמ' 30 24-26).

אולם בהמשך עדותו, ניסה רזיאל למזער את תפקידה של חברת הפיקוח, עת העיד כי הייתה אמורה לפקח רק על איכות וטיב העבודה ולא מעבר לכך. (עמ' 30 ש'31-32, עמ' 27 ש' 8 ועמ' 28 ש' 16-20).

48. הגדרת תפקידה ותחומי אחריותה של אותה חב' פיקוח ששירותיה נשכרו ע"י פלסן לוטה בערפל; ובית המשפט אינו נזקק אף להכריע בשאלה הזו משאין היא צד להליך.

לכך יש להוסיף, כי הסכם ההתקשרות בין פלסן לבין חברת הפיקוח, עליו חתם רזיאל (עמ' 29 ש' 27-17) לא הוצג ורזיאל אף "התחמק" ממתן הסבר על תוכנו ולו באופן כללי (עמ' 33 ש' 2-17). אי הגשת ההסכם פועלת בהכרח לרעת פלסן, שכן לא ניתן לדעת מה היה טיב ההתקשרות ביניהן ומה הוסכם באשר לאחריותה ולתפקידיה של חברת הפיקוח ומשכך הרי שפלסן וחברת הפיקוח שלובות זו בזו ויש לראותן כגוף אחד.

יתרה מכך אוסיף, כי מלבד העד רזיאל, לא הובאו עדים נוספים מטעם פלסן, לרבות נציג מחברת הפיקוח, שיוכלו לשפוך אור על מהות ההתקשרות .

49. השאלה האם אותו מנהל יהודי, היה עובד ישיר של פלסן או של חברת הפיקוח שנשכרה על ידה, אינה משנה בנסיבות אלו לעניין אחריותה של פלסן. חברת הפיקוח, שלא צורפה כצד להליך ע"י מי מהצדדים, (וגם עובדה זו אינה לטובת פלסן), אינה עומדת לבדה אלא היא בבחינת שלוחתה של פלסן, אשר נושאת באחריות כלפי התובע, מכוח אחריותה השילוחית למעשי חברת הפיקוח, ופלסן אינה יכולה לגלגל את האחריות על כתפיו של אחר.

גם רזיאל, מתוקף תפקידו, כנציג פלסן, היה מעורה בנעשה באתר הבנייה בדרך זו או אחרת, אם באמצעות קבלת דיווחים שוטפים אודות התקדמות העבודה ואישורה הסופי, ואם על ידי ביקוריו במקום לעיתים תכופות. (עמ' 30 ש' 5-14 וש' 19-21). לא השתכנעתי שמעורבות רזיאל בשטח הייתה מינורית, כפי שניסה להציג בעדותו. לא סביר בעיני כי רזיאל, שהיה המנהל האחראי על אגף הבינוי ואישור התקציבים בפלסן, לא היה מעורב בנעשה באתר הבנייה ובכלל זה פיקוח על אופן הביצוע, ומסקנה זו מתחזקת ביתר שאת שעה שתפקידה של חברת הפיקוח לא הובהר כהלכה.

50. לסיכום נקודה זו, הוכח בפני כי אותו "מנהל יהודי", שנכח באתר העבודות ונתן הוראות לתובע וליתר הפועלים, התערב באופן פעיל באופן ביצוע העבודה, שלא הוכתבה כאמור ע"י המעביד אלא ע"י פלסן או מי מטעמה, ומשכך הרי שהחריג הקבוע בסעיף 15(2) מתקיים.

פלסן הייתה זו שפיקחה על הנעשה באתר הבנייה, אם באמצעות אותו "מנהל יהודי", או באמצעות רזיאל, ואם באמצעות חברת הפיקוח. ואילו המעביד הביא את הפועלים לעבודה והזניח אותם לנפשם.

51. כמו כן, פלסן לא הציגה את הסכמי ההתקשרות בינה לבין המעביד, ולא ברור מה הוסכם ביניהם בסוגיית הפיקוח על עובדים או נהלי העבודה, או על "חלוקת תפקידים" בין המעביד לפלסן.

בעדותו אמר רזיאל כי מטעם פלסן היה ממונה בטיחות, בשם ראובן ואבי, אשר ביקר בשטח לא אחת (עמ' 33 ש' 18 ועד עמ' 34 ש'4), אותו ממונה לא הובא לעדות, על אף שלא הייתה מניעה להביאו. (עמ' 34, ש'17). מדובר בעד מהותי שיכל למסור פרטים קונקרטיים על אופן הבקרה והפיקוח באתר העבודה, וכן להבהיר את היקף מעורבותו במתן הוראות העבודה באתר. גם חסר ראייתי זה עומד בהכרח לרעת פלסן.

כל אלה, מאירים את פלסן באור שלילי, ואחריותה כלפי התובע ברורה היא.

סעיף 15 (3) לפקודת הנזיקין ורשלנות פלסן כלפי התובע

52. הנני סבור שהחריג הקבוע בסעיף 15 (3), מתקיים אף הוא.

בהחלט יש לומר כי פלסן, הרשתה, אמנם לא באופן מפורש אלא בהתנהגות, את

ביצוע עבודות ההריסה ללא אמצעי מגן, או מתן הדרכה ספציפית לעבודות הריסה. (ראה גם עדות התובע עמ' 13 ועמ' 14 ש' 1-2).

מהנספחים שצורפו לנ/4 (תצהיר רזיאל) עולה בבירור כי פלסן ידעה שהתובע קיבל הדרכה לעבודה בגובה אך זו בלבד, שכן אין ראיה ו/או תיעוד לכך שהתובע קיבל הדרכה או הכוונה שעניינה בביצוע עבודות הריסה, ואף נראה כי פלסן לא דרשה זאת כאחד מתנאי הסף לתחילת העבודות, ובכך למעשה אישרה את ההתנהלות הלקויה ועצמה את עיניה.

היה על פלסן לוודא מתן הוראות בטיחות ספציפיות לפועלים ביחס לביצוע עבודות הריסה, ובכלל זה מתן אמצעי מיגון מתאימים. היה מצופה מפלסן כי תדאג לביטחונו האישי של התובע, תוך הקפדה על כללי בטיחות, וביחד עם המעביד. כל זאת ולו מן הטעם כי פלסן נכחה בשטח העבודה באופן מתמיד, ולקחה על עצמה ניהול העבודה ומתן הוראות מקום שהמעביד נעדר.

53. כך או כך, גם החזקה במקרקעין יש בה כדי להטיל על פלסן חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם. (ראה: פס"ד ועקנין).

לא אחת נפסק כי הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה לסיכונים שנוצרו במקרקעין, כך שהמחזיק במקרקעין הוא בעל היכולת הטובה למנוע את הסיכונים ו/או לפעול להקטנתם. היה על פלסן לדעת כי על אדמתה מצויים אנשים שעלולים להיפגע. (ראה בהקשר זה: ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני (14.12.06) ו- ע"א 1167/11 פלוני נ' פלוני (18.11.13).

רשלנותה של פלסן הינה גם מתוקף היותה בעלת השליטה והפיקוח על המקרקעין בהם בוצעו העבודות, שכאמור נותרו בידיה ולא עברו למעביד או לחברת הפיקוח.

54. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, הרי שפלסן התרשלה, בין היתר, בכך שלא הקפידה על קיום הוראות הבטיחות באתר העבודה, ולרבות שימוש באמצעי מגן, וכן היה עליה לדאוג שהמעביד עצמו ימלא אחר הוראות הבטיחות הנדרשות ולו ע"י פניה אל מנהל העבודה מטעמו שאמור היה להיות באתר.

55. התמונה המצטיירת בפניי היא תמונה עגומה, ולצערי לא אחת אנו נתקלים במקרים בהם עובדים מופקרים באתרי בנייה, כפי שנוכחנו לראות גם במקרה דנן, עת אתר העבודה בפלסן, נותר למעשה ללא פיקוח ממשי, כאשר כל הגורמים המעורבים נמנעים מלקחת אחריות על אותם פועלים.

מכל המקובץ עולה שפלסן נושאת, אף היא, באחריות כלפי התובע.

אשם תורם

56. הלכה היא כי "במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו" (ראה: פס"ד מפעלי קירור בצפון, השופט ד' לוין, וגם: ע"א 5435/07 מוחמד אבו ליל נ' א.ע מהנדסים בע"מ (10.3.09). (להלן: "פס"ד אבו ליל").

רק מקום שנמצא שהעובד סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת, או כאשר אשמו התורם של העובד בולט וברור לעין, אז תוטל עליו אחריות בגין אשמו התורם. ראה: ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66 (2004) (להלן: "פס"ד יצחק"), פס"ד שריזיאן לעיל, ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז (27.12.2010);.

57. לא מצאתי כי בנסיבות יש להטיל על התובע אשם תורם.

התובע פעל לפי הוראות העבודה שניתנו לו, מה גם שלא ניתנה לו הדרכה באשר לאופן ביצוע עבודות ההריסה, אשר התבצעו כאמור ללא פיקוח הנדסי וללא נקיטת אמצעים למניעת התמוטטות וקריסה. עוד אוסיף כי לתובע לא סופקו אמצעי מגן אישיים בסיסיים, כדוגמת קסדה.

עינינו הרואות, המעביד הוא זה אשר יצר את הסיכון, לא פיקח כראוי על העבודה, הנהיג שיטת עבודה לקויה ואף ניתן לומר שלא הנהיג שיטת עבודה כלל, והתובע פעל בתוך דלת אמות הסיכון, מבלי להפעיל שיקול דעת עצמאי, שהיה בו כדי להשית עליו אשם תורם. יפים בהקשר זה הדברים שנאמרו בפסק הדין אבו ליל לעיל: "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה".

58. זאת ועוד, העובדה שהמעביד נמצא מפר חובה חקוקה מוסיפה משקל משלה לנטיית בית המשפט להחמיר עמו בדין, כאמור בע"א 453/72 ג'רבי (קטין) ואח' נ' רשות הגנים הלאומיים וערעור שכנגד פ"ד כח(1) 197בעמ' 199 מפי מ"מ הנשיא (זוסמן) כתוארו אז: "אמת נכון הדבר, לא בנקל ימצא בית-המשפט עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה של מעביד לקיום הבטיחות במפעל, אשם ברשלנות תורמת. הטלת חובות אלה על המעביד מיועדת להבטיח את העובד גם בפני רשלנותו הוא ולכן יקבע בית-המשפט רק מקרים נדירים שגם העובד אשם ברשלנות לתוצאה המזיקה". וגם: ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא (4) 524.

חלוקת האחריות

59. "הפסיקה בישראל מבחינה בין שלושה סוגים של מעוולים: מעוולים במשותף; מעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד, בלתי-ניתן לחלוקה; מעוולים בנפרד, אשר גרמו לנזקים נפרדים. שתי קבוצות המעוולים הראשונות – חייבות בנזק שגרמו, ביחד ולחוד, ואילו באשר לקבוצת המעוולים השלישית, ניתן להטיל על כל מזיק את הפיצוי שגרם בפועל" (ראו: סעיף 11 לפקודה; ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד(2) 89 (1990) (להלן "פרשת מלך"); פס"ד יצחק לעיל, וגם: ע"א 8500/06 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מ"י (27.8.12).

קרי, מקום בו לא ניתן להוכיח את חלקו של מי מן המזיקים בנזקו של הניזוק, ישאו המזיקים, יחד ולחוד, בנזק זה (ראה פרשת מלך לעיל).

ברי כי לא ניתן לקבוע חלקו של כל אחד מהמזיקים (הנתבעות 1 ו-3) בנזקיו של התובע, ומשכך יש לראות בהם כמעוולים במשותף החבים כלפיו ביחד ולחוד.

60. באשר לחלוקת האחריות בין הנתבעים לבין עצמם, הרי שזו "מסורה לשיקול דעתו של היושב בדין, הרואה את העדים, מתרשם מהם ומחומר הראיות וקובע את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם" (ע"א 267/58 לקריץ נ' שפיר [52], בעמ' 1253; ע"א 746/76 עזבון דוד עזרא נ' בן מויאל [53], בעמ' 542-541;; ע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל [54], בעמ' 219-218; ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ [55], בעמ' 362), פס"ד סולל בונה.

61. אמנם ברגיל נטיית הפסיקה היא לראות במעסיק הישיר, כמי שנושא בעיקר האחריות כלפי התובע, ביחס לחלקו של מזמין העבודה. אולם בעניינינו חלקה של פלסן עולה על חלקו של מזמין עבודה רגיל, מאחר ומעורבותה הייתה משמעותית עד כדי מתן הוראות עבודה פרטניות לאורך כל יום העבודה ומידי יום.

לפיכך, באשר לחלוקת האחריות בין הנתבעים לבין עצמם, ולאחר שבחנתי את מידת האשמה של כל אחד מהם, הנני רואה לחלק את האחריות בין שתי הנתבעות ביחס של 60%- 40% לחובת המעביד (הנתבעת 1).

הנזק

חומרת הפגיעה

62. כתוצאה מהתאונה נחבל התובע בראשו, סבל משבר טמפורלי, דימום תת עכבישי ואיבד הכרתו לזמן קצר.

מיד לאחר התאונה הובהל התובע לביה"ח רמב"ם, שם אושפז עד ליום 21.1.09.

זמן ממושך לאחר התאונה, היה התובע במעקב רפואי נוירולוגי, הן במסגרת מרפאות ביה"ח רמב"ם והן במסגרת מרפאה קהילתית.

התובע התלונן על כאבי ראש, סחרחורות והפרעות קוגניטיביות במיוחד בזיכרון. (ר' לדוגמא מסמך רפואי מיום 24.2.09, מרפאה נוירוכירורגית, ביה"ח רמב"ם, מצורף לתצהיר התובע ת/1).

עוד אציין כי תלונותיו של התובע באשר לכאבי הראש, סחרחורות וחסר שיווי משקל, תועדו ברישומים הרפואיים שצורפו לתצהירו, במסגרת המעקב הנוירולוגי. לפי התיעוד הרפואי תלונות התובע, נמשכו תקופה של כשנה מיום התאונה.

כאמור, התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה, לתובע שולמו דמי פגיעה למשך התקופה המקסימלית- 3 חודשים מיום התאונה, אחריה נקבעה לו נכות זמנית בשיעור של 20% מיום 1.4.09 עד 30.6.09, ולאחר מכן נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 19% החל מיום 1.7.09.

הנכות הרפואית והתפקודית

63. התובע הגיש מטעמו את חוות דעתו של ד"ר סמרי, נוירולוג, אשר קבע לתובע נכות משוקללת בשיעור של 31%, כאמור. מטעם פלסן הוגשה חוות דעתה של ד"ר גרוס, נוירולוגית, שקבעה כי עקב התאונה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10%.

מטעם ביהמ"ש מונה ד"ר רואשדה, נוירולוג, שקבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 15%.

64. עיון בחוות הדעת מטעם הצדדים מלמד כי שני המומחים סברו כי עקב התאונה נגרמה לתובע פגיעת ראש, וכך סבר גם המומחה מטעם ביהמ"ש ד"ר רואשדה, שקבע לאמור: " לאחר עיון בחוות דעת ד"ר סימרי וליד מתאריך 22.10.2009 והשלמתה בתאריך 11.2.2012, ועיון בחוות דעת פרופ' בלה גרוס מתאריך 13.3.2012 ובדיקת החולה על ידי ועיון בחומר הרפואי שהיה בידי כולנו בדיעה שהחולה נפגע בראש ונגרם לו נזק מוחי עם צלקת באיזור הטמפוראלי אשר גרם לתסמונת פוסט טראומטית אורגנית שמתבטאת בסחרחורת כאבי ראש הפרעות בזיכרון ובריכוז וקשיים בשתף הדיבור... ולפיכך אני רואה נכותו בעד תסמונת האורגנית הפוסט טראומטית בשיעור של 15% לפי סעיף ביטוח לאומי מותאם חריג 34ב2-34ב3".

65. אין צורך להכביר במילים על מעמדו המיוחד של המומחה מטעם ביהמ"ש, אשר מהווה את ידו הארוכה של ביהמ"ש, כמומחה נטרלי ואובייקטיבי, המאפשר לביהמ"ש לקבל חוות דעת ברורה מטעמו שלו בנושאים הטעונים מומחיות. (ראה: ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופ' הרישנו (28.11.07).

לפיכך, הנני מאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש, שאף עולה בקנה אחד עם מסקנותיהם של המומחים מטעם הצדדים, ומעמיד את נכותו הרפואית של התובע עקב התאונה בשיעור של 15%. יודגש כי מי מהמומחים לא נחקר על חוות דעתו. גם עיון בסיכומי הצדדים מלמד כי אין ביניהם מחלוקת של ממש, אודות שיעור הנכות הרפואית, והיא כקביעת המומחה מטעם בית המשפט.

66. באשר לגובה הנכות התפקודית, טען התובע כי יש להעמידה על שיעור של 40%, לעומת זאת טענו הנתבעים, כי לא נותרה לתובע נכות תפקודית עקב התאונה.

"הנכות התפקודית משקפת למעשה את שיעור הפגיעה ביכולת התפקוד של הניזוק כתוצאה מהנכות הרפואית שנקבעה לו. לרוב, שיעורן של שתי הנכויות – הרפואית והתפקודית – יהיה זהה. עם זאת, ניתן לקבוע כי שיעור הנכות התפקודית שונה מזו הרפואית אם בית המשפט השתכנע שקיים פער בין שיעור הנכות הרפואית שנקבעה לניזוק בגין נזק מסוים, לבין ההשפעה הצפויה של נזק זה על יכולתו התפקודית". ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי נב (3) 792.

67. לאחר בחינת מכלול הראיות, שוכנעתי כי לתובע נגרמה פגיעה תפקודית משמעותית עקב התאונה, ובעטיה הוא אינו יכול לתפקד כבעבר.

עקב הפגיעה, לא חזר התובע למסלול העבודה לאחר התאונה, וכך העיד: "ש. אחרי התאונה הזו, אתה חזרת לעבודה? ת. לא. לא יכול. עכשיו למשל אני עומד פה ויש לי רעידות, גם הזיכרון שלי נחלש. ש. אני אומרת לך שבמל"ל כתבו שאתה יכול לחזור לעבודה. ת. הם יכולים להבטיח לי אם אני אעבוד על גובה שלא אפול?! אני גם יכול לדרוך על מסמר בלי לראות אותו. ש. אבל יש עוד עבודות שאפשר לעשות גם בלי לעבוד בגובה, נכון? ת. היום אני בגיל 64. אני לא יכול לעבוד כמו בן 14". (עמ' 14 שורות 3-9).

דבריו של התובע מקובלים עלי ומתיישבים בהכרח עם אופי הפגיעה שספג בתאונה שיש בה כדי להשפיע על כושר תפקודו.

אין בידי לקבל את טענת הנתבעים, לפיה העובדה שהתובע לא חזר לעבודה לאחר התאונה, אינה קשורה בהכרח לתאונה. יש לציין כי אמנם התובע הינו אדם מבוגר, אך עדיין עובר לתאונה הוא עבד והשתכר בעבודתו כפועל בניין, וזאת על אף אי אלו מגבלות רפואיות קודמות. השלכות התאונה אכן יש בהן כדי להקשות על התובע, לבצע את עבודתו כבעבר.

68. זאת ועוד, המומחה מטעם ביהמ"ש, ד"ר רואשדה, קבע באופן ברור ומפורש כי פגיעת הראש של התובע הותירה מגבלות המתבטאות בסחרחורת, כאבי ראש והפרעות בזיכרון ובריכוז. ברי כי התובע, פועל בניין במקצועו, הנדרש, בין היתר, לעבודה בגובה, אינו מסוגל לשוב לאותה עבודה, כאשר הוא סובל מסחרחורת וחוסר יציבות, כך שבהחלט נגרמה לו פגיעה תפקודית משמעותית.

69. עם זאת, לא מן הנמנע כי התובע, על אף גילו המבוגר, יכול היה להשתלב בעבודה אחרת התואמת את כישוריו, ונראה כי לא נעשה ניסיון אמיתי למציאת עבודה חלופית אחרת.

התובע נשאל והשיב בעדותו: "ש. אז אתה לא באמת ניסית, לא הלכת למקומות וניסית למצוא עבודה שתתאים למה שאתה יכול לעשות. ת. אני לא יכול לחפש עבודה שאני לא יכול לבצע. אני לא יכול לעבוד על מחשב למשל. ש. ועבודות בניה לא בגובה, לא ניסת לחפש? ת. לא. אני סובל מרעידות, אני יכול להיות בעמידה וליפול". (עמ' 14 ש' 12-16).

התובע הציג מצג לפיו עקב התאונה, נשללה ממנו כל יכולת לעבוד בעבודה כלשהי, ואין לקבל זאת. הלכה למעשה, התובע לא עשה מאמצים למצוא עיסוק אחר ויש בכך כדי לעמוד לו לרועץ.

בקביעת גובה הנכות התפקודית הבאתי בכלל שיקוליי גם את גילו של התובע, שהינו אדם מבוגר, את תחום עיסוקו עובר לתאונה, את העובדה שמסלול עבודתו התגבש זה מכבר, את השכלתו ואת יכולתו הצפויה להשתלב בשוק העבודה, והגעתי למסקנה כי נכותו התפקודית של התובע גבוהה מנכותו הרפואית, ולהערכתי יש להעמידה על שיעור של 30%.

מכאן, הנני עובר לקביעת הפיצויים המגיעים לתובע.

הפסד שכר לעבר ואובדן השתכרות לעתיד

70. לצורך קביעת בסיס השכר, מבקש התובע להסתמך על גובה השכר הרבע שנתי, כפי שנקבע במל"ל, שהינו 18,750 ₪, וממנו לגזור את בסיס השכר החודשי בסך של 6,250 ₪.

עם זאת, לפי נתונים מצטברים העולים מתלוש שכר חודש 12/08 נלמד כי ממוצע השתכרותו החודשית של התובע, עובר לתאונה, עמד על סך של 4,980 ₪ , סכום זה מגיע היום, בצירוף הפרשי הצמדה לסך של 5,330 ₪, אשר לדעתי משקף נכונה את בסיס השכר של התובע ועליו יש להתבסס.

71. נוכח האמור, הייתי מחלק את תקופת העבר לשתיים: הראשונה, מיום התאונה עד לתום תקופת הנכות הזמנית, כפי שזו נקבעה ע"י הועדה הרפואית מטעם המל"ל, היינו תקופה של 5.5 חודשים, בגינה אפסוק לתובע פיצוי מלא. ולאחריה ייפסקו לתובע פיצויים חלקיים, כדי גובה הנכות התפקודית שקבעתי, בשיעור של 30%.

הפסד שכר מלא

5,330 ₪ x 5.5 חודשים = 29,315 ₪

(בתוספת ריבית ממחצית התקופה = 3,250 ₪

הפסד שכר חלקי

5,330 ₪ x 30% x 90.5 חודשים = 144,700 ₪ (מעוגל)

(בתוספת ריבית ממחצית התקופה = 5,700 ₪

סה"כ הפסד השתכרות לעבר: 182,965 ₪

הפסד כושר השתכרות בעתיד

5,330 ₪ x 30% x מקדם היוון של 1.5 שנים= 28,100 ₪

הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים

72. בהתחשב בכך שמדובר בתקופה שחלקה העיקרי הינו לפני 1.1.14, אעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על שיעור של 10% מסך הפסדי השכר היינו , בסך של 21,000 ₪ (מעוגל).

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

73. כאמור, התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה. משכך הוצאותיו של התובע אמורות להיות מכוסות ע"י המל"ל ו/או קופת החולים. כן, לא הוצגו קבלות שיעידו על הוצאות רפואיות שהוצאו עקב התאונה. לציין כי עלות חוות הדעת של המומחה מטעם התובע, אינה בגדר הוצאה רפואית, אלא מדובר בהוצאות משפט.

ברם, בהתחשב באופי הפגיעה, בגובה הנכות ובמגבלות שנותרו עקב התאונה, מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה בסך 5,000 ₪, על דרך האומדנא.

כאב וסבל

74. התובע עותר לפיצוי בסכום של 150,000 ₪ בראש נזק זה, ואילו הנתבעים מציעים פיצוי בסכום של 10,000 ₪ .

לאחר שבחנתי את חומרת הפגיעה, המגבלות והנכות שנותרה עקב התאונה, הנני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 60,000 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

75. בסיכומיו טען התובע כי עקב התאונה הוא נזקק לעזרת צד ג', אשר ניתנה לו לטענתו ע"י בני משפחתו.

התובע לא הביא ראיות מטעמו ואף לא הביא לעדות מי מבין בני משפחתו אשר סייע לו לטענתו לאחר התאונה.

עם זאת, בהתחשב במגבלות הרפואיות שנותרו לתובע לאחר התאונה, לרבות סחרחורות וקשיים ביציבות ובשווי המשקל, סביר להניח כי התובע אכן נזקק לעזרת הזולת בתפקוד לאחר התאונה, במיוחד ובאופן מוגבר יותר, מספר חודשים סמוך לאחר התאונה.

לפיכך, הנני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד, על סך 20,000₪.

לסיכום סך נזקי התובע= 317,065 ₪

ניכויי מל"ל

76. אין חולק שיש לנכות מכל פיצוי שיפסק את תגמולי המל"ל ששולמו לתובע בגין התאונה. לתצהירו (ת/1) צירף התובע פירוט תשלומי המל"ל, אשר צורפו גם לסיכומי פלסן, והם אינם במחלוקת .

הנתבעת 2 טענה בסיכומיה, כי ס"כ תשלומי המל"ל כשהם משוערכים מגיע ל- 53,221 ₪. הנתבעת 1 וצד ג' הצטרפו לסיכומי הנתבעת 2 באשר לגובה הנזק, ואילו התובע לא חלק על חישוב הנתבעת 2. משכך ולאחר שבחנתי את אישורי המל"ל המפרטים את התשלומים, הנני קובע כי יש לנכות מכל פיצויי את הסך של 53,221 ₪.

דיון בהודעת צד ג'

77. המעביד שלח הודעת צד ג' כנגד הכשרת הישוב, אשר ביטחה אותו, לטענתו, בפוליסת ביטוח עבודות קבלניות, בזמנים הרלוונטיים לתאונה.

בין הצדדים, נתגלעה מחלוקת ביחס לתוקפו של הכיסוי הביטוחי מכוח הפוליסה.

הכשרת הישוב טענה כי הפוליסה בוטלה עוד קודם לתאונה, ביום 21.12.08.

עוד נטען, כי מדובר בפוליסה הצהרתית במהותה הכוללת תנאי מקדמי, לפיו היה על המעביד להודיע למבטחת על העבודה הספציפית טרם התחלת עבודות הבנייה, לצורך החלת הכיסוי. היות והמעביד לא עשה כן, אין לו כיסוי ביטוחי מכוח הפוליסה.

78. המעביד הגיש אסופת מסמכים, ובכללם רשימת הביטוח, אשר סומנו נ/1. הכשרת הישוב, צירפה שני מכתבים שלכאורה נשלחו למבוטח עובר לביטול הפוליסה ( נ/2 ו- נ/3 בהתאמה).

79. המעביד טען, כי לא הוכח שהפוליסה בוטלה כדין וכי אכן נשלחו מכתבי הביטול נ/2 ו- נ/3. כן טען המעביד כי לא ידע על קיומו של חוב לחברת הביטוח, שכן לא קיבל התראה על כך, או הודעה על ביטול הפוליסה, אלא רק לאחר שפנה לסוכן הביטוח לאחר התאונה.

לטענת המעביד פרמיית הביטוח שולמה בשיקים, אשר הועברו לידי סוכן הביטוח שטיפל בענייניו, טרם מועד הביטול הנטען. לדידו, ככל והתשלום לא הועבר להכשרת הישוב, הרי שהיא חבה כלפיו, מכוח אחריותה השילוחית למעשיו של סוכן הביטוח, מה גם שלא נטען כי השיקים חזרו.

עוד טען המעביד, כי הוא לא ידע שהפוליסה הינה הצהרתית וכי עליו לדווח לפני כל פרויקט בנייה, כתנאי מקדמי לתחולת הפוליסה. על הכשרת הישוב הנטל להוכיח אחרת והיא כשלה בכך.

לחילופין, טען המעביד כי מטרתה של הפוליסה ההצהרתית, הינה כספית וכלכלית כלומר, מטרתה לבחון פרויקטים חריגים והעלאת הפרמיה.

80. במסגרת המסמכים שהוצגו כחלק מ-נ/1, הוצג גם מסמך שכותרתו "תוספת ביטול", על בסיסו טוען המעביד כי הביטול נרשם לראשונה ביום 5.1.09. המעביד לא חתם על טופס בקשה להחזרת הפוליסה לתוקף (ראה נ/1), שעה שמבחינתו הפוליסה לא בוטלה ולא נתקבלה הודעה ביטול.

81. בטרם דיון לגופו של עניין, אתייחס לסוגיית נטל ההוכחה ואציין בהקשר זה כי: "על צד המבקש להוכיח את טענתו במשפט אזרחי לעמוד בחובת ההוכחה המורכבת משני יסודות – נטל השכנוע ו-חובת הבאת הראיה – כאשר נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, ואילו משמעות חובת הבאת הראיות היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע. נטל השכנוע, ככלל, נשאר קבוע עד לסוף הדיון ואילו חובת הבאת הראיה היא דינאמית, ועשויה לעבור מבעל דין אחד למשנהו. כאשר בעל הדין שנטל השכנוע רובץ לפתחו עמד בחובת הראיה, על בעל הדין השני להביא ראיות מטעמו כדי לשמוט את הבסיס מתחת לראיות חברו מקום שאינו יכול לעשות כן באמצעות הראיות שכבר הוגשו". ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי ( 11.4.13).

כמו כן, "כדי לקבוע מי נושא בנטל השכנוע, יש ללכת על-פי הדין המהותי, וכך, נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט כאשר הכלל הבסיסי הינו 'המוציא מחברו– עליו הראיה'. כך, בדרך כלל, על התובע הנטל להוכיח את הטענות בבסיס עילת תביעתו ועל הנתבע להוכיח את העובדות שבבסיס טענות הגנתו". ראה פס"ד בר נוי לעיל וגם: רע"א 2262/13 זוז תשתיות ופיתוח בע"מ נ' פיתוח וגינון הצפון 2001 בע"מ, (22.4.13).

באשר לסוגיית נטל השכנוע בהבדל מנטל הראיה בהיבט הביטוחי, נפסק: "אכן, נכון הדבר, כי קל יותר להוכיח עובדה בעלת אופי חיובי מאשר עובדה בעלת אופי שלילי. ברם, גם כאשר מדובר בהוכחת היסוד השלילי, שומה עלינו לשמור על העיקרון הבסיסי בדיני הראיות, כי נטל השכנוע רובץ על בעל הדין, אשר טוען טענה המהווה חלק מעילתו...בין אם זו טענה בעלת אופי חיובי ובין אם זו טענה בעלת אופי שלילי"... ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ סא (3)18.

82. המעביד, שהוא "המוציא מהמבטחת" באשר לאי-הידיעה, לא הביא בדל של ראיה שיהיה בו כדי לבסס את יסודות טענתו כי לא ידע שהמדובר בפוליסה הצהרתית, אלא להיפך, המעביד המציא את רשימת הביטוח ממנה נלמד, עוד בתחילתה, כי המדובר בפוליסה הצהרתית.

כך, כבר מהעמ' הראשון לרשימת הביטוח נלמד כי הפוליסה הופקה כפוליסה הצהרתית ונרשם בכותרת: "פוליסה הצהרתית שנתית".

גם בעמ' 6 לרשימת הביטוח, ישנה התייחסות לפוליסה כהצהרתית ונכתב בזה הלשון:

"מוצהר ומוסכם בזה, כי הפוליסה הינה הצהרתית וכפופה לתנאים המפורטים להלן:

1. על המבוטח לדוח על כל עבודה מראש ולקבל את אישור החברה.

2. על המבוטח להודיע לפני כל תחילת עבודה, את הפרטים הבאים:

-מס' חוזה

-מזמין העבודה

-תאור העבודה

-שווי העבודה

-אתר העבודה

-תקופת ביצוע העבודה

3. עבודות שלא ידווחו לפני ביצועם לא יהיו בכיסוי..."

83. הפוליסה, אם כן, מדברת בעד עצמה, ובאין ראיה אחרת, הרי שקמה חזקה שהמעביד ידע מהות הפוליסה והיותה הצהרתית, ומסקנה זו מתחזקת, שעה שהמעביד לא העיד בפניי ואף לא הוגש תצהיר מטעמו בנוגע לידיעתו, ובכך למעשה נשמטת הקרקע תחת טענתו לאי ידיעה.

84. יתרה מזאת, יושם אל לב לעמ' 7, לרשימת הביטוח (נ/1), שם נכתב "רצ"ב הצעת הביטוח". עם זאת, הצעת הביטוח, לא הוגשה בין שלל המסמכים שהוגשו ע"י המעביד. ברי כי הצעת הביטוח יכלה לשפוך אור על סוג ומהות הביטוח שהוצע למעביד ועל ההסברים שניתנו לו עובר להתקשרות. חסר ראייתי זה עומד בהכרח לרעתו של המעביד.

85. לפיכך, אין לי אלא לקבוע כי מאחר והמעביד לא הודיע ו/או דיווח ומן הסתם לא קיבל את אישור המבטחת טרם תחילת העבודה, הרי שלפי תנאי הפוליסה, אין כיסוי ביטוחי למקרה הביטוח נשוא התביעה.

86. משזו הכרעתי, אין צורך לדון בהרחבה בשאלה האם הפוליסה בוטלה כדבעי אם לאו, אולם על מנת שהדיון לא ימצא חסר, אתייחס לטענה בדבר ביטול הפוליסה עקב אי- תשלום הפרמיה.

עיון בטופס העברת שיקים שצורף לנ/1, מעלה כי רק ביום 18.12.08 מסר המעביד לסוכן הביטוח שלושה שיקים עבור הפוליסה שתחילתה ביום 28.8.08. אולם, מטופס יתרת חשבון של הכשרת הישוב שצורף ל-נ/1 אין ביטוי לשיקים שנמסרו, שכן הפוליסה עדיין נותרה בחוב. יתרה מזאת, כעולה מאותו דף חשבון, בתחילת ינואר 2009, וכלל הנראה עקב ביטול הפוליסה זוכה המעביד בסך של 6,933 ₪ ונערך חיוב יחסי בפרמיה לגבי התקופה שקדמה לביטול ויתרת החשבון הועמדה על סך של 1,598 ₪ בחובה.

אילו אכן נפרע החוב כטענת התובע עוד בחודש דצמבר 2008, הדבר היה מוצא ביטוי באותו דף חשבון.

משכך, סביר להניח כי המעביד ידע על ביטול הפוליסה ונראה כי עד לקרות התאונה הוא לא עשה דבר כנגד הביטול. ולראיה גם מסמך הביטול שהוכתר בכותרת "חיוב ידני תוספת ביטול", במסגרתו נכתב באופן מובלט כי "הוסכם והוצהר כי הפוליסה בטלה ומבוטלת החל מתאריך 21.12.08". לפיכך נראה כי אין מקום לספק שהפוליסה בוטלה עוד קודם לתאונה, וניתן למעביד החזר פרמיה יחסי.

87. אין להתעלם מכך שטופס העברת שיקים, מעורר תמיהה מסוימת לגבי התנהלות המבוטח. הוצגו בפניי שני עותקים של אותו הטופס, כאשר בעותק אחד כתובים פרטים של שני שיקים בלבד בסך כולל של 7,500 ₪, ואילו בעותק השני נוספה המחאה בסך של 1,000 ₪, כך שבוצע תיקון ידני, לפיו הסכום הכולל הינו בסך 8,500 ₪. יש לי הרושם כי בטופס הנ"ל, נעשו מקצה שיפורים לאחר התאונה, ובכך כיוון למעשה המבוטח להתאים את סכום התשלום, לסכום יתרת החוב בגין הפרמיה, בהתאם למסמך יתרת החשבון כאמור.

88. במאמר מוסגר אציין כי דווקא העובדה שהמעביד לא דיווח למבטחת על תחילת הפרויקט, מחזקת אצלי את ההנחה כי המעביד ידע גם ידע שהפוליסה בוטלה, טרם תחילת העבודות, ולכן לא העביר דיווח כנדרש.

לסיכום:

89. הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעות ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי בסך -. 263,800 ₪ (במעוגל) (ולאחר ניכוי תשלומי המל"ל).

לסכום הנ"ל יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ, והוצאות משפט בסך 10,000 ₪.

הסכומים הנ"ל ישולמו לתובע, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

לאור המקובץ לעיל, דין ההודעה לצד ג' להידחות.

המודיעה (הנתבעת 1) תשא בהוצאות משפט לצד ג' בסך 6,000 ₪ ואשר ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין , שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, ד' שבט תשע"ז, 31 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.