רקע

1. הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בשני מופעים של עבירות איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז – 1977 (להלן: "החוק"), אשר בוצעו בין כותלי הכלא ובזמן שהוא מרצה עונש מאסר בן 18 שנים.
2. כתב אישום בתיק 11296-11-10 מתאר שני אירועים. מעובדותיו וממצאי הכרעת הדין, עולה כי ביום 28.1.10 הודיע הסוהר מר אסף מעתוק לנאשם כי נותרה לו רבע שעה לשוחח בטלפון. או אז, איים עליו הנאשם בפגיעה שלא כדין בגופו באומרו: "בחורים טובים בחוץ לא יעבירו את זה בשתיקה... אני מבטיח לך.. ואני בן זונה אם לא". זאת בכוונה להפחידו או להקניטו.
3. בנוסף, ביום 2.11.10, לאחר שהוצא מחוץ לאולם הדיונים בכלא השרון ובעודו מובל על ידי שני אנשי שב"ס, הסתובב הנאשם לכיוון הגב' נאוה גיל - קצינת וועדות ועתירות בשירות בתי הסוהר, שנמצאה מאחוריו, ואיים עליה בפגיעה שלא כדין בגופה, בכך שאמר לה: "בגללך אני יודע שאני לא מקבל תוספת לקנטינה, וקוראים לך נאוה, אני אזכור את השם וארדוף אותך כל החיים שלי". זאת בכוונה להפחידה או להקניטה.
4. הנאשם זוכה מחמת הספק משני מופעים אחרים של עבירת איומים, במסגרת כתב האישום בתיק זה וכתב האישום בתיק 38268-12-09.

עתירות הצדדים ותמצית טענותיהם

1. ב"כ המאשימה עתרה להשית על הנאשם עונש מאסר שלא יפחת מ- 20 חודשים בגין שני האירועים מושא הרשעתו, כאשר 8 חודשים יחולו בחופף לעונש המאסר אותו הוא מרצה והיתרה במצטבר לו. בנוסף, עתרה המאשימה להשתת עונשים בדמות מאסר מותנה מיום מתן גזר הדין ופיצוי למתלוננים.
2. בתימוכין באסמכתאות, הדגישה ב"כ המאשימה את הערכים החברתיים המוגנים בהם פגע הנאשם ואת החומרה שיש לשוות למעשיו, בהינתן הנסיבות בהם בוצעו.
3. לגישת המאשימה, הנאשם ניצל את מעמדו כראש ארגון פשיעה על מנת להטיל אימה על גורמים בשב"ס שאך פעלו כפי נהלים ופקודות מחייבים. נטען כי מתחם העונש ההולם בגין כל אחד משני האירועים בהם הורשע הנאשם נע בין 10 ל-18 חודשי מאסר בפועל בתוספת למאסר מותנה ולפיצוי למתלוננים. הודגש כי אין לחרוג ממתחם זה לזכות הנאשם בהעדר שיקולי שיקום רלוונטיים.
4. עוד הובהר כי הנאשם יכל להבין את משמעות מעשיו והוא לא הביע כל חרטה עליהם. פורט עברו הפלילי העשיר של הנאשם ונטען כי העבירות בהן עסקינן אינן בגדר מעידה חד-פעמית והן מלמדות על חזרתיות.
5. ב"כ הנאשם עתר שלא להטיל כל עונש מאסר על הנאשם, הן בפועל והן מותנה ולחילופין, עתר להשתת עונש שכזה מיום שחרורו של הנאשם.
6. הודגש כי הנאשם עודנו אוחז בגישתו הכופרת בעובדות כתב האישום, כך שאין לזקוף לחובתו את העובדה שאינו מקבל אחריות על המעשים המתוארים בהכרעת הדין. עוד הודגש כי הנאשם מצוי בתנאי "הפרדת יחיד" ולמעשה, בבידוד מוחלט מאז מאסרו – יום 26.3.2007 ולמעט מספר חודשים במהלכן שהה עם אחיו ז"ל, הוא אינו מצוי בקשר עם אסירים אחרים. אך מותר לנאשם לקיים שיחות טלפון בזמנים מוגבלים. לפני מספר חודשים, עבר הנאשם לאגף שמור והשתפר מצבו הגופני.
7. בהקשר זה, הוגש נ-21 – חוות דעת בעניינו של הנאשם מאת המרכז הרפואי לבריאות הנפש בבאר יעקב, המתארת את מצבו הנפשי של הנאשם ואת הסיכון הגלום בהמשך בידודו והגבלתו. לא ארחיב בתיאור נ-21 מחמת צנעת הפרט. עוד הובהר כי זהו הרקע להתנהלות הנטענת של הנאשם כלפי המתלונן, לאור החשיבות שייחס הראשון לערוץ התקשורת היחיד הקיים לו. לגישת הסנגור, עסקינן בהתפרצות אותה לא הכחיש, בגינה התנצל הנאשם וביקש להסבירה במצוקה נפשית.
8. ב"כ הנאשם טען להגנה מן הצדק שכוחה יפה אף לשם הדיון בסוגיית העונש שיושת על הנאשם. הובהר, כממצאי הכרעת הדין, כי היחידה הארצית לחקירות בינלאומיות (להלן: "יאחב"ל") היא המעורבת בכל אירוע חריג הקשור בנאשם, בין בפניות שלו ובין בפניות מצד גורמים בשב"ס. כך, טען הסניגור כי קיים קושי לנאשם בהעברת תלונות שגרתיות וכי הוא נתקל ביחס מפלה בהשוואה לאסירים אחרים. לגישתו, המדיניות של יאחב"ל הנה לבוא חשבון עמו ו"לשבת על זנבו". מטעם זה, עתר הסניגור להימנע מהשתת עונש מאסר מותנה על הנאשם החל מיום גזר הדין על מנת שלא יהיה "כבן ערובה" בידי יאחב"ל.
9. כך למשל, נטען כי בשל פתק שנתפס על גופו של הנאשם בו אוזכר השם נאוה, כשם המתלוננת, נמנעה ממנו הזכות לביקוריה של רעייתו במשך כשנתיים, למרות שהוכח העדר כל קשר בין המתלוננת לבין פתק זה.
10. הסניגור הוסיף התייחסויות לשיהוי ולאבסורד בהתנהלות המאשימה בעתירתה למאסר עד תום ההליכים כנגד הנאשם, למחדלי חקירה שמנעו שפיכת אור מתבקשת על העובדות ולמעברו של הנאשם לכלא רמון.
11. אשר למתחם העונש ההולם, טען הסניגור כי אין ממש בגישת המאשימה נוכח שבמקרים דומים, מושתים עונשים ברף של מאסר מותנה עד מאסר ממשי במספר חודשים המומר בעבודות שירות. לסברת הסניגור, הנאשם אינו מהווה סיכון לאחרים לאור כליאתו בתנאי בידוד מוחלט.
12. בעניינה של המתלוננת, נטען כי הנאשם היה מצוי בסערת רגשות לאחר דיון שנגע לתנאי כליאתו. הודגש כי הנאשם לא הכיר את המתלוננת וגם לא חתר לקשר עמה לאחר המקרה ולכל היותר, מדובר באמירה ספונטנית המעלה ספק אם כלל הופנתה כלפיה.
13. הסניגור ביקש לאבחן את האסמכתאות אליהם הפנתה המאשימה, תוך הדגשה כי לא בכדי נמצאו אך שני מקרים בהם הוגשו כתבי אישום כנגד אסירים משום דברי איום על סוהרים.
14. הנאשם ניצל את זכות המילה האחרונה וטען כי "הענישו אותי קשות בכל התקופה הזו עד היום. הם תופסים אותי כמו בן ערובה וכל אמירה שלי מתפרשת ישר כאיום. אני נענש גם בשב"ס וגם בבית משפט שזה חמור ביותר". הנאשם תיאר, כדוגמא, תלאות וחשיפה לסיכון שהיו מנת חלקו בעת הבאתו לבית המשפט בדיון האחרון.

דיון וגזירת הדין

1. כמצוות המחוקק בסעיף 40 ג' (א) לחוק, בקביעת מתחם העונש ההולם את מעשי העבירות שביצע הנאשם, יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירות.
2. הנאשם פגע פגיעה חמורה בערכים חברתיים ממשיים הקשורים בגריעת שלוות נפשם, ביטחונם וחירות פועלם של המתלוננים, עובדי ציבור, המשמשים כחלק ממערך אכיפת החוק. כך נקבע בע"פ 103/88 ליכטמן נ' מ"י, פ"ד מג(3) 373, בזו הלשון:

"מניעת ההפחדה וההקנטה לשמן היא העומדת ביסוד האינטרס החברתי המוגן בעבירת האיומים שבסעיף 192. אינטרס החברה הוא להגן על שלוות נפשו של הפרט ... מפני מעשי הפחדה והקנטה שלא כדין. אינטרס חברתי נוסף אף הוא מוגן בעקיפין בעבירה זו, והוא נוגע לחופש הפעולה והבחירה של הפרט... בידוע הוא, שבמקרים רבים מושמעים איומים Per se כמסר מוסווה להתנהגות המצופה מן המאוים."

עוד יפים לענייננו הדברים שנקבעו ברע"פ 2038/04 לם נ' מ"י, פ"ד ס(4) 96, בזו הלשון:

"... האיום מסכן את חירות פעולתו של הפרט שכן, פעמים רבות, כרוך האיום גם בציפייה להתנהגות מסוימת מצד המאוים שהמאיים מבקש להשיג באמצעות השמעת האיום".

1. מידת הפגיעה של הנאשם בערכים אלו הנה גבוהה, בהתחשב בנוסח האיומים שהפנה הנאשם כלפי המתלוננים, המצוי ברף חומרה גבוה לכשעצמו ובהינתן מעמדו העברייני המיוחד של הנאשם בארגון הפשיעה שבניהולו הורשע, כפי שתואר בפסק הדין מכוחו הוא מרצה את עונש מאסרו. הנאשם הילך אימים על המתלוננים, תוך כדי מאסרו ובכך שיבש את מהלך חייהם התקין. מיהות המאוימים ומיקומי השמעת דברי האיום, מהווים אף הם תימוכין בהגדרת חומרת הפגיעה של הנאשם בערכים מוגנים.
2. בבחינת נסיבות המעשים, הנאשם הילך אימים על המתלוננים בשתי הזדמנויות שונות, בין כותלי בית הסוהר, מבלי שקדם למעשיו קינטור מצידם.
3. דברי הנאשם מצויים בגדר עבירות אלימות, אף שהנה מילולית. קיים פוטנציאל כי דברי האיום יהפכו למעשים ממשיים וגם אם לא כך, מדובר בפגיעה קשה באורח חייהם של המאוימים, לאחר שהמאיים יצר תחושת אימה מעל ראשם, שאינה נושאת תאריך תפוגה. המתלוננת תיארה מפורשות לפרוטוקול הדיון כי עודנה נושאת תחושות קשות למשמע דברי האיום מפי הנאשם.
4. ידוע ש: "המציאות היומיומית במדינת ישראל מצביעה על כך, שאיומים ... עוברים, לעיתים בשבריר שניה, מאיום תיאורטי לביצוע בפועל. מספר הטרגדיות שהתרחשו בדרך זו אינו טעון הבהרה" (ר' ע"פ 70765/08 מ"י נגד בלישה (8.12.908)). אף אם הדברים נקבעו בהקשר אחר, דומה כי הם תואמים גם את עניינו הייחודי של הנאשם. כפי שקבעתי בהכרעת הדין, עובדת היות הנאשם אסיר שהורשע בעבירה של ניהול ארגון פשיעה, שזורה כחוט השני כנסיבה מרכזית, לאורך כל ההליך.
5. ב"כ הנאשם טען כי בית הסוהר אינו "כפר נופש" ויש לצפות כי בין אסירים לסוהרים תתקיים דינמיקה של אלימות פיזית או נפשית וכן מצופה מהם לעמידות גבוהה יותר משל עובד ציבור אחר. איני שותף לגישתו של הסניגור. התנהלות הנאשם מלמדת העדר מורה מפני גורמי אכיפת החוק. כאשר מדובר בבעלי תפקיד בשירות אכיפת החוק וככל אדם, אין הם צריכים לחוש פחד או הצרת צעדים נוכח עיסוקם. תפקידו של בית המשפט להגן עליהם, כעל כל מתלונן ולמגר תופעות שבמסגרתן הוא מאוים אך בשל משלח ידו ומילוי תפקידו.

כבר נקבע, כי: "אין דינם של איומים על חיי אדם בסביבה שלווה ורגועה, כדינם של איומים בסביבת רוויית אלימות, אשר מתאפיינים בחומרה יתרה" (ר' רע"פ 3364/14 מנצור נגד מ"י (9.6.14)). וכן: "עובדי הציבור נדרשים להתגייס כל יום מחדש למתן שירות ולשם כך לגייס כוחות גוף ונפש" (ר' ע"פ 4565/13 חאלד נ' מ"י (4.11.13)).

1. הנאשם יכל להבין את הפסול שבמעשיו וקיבלתי את טענת המאשימה לפיה הנתונים שהוצגו ובהם נ/21, אינם מקרבים אותו לסייג לאחריות הפלילית.
2. לעניין מדיניות הענישה הנוהגת, בתי משפט קבעו עונשים משתנים בעבירות איומים מחוץ לתא המשפחתי, בהיקף רחב המשתרע מענישה צופה פני עתיד וחינוך עד למאסר בן מספר חודשים, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי בהיקף של אלפי שקלים.
3. סעיף 192 לחוק קובע כי המאיים על אדם בכל דרך בפגיעה בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, בכוונה להפחידו או להקניטו, דינו מאסר 3 שנים. במקרים עם קווי דמיון לעניינו של הנאשם, השיתו בתי המשפט על נאשמים עונש מאסר בפועל בן מספר חודשים בגין אירוע אישום אחד. בעפ"ג (מרכז) 1608-01-08 עלאונה נ' מ"י (30.4.08) אושר עונש מאסר בן 8 חודשים במצטבר לעונש מאסר ארוך שריצה הנאשם. בע"פ (מרכז) 1374-11-07 עלאונה נ' מ"י (30.1.08) נגזרו על הנאשם 15 חודשי מאסר ובכלל זה הפעלת עונש מאסר מותנה בן 12 חודשים (ר' גם ע"פ 7555-09 דבורה נ' מ.י. (1.9.09)).
4. לאור המפורט אני קובע מתחם עונש הולם לכל אחד משני האירועים מושא הרשעתו של הנאשם, בדמות עונש מאסר בן מספר חודשים עד שנה, מאסר מותנה קנס ופיצוי בהיקף של אלפי שקלים.
5. בגזירת העונש המתאים לנאשם שמלפניי וכמצוות המחוקק בסעיף 40 יא' לחוק, יש מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות אשר אינן קשורות בביצוע העבירות. לבד מנ-21 לא הוגשו ראיות לעונש ונסיבות אלו נלמדות מדברי הסניגור, מפרשיות הצדדים ומדברו האחרון של הנאשם.
6. הנאשם כבן 40, ולחובתו שתי הרשעות קודמות. הנאשם מרצה עונש מאסר ארוך מחמת הרשעתו בעבירות סחיטה באיומים, סחיטה בכוח, כליאת שווא, מתן שוחד, איסור הלבנת הון, איסור עשיית פעולה ברכוש אסור וניהול ארגון פשיעה. עוד לחובת הנאשם הרשעה בעבירה של נשיאת נשק שלא כדין.
7. הנאשם לא נטל אחריות על מעשיו ולא הפנים את הפסול שבהתנהגותו כלפי המתלוננים. לא הובעה חרטה מטעמו ולא נעשו כל מאמצים לתיקון תוצאות מעשיו.
8. אשר לטענת ב"כ הנאשם לתחולת הגנה מן הצדק, בהכרעת הדין נימקתי את התרשמותי לפיה הגנת הנאשם לא קופחה בעטיים של מחדלי החקירה כפי שנטענו ולא נותרה אבן שלא נהפכה על ידי ההגנה בטיעוניה. בנוסף, אין ביתרת הפניות הנאשם את העוצמה כדי להשיג אינטרסים של גמול והרתעה בעניינו של הנאשם. כך בהקשרים של מעורבות היאחב"ל, מועדי התייחסות המאשימה למעצרו עד תום ההליכים והשמתו בתנאי הפרדה ומעבר בין מתקני כליאה, ששני אחרונים אלו נועדו בעיקר לשם הגנתו. מנגד, ראיתי מקום לייחס משקל מסוים לזכות הנאשם לעובדת מניעת קשר בינו לבין רעייתו למשך תקופה ארוכה משום פתק שהתברר שאין בו דבר. מצאתי בטעם זה, כדי להשליך על קביעת אורך המאסר בפועל בתוך מתחם הענישה ההולם והימנעות ממתיחת מלוא שורת הדין למול הנאשם.
9. לאחר ששקלתי את השיקולים השונים ובחנתי את טענות הצדדים ואת מכלול נסיבות העניין, שוכנעתי כי יש להעדיף את האינטרסים של עובדי ציבור כסוהרים ואת שמירת הסדר הציבורי, על פני מצוקותיו הנטענות של הנאשם. נחת דעתי כי יש לגזור עליו עונש הכולל רכיב של מאסר בפועל לריצוי במצטבר לעונש המאסר אותו הוא מרצה כעת וכן מאסר מותנה החל מהיום.
10. לעיתים, ניתן לייחס משקל דומיננטי לנסיבות זכות לנאשם, שעה שלא צפויה ממנו סכנה שיחזור לסורו או על מנת שלא להפריע בדרכי שיקומו. במקרה שמלפניי, הנאשם אינו פוסע בדרכי שיקום. בלעדי מעשה ענישה ממשי, שיבהיר לו את הפסול שבהתנהגותו, את הסלידה שחשה החברה נכחה ואת הוקעתם הנדרשת של מעשיו - אין מי יתקע כף לידי כי הוא יימנע מלשוב לסורו בעת דחק רגשות עתידי.
11. אשר לאסמכתאות אליהן הפנתה המאשימה, כל מקרה נבחן כפי מכלול ייחודי של נסיבות ולא נמצא מקרה התואם במדויק את עניינו של הנאשם.
12. לאור המקובץ, ובמבוקשי לאתר יחס הולם בין מעשי העבירות בנסיבותיהן ומידת אשמו של הנאשם לבין סוג ומידת העונש שיושת עליו, אני קובע בעניינו את העונשים, כדלקמן -

מאסר בפועל - לתקופה של 12 חודשים. מתוך תקופה זו 5 חודשים ירוצו בחופף לעונש מאסרו של הנאשם והיתרה – 7 חודשים תרוצה במצטבר לו.

מאסר על תנאי - לתקופה של 8 חודשים. הנאשם יישא בעונש זה אם בתקופה של שלוש שנים מהיום יעבור על עבירה נוספת כפי זו בה הורשע.

פיצוי למתלוננים - בסכום של 9,000 ₪ למתלוננת ובסכום של 7,500 ₪ למתלונן. סכומי הפיצוי ישולמו על דרך הפקדתם במזכירות בית משפט בתוך 30 ימים. המזכירות תעביר לידי המתלוננים את סכומי הפיצוי עם קבלתם, בד בבד עם עותק מגזר הדין.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד- בתוך 45 ימים.

ניתנה היום, ט' אייר תשע"ה, 28 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.