לפני תביעה לסילוק יד.

התובעת היא בעלת דירה בת שניים וחצי חדרים ברח' עקיבא 37 בחיפה (להלן: "הדירה" או "הנכס"). לטענת התובעת ביום 15/7/77 נחתם בין התובעת לבין הגב' שטרנברג (איציק) פרידה, חוזה לשכירות הדירה בדמי מפתח. לטענת התובעת עלה חשד בלבה כי השוכרת אינה מתגוררת בנכס ולכן חקרה ומצאה כי השוכרת התגוררה בבית אבות "ורד הכרמל" עד פטירתה בשנת 2010.

לטענת התובעת פלשו לדירה בתה של הגב' שטרנברג, הגב' אסתר איציק וכן בתה – הגב' מורן איציק ובן זוגה גוני בן סמיר עם בנם התינוק. לטענת התובעת, הנתבעים פלשו לדירה ומחזיקים בה שלא כדין ומכאן תביעתה אשר לפני להורות על פינוי הנתבעים מהדירה. במהלך ניהול התובענה עלה כי פרט לנתבעת אסתר איציק אין יתר הנתבעים מתגוררים בדירה נשוא התובענה ומשכך נוהל ההליך כנגד הנתבעת אסתר איציק בלבד.

הנתבעת, אסתר איציק, טוענת כי היא מתגוררת בדירה מאז ילדותה ולכל הפחות סעדה את אמה משך מספר שנים רצופות בטרם פטירתה. עוד טוענת הנתבעת כי היא משלמת את דמי השכירות מדי חודש בחודשו ישירות לחשבון הבנק של התובעת וחשבונות הבית משולמים על ידה במלואם והכל בידיעתה של התובעת. לטענת הנתבעת אסתר איציק, היא מתגוררת בדירה מספר עשורים וביתר פירוט בין השנים 1977 ל 1982 כאשר עוד הייתה ילדה ולאחר נישואיה ונפילתה לשימוש בסמים שבה לגור בדירה עם שלושת ילדיה. שניים מן הילדים בגרו ועזבו והצעירה שבהם, היא הנתבעת מורן איציק, עזבה אף היא בצוותא עם הנתבע הנוסף גוני בן סמיר, עוד בטרם הוגש כתב התביעה. לטענת הנתבעת אסתר איציק, היא סעדה את אמה עד אשר מסגרת הטיפול בה חייבה כניסתה למוסד סיעודי. לטענת הנתבעת, כתב התביעה אינו מכיל עילה לפינוי דייר מוגן שכן לא נטענה כל טענה לנטישת השוכרת המקורית ומאחר והנתבעת נמצאת בדירת התובעת מזה שנים, היא רשאית להמשיך את זכויות אמה בנסיבות המקרה. עוד טוענת הנתבעת כי נסיבותיה האישיות הקשות ואוזלת ידה הכלכלית אינם מאפשרים לה חיים תקינים זולת בדירה נשוא התובענה ולו תפונה, תהא דרכה חזרה אל הסמים קצרה. משכך עתרה הנתבעת לדחיית התביעה כנגדה.

הליכים קודמים:

במסגרת הדיון בתובענה ניתן ביום 23/5/10 פסק דין כנגד הנתבעת אסתר איציק, בהעדר הגנה מטעמה, ברם בהחלטת כבוד הרשם זיתוני מיום 24/9/13 בוטל פסק הדין מחמת פגמים אשר נפלו בהליך טרם מתן פסק הדין וכן משיקולי חובת הצדק.

דיון :

זכויותיה של הגב' שטרנברג (איציק) הדיירת המקורית – זכויות הנתבעת אסתר איציק נגזרות מהן.

התובעת טענה כי חתמה עם הגב' שטרנברג(איציק) המנוחה על הסכם שכירות מוגנת לפיו השכירה לה את דירתה , היא הדירה נשוא התובענה. התובעת צירפה לתביעתה נסח טאבו המאשר כי אכן היא בעלי הנכס. עוד צורף הסכם השכירות אשר נערך בין הגב' צפרירה לזרח – אחותה של התובעת, למנוחה הגב' שטרנברג (איציק), כאשר הגב' לזרח חתמה בשם הורי התובעת המנוחים, שהורישו לה עם מותם את הדירה נשוא התובענה. אין חולק בכתב התביעה ולו במאומה על זכויותיה של הגב' שטרנברג המנוחה כדיירת מוגנת. אין בכתב התביעה טענה בדבר נטישתה של הגב' שטרנברג את הדירה נשוא התובענה עם עזיבתה אל בית האבות וכתוצאה מכך איבוד זכויותיה כדיירת מוגנת בנכס. בסיכומיה לעומת זאת, הרחיבה התובעת והעלתה טענה זו וזאת בבחינת הרחבת חזית אסורה. יחד עם זאת ומאחר והא בהא תליא שהרי לו איבדה הגב' שטרנברג המנוחה את זכויותיה כדיירת מוגנת טרם מותה, הרי שפס המקור ממנו יש לגזור זכויותיה של הבת – הנתבעת שלפני, אתייחס לעניין זה בקצרה.

הנטל להוכיח את עילת הנטישה ביחס לנכס המושכר בשכירות מוגנת הוא על בעל הנכס התובע את השבת הנכס לחזקתו. משהביא התובע ראיות העשויות לשמש בסיס לקביעה כי השוכר נטש את הנכס, על הדייר להוכיח מדוע אל לו לבית המשפט להסיק מראיות התובע כי אכן הייתה נטישה. ראה בעניין זה בע"א 417/79 מרכוס נ. המר פ"ד לז(2) 337 ורע"א 5250/10 זיידן נ. בנדר (ניתן ביום 29/7/10). יש להוכיח נטישה פיזית וכן העדר כוונה לחזור. הפסיקה בדעה כי היעדרות ממושכת אכן יוצרת הנחה של נטישה והחובה לתת הסבר הסותר חזקה זו מוטלת על הדייר. בגדר ההסברים המתיישבים עם רצון כן ובר סיכוי לחזור, היא היעדרות מחמת צורך רפואי וראה בעניין זה האמור בע"א 417/79 מרכוס נ. המר אשר צוטט לעיל. אלא שבמקרה אשר לפני העידה התובעת עצמה כי שוחחה עם הגב' שטרנברג המנוחה , עת שהתה בבית האבות וזו מסרה לה כי בכוונתה לשוב ולהתגורר בדירה "ש. על מה דיברת איתה ? ת. אני דיברתי איתה על הדירה ומה מצבה והיא אמרה שהיא עוד חושבת שהיא תחזור לדירה." (ראה עמ' 6 שורות 12-13 לפרוטוקול). ועוד מוסיפה התובעת ומפרטת את עיקרי שיחתה עם הגב' שטרנברג המנוחה "הפעם הזו שנפגשתי איתה, אמרתי לה שאם דייר עוזב את הדירה והיא כעת לבד בדירה כמו שהיא אמרה לי והיא חושבת לגור בחזרה בדירה ואני חשבתי לקנות את הדירה. אני מקבלת את דבריו של אדם באותו הזמן שדיברתי איתה, היא היתה צלולה..." (ראה עמ' 6 שורות 28-30 לפרוטוקול).

הנה כי כן, לא ניתן לקבוע כי הגב' שטרנברג המנוחה נטשה את דירתה ואיבדה זכויותיה כדיירת מוגנת, ההיפך הוא הנכון. התובעת עצמה אישרה כי היה בכוונת הגב' שטרנברג לשוב ולהתגורר בדירה נשוא התובענה וזאת על אף שהתובעת פנתה אליה מדי פעם בפעם טלפונית ואף ביקרה אותה בבית האבות בניסיון לשכנע אותה לצאת מן הדירה תמורת תשלום פיצוי. אין כאן רצון ערטילאי לחזור למושכר ביום מן הימים כי אם רצון ממשי אשר לווה בדחיית הצעותיה של התובעת לפינוי הדירה תוך קבלת פיצוי מתאים.

לסיכום נקודה זו, לגב' שטרנברג המנוחה היו זכויות דיירת מוגנת בדירה נשוא התובענה וכעת יש לבחון מהן זכויותיה של בתה, הנתבעת אסתר איציק בדירה האמורה.

זכויותיה של הנתבעת אסתר איציק:

סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב 1972 קובע כי:

" (א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.

(ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם."

הנטל הוא על הטוען לזכות של דיירות מוגנת וראה בעניין זה בספרו של כבוד השופט בר אופיר "סוגיות בדיני הגנת הדייר" מהדורה שניה בעמ' 205. על הנתבעת אסתר איציק, להוכיח כי התגוררה בדירה יחד עם אמה המנוחה לפחות שישה חודשים טרם פטירתה וכי במועד הפטירה לא הייתה לה דירה אחרת למגוריה.

האם הנתבעת עונה לתנאי של מגורים משותפים בדירה 6 חודשים טרם פטירת האם :

טוענת התובעת כי מאחר והגב' שטרנברג המנוחה, אמה של הנתבעת אסתר איציק הייתה בבית האבות הרי שברי כי לא התגוררה עם אמה בדירה נשוא התובענה שישה חודשים טרם פטירתה. התובעת ביקשה להסתמך על גישת הפסיקה הקובעת כי "גם אם ניתן לראות באם כמי שהתגוררה בדירה עד מותה מבחינה קונסטרוקטיבית וכאילו לא נטשה את הדירה, לא ניתן למתוח את גבולות הקונסטרוקציה הנ"ל ולראות במערערת כמי שגרה ביחד עם האם –שלא גרה בדירה- שישה חודשים לפני מות האם. במילים אחרות, גם אם ניתן לנקוט גישה פרשנית מרחיבה ואוהדת כלפי הדייר המקורי, לא ניתן לעשות כן כלפי הדייר הנגזר המבקש להיבנות על זכויותיו של אחר" ע"א

48424-01-11 אזרזר נ. לוי (ניתן ביום 19/5/11) וכן על האמור בפסה"ד בעניין לשם נ. צויגהופט ז"ל (ניתן ביום 5/9/12). בשני אלו נפסק כי מקום בו עבר הדייר המוגן להתגורר בבית האבות ושהה בו תקופה ארוכה עד לפטירתו, לא ניתן לאמר כי הטוען לזכויות התגורר עם הדייר המוגן שישה חודשים טרם לפטירתו. אלא שאף פסיקה זו אשר צוטטה לעיל התבססה וכך אף הודגש בה, על הנסיבות אשר גרמו למעבר הטוענים לזכויות להתגורר בדירה נשא התובענה ועל תום ליבם או חוסר תום ליבם של הטוענים לזכויות. במקרה לשם, היה זה בן אשר התגורר עם אמו שישה ימים בלבד טרם הועברה אל בית האבות ואילו במקרה אזרזר , הדגיש בית המשפט המחוזי את הנסיבות המיוחדות לעניין ולפיו עברה הבת להתגורר עם אמה רק כדי לסעוד אותה בחוליה.

בבר"ע 264/95 הברפלד נ. גלקין נקבע כי החוק אינו בא להושיט סעד ולהגדיל זכויותיו של בעלי הדירה כאשר אין מגורים בצוותא , בתום לב ועל פי אמות המידה אשר התוו בפסיקה.

חיזוק לעמדה זו ניתן בפסק הדין בעניין רשות הפיתוח נ. ט.ש. (ת.א. 36890-03-11, ניתן ביום 13/9/12) שם נדחתה תביעת פינוי כאשר הוכח כי הטוען לזכויות התגורר עם הדייר המוגן בדירתו שנים מספר, כבן זוגו, בטרם חלה אושפז ונפטר. אכן גישת הפסיקה מצמצמת באמצעות מתן הפרשנות הנאותה להוראות חוק הגנת הדייר את הזכויות אשר הוקנו לדיירים לטובת בעל הדירה אשר הנאתו מנכסיו המושכרים מצומצמת עקב חוק הגנת הדייר, ראה בעניין זה האמור בע"א 4100/97 רינדר נ. ויזלטר ואח' נב (4) 580. ברם בשים לב כי בכתב תביעתה לא עתרה כלל התובעת לעילות הפינוי בהתאם להוראות חוק הגנת הדייר כי אם טענה לפלישת הנתבעת לדירה בלבד, הרי שבנסיבותיה המיוחדות של תובענה זו ובשים לב לעילת התביעה –פלישה, אין מקום להושיט לתובעת את סעד הפינוי.

במקרה אשר לפני המדובר בנתבעת אשר לטענתה התגוררה בדירה נשוא התובענה משחר ילדותה ולמעשה פרט לתקופות קצובות לא עזבה אותה מעולם וכך העידה הנתבעת עצמה "אני גרתי בדירה עם אמא שלי ז"ל משנת 1975. באתי לשם הייתי ילדה בת 14 וחצי. אני לא משקרת במילה ככה שיהיה לי טוב. אני זוכרת איפה עשינו את החתימה של החוזה, אצל אחותה ברח' קדימה. אני זוכרת הכל..." (ראה עמ' 41 שורות 26 –28 לפרוטוקול). הנתבעת פורשת בכנות גמורה את עובדת היותה נרקומנית במהלך חייה ומבהירה כי הרישום בתמצית משרד הפנים בתקופות מסוימות בבית בעלה אינו מה שהיה בפועל שכן הנתבעת התחתנה עם מוסלמי, אמה לא ידעה על נישואיה אלו ולפיכך המשיך הבעל לגור עם משפחתו והיא עם אמה בדירה נשוא התובענה. הנתבעת מבהירה כי אנשים רבים בסביבתה הקרובה מכירים אותה וכלשונה "כל הרחוב מכיר אותי. אפילו הבחור מהקונדיטוריה ברח' גאולה מכיר אותי ומוכן לבוא ולהעיד... " (ראה עמ' 48 שורות1-2 לפרוטוקול). על אף חקירתה הארוכה לפני בית המשפט, לא התערערה גרסתה של הנתבעת לפיה התגוררה עם אמה בדירה נשוא התובענה משך מרבית חייה ולא עזבה אלא לתקופות קצובות בלבד בשל הדרדרותה לסמים.

מטעמה של הנתבעת העידה הגב' שושנה גולן, בת דודתה אשר עמה היתה הנתבעת בקשרי משפחה הדוקים וזו העידה כי הנתבעת התגוררה בשנים האחרונות עם אמה בדירה נשוא התובענה (ראה עמ' 37 שורות 28-30 לפרוטוקול). מר מאיר זנטי, שכן של הנתבעת, העיד אף הוא כי הנתבעת התגוררה בבית אמה וכי היתה שומרת על ילדיו שלו לעיתים תכופות והוא מכיר אותה היטב מהמכולת המצויה ברחוב. שני עדים אלו הותירו רושם מהימן וביחוד מר זנטי אשר הנו עד חף מעניין בתוצאות התובענה. לא ניתן לאמר כן על אודות עדות בנה של התובעת מר גיא עצמון ואף לא ניתן לאמר כן על עדות החוקר מטעמה של התובעת. בנה של התובעת העיד כי לא נכנס אל הדירה אך הסתובב בקרבתה בשנת 2008 לצורך שיפוץ הבנין, אלא שהשיפוץ היה בשנת 2009. עוד העיד בנה של התובעת כי השכנים אמרו לו שהדירה ריקה, אך פרט כה חשוב לא נרשם כלל בתצהירו (ראה עמ' 18 שורות 3-6 לפרוטוקול). מר עצמון הודה כי ראה את הנתבעת כמה פעמים בדירה נשוא התובענה אלא שלפי מה שראה בדירה כאשר בא לגבות את דמי השכירות מעם המנוחה הגב' שטרנברג, איש לא התגורר עמה. מר עצמון אף הודה כי לא טרח לברר באמצעות החוקר הפרטי אשר שכר היכן מתגוררת הנתבעת ובאם היא מתגוררת בדירה נשוא התובענה וכל המידע אשר ברשותו מתבסס על ביקורים שלו באזור ודברי שכנים אשר איש מהם לא התייצב להעיד מטעמה של התובעת. עדות זו הותירה רושם מגמתי במיוחד. כך אף באשר לעדותו של החוקר מר לצריס שנשכר בידי התובעת. כבר בתחילת חקירתו של החוקר הוברר כי ערך בעניינה של הדירה נשוא התובענה שלושה דו"חות חקירה, האחרון שבהם בשנת 2014 ורק שניים מהם הוגשו לתיק בית המשפט כראיה. דו"ח נוסף שנערך בידי החוקר בעניינה של תובענה זו לא הוגש, דבר קיומו לא הודע לבית המשפט ולצד שכנגד והתובעת הודיעה כי אינה מעוניינת כלל להגישו (ראה עמ' 32 שורה 19). חזקה כי ראיה זו אינה משרתת את מטרותיה של תביעת התובעת שכן אחרת מדוע שתימנע מהגשתה. מר לצריס הודה כי בביקוריו בדירה נשוא התובענה פגש בנתבעת יותר מפעם אחת (ראה עמ' 36 שורות 7-8 לפרוטוקול).

עיון בראיות המעידות על צריכת חשמל ומים (ת/1) מעידות כי הללו נצרכו בדירה באופן שוטף במהלכן של השנים. אמנם התובעת טענה כי קריאות מונה החשמל בוצעו מחוץ לדירה באמצעות הערכה, ברם אין הדבר מעיד כי לא היתה צריכת חשמל בדירה. יתרה מזו, צריכת המים היא רציפה מהלכן של השנים עם הפסקה של צריכה מינימלית בין 4/08 ל 4/09, בדיוק בתקופה בה העיד מר גיא עצמון כי בוצע שיפוץ של הבית (ראה עמ' 17 שורה 32 לפרוטוקול). לאחר תקופה זו ישנה צריכה שוטפת עד לסיום התקופה המפורטת בדו"ח.

לאחר בחינת כלל העדויות והראיות אשר הוגשו לעיוני, אני נותנת אמון בגרסת הנתבעת ובעדויות העדים מטעמה, לפיהן התגוררה הנתבעת עם אמה בדירה נשוא התובענה מרבית חייה ובעיקר עשתה כן בשנים האחרונות טרם מותה של האם. אני קובעת כי הנתבעת עשתה כן בתום לב ושלא מתוך רצון לשכלל זכויותיה שלה בדירה נשוא התובענה. לא מצאתי כל עדות התומכת בטענת התובעת כי הנתבעת פלשה לדירה.

ב. העדר דירת מגורים נוספת- טוענת התובעת כי לנתבעת דירת מגורים נוספת בה מתגוררת משפחתו של בעלה ברח' רענן ואף היא עצמה הייתה רשומה כמתגוררת במקום בהתאם לתמצית משרד הפנים אשר הוגשה לבית המשפט (ראה ת/6). עיון מדוקדק מעלה כי מדובר בחלק מהתמצית וזו נשלחה אל הנתבעת בכתובת הדירה נשוא התובענה. התובעת לא הגישה את התמצית המלאה. הדברים אינם מתיישבים עם עדות הנתבעת, בה אני נותנת אמון, כי אין לה כל דירת מגורים אחרת ובשים לב לעדותה כי אף לאחר נישואיה בשל היותה יהודיה הנשואה למוסלמי לא התגוררה עם בעלה והוסיפה לגור בבית אמה עם משפחתה, לא מצאתי כי הוכח שלנתבעת דירת מגורים נוספת. הגב' שושנה גולן העידה כי בעלה של הנתבעת גר עמה בדירה נשוא התובענה ואף החוקר מר לצריס העיד כי ראה אותו בחברתה בדירה זו. יתרה מזו, התובעת עצמה העידה כי בעת שנכנסה הנתבעת להליך גמילה מסמים, פנו אליה מהרווחה וביקשו כי תתיר את מגורי ילדיה של הנתבעת יחד עמה בדירה נשוא התובענה. לו אכן הייתה לנתבעת דירה נוספת למגורים בקרב בני משפחת בעלה, חזקה כי ילדיה היו מתגוררים שם ולא היה נוצר צורך כי הרווחה תפנה אל התובעת, שלא תפנה את הנתבעת וילדיה מהדירה נשוא התובענה. לא מצאתי איפה כי לנתבעת דירת מגורים נוספת ומשכך מתמלא תנאי זה בנוסף לתנאי הראשון בדבר מגורי הנתבעת בדירה נשוא התובענה בצוותא עם אמה המנוחה , שישה חודשים טרם פטירתה.

משכך קבעתי ובהתמלא התנאים הנקובים בס. 20(ב) לחוק הגנת הדייר, הרי שהנתבעת היא דיירת מוגנת השואבת זכויותיה מזכויות הדיירות המוגנת של אמה המנוחה ואין עילה לפנותה מהדירה נשוא התובענה. אך אף לולא קביעה זו, הוכיחה הנתבעת כאמור את מגוריה בדירת אמה במהלכן של השנים בהרשאת האם ובידיעת התובעת ואילו התובעת, כמתואר לעיל ומפורט בניתוח עדות התובעת, בנה והחוקר מטעמה, כשלה בהוכחת עילת התביעה אשר התבססה על פלישת הנתבעת לדירה נשוא התובענה בלבד ואף נטשה עילה זו בסיכומיה. כאמור העילות הנטענות בידי התובעת אך ורק בסיכומיה, הלקוחות מחוק הגנת הדייר הינן בגדר הרחבת חזית אסורה ומצאתי להתייחס אליהן אך ורק בהיבט זכויות האם המנוחה אשר מהן נגזרו זכויות הנתבעת. משהתגוררה הנתבעת בדירה נשוא התובענה בהרשאת האם בעלת הזכויות, ברי כי לא פלשה אל הדירה. מכאן עולה כי יש לדחות תביעת התובעת במלואה.

סוף דבר,

התביעה נדחית.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעת, הגב' איציק אסתר, בסך 5000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 8000₪.

הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ט' חשוון תשע"ו, 22 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.