דברי מבוא

בתאריך 5.12.2007 בשעת ליל מאוחרת שהה התובע במתחם האירועים הידוע בשמו "אולטרסאונד" בקיבוץ יגור. להלן ייקרא מתחם זה, על כל חלקיו, שעוד יפורטו בהמשך, בשם כולל "המתחם". התובע הינו יליד 1990 ולפיכך היה קטין בעת האירוע והתגורר אז בבית הוריו בקרית-ים. לפתע, והדבר אינו שנוי עוד במחלוקת, הותקף התובע באמצעות בקבוק עשוי זכוכית. התובע נפצע בפניו ובראשו והובהל לבית החולים רמב"ם, שם טופל. תקיפה זו וההתרחשויות עובר לה, שסביבן נסב המשפט, ייקראו להלן יחד "האירוע", ומעשה התקיפה עצמו יכונה "מעשה התקיפה". התובע שוחרר מבית החולים כעבור מספר שעות. כחלוף מספר ימים ובהיותו בביתו, איבד התובע את הכרתו ואושפז בבית החולים שם נמצא, בבירור יסודי יותר, כי הוא סובל למעשה מדימום תוך מוחי חבלתי הגורם לו לכפיון (אפילפסיה). במסגרת ההליך המשפטי נבדק התובע ע"י פרופ' א' רכס, אשר לאור הפערים בחוות הדעת מונה בהסכמה לשמש כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, ואשר להלן יכונה "המומחה". על מלוא ממצאיו ומסקנותיו של המומחה נעמוד בהמשך, אך נאמר כבר עתה כי המומחה מצא שהתובע סובל משתי פגימות בראשו ששיעור הנכות המשוקללת בגינן עומד על 14.5% ומנכות אסתטית בשיעור של 10% בפניו.

בגין הפגיעה תוצאת מעשה התקיפה הגיש התובע את התביעה הנוכחית ובה תובע הוא פיצוי מאת הנתבעים אותם נסקור כעת. נתבעת מס' 1, חברת בא-לגן יגור בע"מ, היתה המחזיקה והמנהלת של המתחם שבשטחו נפגע התובע. להלן היא תיקרא גם "הנתבעת". יצוין כי במתחם נערכה בליל האירוע מסיבת ריקודים ומוסיקה רבת משתתפים. כפי שעולה מהראיות, כ-1500 בני נוער וצעירים נטלו חלק במסיבה. נתבעת מס' 2 הינה חברת ביטוח אשר בתקופה הרלבנטית ביטחה את הנתבעת מפני הסיכונים הנדונים כאן. נתבעת מס' 3 הינה כשמה, משטרת ישראל, ובהמשך תכונה גם "המשטרה".

בראשונה הוגשה התביעה נגד הנתבעות הנ"ל. התובע טען במסגרתה, כי מעשה התקיפה כוון ונעשה נגדו על ידי תוקף שבשמו לא נקב. בכתב תביעתו ייחס ופירט התובע בהרחבה לנתבעות 1 ו-3 מעשי רשלנות שונים שלשיטתו ליוו את התנהלותן במהלך האירוע ועוד קודם לכן, ואשר בעטיים יש להטיל עליהן את החבות והאחריות למעשה התקיפה ואת החובה לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו.

הנתבעות 1-3 התגוננו כנגד התביעה וביקשו להודפה מעל פניהן. המשטרה לא הסתפקה בכך והוציאה הודעה לצד שלישי המכוונת כלפי מר דניאל אוזן, מתושבי העיר בית שאן, בטענה כי הוא היה זה שהתעמת עם התובע וחבל בו וכי הוא שביצע את מעשה התקיפה. לטענת המשטרה הרי ככל שתוטל עליה החבות לשאת בתוצאות התקיפה, על מר אוזן לשפותה. או אז הלך התובע בעקבות המשטרה, ביקש וקיבל רשות לתקן את תביעתו ולצרף את מר אוזן כנתבע נוסף על פי כתב התביעה. להלן יקרא מר אוזן "הנתבע".

הנתבע בתורו הכחיש מכל וכל את הטענה בדבר היותו התוקף ובדבר מעורבות כלשהי במעשה התקיפה וביקש את דחיית ההודעה ששוגרה אליו וכך גם לנהוג בתביעה אליה צורף, ככל שהיא מתייחסת אליו.

בטרם נעבור לדון באופן פרטני בשאלת חבותם של כל אחד מהנתבעים נניח עתה מספר נדבכים עובדתיים נוספים אשר צריכים להכרעה כאן ואשר ישמשו אותנו בהמשך.

תחילה נתאר ביתר פירוט את מרכיביו השונים של המתחם ואת המסלול שעברו הבאים בשערי מועדון ה"אולטרסאונד", שהפעילה הנתבעת. את פני הבאים ברכב, כפי שגם הגיעו התובע וחבריו, מקדם חניון רחב ממדים המצוי בשטח פתוח. בכניסה לחניון וכתנאי לכך, הרכבים והיושבים בהם נבדקים בדיקה כללית, או ליתר דיוק נסקרים, בידי מאבטח המוצב במקום. תכלית בדיקה זו היא ביטחונית לסיכול אירועי פח"ע. בהמשך עושים המבקרים דרכם לעבר אוהל גדול המוצב במקום, שם עוברים האורחים הליך של ביקורת ובידוק אשר לאורו קובעים האחראים במקום מי יבוא בשעריו של המועדון. באגף זה של המתחם מצויות גם הקופות. העדים דיברו על הליך של "סלקציה" הנערך במקום אך אנו נקרא לכך, ומסיבות מובנות, הליך הבידוק. לאוהל הנ"ל צמוד המועדון עצמו. ברי שבסמוך לתחילת כל אירוע או מסיבה מתגודדים באוהל מבקרים רבים המבקשים להיכנס למועדון. בתחום האוהל מוצבים מאבטחים שתפקידם לסייע בתהליך הבידוק ולשמור על הסדר במקום. בנקודת המעבר שבין האוהל למבנה המועדון מוצבים מאבטחים המצוידים במגנומטר. במתחם מצויים גם שוטרים בשכר. העדים השונים תיארו ושרטטו את המתחם על כל חלקיו וכל אלה תואמים בקווים כלליים את אשר תיארנו לעיל. בענין זה יש להפנות למוצגים הבאים: נ/6, נ/7, נ/3, ת/4 ו-ת/5. להלן יקרא כל אחד ממרכיבי המתחם על פי שמו, לאמור "החניון", "האוהל" ו- "המועדון" .

נתון בעל חשיבות, שזה המקום להביאו, נוגע לעניין הבא: כפי שכבר אמרנו לעיל בשטח המתחם פעלו גם אנשי משטרה. אנשיה תיחקרו במקום את האירוע ובהמשך נפתח תיק חקירה בעניין, תיק פ.א 463818/07 של תחנת זבולון. להלן יקרא תיק זה לשם הקיצור "תיק החקירה". התובע צירף לראיותיו העתק מלא מהראיות והמסמכים שנאספו לתיק החקירה וזה נכלל בין מוצגיו. כמובן שאין בכך כדי ללמד על משקלם של העדויות והמסמכים הכלולים בתיק החקירה ואלה יבחנו בהמשך בכור ההיתוך של ההליך המשפטי. לא למותר יהיה לציין כי תיק החקירה נסגר בעילה של "חוסר ראיות". ראה על כך בין מסמכי תיק החקירה.

מכאן ואילך נעבור לבחון את מידת אחריותו של כל אחד מהנתבעים לאירוע מעשה התקיפה וחבותו בהתאם לפצות את התובע.

אחריותו של הנתבע

בחרנו לפתוח את הדיון בבחינת אחריותו של הנתבע, הרי הוא נתבע מס' 4. לחלק מהמסקנות שייקבעו כאן תהא גם השפעה על מקצת המסקנות שייקבעו בעניינם של שאר הנתבעים.

הנתבע מוחזק ע"י התובע כמי שביצע כלפיו את עוולת התקיפה. הנתבע אף הוא יליד 1990 ועל כן אף הוא היה קטין בעת האירוע. הנתבע מכחיש את טענת התובע ודוחה קיומו של כל קשר בינו לבין התוקף, אם כי הוא מודה שהיה במועדון בליל האירוע. הסוגיה היחידה הטעונה הכרעה בעניינו של הנתבע, מתמקדת סביב השאלה האם עלה בידי התובע להוכיח כדבעי כי הנתבע, הוא ולא אחר, היה זה שתקף אותו במתחם. מן הראוי להזכיר שוב כי הנתבע היה אז בן העיר בית שאן ומאידך התובע וגם חבריו שעוד יוזכרו להלן, היו מתושבי העיר קרית-ים. אין חולק כי בין התובע וחבריו לבין הנתבע, לא שררה היכרות קודמת. במהלך עדותו הצביע התובע על הנתבע, שנכח באולם, כמי שתקף אותו. אך כאן המקום לציין שבטרם נעשה הדבר זיהה בית המשפט בפומבי את הנתבע כנתבע מס' 4 בתיק והדבר נרשם בפרוטוקול הדיון. ממילא לזיהוי מעין זה אין כל משקל ממשי, ודאי לנוכח הנסיבות כפי שיפורטו להלן.

בעדותו כנגד הנתבע מסר התובע את הגרסה הבאה: הוא הגיע למתחם בלווית חברו יעקב מאיר, שלהלן יקרא "יעקב". הם הגיעו לשם ברכבו של חבר נוסף ושמו פאבל ששימש כנהג הרכב. פאבל החנה את הרכב בחניון, לטענת התובע בקרבת האוהל. פאבל עצמו לא ירד מהרכב. השניים, דהיינו התובע ויעקב, ירדו מהרכב ונכנסו לאוהל. הם המתינו שם לסיום הליכי הבידוק וקבלת הרשות להיכנס למועדון. המתנתם ארכה זמן רב. בשלב מסוים, כך התובע, התפתחה שיחה בן התובע ויעקב לבין מספר נערות צעירות שהמתינו אף הן במקום. השניים למדו כי אותן בנות מתגוררות בבית שאן. לטענת התובע הוא שאל בתמימות את הבנות אם הן מכירות תושב בית שאן שבשמו נקב (שאיננו הנתבע) ובתגובה לכך, כך התובע, החלה אחת הבנות להכות אותו וגם סטרה על פניו מספר פעמים. התוקפת גם הודיעה, לדבריו, כי "יסגרו" עימו חשבון. הציטוט לקוח מתצהיר עדותו הראשית של התובע, סעיפים 14-15. התובע ממשיך ומספר כי מי שנראו לו כמאבטחים, התערבו בנעשה והרחיקו דווקא אותו ואת יעקב מהאוהל. בהיותם מחוץ לאוהל, התקרבו אליהם כמה צעירים שהיו במקום. לדברי התובע הוא הסיק שאלה הם מי שאמורים "לסגור" עימו החשבון, כדברי התוקפת קודם לכן. בהמשך, כך התובע, פנה אליו אחד הצעירים, שבדיעבד הסתבר לו כי הוא הנתבע, ושאל אותו מדוע הוצא מהמקום והתובע השיבו כי בחורה שיכורה תקפה אותו ללא הצדקה. התובע ממשיך וטוען כי בשלב זה נגח הנתבע בפניו ובהמשך ניפץ על פניו בקבוק עשוי זכוכית, מעשים המהווים את מעשה התקיפה שהוגדר לעיל. מאוחר יותר נציין היבטים נוספים שנכללו בגרסת התובע אשר תהיה להם רלבנטיות לשאלת אחריות הנתבעות ואין להם זיקה ישירה לשאלת זיהויו של הנתבע עם אותו תוקף.

בעדותו בבית המשפט ובתצהיר עדותו הראשית, אישר התובע כי בעת התקיפה לא הכיר את התוקף. כדברים האלה העיד גם יעקב, לגבי עצמו. כך גם העיד כל אחד מהשניים בעת שנחקר במשטרה שעות ספורות לאחר המעשה. ראה על כך בהודעותיהם, מסמכים 3 ו-4 שבתיק החקירה. כיצד הגיע אפוא התובע לתובנה כי מי שתקף אותו הוא דווקא הנתבע? בעדותו בבית המשפט ובהודעתו הנוספת במשטרה (מסמך מס' 6 מיום 16.12.2007 בתיק החקירה), הוא סיפר כי עובר למעשה התקיפה הוא פגש במתחם נערה שהזדהתה בפניו כ-"לורין פינלנדיה" מבית שאן. להלן תיקרא הנערה הנ"ל "לורין". ובכן, ממשיך וטוען התובע, כי ימים מספר לאחר האירוע התקשרה אליו טלפונית אלמונית שאת שמה בחר שלא לחשוף, והיא סיפרה לו לדבריו כי מי שתקף אותו הוא החבר של לורין והיא אף שלחה לו באמצעות האינטרנט את תמונתו של אותו חבר ולדברי התובע זהו אכן מי שתקפו, דהיינו הנתבע. התובע אישר בעת חקירתו הנגדית כי התמונה ששוגרה אליו באמצעות האינטרנט היא התמונה שהוגשה לתיק וסומנה כמוצג נ/1, ולהלן תיקרא "התמונה". לדברי התובע, הנתבע הוא בן דמותה של הדמות האמצעית שבתמונה. למעשה, ואם נתעלם לרגע מהזיהוי בין כתלי בית המשפט, שהוא חסר כל ערך ראייתי בעיניי, החוליה המקשרת בין התוקף לבין הנתבע, לפי גרסת התובע עצמו, הינה אותה שיחת טלפון שהוא קיבל מאת בחורה שזהותה אינה ידועה לנו, שגם לא ברור ולא ידוע לנו מה מקור המידע שהובא על ידה בדבר מעורבותו של הנתבע באירוע, וכאשר אין אנו יודעים וגם אין אנו יכולים לדעת מה מידת אמינותה ואם אין היא נגועה באינטרס זר כלשהוא. כזכור הנתבע מכחיש מכל וכל את הטענה המועלית כלפיו. כאן המקום להדגיש כי התמונה שהוגשה לתיק הינה באיכות גרועה ביותר ודמותו של הצעיר האמצעי שנשקפת שם והמיוחסת לנתבע, מטושטשת לחלוטין עד כדי חוסר יכולת מוחלט לזהותה. כאן המקום להדגיש גם את העובדה כי בעת חקירתם במשטרה בבוקר יום האירוע, ומשנשאלו בדבר, השיבו, הן התובע והן יעקב, כי לא יוכלו לזהות את התוקף אם יוצגו בפניהם תמונות. הנסיון לטעון כי התובע זיהה את התוקף או שיחזר את דמותו עם קבלת התמונה, נראה לי בלתי מבוסס, בלשון המעטה.

נוסיף עתה לתשתית העובדתית את הנתונים הנוספים הבאים. בליל האירוע היה במתחם צעיר נוסף ושמו יהונתן בכר, להלן יקרא "יהונתן". יהונתן התגורר אף הוא בעיר מגוריו של התובע והכירו. הוא הגיע למועדון בנפרד מהתובע ומיעקב אך חבר אליהם בהיותם מחוץ לאוהל, מתוך כוונה להצטרף אליהם בעת חזרתם לעירם (בהנחה שלא יעברו את הבידוק ולא יוכנסו למועדון). יהונתן, שעשה עלי רושם מהימן ועל כך עוד בהמשך, היה עד ראיה למעשה התקיפה. הוא התבקש במהלך עדותו לשרטט את זירת האירוע ועשה כן. הוא ציין את מקום התקיפה ובאופן ספונטני לחלוטין הוסיף שם ביוזמתו את המילים "מקום חשוך". ראה על כך את המוצג נ/7. התקיפה ארעה כזכור בשטח החניון. גם התובע עצמו אישר בעדותו כי המקום בו ארעה התקיפה היה מקום חשוך. ראה עמ' 58 שורות 5-6 לפרוטוקול. הנתון הבא שבדעתנו לשזור כאן, נוגע למשכו של מעשה התקיפה. על פי גרסת התובע עצמו, הדבר התרחש והסתיים כהרף עין, ומניתוח עדותו ובהתחשב בתנאי התאורה שבמקום, ברור למדי כי לא היתה לו לתובע, גם לא לחבריו, הזדמנות של ממש לזהות את התוקף, שלא היה מוכר להם. נעיר כי בעדותו של יהונתן העריך כי העניין ארך 30 עד 40 שניות, אולם ברי הדבר שאין לאמץ כפשוטם דברים אלה, אלא מובן שהעד ביקש לתאר אירוע קצר בזמן, בדומה לאופן בו תואר מעשה התקיפה בשאר העדויות, וזו היתה דרכו לומר זאת. למותר להוסיף כי גם יהונתן לא זיהה את התוקף ואינו מכירו.

כאן המקום לציין כי לורין לא זומנה לעדות וממילא גם לא חברתה האלמונית. אותה לורין אותרה ע"י המשטרה ונחקרה. עדותה סומנה כמסמך מס' 10 בתיק החקירה. היא מאשרת שהיתה נוכחת במתחם בליל האירוע אך לדבריה שמעה אמנם "שהיו מכות" אך היא עצמה לא ראתה דבר. מסתבר כי שם משפחתה הוא טיריקאינן (ולא "פינלנדיה", אם כי נראה כי מוצאה מפינלנד). לורין היתה במתחם בלווית חברה ושמה אנה שמקום מגוריה בפינלנד. החברה שבה לחו"ל. יצויין גם כי במהלך עדותו (בעמוד 70 שורה 10 לפרוטוקול), מאשר התובע כי אותה מודיעה אלמונית כלל לא ראתה את מעשה התקיפה עצמו אלא רק את מתן הסטירה שקדם לו ושהתרחש לפי הנטען בתוך האוהל ולא באזור בו אירע מעשה התקיפה. איננו יודעים אם שמעה על כך שהנתבע היה התוקף מפי אדם אחר, או אם מדובר בהנחה שהניחה לאור זהות הסוטרת, וכיו"ב. עוד יצויין כאן כי התובע טוען בעדותו (עמוד 61 שורה 22 לפרוטוקול) כי המודיעה האלמונית לא היתה מוכרת לו והיא יצרה עימו קשר באמצעות יעקב, אך זה האחרון מכחיש זאת, ראה דבריו בעמוד 110 שורה 9 לפרוטוקול הדיון.

המסקנה העולה עד כאן הינה כי הליך זיהויו של הנתבע עם אותו תוקף ע"י התובע וחברו יעקב, מיוסד ומושתת על עדות שמיעה שהיא עצמה בבחינת גלגולה של עדות שמיעה קודמת ואנונימית אשר לא עמדה לביקורת ולבחינה בבית המשפט ומידת אמינותה ומקור ידיעתה, אם בכלל, לא הובררו. כזכור, סירב התובע בכל תוקף לחשוף את זהותה של אותה מודיעה. ברי כי לא ניתן לבסס על 'ראיה' מעין זו מסקנה לחובתו של הנתבע, גם לא בהליך אזרחי וגם אם נתעלם מכך שעל פי הפסיקה הרי שעה שמייחסים לנתבע עוולה אזרחית המהווה גם עבירה פלילית, כבמקרה כאן (תקיפה), יש לבסס זאת על ראיות בכמות ובאיכות מוגברת. ובענייננו, בשים לב למידת החומרה במעשה הנטען, יש צורך בכמות ובאיכות מוגברת במידה ניכרת.

בגיבוש מסקנותיי לא התעלמתי מהודעתו של מר אבי רוואמי, להלן "רוואמי", המצויה בתיק החקירה (הלה לא זומן לעדות) ומעדותה של חוקרת הנוער שהתייצבה לעדות, גב' שני הדרי, להלן "החוקרת". במה דברים אמורים? מתוך הודעתו של רוואמי בתיק החקירה, מסמך מס' 9 שם, עולה כי הוא מנהל המוסד החינוכי בו למד הנתבע בעת האירוע. עוד עולה ממנה כי לבקשת החוקרת תיחקר רוואמי את הנתבע בדבר מעורבותו במעשה התקיפה והלה הכחיש זאת בפני רוואמי. משהטיח החוקר בפניו של רוואמי את הטענה כי חוקרת הנוער טענה, כי הוא סיפר לה, בשיחה טלפונית שקיימה עימו, כי הנתבע הודה בפניו כי הוא התוקף, הכחיש הנחקר רוואמי כי כך אמר לחוקרת וכי כך היה. החוקרת, שהעידה בפניי, אישרה בעדותה בפניי כי פרטי המקרה אינם זכורים לה, לנוכח הזמן שחלף, אך אימצה את האמור במסמכים שנערכו על ידה בזמנו. ברי וגלוי הדבר כי אין לבסס כל מסקנה לחובת הנתבע מן האמור. דברי החוקרת בדבר הודאתו של הנתבע בפני רוואמי הם בגדר עדות שמיעה מובהקת שעה שהם באים מפיה. מי שביקש להוכיח כי הנתבע הודה בפני רוואמי, היה עליו לזמנו לעדות ולנסות לחלץ ממנו מעל דוכן העדים את אישורו לדבר, אך כך לא נעשה. כזכור רוואמי מכחיש בהודעתו במשטרה כי הנתבע הודה בפניו. דבריה של החוקרת נותרו חסרי משקל ראייתי בנקודה חשובה זו. כאן המקום לשוב ולהזכיר כי הנתבע אינו מכחיש את דבר נוכחותו במועדון בליל האירוע, כמו מאות אחרים, וזאת תוך שהוא מרחיק עצמו ומכחיש כל קשר להתרחשות מעשה התקיפה שמיוחס לו.

עוד אציין כי נתתי דעתי לטענתו של התובע כי במועד כלשהו, לאחר מעשה, ובמהלך מפגש אקראי ביניהם, הודה הנתבע בפניו כי הוא התוקף ואף התנצל בפניו, אלא שהנתבע הכחיש מכל וכל טענה זו בתצהיר עדותו והוא אף כלל לא נחקר על כך. הדבר לא הוטח בפניו בעמדו על דוכן העדים, שאז יכולים היינו אולי לעמוד על טיב הכחשתו. יתרה מזו; במהלך חקירתו הנגדית של התובע בבית המשפט, נטען נגדו כי הנתבע טען בפני רוואמי כי פגע בתובע כיוון שהוא "התחיל" עם לורין חברתו (טענה שלא הוכחה), ובתגובה לכך השיב התובע "אז הוא משקר כי לפני כן אמר שהוא לא עשה שום דבר, הוא בא עכשיו ומצדיק את מה שהוא עשה". ראה דבריו בעמוד 66 שורה 7 ואילך לפרוטוקול הדיון. לא לתשובה כזו ציפינו ממי שטוען כי התובע הודה והתנצל בפניו לאחר מעשה על התקיפה.

אוסיף כי אינני כה תמים כדי מתן אמון מלא בעדותו של הנתבע. אף לא נעלמו מעיניי אינדיקציות מסויימות בהודעות של הנתבע (ושל לורין) במשטרה, שניתן לטעון כי יכול ויש בהן כדי "להחשיד" את הנתבע. אך באלה ובשכמותן אין די על מנת לעמוד בנטל הראייתי הכבד המונח לפתחו של התובע ולהתגבר על כך שלא הוכח במידה מספקת כי הנתבע הוא התוקף.

סיכומו של פרק זה - בנסיבות הכוללות של העניין לא ראיתי לנכון להעדיף את גירסתו "המרשיעה" של התובע בעניין על פני זו המכחישה של הנתבע.

העובדה כי ב"כ התובע מצביע על כמה 'מקורות' שונים לביסוס טענת הזיהוי, שכל אחד בפני עצמו קלוש וחסר ערך ראייתי, אין בה כדי לחזק גם לא בהצטרפם יחד, את הטענה הבלתי מוכחת כי הנתבע הוא אכן זה שתקף את התובע.

המסקנה מכל האמור לעיל הינה כי לא הוכח כדבעי כי הנתבע הוא הוא התוקף ולפיכך מן הדין לדחות התביעה נגדו וכך אני מורה. כך גם נגזר לשבט דינה של ההודעה לצד שלישי ששוגרה לנתבע.

אחריותן של הנתבעות

בטרם נבחן את שאלת אחריותן המשפטית לאירוע של נתבעות 1 ו-2, זו העת לפרט, ולדון, בכמה טענות עובדתיות נוספות שנכללו בגרסת התובע. בשלב הקודם של הדיון לא ראינו צורך לעסוק באלה אך עתה הגיעה העת לבחון אותן מאחר ועשויות להיות להן השלכות על שאלת חבותן של הנתבעות הנ"ל.

הדברים אמורים בטענתו של התובע בדבר נסיבות תקיפתו ע"י הנערות בתוך האוהל ובטענתו של התובע כי משהוצא מן האוהל ביקש מן המאבטחים - התחנן על נפשו בפניהם - שיתירו לו לחזור ולהסתופף בתחומי האוהל, בשל חששו מפניהם של מבקשי נפשו שאמורים "לסגור" עימו חשבון, אלא שאלה, המאבטחים, לא שעו לפניותיו - לתחינותיו - ולמעשה הפקירו אותו בידי התוקפים.

טענותיו אלה של התובע נכללו בתצהיר עדותו הראשית ובהמשך בחקירתו בבית המשפט. חברו של התובע, יעקב, מסר דברים דומים. במהלך עדויותיהם של השניים ומתוך הופעתם בפניי לא התרשמתי כי השניים ראויים לאמון ולפי התרשמותי תיאמו תצהיריהם ועדויותיהם באופן מגמתי על מנת לתלות את קולר האחריות למעשה התקיפה בצווארן של הנתבעות. מאידך, עדותו של העד יהונתן הותירה בי רושם חיובי ומשכנע. עד זה היה הרבה יותר מאופק ומאוזן בגרסתו ובדבריו, וככל שזו שונה מגרסתם של הראשונים - יש להעדיף אותה. אם כי יש לזכור כי עד זה לא היה נוכח בתחילתו של האירוע אלא הצטרף לשני חבריו לאחר שכבר הוצאו, או שמא יצאו, מהאוהל. לא מצאתי ממש בהתקפת המצח שכיוון ב'"כ התובע בדברי סיכומיו כנגד מהימנותו של יהונתן, מה עוד שהיה זה הוא עצמו שזימן אותו לעדות מטעמו של התובע, ואין זה מחזה שכיח שבעל דין יתקוף אמינותו של עד אשר הובא מטעמו אלא אם כן הוכיח וגם ביקש ונענה כי הלה יוכרז כעד עוין. כזאת לא נעשה כאן.

על מנת שמסקנתי זו, בשאלת המהימנות והאמינות, לא תישאר תלויה בהתרשמות שלילית מהתובע גרידא, אצביע על נימוקים נוספים התומכים בה. ראשית, אשר לנסיבות תקיפתו של התובע ע"י אותה צעירה. גרסתו של התובע ולפיה ובתגובה לשאלה תמימה אודות היכרותה את מאן דהוא מבית שאן, היא החלה לפתע לתקוף אותו בחמת זעם, נראית בלתי הגיונית בבסיסה. כמו כן יש להפנות תשומת הלב לכך כי סטירה בודדת שנזכרה בעדותו הראשונה בתיק החקירה, בבוקר האירוע, הפכה למסכת סטירות בתצהירו. זה המקום לציין כי יהונתן מוסר כי הוא עצמו לא היה עד ראיה לתקרית בין התובע ויעקב לבין הבנות וכי הצטרף לשניים רק בהמשך, אלא שעל פי עדותו של יהונתן המהימנה בעיני, התובע סיפר לו לאחר האירוע כי הוא ניסה "להתחיל" עם הנערה, ממניע רומנטי, ופנה אליה ו-"זרק" לה מילה שלא מצאה חן בעיניה, שאז עברו השניים לחילופי מהלומות מילוליות אך לכלל מגע גופני הם לא הגיעו. יהונתן היה עד ראיה להרחקתם של התובע וחברו מהאוהל ע"י המאבטחים אלא שלגרסתו הדבר לא התרחש על רקע האינצידנט בעל האופי הרומנטי בין השניים לבין אותן נערות, אלא שלאחר שהשניים סורבו מלהיכנס לאוהל הם המשיכו "לנדנד" למאבטחים עד שלבסוף אלה הרחיקו אותם מהמקום. יצוין כי משהחלטתי ליתן אמון בעדותו של יהונתן, יש לראות בדברי התובע בפניו וכפי שהוצגו בבית המשפט, משום הודאה הפועלת כנגד בעל הדין, קבילים ומהימנים. יצוין כי גרסתו של התובע באשר לנסיבות תקיפתו ע"י חבריה/שלוחיה של אותה נערה, אך בשל כך ששאל על היכרותה עם צעיר אלמוני בן עירה, כפי העולה מדבריו, נחזית על ידי הרבה פחות סבירה מהתמונה אותה הציג יהונתן ולפיה מעשה התקיפה ארע על רקע נסיונו של התובע לפלרטט עם אותה נערה.

כאמור, התובע מעלה בעדותו טענה כבדת משקל כלפי הנתבעות ולפיה בעת שהוצא מהאוהל פנה למאבטחים וממש התחנן בפניהם כי יתירו לו לשוב ולהיכנס לאוהל בהעלותו בפניהם את הטענה כי הוא חושש לשהות בחוץ בשל האיומים שהשמיעו בפניו הבנות וכי הוא פוחד כי יאונה לו רע וכי הללו, המאבטחים, לא שעו לפניותיו-אזהרותיו. קשה שלא לעמוד על מרכזיותה וחשיבותה של טענתו זו של התובע שעה שהוא מבקש להיפרע מהנתבעות ובעיקר אמורים הדברים בנתבעת מס' 1 שהמאבטחים במקום סרו למרותה. יעקב החרה החזיק אחר התובע בנושא זה. אך עיון בהודעותיהם של השניים בתיק החקירה, שנמסרו כזכור בבוקר יום האירוע, שעות ספורות לאחריו, מעלה כי אין כל זכר בהודעותיהם של השניים להתרחשות משמעותית מעין זו. גם בהודעתו המאוחרת יותר של התובע, כשבוע ימים לאחר האירוע, אין כל זכר לאינצידנט זה או כזה. כאן המקום לשוב ולהפנות לעדותו של יהונתן אשר אינו מאשר כי בעת הרחקתם מהמקום טענו השניים בפני המאבטחים כי הם חוששים לשלומם. ונהפוך הוא. עד מהימן זה מוסר כי לא כך היה, אם כי לאחר מעשה ולאחר שכבר הותקף התובע, פנו השניים לעבר המאבטחים וביקשו להיכנס שמא ישובו התוקפים לתקוף ואז אכן סירבו אלה להתיר כניסתם למקום והסתפקו בהגשת עזרה רפואית.

המסקנה אותה הסקתי וגיבשתי במהלך הופעתם בפניי של התובע וחברו יעקב בעקבותיו - כי השניים בחרו למסור עדויות מגמתיות תוך הוספת פרטים "מרשיעים" כלפי הנתבעות ואנשיהן - מתחזקת לנוכח הנימוקים שפורטו לעיל, ומתוך הצלבת עדויותיהם של השניים עם הודעותיהם הקודמות, עדויות אחרות, ועם נתונים נוספים המצויים בחומר הראיות. אני דוחה את גרסתם העובדתית של התובע ויעקב, וקובע כי נסיונם להעצים את האירוע שקשור במפגשם עם הנערות, על מנת לנסות ולצבוע את התנהלות אנשי הנתבעות בגוון שלילי – דינו להידחות.

מכאן נמשיך ונבחן את שאלת אחריות הנתבעות כלפי התובע מתוך הנחה וקביעה כי אין ממש בגרסתו של התובע באשר לנסיבות התקרית שארעה בינו לבין הנערות שהיו במקום ואופייה ובאשר לנסיבות הרחקתו מהאוהל, ותוך דחיית טענתו כי המאבטחים שהיו במקום והרחיקו אותו מהאוהל, הוזהרו למעשה כי צפויה לו סכנה אם יורחק מהאהל ויוצא ממנו. בכך נדחית טענתו של התובע, כי אנשי הנתבעת צפו או היו צריכים לצפות באופן קונקרטי את מעשה התקיפה הספציפי שהתרגש על התובע.

עתה לבחינת אחריותן של הנתבעות, בזיקה לעובדות שנקבעו עד כה ולשאר הראיות שהונחו בפניי. כפי שהוכח, והדבר גם לא היה שנוי במחלוקת מלכתחילה, המתחם מצוי בתחום מקרקעי קיבוץ יגור והינו בגדר שטח פרטי המוחזק בידי הקיבוץ ומנוהל בידי הנתבעת 1. בדברי סיכומיו מייחס בא כוח התובע לכל הנתבעות גם יחד ובאופן כוללני אותם מעשי רשלנות בדיוק, משל הן פעלו בצוותא חדא והיו כגוף אחד. לכל אורכם של סיכומיו בנושא האחריות שזור הביטוי "נתבעות 1-3", אלא שחוסר הפרדה בין הנתבעות השונות מצביע יותר מכל על חולשת הטענות וחוסר ההחלטיות של התובע בשאלת החבות שהרי ברי הדבר כי אופי והיקף אחריותה של נתבעת מס' 3, משטרת ישראל, לנעשה בתוך המתחם (הפרטי), שונים הם מאלה של הנתבעת, המחזיקה במקרקעין, בעלת המועדון ומי שהיתה אחראית לארגון המסיבה ולאירוח המבלים (כנגד תשלום).

כפי שעולה מחומר הראיות משטרת ישראל העניקה לנתבעת את הרישוי המתאים לקיום האירועים במתחם ואף קבעה את מספר המאבטחים והשוטרים בשכר שעל הנתבעת להעסיק במקום, ולא שמענו כל טענה כנגד הוראותיה של המשטרה או הפעלת שיקול דעתה בנדון וגם לא על קשר או זיקה בין אלה לבין מעשה התקיפה. אנו יודעים גם כי בעת האירוע היו מוצבים במקום 4 שוטרים בשכר, לבד ממאבטחים אזרחיים שהפקידה הנתבעת במקום והיו באחריותה, ולא שמענו על כל טענה ספציפית שהופנתה כלפי מי מהשוטרים לובשי המדים שפעלו במקום בדבר מעשה רשלנות או מחדל שנעשו או נחדלו על ידיהם לפני או בעת מעשה התקיפה.

הקביעות הללו, שהועלו כאן, מוליכות למסקנה כי דין התביעה כנגד משטרת ישראל להידחות.

נותר לנו עוד לעסוק בשאלת חבותה המשפטית של הנתבעת הראשונה כלפי התובע ובכך נעסוק עתה.

לתשתית העובדתית שביססנו נוסיף עתה נדבכים עובדתיים כדלהלן. מתוך עדותו של אורי זמיר, איש קיבוץ יגור ומי ששימש בעת הרלבנטית מנהל המועדון ואשר עדותו לא נסתרה, עולה כי הנתבעת מימנה בעת הרלבנטית העסקתם במקום של 4 שוטרים במדים שתפקידם היה לטפל באירועים מיוחדים של הפרות סדר. בנוסף הועסקו במקום מספר מאבטחים חמושים, עובדי חברת שמירה פרטית שהוצבו בכניסה לחניון ובמקומות אחרים במתחם כאשר עיקר תפקידם היה אבטחה חיצונית, בעיקר למנוע אירועי פח"ע. מלבד אלה העסיקה הנתבעת במקום 23 מאבטחים לא חמושים, אשר תפקידם היה להשגיח על המבלים ולהבטיח את הסדר במקום. אנשי המועדון השתמשו במכשירי מגנומטר לצורך בידוק המבקרים. כפי שעולה מחומר הראיות, שהו במתחם בערב האירוע כ-1500 צעירים. אין בפני כל ראיה כי מי מהמאבטחים הבחין כי התוקף ממתין לתובע מחוץ לאוהל ומתכנן לפגוע בו. לאור מסקנותיי הקודמות גם אין כל ראיה כי מי מהמאבטחים יכול היה להבחין בתוקף טרם ביצוע זממו. מבחינה נורמטיבית גם לא הובאה כל ראיה של מומחה לדבר כי התארגנות הנתבעת מבחינת תנאי האבטחה והדאגה לשלום המבלים או קביעת מספר המאבטחים במקום, חרגה או סטתה מחיקוק או מנורמה מחייבת כל שהיא (אף לא מנורמה סבירה כלשהי). כפי שכבר צוין לעיל, הנתבעת מילאה אחר דרישות המשטרה ופעלה בהתאם להוראותיה. לא למותר יהיה לציין כאן את העובדה הבאה; במסגרת הליך גילוי המסמכים שהתנהל בין הצדדים גילה ב"כ התובע כי בידו מצוי "דו"ח חקירת מומחה בטיחות". ב"כ התובע סירב לחשוף בפני חבריו את תוכנו של הדו"ח בשלב קדם המשפט, בטענה כי "בשלב זה", כדבריו, מדובר במסמך פנימי חסוי. לאחר שניתנה החלטה בה חוייב התובע להודיע אם בדעתו להסתמך על המסמך בשלב מאוחר יותר, ואם הוא טוען לחסיון אם לאו, הודיע התובע כי מדובר במסמך שהוכן ככלי עזר בלבד לצורך הכנת טיעוני התובע במשפט וכי אין בדעת התובע לבקש להציגו. התובע אמנם לא חוייב לאפשר עיון במסמך, אך מתוך שנאמר לעיל עולה כי התובע הצטייד לקראת הדיון בבדיקה שנערכה בידי מומחה בטיחות ושעשויה היתה, אם היה נמצא טעם לדבר, לעטות אדרת של חוות דעת מומחה אשר נערכה בידי אותו מומחה בטיחות, חוות דעת שלא היתה כל מניעה להציגה כראיה בתיק במהלך שמיעת הראיות. כיוון שלא כך נעשה יש להסיק ולהחיל את המסקנה המתבקשת בנסיבות מעין אלה וקמה החזקה כי לא היה בחוות הדעת האמורה כדי לתמוך בטיעון מצד התובע כנגד סידורי הביטחון שננקטו במקום, כי אם לפגוע בטיעון זה.

השאלה הבאה הטעונה בירור והכרעה הינה אם צריכה היתה הנתבעת מטעמים אחרים, שאינם קשורים דווקא לרישוי ו/או לכללי ניהול מועדונים מחייבים, לנהוג אחרת, לצפות באופן קונקרטי את התרחשות מעשה התקיפה ואת נסיבותיו, ולנקוט בהיערכות בהיקף כזה ובאופן כזה אשר יהא בהם כדי לאפשר לה לקדם את פניה של התרחשות מעשה התקיפה ולמנוע אותה. כזכור ולאור מסקנותי הקודמות, אנו עוסקים כאן באירוע שלא היה לגביו מידע קונקרטי או אות אזהרה ספציפי קודם. יש לזכור כי על פי הראיות ועל פי גרסת התובע עצמו המדובר בתוקף שהמתין וארב לו מחוץ לאוהל, במקום חשוך, כאשר מקום התקיפה מן הסתם נבחר על ידי התוקף תוך דאגה לכך שישמור בידו את יתרון ההפתעה ולכך שלא ייחשף.

בחנתי את השאלה במשולב עם השאלה, אם אין לייחס לנתבעת רשלנות בגין העובדה שהתוקף היה מצויד בשטח החניון בבקבוק בירה עשוי זכוכית ושבו השתמש כמכשיר תקיפה.

במסגרת בחינת סוגיה זו יש צורך לתת את הדעת על נתונים רלבנטיים נוספים שהתבררו במשפט. התובע זימן לעדות מטעמו את וליד חזקיה, שלהלן יקרא "חזקיה". העד שימש אותה עת בתור האחראי, מטעם הנתבעת, על מערך האבטחה במועדון. עדותו עשתה עלי רושם מהימן ומתוכה עולים, בין השאר, הנתונים הנוספים הבאים. העד הסביר (בעמ' 75 משורה 2 ואילך) את מבנה מערך האבטחה במקום, הבנוי ממספר מעגלים, כאשר בכל אחד מהם מצוי מספר משתנה של מאבטחים, בהתאם לדרישות המשטרה אשר השתנו מעת לעת. המאבטחים נחלקו לשני סוגים: מאבטחים של הנתבעת עצמה, המכונים "סדרנים", אשר הם אינם חמושים בנשק חם. בנוסף, מספר מאבטחים חמושים שהשתנה בהתאם לדרישות המשטרה בתקופות שונות, בהתאם להתראות שהיו בידה. המאבטחים החמושים עבדו בחברות אבטחה פרטיות ששירותיהן נשכרו ע"י הנתבעת, ותודרכו ע"י חזקיה. גם מספר השוטרים בשכר שנדרשה הנתבעת לממן לא היה קבוע, והוגדר מעת לעת ע"י המשטרה. יצויין, אגב, כי אנשיה של כל אחת משלוש הקבוצות הללו, לבשו מדים אופייניים לה שעליהם כיתוב מתאים ובולט, כפי שתיאר העד, נתון נוסף שבבירור אינו עולה בקנה אחד עם גרסת התובע, לפיה כביכול הורחק מהאוהל ע"י שני אנשים לבושים אזרחי, ללא כל סימון מזהה.

מעגל האבטחה הראשון מצוי בכניסה לחניון. כניסה זו נועדה מעצם טבעה לכלי רכב. במקום מוצבים שומר או שניים חמושים. תפקידם הוא קיום בדיקה בטחונית לסיכול אירועים בעלי אופי פח"עי. ברי כי נוסעי כלי הרכב אינם עוברים בשלב זה בדיקה אישית או גופנית, וודאי לא קפדנית. יכולים אנו לומר כי מדובר באותה בדיקה שהיא מנת חלקם של כל תושבי הארץ המגיעים בכלי רכב לחניונים במקומות ציבוריים, או אף במקומות פרטיים המרכזים סביבם קהל. לאחר בדיקה ראשונית זו עוברים המבקרים דרך החניון ומגיעים לאוהל. בכניסה לאוהל מנותבים המבקרים ל"שרוולים" – מסלולים צרים, המאפשרים בדיקה אישית וקפדנית של הבאים. הסדרנים במקום עורכים בדיקה מדוקדקת על גופם של האורחים כשהם מצוידים במכשיר המגנומטר המסייע באיתור חפצים מתכתיים מסוכנים כגון סכינים או אולרים, וכן בודקים הימצאותם של בקבוקים מזכוכית או כלים מאולתרים אחרים שיכולים לשמש לפגיעה בבליינים. לכן, בכניסה לאוהל מצוי מספר משמעותי של סדרנים, וכן מצויים שם שני מאבטחים חמושים. מעגל אבטחה אחרון מצוי בתחומי המועדון עצמו. משילוב העדויות עולה כי ישנן שעות בהן העומס בכניסה לאוהל רב יותר, ולאחר מכן הוא פוחת. לאחר שרוב הבליינים נכנסים למועדון, מטבע הדברים, ניתן להפנות כוח אדם מן הכניסה לאוהל אל המועדון עצמו ולאזורים אחרים. בין השאר מופנה מאבטח חמוש מהכניסה לפטרל בחניון, כאשר נאמר כי הדבר נובע מכך שבעבר היו בחניון פריצות לתוך רכבים וגניבות. מעבר לאמור לעיל, בתוך המתחם מוצבות מצלמות אבטחה, בהתאם לדרישות המשטרה, אך סרטי הצילום אינם נשמרים זמן רב, למעט אם מגיעה דרישה מהמשטרה הנוגעת לאירועים ספציפיים.

כמתואר לעיל מעשה התקיפה אירע בתחומי החניון, מחוץ לתחומי האוהל, במיקום שמן העדויות והשרטוטים עולה כי הוא בבחינת "שטח מת" מבחינת מרבית המאבטחים המוצבים בתוך האוהל או בכניסה אליו, ושמכל בחינה מעשית הוא מצוי מחוץ למוטת השליטה של הבודקים שניצבו באזור הכניסה לאוהל ואמצעי הבידוק שברשותם. נקודת המוצא שלנו הינה כי מעשה התקיפה ארע לפני שהתוקף עבר את הליך הבידוק הנ"ל. מטבע הדברים, על פי ייעודו של החניון, מצויים בו כלי רכב חונים ונוסעים, כמו גם הולכי רגל העושים דרכם שם, מהרכבים ואליהם. בשעות מסוימות הומה המקום מכלי רכב ואנשים. בשעות אחרות, התנועה בו דלילה יותר. החניון מצוי בשטח פתוח, משתרע על פני שטח גדול מאד, והוא איננו מגודר. השאלה הספציפית הטעונה בירור והכרעה עתה הינה, האם היה על הנתבעת לנקוט אמצעי בידוק נוספים מעבר לאלה שתוארו ע"י העד ולוודא שבכל עת נתונה לא יימצא באזור החניון כל חפץ שיכול לשמש בידי מי שחפץ לעשות בו שימוש פוגעני, גם שלא על פי ייעודו ושממדיו אינם מבליטים אותו לעין. ברי כי לבקבוק כשלעצמו, שאינו גדול בממדיו, אין כל ייחוד ובהעדרו של כזה ניתן לעשות שימוש לצורך תקיפה באבן או בכל חפץ קשיח אחר שרק ניתן להעלות על הדעת. יש לזכור כי במכוניות עצמן מצויים אביזרים כאלה לרוב (מפתח גלגלים, לדוגמא, או מגבה ("ג'ק"), וכיו"ב). השאלה הנשאלת לאמיתו של דבר הינה, האם מוטלת היתה חובה משפטית על הנתבעת לשמור על כך כי שטח החניון רחב הידיים, הנמצא תחת כיפת השמיים, יהיה סטרילי לחלוטין, ובכל עת, מכל חפץ שמאן דהוא עשוי לעשות בו שימוש בריוני, לצורך חיסול חשבונות או לתכלית אחרת שאין לה דבר עם מטרתו של מקום האירוע, והאם היה עליה לתחזק המקום כשהוא נקי מכל חפץ שניתן לעשות בו שימוש לרעה, משל חלף על פני החניון שואב אבק עצום מימדים ששאב לתוכו והרחיק מהמקום כל חפץ זר.

נראה לי שהתשובה לשאלה זו אינה יכולה להיות חיובית וכי אין להטיל מעמסה מעין זו על מי שמנהל אירועים כאלה, כמו גם על מי שאחראי על מקום התכנסות אחר של בני אנוש. לא מצאתי לטיעון מעין זה שבפי התובע ביסוס משפטי, לא בדין ולא בפסיקה. נראה לי כי גם שיקולים של מדיניות נכונה אינם תומכים בטענה כזו.

כך דרך כלל וכך גם בנסיבות המתחם בו עסקינן. באבטחה של מתחם כדוגמת המתחם נשוא התביעה באופן טבעי מופנה עיקר תשומת הלב למועדון עצמו. מדובר במקום בילוי גדול, ובו מאות בליינים, כאשר אופי הבילוי, הכרוך במידה של דוחק ובשתיית אלכוהול, עלול לגרור חיכוכים כאלה ואחרים. הדבר מחייב נוכחות משמעותית של סדרנים בתוך המועדון לשמירה על הסדר, וכן הקפדה על כך שבתוך המועדון לא יימצאו בידי הבליינים כלים המאפשרים פגיעה באחרים. לשם כך נדרשת עריכת בדיקה יסודית ומקיפה של הבליינים לפני כניסתם, והדבר חייב להיעשות בנקודה מסויימת לפני הכניסה אל המועדון אשר תוגדר כנקודה שממנה ואילך לא ניתן יהיה להכניס סכינים וכל חפץ אחר העלול להרע לבריות ולשמש ככלי משחית. לטעמי אין כל סטיה מסטנדרט התנהגות סביר בקביעת נקודה זו באוהל, אגב פריסת תשתית מתאימה, כגון "מסלולים" ומגנומטרים המאפשרים בדיקה אישית יסודית. ההיפך הוא הנכון. ה"דרישה", המקופלת הלכה למעשה בינות לטיעוני התובע, לעריכת בדיקה מדוקדקת כבר בנקודת הכניסה אל החניון, אינה נראית ישימה ואפשרית; בוודאי אינה מעשית; וייתכן כי אף כשלעצמה היא טומנת בחובה סיכונים. אינה ישימה מכיוון שספק רב אם חיפוש מעין זה, יסודי ככל שיהא, יוכל למנוע הסתרה של חפצים קטנים כמו בקבוק בירה - ואפילו סכינים וכיו"ב - בכלי רכב, שבהם מקומות מסתור אפשריים לרוב. אינה מעשית, מכיוון שאפילו היתה אפשרות לביצוע בדיקה מעין זו, היה הדבר אורך פרק זמן ארוך ביותר לכל רכב, באופן שאינו מאפשר הזרמה של בליינים אל המועדון בקצב סביר ומתקבל על הדעת, או קרוב לכך. טומנת בחובה סיכונים, שכן בדיקה מעין זו עלולה ליצור הצטברות של מספר רב מאד של רכבים המשתרכים לאחור באופן העלול להפריע לתנועה ולסדר הציבורי, כאשר ברכבים מספר רב של בליינים הממתינים בפקק לתורם. ריכוז מעין זה עלול להוות כר נרחב ונוח להתגלעות חיכוכים בין בליינים לבין עצמם, ייתכן גם אגב שתיית משקאות משכרים, שמא אף פוטנציאל לאירועי פח"ע, ועוד כיוצא באלה קשיים ובעיות.

ודוק; העובדה שאכן בוצעו מדי פעם סיורים של מאבטחים בשטח החניון, בין אם מטעמי התמודדות עם גניבות ופריצה לרכבים בין אם מטעמים אחרים, כשלעצמה אינה מקימה חבות משפטית ואינה הופכת את ההימצאות בכל מקום בחניון, בכל נקודת זמן, ובפריסה כה נרחבת שתוכל להביא למניעה מוחלטת של כל מעשה בריונות המבוצע במפתיע כדוגמת מעשה התקיפה נשוא התביעה, לחובה המוטלת על הנתבעת. הנתון החשוב ביותר לטעמי לעניין אחריותה של הנתבעת, הינו כי גם התובע העיד ש התקיפה היתה מפתיעה ואי-אפשר היה לצפות אותה. ראה בעמוד 67 לפרוטוקול.

טרם סיום חלק זה אעיר, ולו על מנת לסבר את אזנם של הצדדים, כי נתתי דעתי גם לעדויות ולטענות שלא פורטו לעיל, ברם לא מצאתי כי יש בהן כדי לשנות לעניין התוצאה ומשכך לא ראיתי להרחיב באשר אליהן. כך, למשל, עדותו של החוקר הפרטי מטעם התובע, שמואל היינברג, אשר אין בה כשלעצמה כדי להשפיע על הממצאים העובדתיים שנקבעו לעיל. כך, למשל, עדותו העניינית של רפ"ק (פקד בעת האירוע) גיא גרוסמן וכן עדות רנ"ג אמנון וענונו. כך גם, למשל, הפסיקה הרבה אליה הפנה ב"כ התובע, אשר אינה רלבנטית במישרין לנסיבות בענייננו. כל מקרה ונסיבותיו.

מסקנתי הסופית בשאלת החבות הינה איפוא כי גם דין התביעה כנגד הנתבעת 1, וממילא כנגד הנתבעת 2, להידחות וכך אני מורה.

סוגיית הנזק

למקרה וערכאת הערעור תגיע למסקנה שונה בשאלת החבות ומאחר והובאו בפניי ראיות גם בשאלת הנזק, אעבור לדון עתה בסוגיה זו.

אפתח הדיון בהצגת נתונים רלבנטיים לשאלת כימות נזקיו של התובע. הוא יליד שנת 1990. הוא נפגע בתקיפה בהיותו כבן 17. עתה מלאו לו 25 שנה. ביום האירוע הוא טופל בבית החולים משך מספר שעות שלאחריהן שוחרר לביתו. כעבור 5 ימים הוא סבל לראשונה מהתקף אפילפטי ואושפז למשך 3 ימים שאז אובחן כי נגרם לו דימום נרחב ברקמת המוח. הדימום נספג אך הותיר אחריו אזור צלקתי. אזור זה מהווה מוקד אפילפטי הגורם לתובע ל- P0ST TRAUMATIC EPILEPSY. לתובע גם נותרה צלקת על לחיו השמאלית. הנתונים הנ"ל נלקחו מסקירתו של המומחה בחוות דעתו את תולדות פגיעתו של התובע ותוצאותיה.

כזכור המומחה מונה מטעמו של בית המשפט, בהסכמת בעלי הדין, ואיש מהם אינו חולק על ממצאיו. הוא גם לא נתבקש לחקירה בבית המשפט. המומחה העריך וקבע את חומרת הפגיעות שנגרמו לתובע ואת הערכת משקלן על פי סולם הערכים הקבוע במסגרת התוספת השלישית לתקנות הביטוח הלאומי (דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, להלן "התקנות".

המומחה מעריך את שיעור נכותו של התובע בגין הצלקת שנותרה על פניו בשיעור של 10% לפי סעיף 75 (2) (ב) לתקנות, דהיינו צלקת המוגדרת שם כמכערת. לא הוכח כי לפגימה זו עשויה להיות השפעה או השלכה על כושר עבודתו של התובע ויכולת השתכרותו, בזיקה לעיסוקים אפשריים רלבנטיים, והשפעתה של פגימה זו תתבטא בהמשך בקביעת שיעור הפיצוי המגיע לו בגין כאב וסבל.

אשר לפגיעת הראש שאונתה לתובע. המומחה מציין בחוות דעתו כי בתיעוד הרפואי שהועמד לרשותו לא נמצאה עדות לכך כי התובע סובל מהתקפים אפילפטיים מסוגGRAND MAL , מעבר להתקף שתקף אותו עובר לאשפוזו ב- 2007. בדיקת EEG שנערכה לתובע היתה תקינה. נתונים אלה, לדעת המומחה, עומדים בהתאמה למסקנה כי התובע סובל מהתקפים מסוג "COMPLEX PARTIAL" בלבד וכי תדירות ההתקפים כדברי התובע, כך לשון המומחה, היא "אחת לכמה שבועות". המומחה מסכם דבריו בנושא זה באומרו כי הוא מעריך את נכותו של התובע בגין פגימה זו בשיעור של 10% לפי סעיף 30 (5)(2)(א) בגיןCPS בצורה קלה עד 2 התקפים כל חודש וכל זאת לפי התקנות. המומחה מבסס מסקנותיו על אימוץ דברים שנאמרו לו ע"י התובע לעניין תדירות ההתקפים, וכן לעניין משכם, כאשר לדברי התובע ההתקפים מתבטאים ב'ניתוק' שמשכו של כל אחד מהם כדקה. כאן המקום לציין כי התובע אינו נזקק כעת לכל טיפול רפואי ואף תרופות הוא אינו נוטל, לדבריו בעצת רופאו.

לבקשת המומחה עבר התובע מבחנים נוירופסיכולוגיים בהם נמצא כי הוא מתפקד ברמה תקינה וטובה ללא פגיעה בתפקודים הניהוליים, בריכוז הפנימי, ההתמצאות והזכרון, אם כי נמצאה הנמכה קלה במשימות של זכרון חזותי. המומחה קבע שליקוי זה עומד בהתאמה עם הפגיעה הטמפורלית מימין שאונתה לתובע. המומחה חיווה דעתו שיש להעריך נכות זו בשיעור של 5% על פי סעיף 34 (א-ב) לתקנות מותאם, בגין הפרעה קוגניטיבית מוכחת לאחר דימום תוך מוחי רקתי מימין.

נכותו הרפואית של התובע בגין הפגיעה בגולגולתו מגיעה איפוא לשיעור משוקלל של 14.5%.

להלן נביא כמה נתונים הנוגעים לעיסוקיו של התובע מאז התקיפה עד הנה. כזכור הוא נפצע בהיותו כבן 17 שנה. שירותו הצבאי נדחה בשל הפגיעה והוא החל את שירותו בחודש אוקטובר 2010. בניגוד לציפיותיו, כך התובע, הוא לא שובץ בצבא לתפקיד משמעותי ועשה את שירותו כעוזר רס"ר בבסיס חיל הים. הוא שוחרר מצה"ל כעבור שנתיים בלבד, מסיבות שאינן ידועות לו, כך לדבריו. מאז שחרורו לא נקלט התובע עדיין במקום עבודה מסודר וקבוע. התובע סיפר כי הועסק עד כה במקום עבודה אחד, כעובד קבלן, בבתי הזיקוק. במסגרת עבודתו שם עסק בביצוע ספירת מלאי. עבודה זו הסתיימה כעבור 11 חודשים בשל קיצוצים, כך לדבריו. שכרו בעבודה זו הסתכם בסך של 4,000 ₪ לחודש. מאז סיומה של עבודה זו אין הוא מועסק.

אשר לנתוניו האישיים של התובע ולכישוריו בתחום הלימודים וההשכלה. אביו של התובע, ג' ח', ידע לספר בעדותו כי עובר לתקיפה היה התובע תלמיד טוב אך לאחר מכן חלה התדרדרות משמעותית בלימודיו, "מבחינת ההתנהגות והן מבחינת הציונים". הציטוט לקוח מסעיף 29 לתצהירו. העובדות שהתבררו במהלך ההתדיינות אינן תומכות בהצגת דברים זו. מתוך מגמה להצביע על ההתדרדרות שחלה בהישגיו הלימודיים של התובע, וזאת בעקבות התאונה, צירף האב לתצהיר עדותו את גליון ציוניו של התובע בסיום כתה י"ב. עיון בתעודה אכן מלמד על הישגים דלים. מירב הציונים הם ברמה של "לא מספיק", לבד משני מקצועות בהם הוענק לו הציון "כמעט טוב". הציון הממוצע של התובע עומד על 40.64 כמצוין בתעודה עצמה. משנתבקש האב להציג תיעוד המצביע על הישגיו הלימודיים של התובע לפני התקיפה ובטרם ניכרה השפעתה, הוא לא ידע להצביע על כזה והפנה את השואל לרעייתו, אמו של התובע, באומרו כי היא זו שמופקדת בבית על חינוך הילדים. האם לא התייצבה לעדות ואף תיעוד רלבנטי לא הוצג, על אף שהתובע עצמו השיב בעדותו, את המובן מאליו, לאמור, כי אין קושי להמציא התיעוד. גם אם תיעוד זה אינו נמצא בידי התובע ובני משפחתו, ברור לחלוטין כי לא היה כל קושי מטעמו להמציא את התיעוד הדרוש מבית הספר בו למד, אילו אך חפץ בכך. נראה כי התנהלות זו מצד התובע ובני משפחתו יכולה להתפרש רק בדרך אחת, הווה אומר, התחמקות מהצגת ראיה רלבנטית שמצויה או יכולה היתה על נקלה להיות מצויה בהישג ידו, דבר המצביע על כך שהראיה האמורה, אילו הוצגה, היה בה כדי להזיק לדרך טיעונו ולסתור את טענותיו. טענתו של התובע כי הישגיו הלימודיים הדלים בתום לימודיו הינם תולדה של מעשה התקיפה, נדחית איפוא.

המסקנה מן האמור היא כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי לתקיפה היתה השפעה שלילית על הישגיו הלימודיים ומכאן שהתעודה שהוצגה היא המשקפת את יכולתו והישגיו עוד קודם לכן. אין מנוס מאשר לקבוע כי יכולתו של התובע לרכוש מקצוע הכרוך בלימודים והשכלה ולהתקדם במעלה מדרגות השכר במשק הינה דלה למדי וממילא כושר השתכרותו העתידי אינו מהגבוהים למשרת שכיר במשק, בלשון המעטה. למיטב הערכתי כושר השתכרותו של התובע אינו מגיע לכדי השכר הממוצע במשק.

כפי שברור מהנתונים שהבאנו ושעה שדנים אנו בבחור צעיר שטרם השתלב במעגל העבודה וטרם בנה את עתידו וכמקובל במקרה מעין זה, לא נוכל לחשב במדוייק את אובדן כושר ההשתכרות של התובע אלא להעריכם ולכמתם בדרך האומדנה, כאשר הנתונים שהצגנו לעיל אודותיו, ישמשו אותנו כאבני דרך.

נעבור עתה לקבוע את שיעור נזקיו של התובע לפי ראשי הנזק השונים.

אשר לפיצוי הראוי שיש לפסוק לתובע בעבור כאב וסבל, לאמור עבור הנזקים שאינם ממוניים. במסגרת ראש נזק זה יש להביא בחשבון את הפגם האסתטי שנגרם לתובע בשל הצלקת בפניו, את גילו הצעיר, את הכאב ועוגמת הנפש שהיו מנת חלקו בעת האשפוז ובהמשך את הסבל שנגרם וייגרם לו בעת התקפי הניתוק (והתקפי הפרכוס הנדירים יותר), שהם מנת חלקו עקב הפגיעה. נראה לי שאם אפסוק לתובע סך של 100,000 ₪ כערכם דהיום, יהא בכך משום מתן פיצוי הולם בראש נזק זה.

אשר להוצאות ולעזרת הזולת. לטענת האב נגרמו לו ולרעייתו הוצאות שונות בגין עזרת צד ג' שהושיטו לתובע וכן הוצאות בגין רכישת תרופות וכן נסיעות. אין לי ספק שהאב והאם סעדו את התובע בעת חוליו. אלא שיש לזכור כי המדובר בנזק מיוחד הטעון פירוט והוכחה אך כאלה לא הובאו גם לא ברמה המינימלית. אף לא הוכחה הטענה בדבר הוצאות לרכישת תרופות ותכשירים רפואיים שהרי לא נטען וממילא גם לא הוכח כי התובע נזקק לכאלה שאינם כלולים בסל התרופות.

בשים לב לסייגים שפורטו לעיל ומאחר וברי כי התובע זכה לעזרה מהוריו, אני פוסק לתובע באופן גלובלי בגין ראשי נזק אלה יחד, סך של 10,000 ₪.

אשר להפסדי השתכרות. כפי שקבענו לעיל, התובע, על אף שהגיע לשנתו העשרים ושש, טרם הצטרף למעגל העבודה. על פני הדברים נראה כי הדבר אינו נובע מהנכות נשוא התביעה או קשור אליה, ומכל מקום הדבר לא הוכח. בכל הנוגע לעתיד, ברי כי לפני התובע שנות עבודה רבות. בנסיבות הכוללות של העניין, אין לערוך חישוב אקטוארי אלא יש לפסוק לו סכום גלובלי שייתן ביטוי ראוי לנתונים הרלבנטיים לתובע, לנכותו התפקודית ולכושר השתכרותו. בסוגיה זו יש להביא בחשבון בין היתר את נתוניו האישיים של התובע, שאינם משובחים ושספק אם יאפשרו לו להשיג את שיעור השכר הממוצע במשק כפי שכבר צויין, או רמת שכר קרובה לכך. מאידך יש להביא בחשבון את נכותו הצמיתה של התובע שעשויה להיות לה השלכה על כושר עבודתו והשתכרותו. בשים לב לנתוניו האישיים של התובע, לאופי הפגיעה, ולמידת השפעתה האפשרית על עיסוקים רלבנטיים, יש לקבוע כי שיעור נכותו התפקודית של התובע זהה לשיעור הנכות הרפואית המשוקללת בתחום הנוירולוגי, 14.5%.

בהביאי בחשבון את כל הנימוקים הרלבנטיים לסוגיה זו, אני פוסק לתובע ברכיב של הפסדי שכר לעבר וכן אובדן כושר השתכרות לעתיד, לרבות ברכיב הפסדי פנסיה, סכום גלובלי מהוון של 450,000 ₪.

אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין שאר רכיבי הנזק הנטענים, שלא הוכחו.

אני מעמיד איפוא את סך כל נזקיו של התובע על סך של 560,000 ש"ח, כערכם היום.

כפי שעולה הדבר מחומר הראיות, התובע קיבל תגמולים מאת המוסד לביטוח לאומי, במסגרת נכות כללית ובתשלומים עיתיים, בסך כולל של 48,376 ₪, בערכים נומינליים. ראה על כך מוצג נ/4 בתיק. אין מחלוקת כי תגמולים אלה ניתנו לו בגין הפגיעה, תולדת מעשה התקיפה. יש לנכות איפוא מן הסכום דלעיל שנקבע כמשקף את נזקי התובע בפסק דין זה, את הסך הנ"ל של 48,376 ₪, משוערך.

סוף דבר

בשים לב למסקנות בנוגע לכל אחד מהנתבעים, כפי שנקבעו לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

הרבה לפנים משורת הדין, בין השאר לאור העדר השתכרותו של התובע ובשים לב לכלל נסיבות העניין, לא יחוייב התובע בהוצאות הנתבעים.

ניתן היום, י"ט י"ט חשוון תשע"ו, 01 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.