רקע

1. תחילתו של הליך זה הוא בתביעה שהגיש התובע ("כהן") לפירוק שותפות ולמתן חשבונות, על יסוד טענתו כי הקים עם הנתבע ("דומיין") שותפות לייצור חלב בהתאם למכסות שקיבל כל אחד מהם מן הרשות המוסמכת. בתביעה שכנגד תבע דומיין את שווי מכסת החלב שהתווספה לכהן, בין השאר כתוצאה מהשקעותיו של דומיין ברכישת מכסות חלב נוספות. דומיין העלה טענה מקדמית שבין הצדדים לא התקיימו יחסי שותפות, ובדיון שהתקיים ביום 15.6.11 קבעתי שנוכח חילוקי הדעות בשאלת עצם קיומה של השותפות תוכרע שאלה זו תחילה. בהתאם לכך הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית, הובאו ראיות, נשמעו עדויות, והוגשו סיכומי טענות בכתב. בהחלטה מיום 19.8.13 ("ההחלטה הקודמת") קיבלתי את טענתו של דומיין וקבעתי כי לא התקיימו בין הצדדים יחסי שותפות במשמעות המונח בפקודת השותפויות (נוסח חדש), תשל"ה–1975 ("הפקודה").
2. הרקע העובדתי הובא בפסקאות 6–9 של ההחלטה הקודמת, ועל מנת להקל על הקורא אשוב ואביא להלן את עיקרי הדברים. שני הצדדים הם חברי מושב אחיהוד. בעבר היה אביו המנוח של כהן יצרן חלב פעיל, והיו לו רפת פרות ומכסת ייצור חלב. לאחר שאביו של כהן הלך לעולמו נחתם ביום 25.12.92 הסכם בין כהן לבין דומיין ("הסכם 92") שלפיו העביר כהן לדומיין את הפרות שברשותו, והאחרון התחייב לשלם עבורן עד שנת 1994. בנוסף התחייב דומיין לשלם לכהן דמי שימוש במכסת ייצור החלב בסכום חודשי של 1,700 ₪ (בצירוף מע"מ) ("דמי השימוש במכסה"). שיתוף הפעולה התקיים עד סוף שנות ה-90, וביום 11.2.99 נחתם בין הצדדים הסכם שותפות (נספח ב/11 לתצהירו הקודם של דומיין – נ/2) ("הסכם השותפות"). בעקבות כך נרשמה אצל רשם השותפויות שותפות בשם "דומיין אברהם ושות'" ("השותפות"). על פי תעודת רישום השותפות תקופת קיומה נועדה להיות בלתי מוגבלת. בתקופה שלאחר מכן, ועד לשנת 2008, המשיך דומיין בייצור חלב, כאשר פעילותו נעשית במסגרת השותפות במובן זה שהן כלפי רשויות המדינה (רשות המסים על אגפיה השונים, משרד החקלאות והמשרד להגנת הסביבה) והן כלפי גורמים עסקיים שעמם בא דומיין בקשר (בנקים, גורמי שיווק וכיוצא באלה), היא הוצגה כמתבצעת על ידי השותפות. בשנת 2006 פנה דומיין, באמצעות בא כוחו, לכהן ודרש ממנו להשקיע סכומים של כ-800,000 ₪ לשם פיתוח הרפת המשותפת. לפי טענת דומיין, השקעה זו נדרשה על רקע הגדלת מכסת החלב. משדומיין לא נענה, הוא הגיש לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה לפירוק שותפות (ת"א 815/06) ("התביעה הראשונה") שבה הוא עתר לפירוק השותפות שלטענתו קיימת בינו לבין כהן. סמוך לאחר מכן חזר בו דומיין מן התביעה הראשונה והיא נמחקה.
3. בשנת 2010 פנה דומיין לרשות המוסמכת (המנהל על פי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור חלב) תשכ"ז–1967)), י' דרורי ("המנהל" או "הרשות המוסמכת"), וביקש לפרק את השותפות במכסות החלב. לאחר שימוע שערך המנהל הוא החליט, ביום 24.5.10, לקבל את הבקשה ולאשר את פירוק השותפות במכסות החלב, שותפות שדבר קיומה דווח בעבר לרשות המוסמכת ושפעלה כשותפות יצרני חלב בהתאם לסעיף 5ב' לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור חלב) תשכ"ז–1967 ("צו החלב").
4. לאחר שקבעתי בהחלטה הקודמת שלמרות מראית העין לא התקיימו בין הצדדים יחסי שותפות, ומאחר שלא ניתן היה להמשיך ולברר את התביעה במתכונת שהוגשה בה, הותרתי בידי כהן את האפשרות להודיע אם בכוונתו להמשיך בניהול התביעה נגד דומיין ובאיזה מתכונת הוא מתכוון לנהלה. ואכן כהן הודיע על כוונתו להמשיך בתביעה, ובתוך כך ביקש לתקן את כתב התביעה ולהוסיף עילות שעניינן זכויות כספיות ועשיית עושר ולא במשפט. בהחלטה מיום 17.9.13 נעתרתי לבקשתו של כהן והתרתי לו להגיש כתב תביעה מתוקן.
5. בכתב התביעה המתוקן טען כהן שבחסות מצג בדבר קיומה של שותפות השתמש דומיין בנכסיו של כהן בלא ששילם תמורה עבורם, ובכך הוא התעשר שלא כדין. כהן טען שדומיין לא שילם לו את דמי השימוש במכסה בתקופה שבין 2004 ל-2010. כמו כן הוא טען כי על סמך מצג בדבר קיומה של השותפות, דמי השימוש במכסה היו נמוכים משמעותית מהתמורה המקובלת למכסות חלב. בנוסף עתר כהן לפיצוי בגין השקעותיו בשותפות בסכום כולל של 244,000 ₪ בגין סלילת דרך לרפת וכן לתשלום עבור הפרות שהוא מסר לדומיין בשנת 1992. עוד טען כהן כי גם אם אין מדובר בשותפות, הרי שיש לפצותו בגין השימוש שדומיין עשה בנכסיו. סכום הנזקים המלאים שצוינו בכתב התביעה הופחתו לצורכי אגרה וכהן העמיד את תביעתו על סכום של 600,000 ₪. בהמשך עתר כהן לתיקון סכום התביעה כך שיעמוד על מיליון ₪, ובהחלטה מיום 16.2.15 נעתרתי לבקשה.
6. בכתב ההגנה הכחיש דומיין את טענותיו של כהן וטען כי התביעה אינה מבוססת, וכי סכום התביעה לא כומת כנדרש. כהן טען כי בהסכם 92 נקבע שדומיין ירכוש מכהן 29 פרות תמורת תשלום של 49,000 ₪ וכהן קיבל סכום זה במלואו, ועד למועד הגשת התובענה הוא לא העלה שום טענה בעניין ועילה זו התיישנה. אשר לתשלום דמי השימוש במכסה, דומיין טען שעד לשנת 2004 הוא שילם לכהן מדי שנה סכום של 20,400 ₪. עוד נטען כי במשך השנים לא העלה כהן כל טענה בנוגע לגובהו של סכום דמי השימוש במכסה ולא ביקש לשנותו. דומיין טען גם כי לאורך השנים הוא לא מנע מכהן להשתמש במכסתו או להשכירה לאחרים, והוא אף הציע לרכוש אותה מכהן. דומיין גם טען שכל ייצור החלב נעשה תוך שימוש במבני הרפת, ראשי הבקר והציוד המצויים במשקו שלו ובבעלותו הבלעדית, לאחר שנרכשו מכספו ללא כל השקעה או סיוע של כהן. דומיין דחה את הטענה כי כהן השקיע 200,000 ₪ בתשתיות הרפת, וטען כי במשך כל השנים כהן לא השקיע ולו שקל בשותפות הנטענת. דומיין טען כי שילם לכהן תמורת סלילת הדרך, וכי המסמך שהציג כהן אינו תומך בטענותיו בעניין זה.
7. בתביעה שכנגד טען דומיין כי הוא רכש מכספו מכסות חלב נוספות ומחצית מהיקף המכסות שרכש, כ-142,500 ליטרים, נרשמו במועצת החלב על שם אביו של כהן. דומיין טען כי פניותיו לכהן בדרישות לתשלום בעבור השקעות כספיות שנדרשו לפיתוח ולשיפור הרפת לא נענו. כמו כן גם במכתב מיום 16.1.06, נוכח דרישת משרד החקלאות להשקיע ברפת סך של 2.4 מיליון ₪, הוא פנה לכהן ודרש שישקיע סך של 800,000 ₪, בהתאם לחלקו בשותפות, אולם גם דרישה זו לא נענתה. גם פניות נוספות של דומיין לכהן בעניין השבת שווי המכסות שהתווספו למכסתו נותרו גם הן ללא מענה. דומיין תבע בגין תוספת של 198,566 ליטר חלב למכסתו של כהן סך של 553,999 ₪, מהם קיזז סך של 81,600 ₪ בגין דמי שימוש במכסה שלא שילם לכהן החל מיום 1.1.05 עד לסוף שנת 2008, ובסך הכול 472,399 ₪.
8. בכתב תשובתו של כהן הוא דחה את טענת ההתיישנות וטען כי האמין בתום לב שמכסתו, הפרות שהעביר לדומיין והשקעותיו ברפת הן נכסים של השותפות. הוא אישר אמנם כי מכסת החלב אכן גדלה במהלך התקופה הרלוונטית וכי לא שילם כל תמורה בעד התוספת למכסתו, אולם טען כי הגידול במכסות התאפשר רק בשל כך שהוא העביר את המכסה שלו לשותפות, והיא שרכשה את המכסות שהתווספו. עוד נטען כי עד שנת 2006 דומיין ביצע עסקאות בשותפות ללא ידיעתו ובאופן חד צדדי, ומשכך לא ניתן כעת לחייבו רטרואקטיבית בגין עסקאות שהוא לא ידע על קיומן ולא היה שותף להן. עוד נטען כי דומיין לא ערער ולא עתר כנגד החלטת מועצת החלב מיום 16.8.10 שבה נקבעה חלוקת המכסות.

הראיות

1. בקדם המשפט שהתקיים ביום 8.5.14 קבעתי כי חומר הראיות שהוגש בשלב הראשון, קודם למתן ההחלטה קודמת, ישמש כחומר ראיות גם בחלק זה של ההליך, וכי הצדדים רשאים להגיש ראיות נוספות. הראיות הנוספות שהוגשו מטעמו של כהן הם תצהיר משלים שלו (ת/4) וחוות דעת של המומחה מ' גרוסמן ("גרוסמן") (ת/5). מטעמו של דומיין הוגש תצהיר משלים שלו (נ/8) וחוות דעת של המומחה האגרונום א' שפירא ("שפירא") (נ/7).

דיון

1. כאמור, בהחלטה מיום 19.8.13 קיבלתי את טענתו המקדמית של דומיין, וקבעתי שבניגוד לטענתו של כהן לא התקיימו ביניהם יחסי שותפות, ולכן לא ניתן לברר את תביעתו במתכונת שבה היא הוגשה, היינו תביעה לפירוק שותפות ולמתן חשבונות. לאחר שכהן הגיש תביעה מתוקנת ולאחר שמיעת ראיות נוספות ולאחר שעיינתי בכל חומר הראיות ושמעתי את טענות הצדדים גם בנוגע לתביעה המתוקנת, אני מחליט לקבלה בחלקה ובה בעת לדחות את התביעה שכנגד שהגיש דומיין.
2. המסקנה שיש לדחות את עיקר תביעתו של כהן מיוסדת על שני אדנים. האחד, התיישנות חלק מתביעתו החוזית, והאחר – כישלונו של כהן להוכיח, במידה הדרושה, את קיומה של העילה של עשיית עושר ולא במשפט העומדת ביסוד החלק העיקרי של תביעתו.
3. הגנת ההתיישנות רלוונטית לטענותיו של כהן בדבר הפרה מצד דומיין של התחייבותו לשלם עבור הפרות, כפי שהתחייב בהסכם 92 (נספח א/2 לכתב התביעה המתוקן ונספח א' לתצהירו הקודם של דומיין – נ/2), וכן לטענתו בעניין תשלום עבור סלילת דרך לרפת המשותפת (נספח ח' לתצהירו הקודם של כהן – ת/1). כהן הוא התובע, וככזה הוא נושא בנטל הראיה ובנטל השכנוע (ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ, פסקה 24 (9.5.11)), ולדעתי הוא לא עמד באיזה מהם.
4. בשלב הקודם של ההתדיינות נחקר כהן בנושא הסכם 92 והתשלום עבור הפרות. מעדותו עולה כי לפי הבנתו בסוף שנת 1994 היה על דומיין לשלם עבור הפרות, וכי כבר אז הוא לא עשה כן והדבר היה ידוע לכהן, ואף על פי כן לא נקט האחרון בכל צעד על מנת לאכוף את זכותו לקבלת התשלום. בעניין זה העיד כהן :

"ש. לטענת הלקוח שלי הוא שילם את הכסף.

ת: זה הוא אומר.

ש: נניח שהיית מקבל את הסכום של 18,148 ובזה הסתיימה טענתך לעניין השותפות?

ת: לא. יש אלטרנטיבה אחרת, מה רק הוא יכול היה לקחת את המכסה? לגבי הפרות, זה היה כוח הייצור והייצור הזה ברגע שאין פרות ואין מכסה, אז זה לא שווה כלום.

...

ש: זאת אומרת שהיה צריך לשלם לך עבור הפרות עד 31.12.94?

ת: נכון.

ש: והוא לא שילם לך?

ת: נכון.

ש: פנית אליו?

ת: לא פניתי אליו ישיר, כי זה התאים לי, אני עבדתי בחוץ והוא עבד שם, הוא היה גם לחוץ ולא היה לו כסף, ולא פעם ולא פעמיים לא שילם גם את ה-1700 בזמן, כי אין לו, הבנתי את זה.

ש: פנית בכתב לבקש את הסכום שמגיע לך על הפרות?

ת: לא.

ש: למה?

ת: לא פניתי.

ש: אבל למה, מגיע לך המון כסף, 18 אלף דולר בשנת 94 זה המון כסף, למה לא פנית?

ת: לא פניתי כי היינו חברים, היינו יושבים ביחד והוא היה לחוץ, מה אני אבקש ממנו?

ש: אמרת שבמקום כסף תחתמו שותפות?

ת: הוא דחף אותי לחתום שותפות, הוא לקח אותי לעורך דין ולמע"מ.

ש: מגיע לך 18 אלף דולר ממנו למה חיכית חמש שנים?

ת: החודשים ברחו, זה זרם, השותפות רק נרשמה חמש שנים אחרי. זה זרם" (בעמוד 9 לפרוטוקול).

1. לכהן אין מענה של ממש לטענת ההתיישנות. סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות תשי"ח–1958 קובע תקופת התיישנות של שבע שנים, ולפי סעיף 6 לאותו חוק תחילתה של התקופה "ביום שבו נולדה עילת התובענה". ההלכה היא שמועד זה הוא המועד שבו היה באפשרותו של תובע לממש את כוח התביעה שלו (ע"א 1737/15 מגדל סיני בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 3 (21.7.16)), ומדבריו של כהן בעדותו ניתן להסיק שהמועד היה ביום 31.12.94. במצב דברים זה יש ממש בטענתו של דומיין, שבכל הנוגע לתביעתו של כהן לתשלום בגין הפרות אין מנוס מדחייתה מחמת התיישנות.
2. מסקנה דומה, ומאותם טעמים, מתחייבת גם בנוגע לטענתו של כהן שהוא זכאי לתשלום מדומיין עבור סלילת הדרך לרפת המשותפת, על פי טענתו. הראיה שעליה תומך כהן את תביעתו בעניין זה היא חשבונית מחודש ספטמבר 2002 (נספח ח' לתצהירו הקודם של כהן – ת/1), שהסכום הנקוב בה הוא 57,000 ₪ (ללא מע"מ, 67,260 ₪ כולל מע"מ). בכתב תביעתו של כהן, המקורי או המתוקן, אין טענה בדבר המועד המוסכם לפירעון הסכום הנקוב בחשבונית וגם אם מניחים כי, כמקובל במקומותינו, מועד הפירעון הוא שישים או אפילו תשעים ימים לאחר מועד הוצאת החשבונית, אין בפיו של כהן הסבר לעובדה שהתביעה בגין עניין זה הוגשה למעלה משבע שנים לאחר המועד שבו היה על דומיין לפרוע את הסכום הנקוב בחשבונית. בקשר לכך לא מיותר להוסיף כי בתצהירו הקודם של דומיין הוא התייחס לטענת כהן בנושא סלילת הדרך וטען שהסכום הנקוב בחשבונית נפרע, ובתמיכה לכך הוא הפנה לספח המחאה שלו מיום 15.10.02 על סכום של 10,260 ₪ (נספח כ"א/3 לתצהירו הקודם – ת/1), שלטענתו מעיד על תשלום סכום המע"מ שצוין בחשבונית. הוא טען גם שהעובדה שהמסמך שאליו הפנה כהן הוכתר "חשבונית מס/קבלה מס' 0281" מלמדת שהסכום אכן נפרע. דומיין גם נחקר בעניין זה והעיד:

"ש. הראיתי לך חשבון על 59,000 ₪, ועוד 10,000 ₪ מע"מ, ואתה הראית לי אישור ששילמת את המע"מ. מה אתה מבין מזה? כי אני מבין מזה שהמע"מ שולם כדי שלא יהיה הפסד, אבל ה-59,000 ₪ לא שולם.

ת. ההסבר שלך מכוער. המדינה לא תפשוט רגל. הוא קיבל את כספו בכל מיני דרכים, במזומן, בשכירות, כשאחיו גר במשק לידי דייר, אח שלו גר, קיבל את כל כספו. ממני מגיע לו רק ארבע שנים אחרונות אחרי שהודעתי לו" (בעמ' 72 לפרוטוקול).

יצוין כי ככל שניתן להבין את הדבר, דומיין הופנה למסמך שצורף כנספח ח' לתצהירו של כהן והסכום שנזכר באותו מסמך הוא 57,000 ₪ ולא כפי השאלה שהוצגה לדומיין.

1. עדותו של דומיין מקובלת עליי ואני דוחה את טענותיו של כהן בנושא זה. גם אם לא היה מקום לקבוע שתביעתו של כהן בעניין זה התיישנה, אין לקבל שבמשך תקופה כה ארוכה הוא ישקוט על שמריו ואז יטען שסכום של עשרות אלפי שקלים, שלטענתו הוא זכאי לו, לא שולם לו, וכל שיהיה בידו להראות הוא העתק צילומי של מסמך שלכאורה מתעד דווקא את עובדת התשלום, כפי שטוען דומיין. סיכומו של דבר בעניין זה הוא שאני דוחה את טענותיו של כהן בנושא התשלום שהוא זכאי לו עבור סלילת הדרך.
2. עיקר תביעתו של כהן הושתת על הטענה, שלדעתי לא הוכחה, שדומיין התעשר שלא כדין כאשר השתמש במכסת הייצור שלו. כמוסבר בפסקה 9 של ההחלטה הקודמת, ייצור חלב הוא ענף הנתון לפיקוח ולאסדרה וחלות לגביו הוראות צו החלב. סעיף 1 לצו החלב מגדיר מכסת חלב כ"כמות החלב שרשאי יצרן לפי צו זה לייצר ולשווק בשנת מכסות חלב כלשהי", וסעיף 2 לצו החלב מאפשר למנהל (כהגדרתו בצו החלב) לקבוע את מכסות הייצור ליצרני החלב. הפסיקה הכירה במכסת ייצור חלב כבנכס (ע"א 3553/00 אלוני נ' זנד טל מכוני תערובת בע"מ (24.3.03)) וגם אם, כפי שקבעתי בהחלטה הקודמת, לא התקיימו בין הצדדים יחסי שותפות כמשמעות המונח בפקודה, ניתן היה לראות בהם שותפים בנכס. סעיף 2(1) לפקודה קובע כי "שיתוף מכל צורה או הגדר בנכס או בכל זכות בו – אין בכך בלבד כדי ליצור קשרי שותפות בין בעלי הנכס או הזכות, ואפילו הם נוטלים חלק ברווחים המגיעים מן השימוש בהם", ועל יסוד הוראה זו נפסק כי שותפות בנכס כשלעצמה אינה מקימה יחסי שותפות כמשמעם בפקודה (ע"א 532/83 יהודה סיני השקעות בע"מ נ' ישראל ויהודית פישל, פ"ד מ (4) 319, 324 (1986)). אלא שבחומר הראיות אין גם תמיכה לטענתו של כהן בדבר שיתוף בנכס (מכסת ייצור החלב). כהן לא טען, וממילא גם לא הוכיח, שמכסת החלב שלו עברה לבעלות משותפת עם דומיין, וכל מה שניתן להסיק מהסכם 92 ומן העדויות הוא שכהן העמיד את המכסה לשימושו של דומיין תמורת תשלום חודשי. יחסים אלה הם יחסי שכירות וחל עליהם חוק השכירות והשאילה, תשל"א–1971, אשר בסעיף 1 שלו קובע כי "שכירות היא זכות שהוקנתה בתמורה (להלן — דמי שכירות), להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות".
3. אחת מטענותיו של כהן בנוגע לדמי השימוש במכסה היא שדומיין השתמש בה ושילם לו עבורה סכום סמלי ולא ריאלי, ובחלק מן הזמן אף לא שילם כלל, ובכך התעשר על חשבונו. בחלק אחר של פסק הדין אסביר כי מצאתי את תביעתו של כהן לתשלום עבור השימוש במכסה כמוצדקת בחלקה, ובחלק זה של פסק הדין אסתפק בהסבר מדוע יש לדחות את תביעתו של כהן ככל שהיא מבוססת על עילה של עשיית עושר ולא במשפט. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט–1979 ("חוק עשיית עושר") קובע:

"1. (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.

(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת."

אם כן, על מנת שכהן יהיה זכאי לתשלום מכוח סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר, עליו להראות לא רק את הנכס שדומיין קיבל ממנו, אלא גם את העובדה שהוא קיבל את הנכס שלא על פי זכות שבדין ובנוסף, את שוויו של הנכס. בספרם של פרופ' ד' פרידמן וא' שפירא בר-אור, דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך א', מהדורה שלישית (2015)), הם מציינים:

"אכן, במקרים רבים יכריע תחום הזכויות שבדין בשאלת ההתעשרות. כך הדבר, למשל, מקום שהנתבע הפיק רווח שלא כדין מנכס שבבעלותו של התובע (כגון שמכרו או שהשתמש בו ללא רשות). במקרה זה נגזרת זכותו של התובע להשבה מזכותו הקניינית. היעדר "זכות שבדין" של הנתבע נובע ממושגי הקניין שלפיהם שייך הנכס (ואם יימכר – מחירו) לבעלים. נטילתו, מכירתו או שימוש בו ללא רשות הבעלים מהווים קבלה של טובת הנאה "שלא על פי זכות שבדין". צדו השני של המטבע הוא שאין זכות להשבת רווח שהופק מכוח זכות שבדין. דיני עשיית עושר אינם בגדר דין עליון. אם היה התובע חייב על פי דין, כלפי המקבל, לבצע תשלום, להעביר נכס או לתת שירות, אין לו עילה להשבה. מי שקיבל את טובת ההנאה זכה בה על פי דין" (עמ' 97).

1. לדעתי, כהן לא הראה את היסודות הנדרשים על מנת לבסס את עילת עשיית העושר, ולכן יש לדחות חלק זה של תביעתו. כבר נאמר שבענייננו הנכס הוא מכסת החלב, ואין כל יסוד לטענה שדומיין השתמש במכסה שלא כדין. ההיפך הוא הנכון. המכסה הועברה לשימושו על פי הסכם 92, והוא התחייב לשלם עבורה את דמי השימוש במכסה. בסעיף 1 לתצהירו המשלים של כהן (ת/4) הוא העיד אמנם כי האמין בתום לב שיש קשר מחייב של שותפות בינו לבין דומיין, ועל יסוד כך הוא הסכים לקבל עבור מכסת החלב סכום סמלי ולא סכום ריאלי, אולם לדעתי לדברים אלה אין יסוד מספיק. ראשית, מפני שבניגוד לטענת כהן (בסעיף 4 לפרק הסעדים הנתבעים בכתב התביעה המתוקן) אין ראיה שהסכום של דמי השימוש במכסה, שעליו הוסכם ב-1992, שיקף אחוז מסוים מן המכסה, ושנית – וזה העיקר – הסכם השותפות נחתם רק ב-1999 ובשנת 1992, עת נחתם הסכם 92, נושא השותפות כלל לא עמד על הפרק, ולכן לטענה שכהן הסתמך על יחסי השותפות אין על מה שתסמוך. מעבר לכך, לא ניתן לקבל את הטענה שעם השנים גדלה המכסה בשיעור ניכר, ובהתאם לכך גם גדל חלקו של כהן בנכס המשותף, ולכן על דומיין לשלם עבור המכסה יותר מן הסכום שעליו הוסכם. סכום דמי השימוש במכסה נקבע בהסכם, וכהן העיד אמנם כי פנה לדומיין להגדיל את הסכום אולם כשנשאל: "כשלא קיבלת תשובה חיובית עשית משהו?" השיב: "לא. היינו ביחסי חברות די קרובים וכל דבר זרם, לא עשינו מכל דבר עניין" (בעמ' 49 לפרוטוקול). דברים אלה של כהן שומטים את הבסיס מתחת לטענתו שהשימוש שדומיין עשה במכסת הייצור שלו אינו על פי הדין, ולכן אין הוא יכול להצליח בטענתו שדומיין התעשר על חשבונו ולא במשפט.
2. בנוסף, כהן גם כשל בהוכחת שוויו של השימוש במכסת החלב שלו. בעניין זה ביקש כהן להסתמך על חוות דעתו של גרוסמן (ת/5), שהעיד כי שווי השימוש במכסה של כהן בתקופה שמיום 3.9.00 ועד 30.6.10 עומד על כ-916,000 ₪. בחוות דעתו הסביר גרוסמן שסכום זה משקף 12% מתוך התמורה (הקרויה מחיר מטרה) עבור כל ליטר חלב, שהוא חלק שבעל המכסה זכאי לו בהתאם להנחיות ולנהלים של מועצת החלב. לדבריו, מכפלת חלקו של כהן בסכומי התמורה שקיבל דומיין עבור חלב שייצר ובמספר החודשים מביאה לתוצאה שעליה עמד בחוות דעתו, ובחקירתו הנגדית אישר גרוסמן שכאלה הם פני הדברים שכן, לדבריו, מה שהוא התבקש לעשות זה מתמטיקה פשוטה (בעמ' 76 לפרוטוקול). משום כך, מסקנתו זו של גרוסמן נראית לי פשטנית ותאורטית ואיני יכול לקבלה כתמיכה לטענותיו של כהן בעניין התעשרותו שלא כדין של דומיין. ראשית, מפני שגרוסמן אינו מסביר אם, ועד כמה, רלוונטי לחוות דעתו הסכום שנקבע בהסכם 92 כדמי שימוש במכסה. במובן זה משולה מסקנתו של גרוסמן למסקנה של מי שהתבקש לתת חוות דעת על סכום דמי שימוש ראויים במבנה, והוא הגיע למסקנה על יסוד שיקולים מקובלים (מיקום המבנה, השימוש המיועד, רמת הבינוי ועוד כיוצא באלה שיקולים) תוך התעלמות מקיומו של הסכם שכירות שבו הצדדים קבעו במפורש את גובה דמי השכירות. שנית, לא מצאתי בחוות דעתו של גרוסמן הסבר לשאלה מדוע ניתנה חוות הדעת רק בנוגע לתקופה שמשנת 2000 ועד 2010. שהרי אין מחלוקת שמקורו של סכום דמי השימוש הוא בהסכם 92, ואין טענה שמתחילת תוקפו של אותו הסכם ועד שנת 2000 לא שולמו דמי השימוש או שהסכום לא שיקף את המוסכם ובמצב דברים זה לא ברור מחוות הדעת מה השינוי שחל משנת 2000 ואילך היכול להצדיק טענה של התעשרות כביכול מצדו של דומיין. שלישית, ולא בלי קשר להערות הקודמות, מקובלת עליי טענתו של דומיין שלגרוסמן אין מומחיות מיוחדת בתחום החקלאי, ושלפי עדותו שלו הוא רק ערך תחשיב אשר כשלעצמו מנותק מן העובדות הרלוונטיות כפי שאלה באו לביטוי בראיות הצדדים. משום כך, אין מנוס מן המסקנה שבנוסף לכך שלא עלה בידי כהן להראות שדומיין קיבל את הנכס (מכסת החלב) שלא כדין, גם לא עלה בידו להראות את שוויו של הנכס וכפועל יוצא את התעשרותו של דומיין. דומה שהביטוי הטוב ביותר לכישלונו של כהן להראות את התעשרותו כביכול של דומיין בא לביטוי בדבריו לפיהם:

"ללא המכסות שלי, לא יכול היה הנתבע (דומיין, א"ק) לקבל הלוואות, לשווק חלב או להגדיל את הרפת ומכסות החלב רובן ככולן, גדלו באופן אוטומטי על בסיס החלוקה בינינו" (סעיף 7 לתצהיר המשלים).

דברים אלה לא הוכחו, וגם אם הם נכונים, הם סתמיים ולא ניתן להסיק מהם מסקנה שניתן לבסס עליה תביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. משנקבע בהחלטה הקודמת שלא התקיימו בין הצדדים יחסי שותפות, וכאשר המסקנה העולה מחומר הראיות היא שגם לא התקיימו ביניהם יחסי שיתוף בנכס (במכסת החלב של כהן), אזי עצם קיומו של מנעד האפשרויות של דומיין לנהל את עסקו אינו מקים לכהן עילת תביעה כל עוד אין הוא יכול להראות – כמתחייב מסעיף 1 לחוק עשיית עושר – את הזכייה ואת שווייה. כמוסבר לעיל, כהן נכשל בכך ולכן יש לדחות את תביעתו בנושא זה.

1. בצד כל אלה, הגעתי למסקנה שדומיין הפר את התחייבותו לפי הסכם 92, כאשר בתחילת שנת 2005 חדל לשלם לכהן את דמי השימוש במכסה. המועד המדויק שבו חדל דומיין לשלם את דמי השימוש איננו ברור, אם כי אין מחלוקת שכך היה. בסעיף 14 לתצהירו הקודם של כהן (ת/1) הוא העיד כי "בשלב מסוים" הפסיק דומיין לשלם את דמי השימוש במכסה, וגם מתצהירו המשלים (ת/4) לא ניתן להבין את גרסתו בנושא זה. עם זאת, מסעיף 12 לתצהירו המשלים של דומיין (נ/8) ניתן להבין שהחל מחודש ינואר 2005 ואילך הוא אכן חדל לשלם את דמי השימוש במכסה (וראו גם תשובתו של דומיין לשאלה בעניין זה (בעמ' 67 לפרוטוקול) וכן מסעיף 5.2.2 לחוות דעתו של שפירא (נ/7)). דומיין הצדיק את הפסקת תשלום דמי השימוש במכסה בכך שהוא קיזז את הסכום שכהן זכאי לו בגין השנים 2005 עד 2008, מפני שכהן סירב לשאת בעלות רכישת התוספת למכסתו. לגבי שנת 2009 טען דומיין בסעיף 13 לתצהירו המשלים כי הוא לא השתמש במכסה ושיווק באותה שנה חלב בכמות הנמוכה ממכסתו של כהן. דומיין נחקר על עניין הפסקת תשלום דמי השימוש במכסה:

"ש. למה בינואר 2005 הפסקת לשלם את השכירות (דמי השימוש במכסה, א"ק) על אמצעי הייצור ללקוח שלך (צ"ל ללקוח שלי, א"ק)? מה הייתה הסיבה?

ת. סיבה פשוטה. הוא לא הביא לי את כספי שרכשתי את מוסדות הייצור (צ"ל מכסות הייצור, א"ק) ורשמתי בשמן, הודעתי לו שאני מפסיק לשלם את השכירות והיא תקוזז בשורה התחתונה, כפי שנכתב בתצהיר.

ש. האם נכון לומר שאתה עשית שימוש במכסות של התובע (כהן, א"ק) במשך הרבה מאוד שנים עד שבשלב מסוים לא היה כדאי לך לייצר הרבה חלב והפחתת את הייצור?

ת. הודעתי בקול רם ושלחתי לו מכתב ב-16.1 שאני מפרק את השותפות ואין לי עניין להמשיך להחזיק את מכסת הייצור כי הוא לא הלך בדרך הנכונה ולא הלך ביושר. הודעתי לו בפירוט, מי שלא ענה להחזיר לי את כספי – אני רציתי להיפרד ממנו כי לא שיתף פעולה עניינית בין אדם לחברו. זו הסיבה" (בעמ' 71-72 לפרוטוקול).

1. עמדה זו של דומיין אינה מקובלת עליי, ואני דוחה את טענתו שהוא היה רשאי לקזז את הסכום שהיה עליו לשלם כדמי שימוש במכסה כנגד תביעתו מכהן לשלם עבור תוספת מכסה שנרכשה. לדעתי, בעניין זה נוקט דומיין בכפל לשון, שכן מצד אחד הוא טען – וטענתו התקבלה – שלא התקיימו יחסי שותפות בינו לבין כהן, ואילו מן הצד האחר הוא טען לקיומה של זכות קיזוז כלפי כהן בשל סירובו של כהן להשתתף בעלות רכישת תוספת מכסה. הסכם 92, שבו נקבעה חובתו של דומיין לשלם דמי שימוש עבור המכסה, לא הטילה על כהן כל חובה לשאת בהוצאה כלשהי של דומיין, ואילו הסכם השותפות שנחתם בשנת 1999 היה, אליבא דדומיין, הסכם למראית עין, ולכן לא ניתן לראות כיצד ניתן להשתית עליו חיוב של כהן כלפי דומיין שכנגדו ניתן לקזז תשלומים המגיעים כדמי שימוש במכסה. גם טענתו של דומיין שאין הוא חייב בתשלום דמי השימוש במכסה בגין שנת 2009 איננה מקובלת עליי. דומיין פנה לרשות המוסמכת רק בשנת 2010 בבקשה שזו תפרק את השותפות (תעודות עובד ציבור של המנהל מיום 14.12.11 – נ/6 ומיום 22.4.12 – ת/3), וכך אכן הוחלט. על רקע ההחלטה הקודמת, הדיון במשמעויות החלטתה של הרשות המוסמכת לפרק שותפות שכלל לא התקיימה חורג מגדר הדיון הנוכחי, ולענייננו די בכך שעד חודש ינואר 2010, עת פנה דומיין לרשות המוסמכת, הוא לא הודיע לכהן על ביטול הסכם 92, ולכן יש לקבוע שההסכם עמד בתוקפו עד שדומיין פנה לרשות המוסמכת. כפועל יוצא מכך יש לקבוע שדומיין הפר את התחייבותו לשלם לכהן דמי שימוש במכסה בתקופה שמאז תחילת שנת 2005 ועד (וכולל) שנת 2009, ובסך הכול חמש שנים, וכהן זכאי לתשלום דמי השימוש במכסה בגין תקופה זו, כאמור להלן בפסק דין זה.

התביעה שכנגד

1. בתביעה שכנגד תבע דומיין מכהן סכום של 472,399 ₪, שהוא לטענתו שווי מכסת החלב שהתווספה למכסתו של כהן כפועל יוצא של השקעותיו של דומיין בהגדלת המכסות (בניכוי הסכום שקיזז דומיין מסכום דמי השימוש שכהן היה זכאי לו על פי הסכם 92). בתצהירו המשלים (נ/8) העיד דומיין שבשני מועדים, בחודש מרץ 2003 ובחודש דצמבר 2004, הוא רכש מכסות חלב בהיקף כולל של 286,144 ליטר ושילם עבורן סכום כולל 307,629 ₪. על פי עדותו, על פי נוהלי מועצת החלב וכיוון שכהן היה רשום כשותפו, היה עליו לרשום את מחצית מהיקף המכסות על שמו של כהן, וכך הוא עשה. בהמשך הוא העיד (בסעיף 4 לתצהירו המשלים) שכאשר החליטה הרשות המוסמכת בשנת 2010 על פירוק השותפות שהייתה רשומה בשם שניהם, נותרה בידו של כהן תוספת מכסה בהיקף של 142,500 ליטר שדומיין רכש בעלות של 153,814 ₪. בנוסף העיד דומיין בתצהירו המשלים, שכפועל יוצא של השקעותיו במבנים ובציוד של הרפת שלו הגדילה הרשות המוסמכת את מכסת הייצור שלו, ובעקבות כך שכהן היה רשום כשותפו זכה גם כהן בהגדלת מכסה, מבלי שהשקיע ולו שקל בהשקעותיו של דומיין. לטענת דומיין בסופו של דבר, כאשר החליטה הרשות המוסמכת על פירוק השותפות, נותרה בידי כהן מכסה בהיקף של 399,566 ליטר, בעוד שהמכסה שהוא העביר לדומיין בהסכם 92 הייתה בהיקף של 201,000 ליטר בלבד. את שווי ההפרש של 198,566 ליטר תבע דומיין בתביעה שכנגד, כשערך התוספת חושב על בסיס תחשיבי הרשות המוסמכת בדבר ערכו של ליטר חלב במכסה (סעיף 10 לתצהירו המשלים של דומיין).
2. בחלק קודם של פסק הדין כבר הערתי שדומיין אינו יכול להסתמך על טענת השותפות, והערה זו יפה גם לטענותיו בתביעה שכנגד, ומשום כך אני דוחה אותה. כמוסבר לעיל, בין הצדדים הייתה מערכת יחסים של משכיר (כהן) ושוכר (דומיין), והנכס שעליו נסבה מערכת יחסים זו היה המכסה שהייתה בשעתו לכהן והועברה לדומיין. מקובל עליי שכפי שהעיד דומיין בשלב הקודם של ההליך, הסכם השותפות (נספח ב/11 לתצהירו הקודם של דומיין – נ/2) נחתם בשל דרישות רגולטוריות של מועצת החלב, וביחסים שבין הצדדים היה זה הסכם למראית עין. אכן, סעיף 13 של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג–1973 קובע ש"חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל;...", ומטעם זה קיבלתי את טענתו של דומיין בשלב הקודם של ההליך וקבעתי שלא התקיימו יחסי שותפות בין הצדדים. טעמים של השתק שיפוטי מחייבים לדחות את תביעתו הנגדית של דומיין, הטוען עתה שהוא זכאי לכך שכהן יישא בעלות רכישת מכסות נוספות וכן ישלם לו עבור כמויות שנוספו למכסתו במשך השנים. בהיעדר יחסי שותפות בין כהן לדומיין לא ניתן להבין את הבסיס שעליו מושתתות טענותיו של דומיין, שהרי אם, כפי שאני סבור, מערכת היחסים ביניהם מתמצה ביחסי משכיר–שוכר המבוססים על הסכם 92, אין בהסכם זה כל מחויבות של כהן כלפי דומיין ולא ניתן ליצור מחויבות כזו יש מאין.
3. אכן, יכולה להתעורר השאלה מהו דין מכסת החלב המוגדלת שלפי טענת דומיין נוצרה לכהן בעקבות פירוק השותפות בידי הרשות המוסמכת. שקלתי את הדבר והגעתי למסקנה ששאלה זו אינה רלוונטית להכרעה בענייננו מפני שני טעמים. ראשית, מפני שבתעודות עובד הציבור שהוגשו בשלב הקודם של ההליך (ת/3 ו-נ/6) אין תמיכה לטענותיו של דומיין בתביעה הנגדית. בתעודת עובד הציבור (נ/6) מיום 14.12.11 ציין המנהל כי "מר צדוק כהן לא הוכר כיצרן חלב ולא הוקצתה לו מכסה לייצור חלב". לתעודת עובד הציבור צורף מסמך המתעד את החלטתו של המנהל מיום 24.5.10 שבה נאמר, בין השאר, ש"צדוק כהן, בנו של היצרן סעדיה כהן ז"ל, אינו עסוק בייצור חלב החל משנת 1994 ולא הוגשה על ידו כל בקשה לרישום מכסת חלב על שמו, לאחר מות אביו". בתעודת עובד הציבור מיום 22.4.12 (ת/3) נאמר, בקשר לענייננו, כי "לאחר פירוק השותפות הראשונה, ניתנה למר צדוק כהן הזדמנות להסדיר את התנאים הנדרשים מיצרן החלב, על מנת שוועדת המכסות תוכל להכיר בו כיצרן חלב ולהקצות לו מכסת חלב. בעניין זה נערכה תכתובת עם בא כוחו של צדוק כהן". מעבר לכך, גם אם כטענת דומיין הרשות המוסמכת הקצתה לכהן מכסה העולה על המכסה שהייתה לו בשעתו ואשר אותה הוא השכיר לדומיין על פי הסכם 92, תרופתו של דומיין היא במישור היחסים עם הרשות המוסמכת, אולם אין הוא יכול להיפרע מכהן את שוויו של עודף המכסה שניתן לכהן, אם בכלל ניתן.
4. סיכומו של דבר, תביעתו של כהן מתקבלת בחלקה, ואני מחייב את דומיין לשלם לכהן את דמי השימוש במכסה לתקופה שתחילתה בחודש ינואר 2005 וסיומה בחודש דצמבר 2009, ובסך הכול 48 תשלומים חודשיים של 1,700 ₪ כל אחד, שלצורך פסק דין זה יחול מועד התשלום של כל אחד מהם ב-14 לכל חודש. כל אחד מתשלומים אלה יישא ריבית והפרשי הצמדה בהתאם לחוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה, תשכ"א–1961, שיחושבו מן המועד שבו אמור היה התשלום להשתלם ועד לתשלום בפועל. לסכום הכולל ייווסף מע"מ כשיעורו במועד התשלום.

התביעה שכנגד נדחית.

דומיין ישלם לכהן שכר טרחת עורכי דין בסכום של 10,000 ₪ ובנוסף ישלם לכהן את אגרת המשפט ששולמה.

ניתן היום, א' אלול תשע"ו, 04 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.