1. כללי

לפניי תביעה למתן חשבונות המושתתת על חיוב הנתבעות לשלם לתובעים תמלוגים בקשר עם הפצת סרטים ישראליים שהתובעים הם בעלי הזכויות בהם, וכמגיע להם לטענתם לפי הסכמי הפצה שנחתמו בינם לבין הנתבעות. עוד מבוקש לחייב את הנתבעות להשיב לתובעים את המאסטרים של הסרטים האמורים. התביעה הועמדה על סך 5 מיליון ₪ לצרכי אגרה.

2. הצדדים

התובעים 2 ו- 3, הם אחים (להלן:"האחים קוצקי"), העוסקים בתעשיית הקולנוע (להלן בהתאמה: "יעקב" ו"חנן"). התובעת 1, (להלן: "אבק סרטים") הינה חברה בבעלות האחים קוצקי, והיא שחתמה עם הנתבעות על הסכמי ההפצה.

הנתבעות הן חברות הפעילות בענף הסרטים, העוסקות בין היתר בהפקות סרטים, הפצתם וכדומה. הנתבעות, מצויות בבעלות של האחים משה וליאון אדרי (להלן בהתאמה "האחים אדרי", ו"משה").

3. עיקר העובדות הדרושות לעניין

האחים קוצקי, הפיקו בעצמם ובאמצעות גופים הקשורים עימם, מספר סרטי קאלט, ובין אלה, "שלאגר", "בובה", "שיגעון של אבא". בין האחים קוצקי לבין האחים אדרי הוסכם כי הנתבעת 1 (להלן: "יונייטד"), תפיץ את הסרטים של האחים קוצקי. בין הצדדים נכרתו שני הסכמי הפצה:

הסכם הפצה ראשון נחתם במועד כלשהו בשנת 1996, בין יעקב לבין משה (להלן :"הסכם ההפצה הראשון"). בהתאם להסכם ההפצה הראשון, מסרו האחים קוצקי ליונייטד את ההפצה של עשרה סרטים, בשטח מדינת ישראל, למשך חמש שנים. הסרטים שנכללו בהסכם ההפצה הראשון היו: "שלאגר", "פוטו רומן", "בובה", "שיגעון של אבא", "שדר מן העתיד", פרשת וינשל", "החורף האחרון", "הכיסוי", "אור ראשון", ו-"הכלה". בהתאם למוסכם, מלוא ההכנסות מהפצת הסרטים, היו אמורות להתקבל אצל יונייטד, מאלה היו הנתבעות זכאיות לעמלתן בשיעור 25% מההכנסות והיתרה מגיעה לאחים קוצקי. יעקב טוען כי במעמד ההתקשרות בהסכם ההפצה הראשון, שולמה מקדמה על חשבון המגיע בסך 10,000 דולר. עוד הוסכם, כי הנתבעות תמצאנה לתובעים מדי ששה חודשים דו"ח של הפצת הסרטים והתקבולים שנצטברו עד אז. לצורך ההפצה, הפקידו התובעים את המאסטרים של הסרטים בידי הנתבעות.

לטענת התובעים, הפרו הנתבעות את הסכם ההפצה הראשון, שכן לא מסרו מאז כריתתו ועד הגשת התביעה, כל דיווח שהוא על הפצת הסרטים ולא שילמו כל תקבולים, פרט לתשלום הסך 10,000 דולר.

הסכם הפצה שני, נחתם בין הצדדים בשנת 1999, והוא מתייחס להפצה של שני סרטים נוספים של התובעים, (להלן: "הסכם ההפצה השני"): האחד, "פעמיים בוסקילה" והשני, "הפטרול האחרון". בהתאם להסכם ההפצה השני, ניתנו לנתבעות זכויות ההפצה של שני הסרטים האמורים למשך חמש שנים בתחום מדינת ישראל, תמורת הסך של 40,000 דולר, אשר אין חולק כי שולם לתובעים.

יוטעם כי אין ברשות הצדדים עותק ההסכמים. לטענת התובעים, מחמת שריפה במשרדם, התכלו כל המסמכים שהיו בו מבלי יכולת לשחזרם. לעמדת הנתבעות, גם בידן אין את העתק ההסכמים, שכן לא ראו צורך לשמור את המסמכים, לאחר שחלפו שנים רבות מאז נחתמו ומבלי שנדרשו להם.

זה המקום לציין כי לצדדים פעילות בקשר עם סרט בשם: "ששה מיליון רסיסים" (להלן" ששה מיליון רסיסים"), שבמרכזו סיפור על דור שני לניצולי השואה. הצדדים חלוקים על חלקן של הנתבעות בסרט, על ההשקעות בו, הפרות וכדומה. הגם שהמחלוקת בנוגע לסרט ששה מליון רסיסים, אינה נמנית על התביעה שלפניי, ואין כל סעדים ביחס לסרט זה, נדרשו הצדדים להתייחס למחלוקת בקשר לסרט האמור, שכן לדידם היא רלבנטית לסכסוך נשוא התביעה. הסרט הושלם באיחור רב מהחזוי, לאחר השקעות ניכרות, חלקן בערבות הנתבעות או מי מהן, והוקרן בגרסה עברית רק ביום 28.4.03. טרם הושלמה הגרסה האנגלית של הסרט והוא עדיין לא הופץ בחו"ל.

4. עמדת התובעים

האחים קוצקי טוענים בכלליות כי הם האמינו באחים אדרי במהלך עשרות השנים בהם היו הצדדים מצויים בקשרים עסקיים, בטחו בהם וסמכו עליהם, אך האחרונים הוליכו אותם שולל. נטען כי האחים אדרי הפרו את הסכמי ההפצה, בכך שלא דווחו לתובעים על ההפצה של הסרטים, לא שילמו כל תקבולים, הפיצו את הסרטים גם בחו"ל, ולא החזירו את המאסטרים של הסרטים. בנוסף מייחסים התובעים לאחים אדרי שלילה שלא כדין של זכויותיהם בסרטים, עת החתימו אותם על מסכת הסכמים לפיהם כביכול הקנו האחים קוצקי את הזכויות בסרטים לנתבעות. לגרסת התובעים, ההסכמים נחתמו באילוץ, כמו גם היו "הסכמים למראית עין", שמטרתם הייתה רק לקבל אשראי בנקאי ולא על מנת להקנות את הזכויות בסרטים לנתבעות. כל זאת נעשה לעמדת התובעים, על ידי ניצול נחיתות האחים קוצקי שהיו בקשיים כלכליים, לעומת מצבם האיתן של האחים אדרי; מוסיפים התובעים וטוענים כי הפקידו בידי האחים אדרי ובמיוחד משה את מפעל חייהם: הפקת 12 סרטים, אך האחרונים השתלטו שלא כדין על זכויות התובעים בסרטים, ממאנים להשיב להם את המאסטרים של הסרטים, ולשלם להם התמלוגים המגיעים להם.

התובעים טוענים כי הם פנו בדרישות לאחים אדרי, לתיקון ההפרות. הצדדים ניהלו משאות ומתנים ובכללם פגישות, החלפת מכתבים וטיוטות הסכמים, אך אלה לא הבשילו לכדי הסכמה סופית במחלוקות השונות נשוא התביעה. התובעים היו מיוצגים על ידי מספר עורכי דין. בתחילה היה זה עו"ד שמואל ברזל, שהסתבר כי היה גם שותף לא פעיל בהפקת חלק מהסרטים. בהמשך, בשנת 2003 יוצגו התובעים על ידי עו"ד אשר נחתומי, ולאחר מכן על ידי עו"ד עופר גמליאל. ביום 19.3.08, פנה בא כוחם הנוכחי של התובעים, עו"ד בן יאיר, בדרישה לנתבעות שלא להפיץ את הסרטים, בארץ ובחו"ל, ביקש לקבל דו"ח מפורט בדבר תקבולי הפצת הסרטים וכן דרש שהנתבעות ימציאו לעיונו העתקים מהסכמי ההפצה. דרישות אלו נדחו על ידי ב"כ הנתבעות.

סופו של דבר, הגישו התובעים ביום 17.1.10, את התביעה נשוא פסק דיני, לבית המשפט המחוזי מרכז. בתביעה נטען כי הנתבעות הפרו את הסכמי ההפצה הראשון והשני, כי הן מחזיקות שלא כדין בנכסי התובעים, כי הן מנועות מלהחזיק במאסטרים של הסרטים מחמת שאלה הופקדו בידיהן לתקופה מוגבלת שחלפה.

התובעים עתרו לחייב את הנתבעות לגלות לתובעים בדו"ח מפורט את מלוא התקבולים שהפיקו מהסרטים, להורות על מינוי חוקר שיאמת ויבדוק את כל הנתונים, להצהיר כי זכויות הנתבעות להפיץ את הסרטים פקעו, להורות לנתבעות לחדול להפיצם, להשיב לתובעים את המאסטרים בכל 12 הסרטים. התובעים העמידו את התביעה לצרכי אגרה על סך של 5 מיליון ₪, תוך שמירת הזכות לבקש פיצול סעדים לאחר שיתברר היקף הסכום המגיע, בעקבות גילוי הנתונים.

5. עמדת הנתבעות

הנתבעות טענו כי דין התביעה להיות מסולקת על הסף, מחמת חוסר סמכות מקומית, התיישנות, העדר פירוט ועוד. עוד נטען כי יש למחוק את כל הטענות באשר לסרט שישה מליון רסיסים לפי שאינן רלוונטיות להליך.

לגופו, נטען כי הנתבעות הן בעלות הזכויות בסרטים, בין היתר, לאור הסכם שבין הצדדים מיום 1.7.02, לפיו כל הזכויות בסרטים מוקנות לנתבעות, הסכם עליו יורחב הדיבור בהמשך פסק הדין. הנתבעות לא הכחישו את ההתקשרות בהסכם ההפצה הראשון והסכם ההפצה השני, הגם שהדגישו כי אין באלה לתמוך בגרסת התובעים, תוך שציינו שאין ברשותן את העתקי ההסכמים. עוד נטען: כי הנתבעות מסרו לחנן דוחות ושילמו תמלוגים עד לשנת 2002, אך הוא נמנע מלהתייחס אליהם, בתצהירו ובחקירתו.

עוד נטען: כי הן שילמו לתובעים סכומי כסף נכבדים עבור הסרטים; כי התובעים חייבים להן קרוב למיליון דולר, בין היתר, מכוח ערבויות שניתנו לסרט ששה מליון רסיסים, שנפרעו ושולמו על ידי הנתבעות לבנקים, מחמת שהתובעים ומי מטעמם לא פרעו את חובותיהם לבנקים, וגם בשל כך לא מגיע כל סכום שהוא לתובעים.

6. תשובת התובעים

בכתב התשובה המפורט שהגישו התובעים, נטען בין היתר, כי הגנת הנתבעות נשענת על קנה רצוץ שכן ההסכם מיום 1.7.02 הינו הסכם למראית עין ובכל מקרה בוטל, כך שאין בהסתמכות עליו כדי להועיל לנתבעות. בנוסף, מכחישים התובעים את טענת הנתבעות לפיה הם קיבלו תקבולים עבור הפצת הסרטים וכן דוחות הפצה.

7. הטענות המקדמיות

הנתבעות העלו טענות מקדמיות: האחת, העברת הדיון לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, השנייה בקשה לסילוק התובענה על הסף, מחמת התיישנות, העדר עילה ופירוט. בתום הדיון, ביום 26.4.10, בבקשות המקדמיות, קבע בית המשפט המחוזי מרכז, (כב' השופט אברהם יעקב), כי הסמכות המקומית לדון בתובענה מוקנית לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ושמכך הורה על העברת התובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, אשר ידון בגוף הבקשה לסילוק התובענה על הסף.

התיק הובא לפניי, ולאחר שעיינתי בבקשת הנתבעות לסילוק על הסף מחמת התיישנות והעדר עילה, קבלת הבהרות והגשת תצהיר נוסף מטעם הנתבעות ולו נספחים חדשים, נדחתה הבקשה וכמפורט בהחלטתי מיום 26.7.10. בהחלטה ציינתי במפורש כי הגם שאין להקל ראש בטענות הסף של הנתבעות, הן טעונות בירור עובדתי כדבעי וכזאת לא ניתן לעשות בבקשה המקדמית. בהחלטה קבעתי כי דין טענת התובעים לפיה החמיצו הנתבעות את ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות, להידחות, וזאת מהטעמים המפורטים בסעיף 17 להחלטה.

8. הליכי ביניים

בתיק הוגשו בקשות ביניים לרוב, ולטעמי מעבר לצורך, דבר שחייב מתן החלטות מפורטות, שעל חלקן אף הוגשו בקשות רשות ערעור לבית המשפט העליון. בין הבקשות, דרישות להודות בעובדות, גילוי ועיון במסמכים, מתן פרטים נוספים לכתב ההגנה וכן עיון במסמכים. גם לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית, נדרשתי לבקשות שונות ובהן מחיקת סעיפים מתצהיר יעקב ומתצהיר עו"ד ברזל מטעם התובעים, כמו גם הוצאת נספחים שונים מהתצהירים, בהיותם של אלה עדויות וראיות בלתי קבילות.

בקשה נוספת הדרושה לציון היא עתירת התובעים לזמן צדדים שלישיים, שהם גופי שידור, על מנת שאלה ימציאו לבית המשפט מסמכים באשר להקרנת הסרטים אצלם. בהחלטתי מיום 6.12.11, במעמד הצדדים הוריתי כי המסמכים יומצאו תחילה לעיון בית המשפט בלבד, ולאחר העיון, תינתן החלטה באם להתיר את זימון העדים לשם הגשת המסמכים כראיות. בהחלטתי מיום 19.1.12, ולאחר שעיינתי בהסכמים, הוריתי כי אין מקום בשלב זה, לחשוף את המסמכים לעיני התובעים, מהנימוקים שבסעיף 7 להחלטה. אציין כי שקלתי אפשרות להשחיר חלק מהפרטים באותם מסמכים על מנת לאפשר ולו גילוי חלקי של אותם מסמכים, אך הגעתי לידי מסקנה כי לא ניתן לעשות כן. לפיכך, הוריתי למזכירות להפקיד את כל המסמכים בכספת בית המשפט עד לאחר הכרעה בתובענה. לדאבוני, מחמת תקלה בנט המשפט, נסרקו חלק המסמכים במערכת נט המשפט ונחשפו לעיני ב"כ התובעים, ומשכך אלה נדונו במהלך שמיעת הראיות.

9. העדויות

התובעים הגישו תצהיר עב כרס של יעקב ולו נספחים לרוב. בנוסף הוגש תצהיר קצר של חנן, וכן תצהיר של עו"ד ברזל. בנוסף העידו התובעים את עו"ד נחתומי. הנתבעות הגישו תצהיר עב כרס של משה ואף לו צורפו נספחים רבים. בנוסף הוגשו מטעמם תצהירים של אשר אלקבס, המשמש חשב הנתבעות (להלן: "אלקבס"), של רו"ח נבו, שמשרדו משמש כרואה חשבון של הנתבעות.

בנוסף העידו עו"ד פרי וכן עו"ד שרצר ממשרדו של עו"ד פרי. השניים מייצגים את הנתבעות בחלק מעסקיהן, כאשר עו"ד שרצר אף ייצג את הנתבעות בתחילת ההליך, אך לאור החלטת ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, הפסיק את הייצוג. מטעם הנתבעות העיד גם מר יחזקאל אלעני, (להלן: "אלעני"), שלטענתו הוא בעל מרבית הזכויות בסרט "שלאגר", דבר המוכחש על ידי התובעים שאף עתרו להזמת העדות. כן העיד מר ישראל דוד, מנהל מרחב בבנק לאומי בע"מ, באשר למעורבות של הבנק במתן האשראים שנדרשו לפעילות התובעים, וכמפורט בהמשך פסק הדין.

10. המחלוקות

לב המחלוקת הינה האם התובעים הם בעלי הזכויות בסרטים, כגרסתם, או האם הזכויות הוקנו לנתבעות, כעמדתן של האחרונות. רק אם תתקבל עמדת התובעים, יהיה מקום לבחון את השאלה האם כגרסת התובעים, הפרו הנתבעות את הסכמי ההפצה הראשון והשני, ובגדר זאת לדון בטענת ההתיישנות ובטענת הנתבעות לפיה שולם לתובעים מלוא המגיע, לא כל שכן, התובעים חייבים כספים ניכרים לנתבעות. ככל שגרסת התובעים תתקבל, יידרש בית המשפט לפסוק מהם הסעדים להם זכאים התובעים בגין ההפרה.

11. הסכמים נוספים

לצורך הכרעה במחלוקת, נדרש בית המשפט לבחון מסכת הסכמים נוספת שבין הצדדים ואחרים, המאוחרים להסכמי ההפצה. אלה נוגעים בעיקר למעורבות הנתבעות והאחים אדרי במימון שנדרש להפקת הסרט ששה מיליון רסיסים, אך משפיעה כאמור גם על המחלוקות הדרושות להכרעה בתובענה.

הראשון, הסכם מיום 7.3.00, בין יונייטד לבין התובעים ולבין שותפות בשם "הפטרול האחרון", שהפיקה את הסרט בשם זה, ולבין שתי חברות בשליטתם של התובעים בשם "קונן הפקות בע"מ" ו"כוחן הפקות בע"מ" (להלן: "קונן הפקות" ו-"כוחן הפקות"). עניינו של ההסכם הינו הלוואה שביקשו התובעים לקבל מהבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ בסך 261,400 ₪ (להלן: "הלוואת הבנק הבינלאומי"). כתנאי למתן ההלוואה דרש הבנק ערבות של יונייטד. כביטחון להשבת ההלוואה למקרה שיונייטד תחויב לשלם לבנק את ההלוואה, שיעבדו התובעים לטובת יונייטד את זכויותיהם באחד עשר סרטים וכן בציוד שפורט בהסכם דנן. כספי הלוואת הבנק הבינלאומי שולמו ישירות לחשבונות של הסרטים האמורים.

השני, הסכם מיום 4.9.00, בין אותם הצדדים, ולפיו ערבו הנתבעות להלוואה נוספת שנטלו התובעים מבנק לאומי לישראל בע"מ בסך של 300,000 דולר (להלן: "הלוואת בנק לאומי"). כספי הלוואת בנק לאומי נועדו לסילוק הלוואת הבנק הבינלאומי וחובות אישיים של האחים קוצקי. תמורת הערבות, קיבלה הנתבעת 2 את הזכות לשמש כמפיץ בלעדי של הסרט "ששה מליון רסיסים" בתחום ישראל, ללא כל תשלום נוסף לתובעים. עוד הוסכם כי הנתבעת 2, תהיה זכאית לקבל 50% מכל ניצול השידור של הסרט בארץ בכל מדיה שהיא. עוד נקבע, שחלוקת התמורה בין הצדדים, תעשה לאחר פירעון הלוואת בנק לאומי. באותו מועד נחתם הסכם משכון בדרגה ראשונה (להלן: "הסכם המשכון"), לפיו שיעבדו התובעים את זכויותיהם בסרטים.

השלישי, הסכם מיום 23.10.00, בין הנתבעת 2 לבין התובעים, המאשרר את ההסכמים הקודמים. עוד אישרו התובעים כי הנתבעת 2 עמדה במלוא התחייבויותיה כלפיהם, כי הם לא הצליחו לגייס את הכספים הדרושים להשבת ההלוואות דלעיל, כך שלא היו ברשותם מקורות כספיים לשם השלמת הפקת הסרט "שישה מיליון רסיסים", עד שצילומיו הופסקו. הפעם ביקשו התובעים מהנתבעת 2 לערוב להלוואה נוספת שתינתן לתובעים מהבנק הבינלאומי בסך של 275,000 דולר, וערבות כאמור ניתנה.

הרביעי, הסכם מיום 28.2.01, לפיו הוארך פירעון ההלוואות הקודמות עד ליום 30.6.01 והוגדל האובליגו בבנקים עד לסך של 300,000 דולר, זאת כנגד ערבות הנתבעת יונייטד. האחים קוצקי אישרו בהסכם כי קיבלו הלוואות מהבנקים בערבות הנתבעת יונייטד בסך של 875,000 דולר.

זה המקום לציין הסכם נוסף שנחתם ביום 27.3.01, בין אי.סי. פי חברת התוכניות לכבלים בישראל בע"מ (להלן: "חברת הכבלים"), לבין יונייטד, לפיו תשקיע חברת הכבלים בסרט שישה מיליון רסיסים סך של 250,000 דולר. בהמשך, הוספה השקעה נוספת בסך של 75,000 דולר, שערכן של שתי אלה בשקלים הוא כ 1,590,987 ₪, אשר הועברו, כך נטען, לתובעים.

החמישי, החשוב לענייננו הסכם מיום 1.7.02 , שנזכר לעיל, בין אבק סרטים, קוחן הפקות וקונן הפקות, באמצעות האחים קוצקי, לבין הנתבעות (להלן: "ההסכם מיום 1.7.02"). ההסכם מאשרר את ההסכמים הקודמים, את ההלוואות שניתנו על ידי הנתבעות לתובעים בסך של 875,000 דולר, מאשרר את תוקף השיעבודים שניתנו לטובת הנתבעות על הסרטים והציוד, הן לפי ההסכם מיום 7.3.00 והן לפי ההסכם מיום 4.9.00. האחים קוצקי הצהירו בהסכם זה כי הזכויות בסרטים הוקנו על ידם לחברת "קונן הפקות" שבבעלותם. מושא ההסכם הינו מכירת הזכויות בסרטים והציוד לנתבעות תמורת הסך של 320,000 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה שולם לחשבון התובעים או מי מהם, בבנק לאומי, לו ערבו הנתבעות. נקבע בהסכם כי סך של 260,000 ₪ מהתמורה מיוחס לרכישת הסרטים וסך של 60,000 ₪ משולם עבור הציוד. עוד נקבע כי ישולם לתובעים סך נוסף של 20,000 ₪. בהסכם נקבע מפורשות כי כל הזכויות בסרטים מועברות לנתבעות, לרבות זכויות היוצרים, זכות ההפצה והשיווק, כי הסרטים יהיו רכושן הבלעדי של הנתבעות, כי הן תוכלנה לעשות בו מנהג בעלים, כי על התובעים למסור לנתבעות את המאסטרים וכל חומר פרסומי. האחים קוצקי ערבו בשולי ההסכם על התחייבות אבק סרטים, קוחן הפקות, וקונן הפקות כלפי הנתבעות. להסכם צורפו שני נספחים: נספח א' – רשימת פרטי הציוד. נספח ב'-שמות 12 הסרטים נשוא התובענה שהועברו לנתבעות.

הסכם זה שומט לכאורה את הקרקע תחת התביעה, שכן הוא מקנה כאמור לנתבעות את מלוא הזכויות בסרטים, ואם כך הוא, הרי אין לה לתביעה על מה שתעמוד. התובעים, בהיותם ערים לקושי הגלום בהסכם, טוענים כי הוא נחתם תחת לחץ; כמו כן נטען שהוא נכרת למראית עין; כי הובטח להם שניתן יהיה לבטלו ללא סיבה. לחלופין, נטען כי ההסכם הופר על ידי הנתבעות וכי הוא בוטל על ידי התובעים כדין.

1. התנהלות הצדדים לאחר ההסכם מיום 1.7.02

נוכח המחלוקת בין הצדדים באשר לתוקף ההסכם מיום 1.7.02, ולאור חשיבותה של זו להכרעה בתובענה, בחנתי את התנהגות הצדדים לאחר כריתתו של ההסכם, שכן היא יכולה להצביע על אומד דעת הצדדים באשר לנסיבות כריתתו, קרי האם עסקינן בהסכם שנכרת תחת לחץ, או שמא הסכם למראית עין.

קונן הפקות הנפיקה ביום 1.8.02, חשבונית מס מספר 14, על סך 320,000 ₪ בצירוף מע"מ, באופן התואם את תמורת ההסכם. בהמשך, ביום 28.8.02 הנפיקה קונן הפקות תעודת זיכוי מס' 15, עליה נרשם בכתב יד "ביטול חשבונית מס' 14", בה הודפס הסכום 320,000 ₪ במינוס, סכום המע"מ בסך 57,600 ₪ אף הוא במינוס ובסה"כ 377,600 ₪ במינוס. בשולי המסמך, נרשם בכתב יד חשבונית 16, "ע"ח כספים מהקרן לסרט "6 מיליון רסיסים". כלומר, הונפקה חשבונית, כמתחייב על פי ההסכם והתמורה המיועדת לפיו.

ביום 22.8.02, בחלוף כחודשיים מאז ההתקשרות בהסכם מיום 1.7.02, שלח עו"ד ברזל בשם התובעים מכתב לנתבעות בו נאמר כי ההסכם מיום 1.7.02, הוא הסכם למראית עין. נטען במכתב שההסכם לא נועד הלכה למעשה להקנות לנתבעות את הסרטים תמורת הסך 320,000 ₪, שמטרתו הייתה רק לשם הצגת ההסכם לפני הבנקים, על מנת שאלה יעמידו מימון בנקאי בסך 320,000 ₪, שנדרש להשלמת הפקת הסרט ששה מליון רסיסים. עוד נטען, ששווי הסרטים עולה במידה ניכרת על הסך של 320,000 ₪ שנקבע בהסכם, ומכל מקום האחים אדרי ומי מטעמם אמרו ליעקב כי ניתן יהיה לבטל את ההסכם עד סוף אוקטובר 2002, עם "תוקף למפרע כנגד החזרת הסכום שיופקד בחשבונם" (כך במקור-א.א.). בהמשך המכתב נאמר כי מחמת הפרה יסודית של ההסכם, מודיעים התובעים לנתבעות על בטלותו של ההסכם.

הנתבעות, במכתב בא כוחן מיום 24.9.02, הכחישו את טענות התובעים ועמדו על תקפותו של ההסכם. הנתבעות הצביעו, בין היתר, על כך שהתובעים פרעו את השיק שניתן להם עבור רכיב המע"מ של תמורת ההסכם, ובנוסף קיבלו סך של 40,000 ₪ ששולם בפועל. למכתב ב"כ הנתבעות לא התקבלה כל תגובה מהתובעים, ולמצער בכתב. רק ביום 3.11.03, בחלוף למעלה משנה מאז שליחת מכתב ב"כ הנתבעות, התקבל מכתב של עו"ד נחתומי בשם התובעים, זאת בהמשך לפגישה שנערכה בין הצדדים במשרד ב"כ הנתבעות. במכתב התייחסות למספר נושאים בקשר עם הסרט ששה מיליון רסיסים, ובכללם: החזר הסכומים שהנתבעות שילמו לתובעים בקשר עם הפקת הסרט, החזר הסכומים שהנתבעות שילמו לבנקים בגין הלוואות שהתובעים לא פרעו, החזר יתרת ההלוואות מהבנקים, ביטול ערבויות של הנתבעות להתחייבויות התובעים, ושחרור השיעבודים על הסרט שניתנו לטובת הנתבעות. אין במכתב כל התייחסות להקניית הבעלות בסרטים לנתבעות לפי ההסכם מיום 1.7.02.

במקביל, נוהל מו"מ בין משה לבין בנק לאומי, להסדרת החוב של התובעים לו ערבו הנתבעות. סופו של דבר שילמו הנתבעות את החוב לבנק בצירוף ריבית ובסך כולל של 1.9 מיליון ₪, ב- 19 תשלומים, בסך של 100,000 ₪ כל אחד, החל מיום 10.3.03. בנוסף, טיפלו הנתבעות בחוב של התובעים לבנק הבינלאומי, שתפח לסך של כ 400,000 דולר, דאגו למחזר את ההלוואות הקיימות בחדשות, ובסופו של דבר, ההלוואות נפרעו על ידי הנתבעת יונייטד.

דיון והכרעה

13. לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, לכתבי הטענות, לראיות ויישמתי את ההלכה הפסוקה, הגעתי לידי מסקנה לפיה דין התביעה להידחות.

מעדיף אני את עמדת הנתבעות לפיה ההסכם מיום 1.7.02, הינו הסכם תקף ומחייב, המשקף גמירות דעת של שני הצדדים להקנות לנתבעות את הזכויות בסרטים, מאשר גרסאות התובעים לפיה עסקינן בהסכם למראית עין, או הסכם שנחתם תחת לחץ תוך מצוקת האחים קוצקי, או כי ההסכם הופר על ידי הנתבעות. נהפוך הוא, התרשמותי הינה כי האחים אדרי באו, פעם אחר פעם, לקראת האחים קוצקי שהיו מצויים בקשיים כלכליים ניכרים, וניסו לסייע בידם להיחלץ מהמצוקה בה היו נתונים. במסגרת זו ערבו הנתבעות להתחייבויות והלוואות של התובעים בבנקים לקחו על עצמם התחייבויות שונות, שלמו כספים ועוד, כאשר בכל אותה העת, לא עשו התובעים דבר.

מקבל אני גם את עמדת הנתבעות לפיה דין התביעה להידחות גם מחמת כל אחד הטעמים הבאים: התיישנות עילות התביעה; שיהוי חמור של התביעה תוך פגיעה בהסתמכות לגיטימית של הנתבעות שלא תוגש תביעה; מניעות בידי התובעים לתבוע את המבוקש על ידם; והעדר יריבות. גם לגופו, לא שוכנעתי כי הנתבעות הפרו את הסכמי ההפצה.

מסקנתי מעוגנת בשורת נימוקים, תוך התבססות על שלל מסמכים בכתב, ובכללם הסכמים, ואסמכתאות בנקאיות, וכן על התרשמותי מהעדויות שנשמעו בבית המשפט, ועל השכל הישר ושורת ההיגיון, ואפרט;

14. ההסכם מיום 1.7.02

בחנתי את ההסכם מיום 1.7.02, ונתתי דעתי לטענות התובעים לפיהן אין בו כדי לחייב.

לעמדת התובעים, ההסכם נחתם כאמור רק מחמת שנאמר ליעקב על ידי משה, כי יש צורך להציג הסכם לבנק לאומי לפיו הנתבעות רוכשות את הסרטים, על מנת שהאחרון יעמיד אשראי נוסף לצורך המימון הדרוש להפקת הסרט שישה מיליון רסיסים. כל זאת, מבלי שהייתה כוונה אמיתית להקנות לנתבעות את הסרטים. בהמשך, הוא התבקש להגיע למשרדו של עו"ד ארמרניק, ב"כ הנתבעות (להלן: "עו"ד ארמרניק"), על מנת לחתום על ההסכם. הוא הגיע למשרד, מבלי שהתאפשר לו לטענתו לבחון את ההסכם קודם לכן, נאלץ להמתין מספר שעות במשרד עד שההסכם הוכן, וחתם על ההסכם. לעמדתו, הוא היה זקוק לכספים לשם המשך ההשקעה הדרושה בסרט ששה מיליון רסיסים, נתון לקשיים כספיים, וסמך על שנאמר לו, כי המדובר בהסכם שלא נועד, בניגוד לאמור בו, להקנות את הסרטים לנתבעות, כי ניתן יהיה לבטלו תוך מספר חודשים ללא צורך בנימוקים ועוד. לגרסתו, בדיעבד התברר לו כי האחים אדרי ניצלו את מצוקתו, הפרו את האמון שנתן בהם, והתכחשו להסכמה לפיה מדובר בהסכם למראית עין.

נבחן את טענות התובעים כסדרן:

14.1 ההסכם נחתם תוך ניצול מצוקת יעקב

התובעים נמנעו מלסווג באופן סדור את הטענה לאחד הפגמים המוכרים של כריתת החוזה, המוסדרים בפרק ב' לחוק החוזים, (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים חלק כללי"). מכל מקום, לטעמי, לא נפל פגם בכריתה, המוכר בדין. ככל שנטען שמדובר ב"כפיה", שבסעיף 17 לחוק החוזים חלק כללי, אזי עובדות המקרה שוללות את חלות הפגם, שכן אלה אינן עונות על המבחנים להוכחת "כפיה", כמות שנקבעו בהלכה הפסוקה: כי הופעל על הנכפה איום שאם יתממש יגרום לנזק בלתי הפיך; האיום התרחש בשעה שהנכפה היה חשוף ביותר לאיום; האיום מתרחש בנסיבות בהן לא היה למאוים זמן להפסיק את הכפייה. [(ראה ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ פ"ד מ"ג(4) 95 (1989)].

איני מקבל את טענת יעקב לפיה הוא הוחתם על ההסכם מבלי שהתאפשר לו לבחון מראש את נוסחו. הוכח כי ההיפך הוא הנכון. בהקשר זה אפנה למכתב ב"כ הנתבעות מיום 25.6.02 ליעקב לו צורף נוסח ההסכם.

לא למותר לציין כי יעקב סיפק מבעוד מועד לעו"ד ארמרניק נתונים לצורך הכנת ההסכם, כגון מספר חשבון הבנק של קונן הפקות. קרי הוא היה מודע להסכם ולתוכנו מבעוד מועד. לא היה ליעקב הסבר להתנהלות האמורה. זאת ועוד, ככל שיעקב המתין מספר שעות כגרסתו במשרדו של עו"ד ארמרניק עד להכנת ההסכם, מצופה היה כי יתקשר לפרקליטו, עו"ד ברזל, יתייעץ עימו בקשר להסכם, יעביר לו בפקס את נוסח ההסכם עליו הוא מתבקש לחתום. משכך, לא היה על יעקב כל איום שאם לא יחתום על ההסכם יבולע לו, היה לו די זמן והותר לבחון את ההסכם, להתייעץ ולא היה כל אילוץ להימנע מלהתקשר בו.

המסקנה המתבקשת הינה שיש בכל האמור כדי להעיד שהנתבעות המציאו מראש לאחים קוצקי את ההסכמים, אפשרו בידיהם ומי מטעמם לבדוק את הטיוטות, לעיין בהן, להעיר את הערותיהם, להתייעץ ולשקול עמדתם. הימנעותם של התובעים מלעשות כן, אם אכן נמנעו, עומדת כנגדם ומכל מקום לא ניתן לבוא בטרוניה למשה אדרי או לנתבעות כי לא איפשרו בידי התובעים לבחון את ההסכם, טרם ההתקשרות וכי הכתיבו להם למעשה את ההתקשרות בהסכם.

ככל שנדרש אני להנמקה נוספת לדחיית טענת התובעים, אזי אפנה להוראת סעיף 21 לחוק החוזים חלק כללי, לפיה על הנכפה להודיע על ביטול החוזה תוך זמן סביר לאחר שהכפייה פסקה. התובעים לא עמדו בהוראת סעיף 21 הנ"ל, שכן הודעת ביטול נשלחה בחלוף חודשים רבים מאז נחתם ההסכם, למרות שאם הייתה כפייה, הרי זו פסקה לאחר שההסכם הוצג לבנק, והוסר החשש הנטען לפיו לא יעמיד הבנק את האשראי.

14.2 הסכם למראית עין

בחנתי את טענת התובעים לפיה עסקינן בהסכם למראית עין, שמטרתו להציגו לפני הבנק רק כדי לקבל אשראי. בהקשר זה אפנה לסעיף 13 לחוק החוזים חלק כללי:

"חוזה שנכרת למראית עין בלבד- בטל;"

בית המשפט העליון פסק כי הטענה מטילה נטל כבד על הטוען אותה, וכאמור בע"א 3725/08 חזן נ' חזן, (סעיף 31 לפסק הדין), לאמור:

"אשר לרמת ההוכחה הנדרשת לביסוס טענת חוזה למראית עין יש להוסיף, כי בעל דין המייחס לצד שכנגד עריכת חוזה פיקטיבי מעלה כנגדו טענה קשה, העשוי להגיע אף כדי ייחוס מרמה או מצג כזב. ככלל, טענות מסוג זה, שנילווה להן, על פי רוב סממן של חוסר ניקיון כפיים, טעונות בשל טיבן רמת הוכחה נכבדה לצורך ביסוסן. ייחוס לאדם התנהגות שיש בה חוסר ניקיון כפיים, מרמה או כזב מחייב בראיות בעלות משקל ואמינות. כשם שלא בנקל יוכיח בעל דין טענות בדבר, המחייבות ביסוס ברמת הוכחה גבוהה במיוחד, כך גם טענות בדבר פיקטיביות של עיסקה, המשיקות לטענות מרמה, מצריכות רמת הוכחה התואמת במשקלה לרצינותה ולחומרתה של הטענה הנטענת (על הזיקה בין חומרת הטענה לבין עוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחתה ראו ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל, חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589, 594 (1986))".

(ההדגשה אינה במקור – א.א.)

התובעים לא הרימו את רף ההוכחה המוטל עליהם, לא כל שכן, מהראיות עולה אחרת, קרי שההסכם משקף את רצון הצדדים.

בראש וראשונה היה על התובעים להוכיח את תכלית ההסכם, קרי שהוא אכן נועד רק לשם הצגתו לבנק לשם קבלת מימון להפקת הסרט שישה מיליון רסיסים. דא עקא, פרט לטענות בעלמא של יעקב, שעדותו הייתה בלתי מהימנה כמפורט בהמשך פסק הדין, לא הובאה כל ראיה נוספת התומכת בגרסה זו. אין לפניי כל ראיה ובדל ראיה, לפיה ללא ההסכם לא ניתן היה לקבל את האשראי, ולא הוכח כי לאורו השתכנע הבנק להעמיד מימון לסרט. נהפוך הוא, מהעדויות שוכנעתי כי המימון לסרט ניתן בעקבות הערבויות האישיות של האחים אדרי. בהקשר זה מן הראוי לציין את עדותו של ישראל דוד, מנהל המרחב של בנק לאומי לפיה הבנק הסכים ליתן הלוואה בסך 300,000 דולר, לאור ערבותן של הנתבעות להלוואה, ובעקבותיה נכרת ההסכם מיום 4.9.00. משכך, טענת התובעים לפיה מטרת ההסכם הייתה להציגו לפני הבנק על מנת שיעמיד אשראי, הופרכה.

למעשה די בכך כדי לדחות את הטענה.

מעבר לדרוש:

התנהגות התובעים לפיה הם קיימו את ההסכם עומדת אף היא בעוכריהם:

קונן הפקות, הוציאה חשבונית מס לנתבעות, על סכום התמורה. בכך יש כדי להעיד על גמירות הדעת של הצדדים להתקשר בהסכם תקף. אילו מדובר היה בהסכם "למראית עין", לא הייתה קונן אמורה להוציא חשבונית. לא התעלמתי מטענת קוצקי לפיה בהתאם לייעוץ של רו"ח מטעמו, שלא הובא להעיד, הוא הוציא סמוך לאחר הביטול חשבונית זיכוי, אך אין בכך כדי לשנות את המסקנה, לפיה הוצאת החשבונית מאוששת את האותנטיות של ההסכם. יתרה מזאת, יעקב הודה כי הוא עשה שימוש בסכום המע"מ לצרכיו. קרי הוא לא השיב את סכום המע"מ לנתבעות, כפי שמצופה היה שיעשה אילו דובר בהסכם "למראית עין".

האחים קוצקי, קיבלו עשרות אלפי שקלים מהנתבעות לפי ההסכם, ובהתאם לחשבונית. אמנם, יעקב טען שהחשבונית הופקה שלא לצורך התשלום האמור אלא לצורך תקבול בגין כספים שהנתבעות קיבלו מקרן קולנוע, אך מתקשה אני לקבל את גרסתם גם בהקשר זה. אבהיר, מספר החשבונית האמורה עוקב למספר החשבונית שניתנה עבור המע"מ המתחייב מהתשלום לפי ההסכם, ומאותו מועד לאותה חשבונית, כאשר המועדים הם בסמוך להתקשרות בהסכם האמור. הדעת נותנת אפוא כי הסכום 40,000 ₪ ששולם לאחים קוצקי, שולם לפי הוראות ההסכם ולא כדברי יעקב הוא ניתן עבור התחשבנות אחרת שבין הצדדים, במיוחד בהעדר כל אסמכתא לעניין זה.

בהקשר זה אדגיש כי גם תשלומים אחרים שעל הנתבעות היה לשלם לפי ההסכם מיום 1.7.02, בוצעו. כך הסך 280,000 ₪ ששולמו לחשבון קונן הפקות שבבנק לאומי ולא היה בפי יעקב הסבר לכך.

טעם נוסף לדחיית הטענה של "מראית עין", הינה כי האחים קוצקי ערבו בשולי ההסכם, להתחייבויות החברות שבשליטתם. אם אכן הוסכם על כך שההסכם הוא למראית עין, ומבלי כוונה אמיתית להתחייבויות שנטל כל צד על עצמו, ולמצגים שהוצגו, לא היו נדרשים האחים קוצקי לערוב להתחייבויות. אין כל הסבר ענייני בפי יעקב מדוע הוא נדרש לחתום כערב, אם לא הייתה כוונה להתקשר בהסכם מחייב, ודי היה בהתקשרות שבין הצדדים לו.

תוקפם המחייב של ההסכמים, בניגוד לגרסת התובעים עולה גם מהתכתבויות עובר לכריתתם של אלה כך מכתב התובעים לנתבעות מיום 30.8.00, שמהווה הבסיס להסכם מיום 4.9.00, ומשקף את עקרונות אותו מכתב.

נתתי דעתי גם ליתר נימוקי התובעים באשר להיות ההסכם בגדר הסכם למראית עין. כך הטענה בסעיף 16 לסיכומים, לפיה התמורה אמורה להיות משולמת לחשבון הלוואות, שהנתבעות כבר פרעו אותן, ומשכך לא היה לתובעים מניע להסכים למכור את זכויותיהם בסרטים. טענה נוספת בפי התובעים שהם לא היו מעלים על דעתם למכור את זכויותיהם בסרטים כך שהתמורה תשולם לפירעון ההלוואה של הנתבעות לסרט "שישה מיליון רסיסים", כמו גם הסכומים הנמוכים של התמורה בהשוואה בין היתר לתמורה ששולמה רק שנתיים קודם לכן. טענה נוספת של התובעים לפיה הנתבעות הן משקיעות בסרט, ומשכך לא היו זכאיות להחזר של השקעות כביכול בסרט, דבר שתומך בגרסתם בדבר היות ההסכם למראית עין בלבד.

לא ראיתי בטענות הללו, משקל כנגד הממצאים אליהם הגעתי בדבר תקפות ההסכם. אוסיף:

הנתבעות שילמו עשרות אלפי שקלים כקבוע בהסכם לחשבון של קונן הפקות בע"מ, בכך יש לשמוט את הקרקע תחת הטענה שמדובר בהסכם למראית עין מחמת אי תשלום לחשבון מסוים. בנוסף, יתרת הסכום שולמה אף היא בגין החוב של קונן הפקות לבנק לאומי, ושוב בהתאם להסכם.

העדר סבירות התמורה ככל שיכולה להיות טעם לתמיכה בטענה, לא הוכחה. על התובעים היה להציג לפני בית המשפט ראיות כבדות משקל, כי התמורה היא כה זעומה ביחס לסרטים והציוד שנמכר, עד כי יש בכך כדי להצביע על היות ההסכם למראית עין, אך כזאת לא נעשה. נהפוך הוא, מעמדת הנתבעות דווקא עולה כי התמורה סבירה בנסיבות העניין, שכן הסרטים וכן הציוד היו כבר משועבדים ליונייטד, כמו גם שכבר היו הסכמי הפצה בין הצדדים, מדובר בסרטים שאינם חדשים, הוקרנו פעמים רבות בעבר, ועוד. אלה הם שיקולים עסקיים כלכליים שבין צדדים לחוזה. על מנת שבית המשפט ישתכנע שהתמורה היא בלתי סבירה בעליל, כאבן בוחן, להוכחת גרסת התובעים לפיה עסקינן בהסכם למראית עין, היה על התובעים להביא ראיות נכבדות לרבות חוות דעת של איש מקצוע, אשר ישכנע כי בנסיבות המקרה התמורה הינה בלתי סבירה בעליל, אך כזאת לא נעשה.

בחנתי את הטענה לפיה הנתבעות היו בגדר "משקיעות" בסרט ולא "מלוות", כך שאין קשר בין ההסכם לבין החזר ההלוואות. לעניין זה די אם אציין כי ישנן ראיות העומדות נגד הטענה, ומכל מקום איני רואה צורך להכריע לצורך התובענה במחלוקת זו, שיש לה היבטים חשבונאיים, שכן היא אגבית לתובענה. מכל מקום, וגם אם צודקים התובעים בטענתם זו, אזי נוכח שפע הנימוקים בדבר היותו של ההסכם, הסכם תקף ומחייב, אין משקלה כדי להתגבר על כל אלה.

בשולי הסעיף; נתתי דעתי לטענה נוספת של התובעים בהקשר זה, לפיה עובדת היותו של ההסכם מיום 1.7.02, משתלבת עם היותם של ההסכמים האחרים, אף הם, למראית עין. מופרכות הטענה, עומדת נגד התובעים. מי שהתקשר בהסכמים מצד התובעים הוא חנן שכן יעקב שהה בשנים 1996-2000 בארצות הברית. חנן בתצהירו כלל לא התייחס לכך שההסכמים שהוא חתם עליהם, הם למראית עין. אמנם העד התייחס בסעיפים אחרים בתצהירו להסכמים, כגון סעיף 5 וסעיף 6, אך מתקשה אני ליתן משקל ממשי לעדותו. חנן כדבריו סובל מבעיות נפשיות (עמ' 36 שורה 7), ואף מטופל בטיפולים פסיכיאטריים ומשכך לדבריו מי שהיה יותר מעורה באירועים הוא יעקב. חנן לא זכר את האירועים והתקשה בהסברים (עמ' 32 שורות 16-20). מפאת כבודו של העד, לא ארחיב בהנמקה מדוע אין ליתן משקל של ממש לעדותו, ובגדר זאת לטענתו באשר לתוקף ההסכמים.

עסקינן במסכת מסמכים בכתב, שנחתמו במהלך של תקופה, ולא באותו מעמד כאשר האחד סמוך לשני, והעומדים נגד התובעים; ללא היסוס מעדיף אני להסתמך על ראיות סדורות בכתב, מאשר עדויות בעל פה נגד המסמכים ותוקפם, ולא רק לאור סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומנית, אלא בעיקר נוכח חוסר המהימנות לעדות של יעקב, וכמפורט בהמשך פסק הדין.

לא זו בלבד, לכך יש להוסיף שמכוח אותם הסכמים, נרשמו שעבודים כדין. גם הוצגו מסמכים חשבונאים התומכים בעמדת הנתבעות. בכל אלה, יש לשמוט את הקרקע תחת גרסת התובעים.

14.3 הפרת ההסכם על ידי הנתבעות וביטולו ע"י התובעים

אין בידי לקבל את עמדת התובעים לפיה הנתבעות הפרו את ההסכם ואף הסכימו לביטולו, וזאת מהטעמים הבאים:

בהקשר זה נסמכים התובעים על מכתב הביטול מיום 22.8.02 ששלח עו"ד ברזל מטעמם.

בפתח הדיון אציין כי התובעים מעלים טענות עובדתיות חלופיות סותרות. אם לגישתם, ההסכם נכרת למראית עין, ממילא לא ייתכן שהופר ואין גם צורך לבטלו.

בהקשר זה אפנה לע"א 8567/02 גליק משה נ' מיוסט אליעזר, פ"ד נז(6) 514, בעמ' 525:

"חוזה למראית עין בטל מעיקרא, ועל-כן אין צורך באקט כלשהו כדי לבטלו."

עוד אפנה לפרק "חוזה למראית עין", בספרה של פרופ' גבריאלה שלו "דיני החוזים – החלק הכללי", תשס"ה, בע' 255:

"...הוראות סעיף 13 רישא אינה יוצרת עילת ביטול. לכן הסעיפים הדנים בביטול חלקי (סעיף 19) ובדרך הביטול (סעיף 20), והמניחים ביסודם את קיומה של עילת הביטול, אינם חלים לגביה"...על-כן גם אין צורך להודיע או להצהיר על בטלותו. "

(ההדגשה אינה במקור-א.א.)

משכך, אם סברו התובעים שעסקינן בהסכם למראית עין, כגרסתם, לא היה עו"ד ברזל, אמור לשלוח הודעת ביטול. משלוחה של הודעת הביטול, שומט איפוא את הקרקע תחת טענתם לפיה מדובר בהסכם למראית עין.

אף לגופו, אין מקום לטענה:

בתגובה למכתב האמור, נשלח ביום 24.9.02 מכתב מפורט של עו"ד ארמרניק ממנו עולה באופן מפורש כי הנתבעות מתנגדות לביטול, והן עומדות על קיום ההסכם. בהקשר זה אפנה, בין היתר לסעיף 3 במכתב שבו נאמר "הנני דוחה מכל וכל את הנטען והמשתמע ממכתבך", זאת, בצד טעמים לגופם של דברים מדוע אין הנתבעות מקבלות את טעמיו של עו"ד ברזל בדבר בטלות ההסכם.

זאת ועוד, התובעים לגרסתם הודיעו כאמור על ביטול ההסכם מיום 1.7.02 במכתבו של עו"ד ברזל מיום 22.8.02. הודעת הביטול נדחתה במכתבו של עו"ד ארמרניק מיום 24.9.02. דא עקא, התובעים לא נוקטים בשום הליך מאז מכתב הדחייה ועד הגשת התביעה בשנת 2010. התנהלות זו של התובעים, שנמנעו מלנקוט בהליך לאכיפת הביטול, השבת המאסטרים וקבלת התמלוגים במשך שנים כה רבות, מצביעה על זניחת טענת הביטול. אדגיש כי מהראיות עולה שהתובעים לא עמדו על קבלת המאסטרים. בהקשר זה אפנה לכך שבמכתב הביטול של עו"ד ברזל, אין כל דרישה להשבת המאסטרים. עו"ד ברזל בחקירתו נשאל בהקשר זה והשיב כי "זה לא עמד על הפרק" (עמ' 31 שורה 16). גם יעקב לא נתן הסבר משכנע מדוע לא דרש במהלך השנים את השבת המאסטרים (עמ' 94 שורה 25), לאמור:

"למה לא דרשת את המאסטרים..."

"...גם לא יכולתי לגמור את הסרט שעליו בניתי את כל המערכת שלי, וגם הייתי במצב כלכלי נפשי על הפנים".

טעם נוסף לדחיית טענת ההפרה והביטול היא בכך שהתובעים קיבלו במעמד חתימת ההסכם שתי המחאות, שנפרעו על ידם. פירעון ההמחאות לא זו בלבד שמאיין את טענת התובעים לפיה ההסכם היה למראית עין, אלא שגם מאיין את טענת הביטול, שכן אם ביטלו את ההסכם, היה עליהם להשיב את הסכומים שקיבלו על פיו, וכזאת לא נעשה. ליעקב ולעו"ד ברזל לא היה הסבר לכך, מדוע אם יש ביטול, לא חייבים התובעים להשיב את שקיבלו. אמנם, בסעיף 33 לסיכומי התשובה של התובעים, נטען כי התובעים לא קיבלו תמורה בגין ההסכם, שכן מה ששולם, היה בגין התחשבנויות קודמות שבין הצדדים, ומשכך אין הם חייבים בהשבה. את הטענה האמורה, היה על יעקב או על עו"ד ברזל לעורר בעת שנשאל על כך, ולא להעלות לראשונה במסגרת סיכומי התשובה. גם לגוף הדברים, אין ממש בנטען בסיכומים, שכן יעקב הודה שקיבל כסף לפי ההסכם מיום 1.7.02, ולא טען שמה ששולם לו, היה בגין התחשבנויות קודמות.

אין בידי לקבל את טענת התובעים לפיה במהלך המו"מ שהתנהל בשנת 2003-2004, לא טענו אדרי לבעלותם בסרטים לפי ההסכם מיום 1.7.02. עמדת הנתבעות הייתה עקבית לפיה הסרטים עברו לבעלים, כך התנהלו הצדדים בכל עת מאז ההסכם האמור.

14.4 הובטח כי ניתן יהיה לבטל את ההסכם

שוכנעתי כי גם אין ממש בטענת האחים קוצקי לפיה, הבטיח עו"ד ארמרניק ליעקב שהוא יוכל לבטל את ההסכם תוך ארבעה חודשים, ללא סיבה, ודוק:

אם כגרסת יעקב, כך הובטח לו, לא היה נדרש עו"ד ברזל לכתוב את מכתב הביטול ובו לפרט שורת טעמים מדוע התובעים זכאים לבטל את ההסכם, אלא מסתפק בכתיבת שורה אחת בלבד, לפיה האחים קוצקי מממשים את אופציית הביטול, כמות שהובטחה להם לגרסתם על ידי עו"ד ארמרניק בעת ההתקשרות.

נקבע בזאת כי ההסכם מיום 1.7.02, תקף ומחייב את הצדדים. משכך, יש ליתן תוקף להוראת ההסכם

לפיה הזכויות בסרטים הוקנו לנתבעות, ולכן אין לתובעים זכות לקבלת כל תמלוגים ביחס להסכם

ההפצה הראשון והשני, הם ההסכמים נשוא התביעה.

גם אלמלא הייתי מגיע למסקנה אליה הגעתי באשר לתוקפו המחייב של ההסכם מיום 1.7.02,

שוכנעתי כי דין התביעה להידחות מטעמים נוספים:

15. הסכמי ההפצה

על התובעים היה לשכנע את בית המשפט כי הנתבעות הפרו את הסכמי ההפצה הראשון והשני, אשר לגרסתם הופרו על ידי הנתבעות, וכזאת לא הוכח:

15.1 על התובעים היה להציג את הסכמי ההפצה, המחייבים לגרסתם את הנתבעות בדווחים ותשלום תגמולים, בשיעורים ובמועדים הנקובים בהסכמים. דא עקא, אין בידי התובעים להציג את ההסכמים האמורים, שכן לטענתם אלה התכלו בעת השריפה במשרדם. מתקשה אני לתת אמון בטענה זו שכן במכתב בא כוחם של התובעים, עו"ד בן יאיר נטען כי ההסכמים אבדו ולא נשרפו (נ/5). העתק המכתב האמור נשלח ליעקב והדעת נותנת שאם אכן המסמכים נשרפו, כגרסת התובעים, היה נכתב אחרת על ידי בא כוחם במכתבו לב"כ הנתבעות. העדרם של ההסכמים, עומד נגד התובעים. איני מצפה כי הנתבעות תשמורנה את ההסכמים, בחלוף עשרות בשנים מאז נכרתו ומאז הסתיימה התקופה הנטענת שלפיה היו אמורות הנתבעות להפיץ את הסרטים.

בהעדר ההסכמים ובהעדר הסכמה על ההוראות שהיו כלולות בהם, הכיצד ניתן לקבוע כי ההסכמים הופרו.

15.2 הנתבעות טענו כי קיימו את הסכמי ההפצה לפי שמסרו את דוחות ההפצה לחנן עד שנת 2002, ושילמו את הכספים המגיעים לתובעים. אמנם, לא עלה בידי הנתבעות להציג את הדוחו"ת, אך שעה שנטען כי חנן קיבל את הדוחו"ת, שומה היה עליו להכחיש זאת, אך כזאת לא נטען על ידו. נהפוך הוא, אין חולק כי חנן אישר שקיבל תמלוגים עד שנת 2000, ולגרסת התובעים עצמם מדובר בסך של כ 100,000 דולר. אין בידי לקבל את תהיית התובעים בסעיף 7 לסיכומי התגובה, על כך שאין ברשות הנתבעות את העתק דוחו"ת ההפצה. חלפו למעלה מעשר שנים מאז מסירת הדו"ח האחרון, ומבלי שהייתה לנתבעות סיבה סבירה לשמור את העתק הדוחו"ת. התובעים לא השכילו להגיש תביעה נגד הנתבעות במועד, וגם לא שנים לאחר חלוף מועד ההתיישנות (וכפי שאבהיר בהמשך) ושמכך אין לבוא בטרוניה לנתבעות על אי שמירת העתק הדיווחים כמו גם התשלומים.

15.3 אוסיף כי לא שוכנעתי בדבר גרסת התובעים לפיה שולם להם בעת ההתקשרות בהסכם ההפצה הראשון סך של 10,000 דולר בלבד, ובניגוד לעמדת הנתבעות לפיה שולם להם סך של 90,000 ₪. נטל ההוכחה באשר להפרת ההסכם והתשלומים ששולמו, רובץ לפתחי הנפגע הטוען להפרה, קרי התובעים. משכך, היה על התובעים להמציא את הקבלות או ההפקדות של מלוא הסכומים שקיבלו על פי הסכם ההפצה, אך כאלה אין ברשותם. כאמור, לא מצופה מהנתבעות שישמרו בידן את אסמכתאות לביצוע תשלומים מ לפני עשרות בשנים.

נתתי דעתי לטענות התובעים לפיה גרסתו של משה אדרי לפיה המנוח שרוני ז"ל הוא שהיה מעורב מטעם הנתבעות בהתקשרויות הראשונות עם האחים קוצקי, מהווה הרחבת חזית אסורה, אך לטעמי אין בה רלוונטיות. ושוב, עסקינן בהתקשרות מלפני 16 שנים, ואיני מוכן לסמוך על זיכרון של מי מהצדדים, האם שרוני ז"ל הוא שהיה מעורב אם לאו בהתקשרויות עם האחים קוצקי בשנת 1996, ומכל מקום אין בממצא זה כדי להשליך, ומכל מקום באופן מהותי על ההכרעה בתובענה.

16. התיישנות עילות התביעה:

נקבע בזאת כי עילות התביעה הנטענות לפי הסכם ההפצה הראשון והן לפי הסכם ההפצה השני, התיישנו.

לפי הסכם ההפצה הראשון משנת 1996, אמורות הנתבעות לדווח לתובעים אחת לשישה חודשים על הפצת כל סרט והתמורה שהתקבלה בגין זאת, ולשלם את המגיע. התובעים עצמם מודים כי האמור לא נעשה, שכן לדידם לא דווחו להן הנתבעות כלל על התקבולים מהסרטים, כבר מראשית ההפצה (סעיף 46 לסיכומים); המועד המאוחר להגשת התביעה הוא בחלוף שבע שנים מתום ששה חודשים מתום הסכם ההפצה הראשון, מועד שבו היה על הנתבעות למסור לתובעים דווח לפי ההסכם האמור, שלטענתם לא ניתן. מועד זה חלף בשנת 2003-2004 ואילו התביעה הוגשה בשנת 2010. משכך, חלפו כ 14 שנים מאז היו התובעים אמורים לקבל מהנתבעות את דוחות ההפצה והתקבולים לפי הסכם ההפצה הראשון, ועד הגשת התביעה, ומשכך התביעה התיישנה בקשר עם עילה זו.

יעקב לא נתן הסבר משכנע מדוע נמנע במשך 14 שנים מאז היה אמור לקבל את דו"ח ההפצה הראשון ועד הגשת התביעה, מלדרוש את קבלת הדו"ח ואת התשלומים המגיעים לפיו.

גם עילת התביעה נשוא הסכם ההפצה השני התיישנה. בהקשר זה העיד עו"ד נחתומי כי יעקב היה נרעש בעת שנפגש עימו וסיפר כי התברר לו שהנתבעות מפיצות את הסרטים בארצות הברית, בניגוד למוסכם. אם כך הוא, מה קל יותר היה ליעקב במסגרת המו"מ שניהל עבורו עו"ד נחתומי, לדרוש את קבלת הדוחות והתשלום על פיהם, כמו גם למחות על ההפרה. אמנם, במכתב עו"ד נחתומי קיימת התייחסות לעניין שמירת זכותם של האחים קוצקי, בכל הנוגע לקבלת כספים בגין הפצת הסרטים, אך אין בהעלאת דרישה סתמית כדי לצאת חובה על ידי מי שטוען שבמשך שנים לא שילמו לו את המגיע, לא כל שכן התגלה לו כי קיימת הפרה בוטה של המוסכם, עת התברר שהסרטים מופצים בספריות וידיאו בארצות הברית.

התובעים היו מודעים לסיכון שהתביעה תתיישן, אך העדיפו שלא לתבוע. בהקשר זה אפנה

לעדותו של עו"ד ברזילי שנשאל במפורש ואישר כי האחים קוצקי היו מודעים להתיישנות ובמועד לא תבעו את המגיע (עמ' 35 שורות 7-10):

"ש. הסברת לו שיש בעיה של התיישנות.

ת. דיברנו על כך. הוא לא רצה להיכנס למשפטים....".

גם עו"ד נחתומי אישר שהבהיר ליעקב בעת שייצג אותו בשנת 2003 שצריך להגיש תביעה, אך התובעים בחרו שלא לעשות כן (עמ' 70 שורה 8).

נתתי דעתי לטענת התובעים לפיה טענת ההתיישנות לא נטענה בהזדמנות הראשונה ומשכך דינה להידחות, אך אין בידי לקבל את הטענה. בהקשר זה כבר הבעתי את עמדתי בהחלטת ביניים מיום 26.7.10, אשר בסעיף 17 לה, דחיתי במפורש את הטענה ואיני רואה מקום לשנותה, שכן הנימוקים שהיו ביסוד החלטתי דנא, כוחם יפה גם לעת מתן פסק הדין.

לעמדת התובעים דין טענת ההתיישנות להידחות על יסוד סעיף 7 לחוק ההתיישנות שכן עסקינן בתרמית ואונאה, עת הפיצו הנתבעות את הסרטים בחו"ל, בניגוד למוסכם. לא ראיתי בסיס לטענה, שכן אין עסקינן בתרמית, אלא בהפרה נטענת, שלא הוכחה, ומשכך אין תחולה בענייננו להלכה בעניין ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטרוס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861, עליה נסמכים התובעים. לכן, חלה על המקרה, הוראת ההתיישנות הקבועה בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. בהקשר זה נראית בעיני טענת ב"כ הנתבעות לפיה כתב התביעה אינו עונה אחר הפירוט הנדרש לטענת תרמית, וכקבוע בתקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. גם בכך טעם לדחיית הטענה בדבר חלות ההתיישנות שלפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות.

יחסי נאמנות

נתתי דעתי לקונסטרוקציה שהעלו התובעים לפיה הסכמי ההפצה יצרו יחסי נאמנות בין הצדדים, ומשכך יש להחיל את הוראות חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק הנאמנות"), דבר שיהיה בו כדי לאיין את ההתיישנות העומדת כנגדם, דעתי שונה.

בפתח הדברים, ספק אם יש בתיזה האמורה כדי לסייע לתובעים, שכן הגם שאין בחוק הנאמנות הוראה בדבר התיישנות, נקבע בהלכה הפסוקה כי גם תביעה נגד נאמן מתיישנת. בהקשר זה אפנה לע"א 3322/95 יצחק גמזו נ' עו"ד דניאל גושן, פ"ד 526 (1997):
"בחוק הנאמנות, שהחליף את הפקודה לא נכללה הוראת התיישנות. מכאן נובע כי דין

ההתיישנות הכלליים חלים גם על תביעות נהנה נגד נאמן. עם זאת תחולתם של דיני ההתיישנות הכלליים על תביעות מסוג זה כפופה להתאמות, הנדרשות מאופיים של יחסי הנאמנות…

ככלל, תביעת נהנה נגד נאמן מתיישנת, ככל תביעה אחרת, בחלוף תקופת ההתיישנות. ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התביעה (סעיף 6לחוק), ובענייננו - ביום הפרת חובת הנאמנות".

ביישום לענייננו: התובעים, לגרסתם, וכנטען בין היתר בסעיף 20 לתביעה, ידעו כבר בחלוף ששה חודשים מהמועד בו היה על הנתבעות למסור להם דוחות ולשלם להם את חלקם בתגמולים, אך הם לא עשו כן. לכן, לכל המאוחר בחלוף שבע שנים מהמועד האחרון בו היו אמורים לקבל את הדוחות והתגמולים, חלפה תקופת ההתיישנות, זאת, גם אם נקבל את גרסת התובעים לפיה עסקינן בנאמנות.

מעבר לדרוש:

לפי סעיף 2 לחוק הנאמנות, נוצרת נאמנות על פי חוק, הקדש או חוזה. במקרה שלפנינו, נטען כי הנאמנות נוצרה על פי חוזה, דא עקא, אין ברשות התובעים, הטוענים לקיומה של הנאמנות, את החוזה שאמור לשמש מסד לנאמנות. והכיצד יוכל בית המשפט להגיע לידי הכרעה מושכלת ללא החוזה, לא כל שכן, את הקולר להעדר החוזה יש לתלות בתובעים, שלא השכילו לשמר בידם עותקים של החוזים, כמו גם "ישנו" על זכויותיהם, באופן שלא ניתן לדרוש מהנתבעות כי ישמרו את העתקי החוזים בחלוף שנים כה רבות מאז כריתתם. די בהעדר החוזים, כדי לדחות את טענת הנאמנות.

גם לגופם של דברים, דין הטענה להידחות, שכן אין עסקינן במוסד הנאמנות המוגדרת בסעיף 1 לחוק הנאמנות כ: "זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת". עסקינן בהתקשרות עסקית בין צדדים שאינה טומנת בחובה כל נאמנות של האחד כלפי השני. הנתבעות קיבלו את הזכות להפיץ את הסרטים, לגבות את התמלוגים, ולהעביר לתובעים את חלקם. תנאי הסכמי ההפצה, כמות שהתבררו בבית המשפט, אינם עונים על דרישות חוק הנאמנות. זכרה של "נאמנות", לא בא לידי ביטוי באחד מיני הסכמי ההתקשרות הרבים שבין הצדדים, לא נטען על ידי התובעים במהלך השנים, גם כאשר היה על התובעים לדעת כי הנתבעות אינן משלמות את שמגיע. סבורני כי העלאת הטענה, נעשתה רק על מנת לחלץ את התובעים מ"התיישנות" התביעה. מעל ומעבר, תנאי חוק הנאמנות, אינם חלים במקרה שלפניי. לדוגמא, סעיף 6 לחוק הנאמנות מסדיר את אופן השקעת כספי הנאמנות, אך כזאת אין לפנינו. סעיף 8 לפיו הנאמן אינו זכאי לשכר עבור הנאמנות, הגם שבמקרה שלנו אין חולק כי הנתבעות זכאיות לרבע מהתקבולים. סעיף 16 המורה כי במקרה של ביטול נאמנות נכסיה ישמשו למטרות ציבוריות ועוד.

בחנתי את טענת התובעים לפיה אין ההתיישנות חלה על קבלת התמלוגים במשך שבע השנים שחלפו טרם הגשת התביעה, כמו גם הטענה שלא חלה התיישנות על עילות התביעה הנזיקיות, כי מדובר בהפרה נמשכת, לרבות התביעה להשבת המאסטרים, אך אין בידי לקבל את הטענות.

באשר להתיישנות העוולות הנזיקיות; סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, לא נועד להאריך את תקופת ההתיישנות מעבר לתקופת שבע השנים הקבועה בחוק ההתיישנות. ההלכה הפסוקה מורה שסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין נועד למקרה בו עילת התביעה היא נזק אשר לא התגלה ביום שאירע (ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת אגודה שיתופית פ"ד מ(1) 528 בעמ' 531). שעה שעסקינן בעוולה נזיקית חל מירוץ ההתיישנות עם גילויו של נזק שאינו נזק של מה בכך. כך נקבע בין היתר בע"א 831/80 זמיר נ' כימיקליים ופוספטים בע"מ, פד"י לז(3), , 122:

"... נתגלה אין פירושו נתגבש – אלא מספיק שיש ראיה לסימני הנזק -הפגיעה, ואפילו לאחר מכן הוסיף והתפתח נזק חמור הרבה יותר. יש להבדיל בין אירוע הנזק, לבין היקפו ....".

במקרה שלפנינו, אין ספק שהנזק הנטען, התגלה לתובעים, שנים רבות לפני חלוף תקופת ההתיישנות, ומשכך לא יכולים התובעים להיבנות מהוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין.

באשר להפרה הנמשכת; ההלכה אמנם הכירה במצבים בהם ההפרה מתמשכת ובצדה נגרם נזק נמשך אך זאת ככל שנוצרות עילות תביעה חדשות, כך שההתיישנות תחול רק בתום שבע שנים מכל עילה ועילה, זאת בהבדל מעצם הנזק. לעניין זה יפים דברי בית המשפט העליון בע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים ואחר' (2008(. בסעיף 31 לפסק הדין קובעת כב' השופטת פרוקצ'יה:

"כלל הוא, כי בעוולות בהן משמש "נזק" אחד היסודות, אם המעשה נמשך והולך ויוצר עילות תביעה מתחדשות, תוך גרימת נזק לנפגע מעת לעת, תתפוש ההתיישנות בתום 7 שנים ממועד היווצרות כל עילת תביעה מתחדשת, כאמור. המדובר הוא בארוע עוולתי המצמיח זכויות תובענה מעת לעת, להבדיל מנזק נמשך שמקורו במעשה עוולה חד פעמי".

(ההדגשה אינה במקור – א.א.)

לענייננו, עסקינן בהפרות חד פעמיות, שנוצרו, כך לגרסת התובעים שכאמור לא הוכחה, כבר בפעם הראשונה בה היה על הנתבעות לדווח על ההפצה ותשלום התמלוגים, מאז הייתה חובה על הנתבעות לעשות כן באופן תמידי. משכך, אין עסקינן בנזק מתמשך כגרסת התובעים, אף אם היו מוכיחים את ההפרה, שכאמור לא הוכחה.

17. שיהוי

גם אם טעיתי במסקנתי בדבר התיישנות של עילות התביעה, אזי אין ספק כי זו לוקה בשיהוי כבד ביותר. בנסיבות אלה, נגרם גם נזק ראייתי לנתבעות שלא היו אמורות לשמור את עותקי ההסכמים, כמו גם את הדוחות בגין הקרנתם והתשלומים ששולמו לתובעים. בהקשר זה, יש להדגיש כי חלפו כ-15 שנים מהמועד בו היה על הנתבעות למסור דיווחים ולשלם תמלוגים לתובעים, ועד הגשת התביעה. הדעת נותנת כי אם הנתבעות היו צופות שתוגש נגדן תביעה, היו שומרות את המסמכים להוכיח את טענתן, מחייבות את המצאת דפי הבנק לאמת את גרסתן כי שולמו לחשבונות התובעים הסכומים המגיעים וכדומה. אין לתובעים אלא לבוא אל עצמם בטרוניה על שהשהו את הגשת התביעה במשך שנים כה רבות, עד שפיתחו צפייה לגיטימית בלב הנתבעות כי לא תוגש תביעה, ומשכך לא נדרשו הנתבעות לשמור את המסמכים.

1. מניעות

מעבר להתיישנות ושיהוי, אזי התנהגות התובעים בהמשך הדרך, עומדת בעוכריהם. כזכור, הצדדים התקשרו בהמשך השנים בהסכמים נוספים, כך בשנת 1999 בהסכם הפצה שני, ולאחר מכן בשורת הסכמים, באשר לערבויות שהעמידו הנתבעות להלוואות שקיבלו התובעים ובקשר לסרט ששה מיליון רסיסים. אם אכן התובעים כטענתם לא קיבלו את הדוחות כמתחייב לפי הסכם ההפצה הראשון, מדוע המשיכו לשתף פעולה עם הנתבעות, וליצור איתם אף מיזמים חדשים? ואם כן, מדוע לא קיזזו במסגרת ההתקשרויות החדשות את המגיע להם מהנתבעות? מדוע לא התנו את ההתחייבויות שלהם בהסכמים המאוחרים? לתהיות בלתי מובנות אלו, לא ניתן טעם על ידי יעקב. עו"ד ברזל נשאל הכיצד המשיכו מרשיו להתקשר עם הנתבעים בהסכמים חרף הפרות הסכם ההפצה הראשון והשני, אך לא היה בפיו מענה ענייני (עמ' 32 שורות 1-11).

התובעים היו מיוצגים במהלך כל השנים על ידי עורכי דין. בתחילה על-ידי עו"ד ברזל ובהמשך על-ידי עו"ד נחתומי ולאחריו עו"ד גמליאל. כך, אם כגרסת התובעים, הם לא קיבלו את המגיע להם לפי הסכם ההפצה הראשון, מה קל יותר היה מאשר לפנות לנתבעות ולדרוש את המגיע. נתתי דעתי לטענת קוצקי כי היה מחוסר אמצעים בכל אותן שנים, דבר שמנע ממנו לגרסתו את היכולת להגיש תביעות בעניין, אך אין בידי לקבל את הטענה. מעבר לעובדה כי התובעים היו כאמור מיוצגים בכל אותה עת, אזי מצופה היה כי יעלו על הכתב את הסתייגותם מההפרה של הנתבעות. התנהלות זו של מי שזכאי לטענתו לקבל מהצד שכנגד דוחות ועל בסיס אלו לקבל סכומים ניכרים, לא כל שכן הוא נמצא במצב כלכלי קשה, עומדת כנגדו. אוסיף כי לאחר שהנתבעות דחו את דרישת עו"ד נחתומי, והתברר שלא יושג הסדר, ולכן התובעים לא יקבלו את הדוחות וכל תשלום ככל שמגיע להם, שומה היה עליהם לנקוט לאלתר בפעולות לקבלת המגיע, קרי הגשת תביעה ולמצער מכתב מפורש בעניין.

19. העדר יריבות

טעם נוסף לדחיית התביעה הינו כי התברר במהלך הראיות שהתובעים אינם בעלים של הסרטים, ולמצער של מרביתם ומשכך הם נעדרי מעמד לתבוע. בהקשר זה אפנה לאמור ב"בהואיל החמישי" להסכם מיום 1.7.02, לפיו הצהירו התובעים כי הזכויות בסרטים הועברו מהם לחברת קונן הפקות. משכך, גם לשיטת התובעים בעלת הזכויות בסרטים היא קונן הפקות ורק היא זו שרשאית לתבוע בגין הפרות ההסכמים, ככל שהופרו. דא עקא, קונן הפקות אינה צד לתביעה, ולא היה ליעקב הסבר ענייני לכך שקונן הפקות אינה התובעת ואף לא צורפה כצד להליך. אמנם, בחקירתו, ולאחר שיעקב הבין את הקושי של העדר היריבות הניצב בעוכרי התביעה, העלה אמתלה לפיה מאחר וההסכם מיום 1.7.02 אינו תקף לשיטת התובעים, אזי בגדר זאת אין ליתן משמעות להצהרה לפיה הזכויות הוקנו לקונן הפקות. הואיל וקבעתי כי דין הטענה בדבר בטלות ההסכם להידחות והוא עומד על כנו לרבות ההצהרה לפיה הזכויות בסרטים שייכות לקונן הפקות, אין בידי לקבל את הסברו של יעקב. מכל מקום, גם אם הייתה מתקבלת טענת התובעים לפיה דין ההסכם מיום 1.7.02 בטלות, לא היה בכך לאיין את נכונות ההצהרה האמורה ודוק, הדעת נותנת שההצהרה משקפת לאשורו את מצב זכויות הבעלות בסרטים, על מנת שההסכם גם אם משרת מטרה זרה, כגון קבלת מימון בנקאי כטענת התובעים יציג נכונה את מצב הבעלות בסרטים. לכן, על הצדדים להסכם היה לציין מיהם הבעלים האמיתי של הסרטים, גם אם לא הייתה כוונה להקנות את הסרטים לנתבעות. בדומה, גם אם נקבל את גרסת התובעים לפיה ההסכם נחתם תחת הלחץ שהפעילו הנתבעות, הרי את המידע באשר לבעלות בסרטים מסרו התובעים למנסח ההסכם, ומשכך הדעת נותנת כי ההצהרה נכונה ומשקפת את עמדתם באשר לזכויות בהם. תוצאת האמור הינה כי התובעים נעדרי מעמד שכן הם לא בעלי הזכויות בסרטים הואיל ולפי הודאתם הבעלים היא חברת קונן הפקות שאינה תובעת.

אין בידי לקבל את טענת התובעים כי טענת העדר היריבות לא התעוררה בכתבי הטענות ודוק;

בכתב התביעה עצמו נטען כי הזכויות בסרטים הם של התובעים או תאגידים בשליטתם. שעה שהטענה הוכחשה (סעיפים 8 ו-17 לכתבה הגנה), היה על התובעים להביא ראיות באשר לבעלות בסרטים וככל שהבעלות היא של תאגידים שנטען כי הם בבעלותם, היה עליהם להציג אסמכתאות מהן עולה כי אותם תאגידים הסמיכו את התובעים לתבוע את הנטען בתביעה. כל זאת לא נעשה.

בהקשר זה אוסיף כי התברר ששיטת הבעלויות בסרטים, לפי הייעוץ של עו"ד ברזל לתובעים הייתה באופן שהוקמה שותפות לכל סרט, שבה השותף הכללי הוא חברה בע"מ שנוסדה במיוחד לצורך הפקת אותו סרט. כך למשל נ/2, נ/3 שהם הסכמים לגבי שניים מהסרטים באמצעות שותפויות, מדגימים את האמור. משכך, היה על התובעים לצרף את אותן שותפויות כצד לתביעה ולמצער להציג הסכם המחאת זכויות בכתב מאותן שותפויות.

לא למותר לציין כי ב"כ התובעים חקר את עו"ד פרי, עו"ד שרצר ואת משה אדרי על מנגנון הקמת השותפויות שהם הבעלים של הסרטים. בכך הכשיר את החזית בטענת הבעלות של השותפויות, ככל שזו לא נטענה כדבעי בכתבי הטענות.

אדגיש במיוחד ראיות העומדות נגד גרסת התובעים. כך התברר שהסרטים רובם ככולם, מצויים בבעלות התאגדויות שהוקמו במיוחד לכל סרט, לעתים עם משקיעים זרים (עדות ברזל עמ' 23 שורות 19-23), כך הסכם עם רשות השידור בעניין הסרט "פרשת וינשל" (נ/1), לפיו לרשות 53% מהזכויות בסרט ולחברה של התובעים יתרת הזכויות, כאשר לפי ההסכם הסרט הוא רכוש הרשות. יעקב הודה בקיומן של שותפויות שהן הבעלים של הסרט "החורף האחרון" (נ/2) והסרט "שיגעון של אבא" (נ/3). למותר לציין כי השותפויות הן גופים משפטיים כשירים להיתבע ולתבוע כבעלי זכויות בסרטים. ככל שהיה נטען כי התאגידים האמורים הסמיכו את התובעים לתבוע בשמם, היה על התובעים להציג המחאת זכויות מפורשת לתובעים. כזאת לא נעשה, ומשכך היה על התובעים לצרף את אלה כתובעים נוספים.

נתתי דעתי לטענת התובעים לפי על הנתבעות היה להוכיח מי בעלי הזכויות הסרטים, האם התובעים, מי מהם, שותפויות שונות וכדומה, וכאמור בסיכומיהם, אך לא ראיתי ממש בטענה. הנטל על התובעים להוכיח כי הם הבעלים של הסרטים ומשכך זכאים לתמלוגי ההפצה בגינם. די בהכחשת הנתבעות בזכות התובעים האמורה, כדי להטיל על התובעים את החובה להוכיח זאת, ובכך כשלו. בניגוד לנטען בסעיף 27 לסיכומי התובעים, אלה לא הוכיחו בעלות בסרטים, שכן כאמור הוכח אחרת.

עוד התברר כי הסרט "שלאגר", שהינו אחד מסרטי הקאלט, אינו רק בבעלות התובעים אלא שייך גם ליחזקאל אלעני, בהתאם להסכם השותפות בין הצדדים, וכאמור בעדותו שלא נסתרה (עמ' 103). אמנם התובעים טענו באמצעות תצהיר הזמה של עו"ד ברזל כי חברה בשם "בדן- נאמנים בע"מ" רכשה את הזכויות בסרט, אך אין בכך כדי לשנות את התוצאה. זאת, מחמת שעדיין דרושה הסכמת אלעני שנשאר בכל מקרה בעלים של 60% מזכויות ההצבעה וכן כי אותה חברה היא בעלת הזכויות לתבוע ולא התובעים, ואלה לא מוסמכים להגיש את התביעה בגין סרט זה.

20. התובעים הם שהפרו את ההסכמים

שוכנעתי בטענת הנתבעות לפיה התובעים, הם שהפרו את ההסכמים:

התברר שהתובעים מכרו זכויות הפצה לרשות השידור והקנו לה את הזכות להקרין חלק מהסרטים בתמורה לתשלום של אלפי דולרים לכיסם, הגם שבאותה עת הייתה בלעדיות לנתבעות להפיץ את הסרטים. בהקשר זה אפנה לנספח ב/2 לתצהירו של משה בו פירוט הסרטים שהתובעים מכרו זכויות הפצה בהם לרשות השידור, מועדי ההקרנה, והתמורה ששולמה בגין זאת. למותר לציין כי לגרסת יעקב עצמו, ההפצה נמסרה בלעדית לנתבעות ומשום כך נאסר היה על התובעים להעניק לאחרים, זכויות הפצה בסרטים. לא היה בפי יעקב הסבר מדוע כך נהג. הפרה נוספת של התובעים היא שלא סיפקו לנתבעות את המאסטרים של 3 סרטים, לאחר הסכם ההפצה הראשון.

הפרה נוספת של התובעים היא בקשר לסרט "שלאגר", שאף לגביו התיימרו להקנות לנתבעות זכויות הפצה בלעדיות, זכויות שהתברר כאמור שאינן מוקנות להן באופן בלעדי. הובהר, שאלעני מחזיק, באמצעות חברה, 60% מהזכויות בסרט, כך, שהתובעים היו מנועים להתקשר בהסכם ההפצה, מבלי שניתנה לכך הסכמת אלעני, בכל הנוגע לסרט זה. לדברי אלעני שלא נסתרו, הוא לא נתן הרשאה לאחים קוצקי להתקשר בשמו בהסכמי הפצה של הסרט. בשאלת הזכויות של אלעני בסרט, התעוררה מחלוקת בעקבותיה אף הוגש תצהיר הזמה מאת עו"ד ברזל, והוסכם שלא ייחקר, מבלי לגרוע מכל טענה; גם אם אקבל את עמדת עו"ד ברזל לפיה מכרו אלעני והתובעים חלק מזכויותיהם בסרט לחברה בשם "בדן נאמנים בע"מ", שנטען שנמצאת בבעלות עו"ד ברזל, אין חולק כי אלעני מחזיק בבעלות של 50% מהזכויות בסרט ו-60% מזכויות ההצבעה לגביו. משכך, לא היו התובעים רשאים לעשות עסקה של מתן זכויות להפצת הסרט ללא אישורו של אלעני. הואיל ואישור כזה לא ניתן, הפרו התובעים את התחייבותם כלפי הנתבעות. ממילא לא זכאים התובעים לכל הסעדים בקשר לסרט זה.

21. מהימנות

ככלל, מתקשה אני ליתן אמון ביעקב, שעדותו הייתה סתורה, בלתי מהימנה, לא התיישבה עם הראיות ועם השכל הישר וניסיון החיים.

כך, יעקב פטר את עצמו מהסברים תמוהים באשר להתנהלותו, באמירות כגון שהוא סמך על הנתבעות ועל משה, כי הוא היה נתון בקשיים כלכליים ובלית ברירה הסכים לדרישות הנתבעות ומשה, הגם שאלה היו בלתי סבירות בעליל. אין בידי לקבל טענות אלה, שנשענות על קנה רצוץ.

עסקינן באדם שלדבריו גלגל מיליוני דולרים, היה בעל פעילות בינלאומית בענף הקולנוע, העסיק בעלי תפקידים רבים בתחום והפיק לא מעט סרטים. משכך, מצופה כי התנהלותו תהיה של איש עסקים, הנזהר בהתקשרות, והמכבד את חתימתו.

יעקב התגלה כמי שאינו בוחל להונות את נושיו. לעניין זה, העיד יעקב כי היה מסובך כספית במהלך שנים ארוכות, שקוע בחובות ניכרים, והיו תלויים ועומדים נגדו תיקים בהוצאה לפועל, דבר שמנע ממנו את היכולת להתקשר בעסקאות ובגדר זאת להפיק את הסרטים. בנסיבות אלה, בחר יעקב לדבריו, לנצל לרעה את אחיו חנן, הסובל מבעיות נפשיות ולהציג אותו כצד לאותן התקשרויות, לרשום על שמו של חנן את המניות של החברות השונות, למנותו לבעל תפקידים באותן החברות, ולהסתתר תחת הכסות של האח, שכאמור אינו בעל יכולת תפקודית. הואיל ועסקי החברות לא צלחו, גרם יעקב להסתבכות של אחיו בחובות של עשרות מיליוני שקלים, ללא עוול בכפו. בנסיבות אלה, תמוהה בעיני טענת התובעים בהקשר זה בסעיף 37 לסיכומי התשובה, כי הסיבה שחנן הוא חייב מוגבל באמצעים, היא מחמת שמשה אדרי גזל סך של 77,000 דולר.

ואם לא די באמור, התברר כי יעקב נמנע מלדווח על הכנסותיו מהנתבעות, ולא הוציא חשבוניות (כדבריו בעמ' 78 שורות 3-5) לאחר שהוזהר מפני הפללה עצמית.

דוגמאות לסתירות, אי דיוקים, התחמקויות ממענה, ופריכות בעדות יעקב, נמצאות למכביר. כך טענתו לפיה לא שולם ע"י הנתבעות דבר לתובעים (סעיף 3 לכתב התביעה), לעומת הודאתו ששולם עד שנת 2000 סך של כ- 100,000 דולר (עמ' 78 שורות 1-3). כך, כאשר התברר לו שתשובתו אינה מתיישבת עם האמור בהסכם, בחר להשיב כי החתימו אותו על ההסכם (ראה למשל עמ' 79 שורות 26-30).

עוד אציין את התנהלותו הפתלתלה של יעקב וזו באשר לכסף ששולם על ידי חברת הכבלים בסך 325,000 דולר. יעקב טען בתוקף כי לא קיבל את הסך האמור וכאמור בעמ' 82 שורות 9-10. כאשר הוצגו לו חשבוניות של קונן הפקות על מלוא הסכום, טען כי הוציא חשבוניות אך הכסף, לא שולם. איני נותן אמון בדבריו, שכן לא זו בלבד שאלה עומדים בסתירה לחשבוניות שהוציא, אלא בנוסף לא הועלתה מטעם התובעים כל טענה בעניין, לא כל שכן הוצגו לפניי דפי חשבון בנק (נספח 20 לתצהיר אלקבס), מהם עולה במפורש כי הסכומים הועברו, גם הועברו.

ניתן גם למצוא סתירות בין דברי יעקב לבין עדויות פרקליטיו. כך עדותו שבעת המפגש עם עו"ד נחתומי אצל עו"ד ארמרניק כבר היו משקיעים לסרט (עמ' 85 שורות 1-2), לעומת עדותו של עו"ד נחתומי כי יעקב אמר לו שאין משקיעים (עמ' 66 שורה 20).

לכל אלה יש להוסיף את ההתנהלות של יעקב עליה כבר הצבעתי, ובגדרה הטענה שההסכם מיום 1.7.02 הינו למראית עין, בה בשעה שהוא פורע שני שיקים של הנתבעות על עשרות אלפי שקלים, ובהעדר הסבר לסתירה בין הטענה לבין ההתנהלות; לא כל שכן הוא הוציא חשבוניות. לעד גם לא היה הסבר לכך שמכר לרשות השידור את הזכויות לשידור הסרטים בניגוד להסכמי הפצה, תוך שתלה את הקולר באחיו המוגבל (עמ' 95 שורות 20-21; שורות 26-28; עמ' 96 שורות 16-17).

חוסר מהימנותו של יעקב, בולט במיוחד, נוכח עדותו הסדורה והקוהרנטית של משה אדרי. העד, בעל משנה סדורה, העיד דבר דבור על אופניו, באופן המתיישב גם עם המסמכים, ותואם את התנהלות הצדדים בעת התרחשות האירועים. ככלל, עדותו היתה אמינה ומשכנעת ואני מקבלה. העד הבהיר היטב את המסד של ההתקשרויות השונות שבין הצדדים כמות שפורט לעיל, היה בקי בהסכמים, במטרותיהם ותנאיהם, התמצא ביחסים עם הבנקים וצדדים שלישיים, וענה לגוף השאלות, תוך שגילה בקיאות והתמצאות בדרוש. גם אם העד לא דייק בתשובה זו או אחרת, אליה מפנים ב"כ התובעים בסיכומיהם, היו אלו בעניינים שוליים, שאין בהם כדי להשפיע על האמון הכולל שיש לרחוש לעד, מה גם שלא מצופה שהוא יזכור את הדברים, בפרטי פרטים, נוכח הזמן הרב שחלף מאז התרחשות האירועים.

22. לא התעלמתי מטענת התובעים לפיה הנתבעות היו בגדר משקיעות בסרט שישה מיליון רסיסים ולא בגדר מי שהעמיד מימון וערבויות לתובעים לצורך הפקת הסרט. אציין כי גרסה זו, אינה מתיישבת עם האופן בו התנהל יעקב עצמו, שעה שבמכתב ששלח למס הכנסה מיום 26.1.03 (נ/6), הצהיר כי המימון לסרט הוא "מהלוואות בנקאיות ללא משקיעים כלשהם". (ההדגשה אינה במקור – א.א.) ואידך זיל גמור.

23. על מנת שמלאכתי תהיה שלמה, אוסיף כי נתתי דעתי גם לעדויות הנוספות שלא כולן נדונו בפירוט בפסק הדין. בין אלה של עו"ד פרי ועו"ד שרצר שמייצגים את הנתבעות בחלק מעסקיהן וזומנו לעדות על ידי התובעים. לא היה בעדויות אלה כדי לסייע לגרסת התובעים. מתברר כי מעורבת עו"ד פרי באירועים נשוא התובענה הייתה שולית ואף זו של עו"ד שרצר הייתה משנית ביותר. האחרון לא הכין את הסכמי ההפצה, לא קיבל טיוטות בניגוד לנטען ע"י התובעים, ועוד. גם עו"ד נחתומי שייצג כאמור את התובעים בשלב כלשהו, וזומן על ידם לדיון מבלי שנתן תצהיר, לא תרם בדבריו לגרסת התביעה. עו"ד נחתומי לא זכר את מעורבותו באירועים, שממילא הייתה דלה, בשים לב לכך שחלפו כתשע שנים מאז התרחשותם ועד מתן העדות. העד הבהיר כי לדעתו לא הושגה הסכמה, בניגוד לנטען על ידי התובעים (עמ' 68 ש' 28). לכן גם לא ראיתי ממש בטענת התובעים בסעיף 19 לסיכומי התשובה לפיה ניתן ללמוד מעדותו של עו"ד נחתומי כי הנתבעות לא התייחסו להסכם מיום 1.7.02, ולא טענו כי הסרטים עברו לבעלותן.

24. סוף דבר

לאחר שמיעת מכלול הראיות, בחינת הממצאים ויישום ההלכה, הגעתי לידי מסקנה כי דין התביעה לחיוב הנתבעות בתשלום תמלוגים לתובעים, עבור הפצת הסרטים נשוא ההסכמים והשבת המאסטרים של הסרטים, להידחות.

מסקנתי מושתתת בראש וראשונה על ההסכם שבין הצדדים מיום 1.7.02, לפיו הוקנו לנתבעות מלוא הזכויות בסרטים נשוא התביעה, דבר השומט את הקרקע תחת התביעה. בנוסף, דין התביעה להידחות, גם מחמת כל אחד הטעמים הבאים: התיישנותה של התביעה, השיהוי הכבד העומד בעוכרי התובעים, העדר יריבות ומניעות מלתבוע. מעל ומעבר, לא שוכנעתי כי הנתבעות הפרו את הסכמי ההפצה כנטען על ידי התובעים.

משכך, אין לה לתביעה על מה שתעמוד, ואין מנוס אלא לדחותה.

התביעה נדחית איפוא, והתובעים יישאו בהוצאות הנתבעות בסך 250,000 ₪, שיישא רבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ‏כ"ו כסלו, תשע"ג, ‏10 דצמבר, 2012 , בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.