1.נאור אסייג
ע"י ב"כ עו"ד שלמה רן ואח'

2.כלל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יעקב רהט ואח'

3.זמור דידיה
ע"י ב"כ עו"ד אריאלי פרנק ואח'

4.ברונקו ציוד בניה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אפרים ולדמן ואח'

5.אחים לויאן ובניו (אשדוד) בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד עידו אמגור ואח'

6.תמר ישראל
ע"י ב"כ עו"ד עומרי ארז
7. מיארה יעקב

מבוא

1. לפני תביעת התובעת 1 (להלן: "התובעת") לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאריך 27.8.06. במועד זה התובעת עלתה על מתקן הרמה שחובר לכננת במטרה להגיע לקומת גלריה בבית העסק "פיצה בלה" ברח' העצמאות 89 באשדוד (להלן: "בית העסק") שהיה בבעלות הנתבע 1 באותה עת. מתקן ההרמה שהרים את התובעת כלפי מעלה התנתק והתובעת נפלה עמו כשהיא נחבטת אל הקרקע (להלן: "התאונה").

תביעת התובעת 2 הסתיימה בכל הקשור עם הסכום לתשלום בפשרה והינה ממתינה לחלוקת סכום זה בין הנתבעים עפ"י החלוקה שתיקבע בתביעת התובעת.

טענות התובעת

2. לטענת התובעת, במועד הרלוונטי היא הגיעה לבית העסק על מנת לבקר את אחיינה הנתבע 1. היא הוזמנה לעלות מקומת הקרקע של בית העסק לקומת הגלריה באמצעות מתקן הרמה (מתקן ההרמה הינו כלוב מתכת הנע לאורך הקיר הסמוך לו בין שתי מסילות ומחובר לכננת המחוברת לתקרת בית העסק ממנה השתלשל חוט מתכת בקצהו וו המחובר לכלוב המתכת שמעלה ומוריד את המתקן חשמלית. מתקן ההרמה יכונה להלן "המעלון" או "מתקן ההרמה"). בהגיע המעלון לקומת הגלריה הוא צנח לפתע מסיבה שלא היתה ידועה לתובעת והיא נחבלה כאמור בגופה.

לאחר התאונה נערכה בבית העסק חקירה ע"י חוקרי משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה. המעלון הוצא מכלל שימוש לצמיתות (צו בטיחות 9540 שהוצא ע"י המשרד ב- 28.8.06, צורף כנספח 1 לכתב התביעה). התובעת שלא ידעה כיצד התרחשה התאונה טענה, כי הנטל על הנתבעים להוכיח שלא באשמתם אירעה התאונה. התובעת גם לא היתה מודעת לכך שהמעלון אינו מיועד להסעת בני אדם, כאשר קודם לתובעת עלו לקומת הגלריה גיסה ובנה ולא היה לה כל יסוד להניח, כך טענה, שקיים סיכון בשימוש בו.

3. התובעת הוסיפה וטענה, כי התאונה התרחשה בשל אשמו של הנתבע 1, בעל בית העסק כאמור בתקופה הרלוונטית שהתרשל בין היתר, בכך שהתיר שימוש במעלון המיועד להעלאת משאות להעלאת בני אדם, לא בדק את תקינותו באמצעות בודק מוסמך עת רכש את בית העסק, לא היה ער להוראות השימוש במעלון, לא הזהיר את התובעת מפני שימוש בו, לא וידא כי המעלון עומד בתקנים, כמו גם לא דאג כי המעלון יהיה תקין ויפעל כראוי, לא דאג לבצע בדיקת עומס עבודה בטוחה במעלון ולא סימן את העומס המותר לשימוש, כאשר העומס בפועל עלה על העומס המותר המקסימלי. מעבר לאלה, לא דאג להתקנת מערכות שימנעו נפילת המעלון. הנתבעת 2 ביטחה את בית העסק של הנתבע 1 בביטוח אחריות למועד קרות האירוע.

4. הנתבע 3 החזיק בבית העסק עד 8.8.06 והתקין בו ב- 17.3.06, או בסמוך לכך, את המעלון. הנתבע 3 מכר את בית העסק לנתבע 1 על הציוד שבו, לרבות המעלון. התובעת טענה כלפיו את אותן טענות שהפנתה כלפי הנתבע 1.

5. הנתבעת 4 ייבאה וסיפקה את הכננת לנתבעת 5 והיתה אחראית על תקינותו ופעילותו, כטענת התובעת, ואילו הנתבעת 5 מכרה את הכננת אליו התחבר המעלון. הנתבעת 7, הינה יורשת המנוח ליללו אליהו ישראל (להלן: "המנוח"). המנוח היה בעליה של "מסגריית העוגן" והיה זה שהתקין את המעלון ו/או הכננת במעלון ו/או כל מרכיב אחר של המעלון, והיה אחראי על תקינות פעילותו של המעלון.

לטענת התובעת, הנתבעים 4, 5 ו- 7 התקינו את המעלון ו/או הכננת למטרות שאינן מתאימות לייעודן, לא בדקו את תקינותם של אלה, התקינו המעלון באופן שאינו מסוגל לשאת את המשקל המיועד לו, לא הבהירו למשתמשים מהי תקרת המשקל המותרת, לא הזהירו את הנתבעים 1 ו/או 3 כי המעלון יועד להסעת משאות בלבד ולא בני אדם, לא הציבו בבית העסק הוראות שימוש למעלון, לא דאגו שהמעלון יהיה תקין ויפעל כראוי, לא דאגו לבדיקות עומס ולא סימנו את שיעור העומס המירבי, תוך שהינם מאפשרים לשאת במעלון עומס רב מהמקסימלי ולא התקינו אוטומטים למניעת נפילת המעלון. מעבר לכך, לא דאגו לחיבור תא המעלון באמצעות כבלים שבכוחם לשאתו ולא הדריכו את הנתבעים 1 ו- 3 בסכנות הכרוכות בשימוש במעלון ולא פעלו כמתקינים סבירים.

6. הנתבעת 6 הינה עיריית אשדוד. באחריות הנתבעת 6 להנפיק רישיונות עסק בתחום שיפוטה, תחום בו פעל בית העסק דנא. התובעת טענה כלפיה, כי העניקה לבית העסק רישיון עסק מבלי שבדקה את תנאי הבטיחות בו והתעלמה מהעובדה ולפיה הדרך היחידה לעלות לגלריה היתה באמצעות המעלון שלא התאים כאמור לשאת משקל אדם. עוד נטען כלפיה, כי לא ביקרה בעסק ולא בדקה כראוי את המעלון ולכן הפרה חובותיה כרשות סבירה.

7. בכל הקשור עם נזקיה צרפה התובעת את חוות דעתו של האורתופד ד"ר א. שטיינברג שקבע כי נותרו לה 46% נכות לצמיתות בגין פגיעה בעקבי רגליה ובעצב הטיביאליס השמאלי כאשר מומחה זה מציין, שלא תוכל לשוב לעבודתה כספרית הכרוכה בעמידה ממושכת. עוד צרפה את חוות דעתו של הפסיכיאטר פרופ' טיאנו שהעריך נכותה בשנתיים הראשונות לאחר התאונה ב- 20% נכות רפואית ולאחר מכן ב- 10% לצמיתות. התובעת טענה, כי הינה מוגבלת בחיי היומיום נזקקת לעזרה אישית וביתית ותיזקק לטיפולים רפואיים ופרא-רפואיים כל ימי חייה, כמו גם להתאמת מגורים, עזרה בניידות, הסעות מיוחדות ועוד.

טענות הנתבעים

הנתבע 1

8. הנתבע 1 טען, כי רכש את זכויות הנתבע 3 בבית העסק כ- 3 שבועות קודם לתאונה. העסק כלל את הגלריה והמעלון והוא לא ביצע כל שינויים מבניים בבית העסק קודם לתאונה. הנתבע 1 הוסיף, כי הנתבע 3 הוא זה שהזמין את התקנת המעלון והודה, כי במסגרת התאונה ארעה נפילה פתאומית של המעלון בו נפגעה התובעת. מכל מקום, טען להעדר רשלנות מצדו, כאשר בתקופה הרלוונטית היה בהרצת בית העסק בהתאם להסברים וההנחיות שנתן הנתבע 3 שהציג בפניו את המעלון ככזה המיועד להעלאת והורדת בני אדם ומשאות לקומת הגלריה וממנה בהעדר מדרגות אל קומה זו ובדיוק בזה האופן נהג גם הנתבע 1. מעבר לאלה טען, כי הנתבע 3 ציין בפניו שהמעלון עומד בכל הדרישות הטכניות והבטיחותיות ללא מגבלה ואף הציג בפניו מסמכים הנוגעים למעלון בעת התקנתו, לרבות תעודת אחריות לחצי שנה שהיתה בתוקף למועד התאונה. הנתבע 1 הדגיש, כי לא ידע שהמעלון אינו מיועד לשימוש בני אדם וכי השימוש בו מסוכן ולא בטוח וכי לא צפה את הכשל בו, היינו אפשרות צניחה פתאומית בהעדר מנגנון הגנה מפני כשל כאמור ואת התוצאות. עוד הכחיש את נזקי התובעת והפנה אל הנתבעת 2 כמבטחתו.

הנתבע 1 הפנה הודעת צד ג' כנגד הנתבעים האחרים, שחבים לטעמו במלוא נזקי התובעת, בהיותם מזמיני המעלית, מתקניה או מאישיה, או בשל אי מניעת השימוש בו, בשל רשלנות וחוסר זהירות, עצימת עיניים או הפרת חובות חקוקות.

בסיכומיו מודה הנתבע 1, כי קמה לו אחריות לנזקי התובעת באירוע, אלא שלטעמו עסקינן באחריות מופחתת שכן לא ידע בפועל ולא היה בעל הכישורים המאפשרים לו לדעת, כמו גם לא נדלקה אצלו נורה אדומה שקיים סיכון במעלון להעלאת בני אדם (עמ' 50, 52, 53 לפרו') והכל לאחר שסמך ידו כאמור על הנתבע 3 שהטעה אותו.

טענות הנתבעת 2

9. הנתבעת 2 טענה, כי חבותה כפופה לפוליסת ביטוח וזו אינה חלה בנסיבות מאחר ואינה מכסה מקרה ביטוח שארע לבן משפחה של מבוטח העסק. בהיות הנתבע 1 אחיינה של התובעת, אין לטעמה כיסוי ביטוחי. בנוסף טענה, כי פוליסת הביטוח התבקשה והוצאה לאחר קרות מקרה הביטוח; כי הנתבע 1 לא דיווח ולא הביא לידיעתה דבר קרות האירוע ומסיבה זו אין הפוליסה מכסה את התאונה. מכל מקום, ציינה הנתבעת 2 לחלופין, כי הנתבע 1 הפר את החובות המוטלות עליו בפוליסה עת לא השיב תשובה מלאה וכנה בעניין מהותי לאחר שלא דיווח על החמרת הסיכון בעסק כאשר לו ידעה הנתבעת 2 על המצב לאשורו, לא היתה מבטחת את העסק ולכן הינה פטורה. לחלופי חילופין טענה, כי ככל שתחויב, כי אז על שיעור חבותה לעמוד בהתאם ליחס שבין שיעור דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים בפועל. עוד טרחה לציין, כי חבותה חלה מעבר לסכום ההשתתפות העצמית. מעבר לאלה טענה הנתבעת 2, כי לנתבע 1 לא היתה שליטה על האירועים וכי האירוע התרחש בשל רשלנות התובעת עצמה ושל יתר הנתבעים. כמו כן הסתייגה הנתבעת 2 מקביעות המומחים הרפואיים מטעם התובעת.

טענות הנתבע 3

10. הנתבע 3 טען להעדר עילת תביעה כנגדו, באשר במועד התאונה לא היה בעליו של העסק. לטעמו, האחריות מוטלת על נתבע 1 במלואה כמחזיק ובעל הנכס. הנתבע 3 הודה, כי אמנם הזמין את התקנת המעלון לבית העסק, אלא שהאחריות להתקנת המעלון רובצת לפתחם של צדדים שלישיים. עוד טען לתביעת טורדנית וקנטרנית ולהתקנה רשלנית ע"י הנתבעים 4, 5 ו- 7. הנתבע 3 הכחיש, כי בעת מכירת העסק לנתבע 1 הוא ציין בפניו את אפשרות העלאת בני אדם במעלון והדגיש, כי ציין בפניו שהמעלון מיועד להעלאת חומרי גלם בלבד ובני אדם עולים לגלריה באמצעות סולם. לכן, מרגע שהנתבע 1 התיר העלאת בני אדם במעלון, כאשר מעלון זה אינו מתאים ואינו מיועד לנשיאת משקל שכזה, וכשקיימת חלופה בטוחה לעליה לגלריה, כי אז הנתבע 1 כאמור אחראי למלוא נזקי התובעת.

בכל הקשור לפוליסת הביטוח של הנתבע 1 טען, כי הוא העביר לנתבע 1 את פוליסת הביטוח שלו ללא תמורה.

בכל הקשור עם אזהרות ושלטים בגין השימוש במעלון ציין הנתבע 3, כי בתקופה בה היה בעליו של העסק אמנם הוצב שלט המזהיר ואוסר על שימוש במעלון על ידי בני אדם, וככל שזה הוסר, הוא הוסר על ידי הנתבע 1. עוד ציין, כי בבית העסק הוצב סולם ששימש את הנתבע 3 לצורך עלייה לגלריה. הנתבע 3 הדגיש, כי המעלון לא נועד לנשיאת משקל אדם ולכן לא היתה חובה לבדוק את משקל בני האדם העושים בו שימוש, מה גם שהמעלון הותקן ע"י מתקין מוסמך שביצע את כל הבדיקות הנדרשות ואישר את הפעלתו. כמו כן, נבדק המעלון ע"י בודק מוסמך במועד התקנתה בתאריך 17.3.06, ובית העסק נמכר לנתבע 1 ב- 8.8.06, כשלאחר מועד זה על הנתבע 1 החובה להזמין בודק לביצוע בדיקה תקופתית. בכל הקשור עם סימון המעלית ועומס העבודה המקסימלי, האחריות לכך מוטלת על היצרן, המתקין או המשווק ולא עליו. הנתבע 3 אף הכחיש את נזקי התובעת וטען לרשלנות תורמת מצדה.

הנתבע 3 הפנה הודעת צד ג' אף הוא כנגד כל יתר הנתבעים. כלפי הצדדים השלישיים טען, כי הינו זכאי מהם לשיפוי או פיצוי, ככל שיחויב בתשלום פיצויים לתובעת.

טענות הנתבעת 4

11. הנתבעת 4 הכחישה את טענות התובעת ואת חוות דעת המומחים מטעמה. לטענתה, היא מכרה לנתבעת 5 את הכננת על פי בקשת ובחירת הנתבעת 5, מבלי שזו יידעה את הנתבעת 4 היכן תוצב או למה תשמש. בכל מקרה ציינה, כי לא היה לה כל קשר עם הנתבעים 1-3 או 7 והיא אינה אחראית להתנהלותם. הנתבעת 4 הבהירה, כי הכננת נועדה לנשיאת משאות ביתיים ובשום אופן לא נועדה לנשיאת בני אדם או לצרכים תעשייתיים, כאשר בהוראות הפעלת הכננת נרשם במפורש "הכננת תוכננה להרמת חפצים וחומרים, לעולם אל תשתמש בכננת או בחלק שלה להרמת אנשים או מתקן כלשהו להרמת אנשים או בעלי חיים". עוד טענה, כי אינה יודעת מי הוסיף וכיצד הוסף המעלון לכננת אך ברור, כי הגורם שפעל כך, עשה כן בניגוד לשימוש לו נועדה הכננת ובניגוד להוראות הבטיחות שסופקו על ידי הנתבעת 4 יחד עם הכננת. מכאן שהאחריות היא על יתר הנתבעים, כמו גם של התובעת, שלא נזהרה ופעלה בניגוד לשכל הישר. הנתבעת 4 אף הכחישה את נזקי התובעת וטענה לרשלנות תורמת מכרעת.

טענות הנתבעת 5

12. הנתבעת 5 טענה, כי התאונה ארעה בשל אשמם הבלעדי או המכריע של הנתבעים האחרים או של התובעת שהשתמשה במעלון המיועד להעלות משאות בלבד, לא הבחינה בהוראות הבטיחות או השתמשה בו באופן בלתי ראוי, באופן שבו אדם סביר וזהיר לא היה נוהג. כמו כן, הכחישה את נזקי התובעת.

טענות הנתבעת 6

13. הנתבעת 6 טענה לדחיית התביעה בהעדר עילה ויריבות ו/או בהעדר אחריות, זאת מאחר והיא פעלה כרשות מנהלית ומוניציפלית סבירה, לא צפתה ולא היתה צריכה לצפות את האירוע, ולכן גם לא יכולה היתה למנוע את קרות הנזק. הנתבעת 6 הוסיפה, כי היא לא היתה התופסת האפקטיבית במקרקעין, לא ידעה ולא יכולה היתה לדעת על התקנת והפעלת המעלון, ולכן אין כל רשלנות מצדה. הנתבעת 6 ציינה, כי בית העסק פעל ללא רישיון תוך הפעלת דבר מסוכן בתחומו. אשר לגלריה עצמה, נטען, כי זו נבנתה ללא הגשת בקשה לנתבעת 6 וללא אישורה, מה גם שהנתבעת 6 לא הפרה כל הוראה חקוקה. הנתבעת 6 טענה לרשלנות מצד התובעת עצמה ומצד יתר הנתבעים וכן הכחישה נזקי התובעת, כאשר היא מצרפת חוו"ד מומחים מטעמה. בתחום האורתופדי פרופ' נרובאי קבע לתובעת נכות בשיעור כולל של 23.5% ופרופ' שלמה נוי בתחום הפסיכיאטרי קבע לתובעת נכות בשיעור 5%.

הנתבעת 6 הפנתה הודעת צד ג' כנגד הנתבעים האחרים שלטעמה הם אלה שחבים בנזקי התובעת וככל שתאלץ הנתבעת 6 לשלם, הם אמורים לשאת בסכומים במקומה.

טענות הנתבעת 7

14. הנתבעת 7 הינה אלמנת ויורשת המנוח ליללו אליהו ישראל ז"ל מתקין הכננת והמעלון. הנתבעת 7 הכחישה את טענות התביעה כפי העולה מסיכומיה ומראיותיה. תחילה התייחסה הנתבעת 7 לקשר שהתברר במהלך הדיון בין התובעת לנתבע 1 ולאפשרות ולפיה נתבע זה לא יצטרך לשאת בסכום כלשהו בסיכומו של יום כאחיינה של התובעת תוך הטלת החבות על יתר הנתבעים. עוד טענה, כי לטענות התובעת כלפי המנוח בדבר ידיעתו אודות אפשרות העלאת בני אדם במעלון, כמו גם אודות הצורך בעיגונו לקיר במתקן מיוחד וייעודי ולא באמצעות מסילות אותן התקין, אין כל תימוכין. הנתבעת 7 הדגישה, כי המנוח לא היה מי שרכש את הכננת אלא הנתבע 3, כך גם האחריות על תקינות מתקן ההרמה חלה על תופס הנכס, היינו הנתבע 1, וקודם לו על הנתבע 3. כך, לא צורפו להוראות הבטיחות שהגיעו יחד עם הכננת הוראות בדבר הצורך בחיבור הכננת לקיר באמצעות מתקן ייעודי – דגל – כפי שנטען לראשונה בחקירתו הנגדית של מנהל הנתבעת 4 על הנזק הראייתי שנגרם למנוח, עת נטענות כלפיו טענות למרות שאינו בין החיים והנתבעת 7 אמורה להתמודד עמן מבלי שיהיה בידה מידע אלמנטרי. הנתבעת 7 אף העמידה בסימן שאלה את אופן התרחשות התאונה ביחס אליה העידו בני משפחת התובעת על הקושי הראייתי שבכך, והקושי שעלה במהלך העדויות בינן לבין עצמן. כך גם הכחישה את נזקי התובעת וטענה לאשם תורם מצידה, עת עלתה למעלון שלא נועד למבקרים, אלא אם כן היתה עובדת, לא שאלה שאלות טרם עלתה, לא קיבלה הוראות בטרם עלתה עליו, לא וידתה שיש לצדה גורם המוסמך לטפל במתקן ההרמה, עלתה עליו בשעת לילה מאוחרת מבלי שברור מה תנאי התאורה במקום ואף נעלה נעלי עקב. עוד טענה הנתבעת 7 לאחריות היצרן ומוכר הכננת, שכפי שהתברר במהלך הדיון היתה פגומה וככזו מטילה עליהם אחריות לפי חוק האחריות על מוצרים פגומים, תש"ם-1980. הנתבעת 7 הפנתה לכך שהיצרן יכול לצאת ידי חובתו, מקום בו נערכות למוצר שייצר בדיקות בטיחות נאותות קודם שיצא משליטתו והוא שומר על תיעוד פורמלי או ראיה משכנעת אחרת בעזרתם ניתן להוכיח קיום בדיקות ותוצאות חיוביות, אלא שהנתבעת 4 לא ערכה בדיקות בטיחות כלשהן ואינה יכולה להשתחרר מפיצוי התובעת. כך גם לא הוצמדה לכננת תווית הוראות בטיחות, בניגוד לדין, וכן לא נמכר אותו דגל הרלוונטי לכננת שהותקנה בסיכומו של יום למרות חשיבות אותו "דגל". הנתבעת 7 הפנתה לבעייתיות שבשיעור העמסה אפשרי לכננת שצויינו במונחים שאינם ברורים על פני הכננת. כמו כן, לא הוכח לטעמה, כי הוראות ההפעלה נמסרו עם הכננת ובמיוחד לא ברור דבר היותה של הכננת מיועדת לשימוש ביתי כעולה מהוראות השימוש בה ומבלי שיש לכך תימוכין בהוראות היצרנית עצמה.

הנתבעת 7 צרפה חוו"ד מומחה הבטיחות, ד"ר ביקל, המלמד פרטנית על כך שקיימת רשלנות מצד היצרנית והמשווקת, כמו גם מחזיקי המקום. הנתבעת 7 הפנתה עוד לאפשרות היותה של התובעת עובדת של הנתבע 1 ולהעדר התייחסות מתאימה לכך במסגרת אפשרותה להקטין הנזק, כמו גם התייחסה לעובדת אי הגשת התביעה גם כנגד סוכן הביטוח שביטח את הנתבע 1 וכן כנגד בעל הנכס עצמו.

המחלוקות שבין הצדדים

15. לאור כל האמור לעיל, המחלוקות שבין הצדדים הינן כדלקמן:

(א) אופן התרחשות התאונה.

(ב) חבות הנתבעים 1,3,4,5,6 ו-7 לתאונה וחלוקת האחריות בינם לבין עצמם, כמו גם קיומו של אשם תורם מצד התובעת.

(ג) חבות הנתבעת 2 כמבטחת ואת מי ביטחה בפועל במועד התאונה.

(ד) נזקי התובעת ככל שיוכח אשם הנתבעים.

לצורך הוכחת תביעתה העידה התובעת בעצמה, כמו כן העידו מטעמה מר מיכאל קיסוס, דור קיסוס, דינה פרץ, סולי קול, הילה חסין ומעיין חבני. הנתבע 1 העיד בעצמו, הנתבעת 2 העידה את גב' פדות אביטן, הנתבע 3 העיד בעצמו, הנתבעת 4 העידה את ינון שרז, הנתבעת 5 העידה את ארז פוגטש, הנתבעת 6 העידה את יעקב פלאצ'י ועמית גופר ואילו הנתבעת 7 העידה את מר רמי חסון וכן את המומחה מטעמה, ד"ר ביקלס.

אופן התרחשות התאונה

16. אשר לאופן התרחשות התאונה, ניתן לקבוע כי זו התרחשה כדלקמן: בתאריך 27.8.06 בשעות הערב הגיעה התובעת יחד עם ילדיה לביקור בבית העסק של אחיינה – הנתבע 1 אותו רכש מספר שבועות קודם לכן ברח' העצמאות 89 באשדוד. באותה עת נכחו בבית העסק גם ינאי, אחיו של הנתבע 1, אשתו עמית ואביו של הנתבע 1 ציון שהינו אחי התובעת. בשלב מסוים קראה עמית לתובעת והזמינה אותה לראות איך סודר בית העסק מבפנים. עמית הזמינה את התובעת לעלות לגלריה באמצעות המעלון. התובעת ציינה, כי לא היתה דרך אחרת לעלות לגלריה. קודם שהתובעת עלתה עם המעלון לגלריה, העלתה עמית באמצעות המעלון שני אורחים נוספים, את עליזה, גיסתה של התובעת ואת רום בנה של התובעת, שהועלו לגלריה בשלום (עמ' 21 ש' 8-9 לפרו' חקירתה של התובעת). לאחריהם עלתה כאמור התובעת. התובעת נכנסה למעלון ועמית לחצה על הכפתור שמעלה את המעלון לגלריה. כשהגיע המעלון אל הגלריה קרס המעלון אל רצפת בית העסק כשהתובעת בתוכו (סעיף 5 לתצהיר התובעת, ת/1).

17. מקריסת המעלון נפגעה לא רק התובעת אלא גם עמית, גיסתו של הנתבע 1, כאשר עמית סיפרה לחוקר ששמעה את הכבל נקרע (חקירת עמית במשטרה עמ' 7 לראיות התובעת מול שורה 5). כך גם שוטר שהגיע למקום התאונה רשם בדו"ח הפעולה (נספחים 1 ו- 2 לתצהיר התובעת), כי המקרה מוגדר כ"קריסת מעלית", האירוע נמסר לשוטר בשעה 23:00. מדו"ח הפעולה עולה, כי השוטר תחקר את אחי הנתבע 1, ינאי אסייג, וזה אמר לו כי "אשתו ודודתו היו במקום. דודתו זהבה קיסוס רצתה לראות את הגלריה, עלתה למעלית שירות ואשתו עמית אסייג, העלתה אותה על ידי השלט ולפתע המעלית קרסה, הכבל נקרע". עוד הוסיף השוטר, כי: "הבטתי בקרס של המעלית והכבל קרוע".

ינאי אסייג גם מסר בהודעתו למשטרה, כי: "ברגע שהמעלית הגיעה לקראת הסוף הכבל נקרע והמעלית קרסה למטה... " (מוצג 3 לתצהיר התובעת).

המסקנה הלכאורית העולה מן האמור לעיל הינה, כי כבל המעלון נקרע וזו הסיבה לצניחת המעלון, אל רצפת הקומה הראשונה אלא שאין כל הוכחה פיסית בדמות הכבל עצמו לקריעה שכזו והיכן הוא נקרע? האם נקרע ממש או שמא נשמט מחיבורו בין אם מהוו עליו היה תלוי המעלון ובין מהכננת עצמה?

מעבר לכך, הטענה לקריעת הכבל עלתה לראשונה במהלך שמיעת הראיות ונטען לגביה להרחבת חזית, לפיכך החלטתי כי לא אתיר הרחבת חזית לעניין זה (ר' עמ' 124 לפרוטוקול מ- 19.2.2015 מול 4-5).

כהערת אגב אציין, כי מפקחי אגף הפיקוח על העבודה הורו כזכור על הוצאתו של המעלון משימוש באופן מיידי (מוצג 13 ובו אף צוין, כי הוחלט שלא לערוך דו"ח חקירה. הרכזת המחוזית סימה קלדרון מטעם משרד התעשייה המסחר והתעסוקה אגף הפיקוח על העבודה, ציינה כי התובעת אינה עובדת במקום אלא אורחת המקום). בסיכומו של יום לא הוגש דו"ח חקירה מטעם משרד התעשיה המסחר והתעסוקה לנסיבות האירוע ומכאן שחסרות ראיות פיסיות ממקור ראשון ואובייקטיבי למה שקרה בפועל.

מה אם כן גרם למעלון לצנוח אל הקרקע? נדמה כי התשובה לכך הינה כשל בחיבור המעלון לכננת שהביא לצניחתו. כשל זה יכול להיגרם ממספר גורמים ובהם: כשל בכננת עצמה, כשל בחיבור של הכננת למעלון, כשל במעלון עצמו וכשל בחיבור שבין המעלון לוו הכבל, כל זאת מבלי להתייחס כאמור לקריעת הכבל עצמו. בהעדר כל אפשרות לבחון את הכננת עצמה, שלא הגיעה לידי איש מהצדדים להליך, ולאחר שחקירה מסודרת ע"י משרד העבודה כאמור לא התבצעה, אין למעשה כל אפשרות לדעת בבירור מה הביא לצניחת המעלון כשהתובעת כאמור בתוכו. במצב דברים זה, נגרם לתובעת נזק ראייתי באשר אינה יכולה להוכיח מיהו המזיק/המזיקים האמיתיים בהעדר המעלון והכננת. מכאן שיש להעביר הנטל אל אותם נתבעים שהסבו לתובעת בפועל את הנזק הראייתי להוכיח שלא התרשלו כלפיה כפי שיובהר להלן בנסיבות הנתבע 1 אלא שזה כאמור מודה בחבותו כלפי התובעת אם כי טוען לחבות מופחתת.

חבות הנתבעים

חבות הנתבע 1

18. לטענת התובעת, הנתבע 1 כמחזיק המקרקעין, הפר חובותיו כלפיה כמבקרת במקרקעין, עת אפשר לה לעלות במעלון לא בטיחותי מבלי שהתריע קודם לכן מהשימוש בו, לא ציין הן על המעלון והן בבית העסק אזהרות הנוגעות לשימוש במעלון ומשנקרע כבל, המעלון נפל והתובעת נפגעה, הוא חב כלפיה בגין נזקיה.

19. הנתבע 1 כאמור לעיל, הכיר בחבות מופחתת כלפי התובעת. מכל מקום, הנתבע 1 הפנה אצבע, כמו גם הודעת צד ג', לנתבע 3 כמי שמכר לו את בית העסק יחד עם המעלון ומבלי שהוא עצמו ביצע כל שינוי בו כאמור, וכן כלפי מי שנרכש ממנו המעלון והתקין אותו בבית העסק (הנתבעים 4, 5 ו- 7), כאשר לטעמו הינו מכוסה בפוליסת ביטוח מתאימה ע"י הנתבעת 2, וככל שיתברר כי קיימת חבות מצדו, היא זו שצריכה לשאת בה עפ"י הפוליסה.

דיון

20. משמודה הנתבע 1 בחובתו כלפי התובעת, די בכך כדי להכיר בחבותו. נושא חלוקת האחריות בין החבים כפי שייקבע יידון בהמשך. מעבר לנדרש וכהכנה לפרק חלוקת האחריות יצוין, כי חובתו של המחזיק במקרקעין כלפי מבקר בר רשות במקרקעיו ידועה זה מכבר. ביהמ"ש העליון בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113 (להלן: "פרשת ועקנין") מפי כב' השופט ברק (כתוארו אז) ציין ביחס לחובת הזהירות המושגית של בעל מקרקעין, כי:

"הבעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים לטובת מבקרים במקרקעין. אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין, בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו. הבעלות במקרקעין יוצרת לעתים אפשרות למנוע סיכונים, גם לאחר שהשליטה נסתיימה. מכאן הצידוק בהטלת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין בעלים לבין מבקר במקרקעין. עם זאת, האחריות בגין נזק ספציפי תיקבע, אך ורק לאחר שתוכר ותופר חובת זהירות קונקרטית. אכן, בעלים, שלא יצר סיכון ושאין בכוחו למנעו, אינו נושא באחריות בגין אותו סיכון, שכן לא הופרה חובת זהירות קונקרטית".

וביחס לחובת הזהירות המושגית של המחזיק במקרקעין, כי:

"שליטה ופיקוח אלה מבססים קיומה של חובת זהירות מושגית".

מעבר לחובת הזהירות המושגית, יש לבחון האם במקרה הקונקרטי חב הנתבע 1 לתובעת חובת זהירות קונקרטית, כאשר זו הוגדרה על ידי כב' השופט ברק בפרשת ועקנין כך:

"חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו".

21. אין חולק, כי הנתבע 1 הינו המחזיק במקרקעין. מכאן, שהוא חב חובת זהירות מושגית כלפי התובעת. אלא שלא רק חובת זהירות מושגית הוא חב כי אם גם חובת זהירות קונקרטית, עת הינו מאפשר לתובעת למעשה לעלות במעלון. טענת ההגנה של הנתבע 1 ולפיה לא היה מודע לכך שאין אפשרות להעלות בני אדם במעלון וכי הנתבע 3 לא אמר לו על כך דבר ואף העלה אותו ואת אחיו לגלריה באמצעות המעלון במהלך המו"מ לרכישת העסק, אינה יכולה לפטור אותו מעצם חובת הזהירות הקונקרטית כלפי המבקשים לעלות באותו מעלון. אין צורך לציין, כי קודם שעלתה התובעת במעלון, עלו בה שניים, כאשר הנתבע 1 מודע היטב לכך שאין אפשרות להעלות בו אלא יותר מנוסע אחד כפי טענתו, ומכאן שלא שת ליבו לתוצאות העלולות לנבוע מקריסת המעלון. מעבר לכך, עסקינן במעלון פרוביזורי, שנועד למעשה להעלאת סחורה, אלא שעשו בו שימוש בני אדם, וסביר בעיני שכל אדם סביר במקומו של הנתבע 1 היה חרד לאפשרות פגיעה בעולה באותו מעלון. מכאן לטעמי, לא יכול להיות חולק כי לנתבע 1 גם חובת זהירות קונקרטית כלפי המבקרים במקרקעין בהם הינו מחזיק שעשו שימוש במעלון.

22. שאלה נפרדת הינה, האם הפר הנתבע 1 את חובתו לתובעת בהתאפשר העלתה באמצעות המעלון לקומת הגלריה. בנסיבות אין עסקינן במעלית המיועדת לשימוש בני אדם.

פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן: "הפקודה") קובעת בסעיף ההגדרות מהי מעלית כדלקמן:

"'מעלית' – מיתקן המשמש לתנועת בני אדם או טובין בין רבדים קבועים, אשר לו תא או דוכן הנע במסלול מאונך או כמעט מאונך ותנועתו מוגבלת על ידי מכוון;"

בסימן ה' פרק ב' לגבי מעליות המיועדות להעלאת נוסעים כך (ההדגשות שלי א.ב.):

"62. כל שער כאמור בסעיף 61 יצוייד בהתקנים משולבים יעילים או בהתקנים יעילים אחרים, כדי להבטיח שהשער לא יוכל להיפתח אלא בשעה שהתא הוא ברובד ואי אפשר יהיה להניע אותו מהרובד אלא אם ייסגר השער.

...

65. על מעלית המשמשת לנשיאת בני אדם, בין יחד עם טובין ובין בלעדיהם, יחולו דרישות נוספות אלה:

(1) התקנים אוטומטיים יעילים יותקנו ויקויימו כדי למנוע שהתא יעבור את היעד;

(2) כל תא יצוייד בשער בכל צד שממנו יש גישה לרובד, ולכל שער כאמור יותקנו התקנים יעילים כדי להבטיח שבשעה שאנשים או טובין נמצאים בתא אי אפשר יהיה להעלות או להוריד את התא אלא אם השער סגור, ושהתא יחנה בעת שייפתח השער;

(3) אם התא תלוי בכבל, יהיו לפחות שני כבלים מחוברים בנפרד לתא באופן שכל כבל ואבזריו יהיה בכוחם לשאת את כל משקל התא יחד עם עומס העבודה המקסימלי של המעלית, והתקנים יעילים יותקנו ויקויימו להחזיק את התא יחד עם עומס העבודה המקסימלי האמור למקרה שינותקו הכבלים או אבזריהם; בפסקה זו, "כבלים" – לרבות שרשרות.

במילים אחרות, מעבר לעובדה לפיה כבר על פניו אין מדובר במעלית, וכך גם אין בה את הנדרש בפקודה היינו שער הנסגר וכן כבלי ביטחון נוספים שאינם בנסיבות ורק לאחר מיכן ניתן לעשות בה שימוש. מכאן, שהמעלון לא הותקן לשימוש בני אדם. ככל שכך נעשה כי אז הינו לקוי מיסודו. עסקינן אם כן במתקן הרמה בלבד.

פרק ב' לפקודה מתייחס בסימן ז' למכונות הרמה וקובע כך (ההדגשות שלי – א.ב.):

"79. בסימן זה –

'מכונת הרמה' – התקן הרמה, לרבות עגורן, קילון, תלת-רגל, התקן משיכה, מחפר עגורן, מחדיר כלונסאות, כננת, מלגזה, גלגלת, גלגלת שרשרת, גלגלת כבלים, גלגילון, מסוע עילי, מסילת כבל, חבל עילי וכל מכונה אחרת היכולה באמצעות אבזר הרמה להרים עומס, להורידו או להחזיקו תלוי;

"חלקים", במכונת הרמה – לרבות מנגנון הפעלתה ואבזריה, בין קבועים ובין נעים, והתקני עיגון וקביעה.

80. מכונת הרמה על כל חלקיה תהיה ממבנה טוב, מחומר בריא, מחוזק מספיק וללא פגם גלוי, ותקויים כראוי.

81. מכונת הרמה על כל חלקיה תיבדק ביסודיות, לפחות אחת לארבעה עשר חדשים, על ידי בודק מוסמך.

82. (בוטל).

83. פסים שעליהם נוסע עגורן נע, ומסילה שעליה נע מרכב האונקל של גשר הרמה לטעינה והובלה או של מסוע עילי, יהיו בעלי מידה מתאימה, חוזק מספיק ומשטח נסיעה חלק, ויהיו מונחים כראוי, נתמכים או נאחזים במידה מספקת ומקויימים כראוי.

84. על מכונת הרמה יסומנו ברורות עומסי העבודה הבטוחים שלה, אולם עגורן זרוע הבנוי באופן שעומס העבודה הבטוח יכול להשתנות על ידי הגבהת הזרוע או הנמכתה, יחובר אליו מחון אוטומטי של עומסי עבודה בטוחים או לוח בו רשומים עומסי העבודה הבטוחים לכל הטיה של הזרוע או לכל רדיוס של המטען.

85. לא תוטען מכונת הרמה במטען שמשקלו עולה על עומס העבודה הבטוח כפי שסומן או נרשם בהתאם לסעיף 84, אלא לצורך ניסוי.

86. מכונת הרמה לא תוכנס לשימוש במפעל אלא אם נוסתה וכל חלקיה נבדקו ביסודיות על ידי בודק מוסמך, ונתקבל התסקיר, המפרש את עומסי העבודה הבטוחים של מכונת ההרמה והחתום על ידי הבודק המוסמך שעשה את הניסוי והבדיקה, והוא נתון לעיון.

87. היה אדם עובד או עסוק במסילה של עגורן עילי נע, או בסמוך למסילה כאמור, במקום שבו הוא עלול להיפגע על ידי העגורן, יינקטו אמצעים יעילים כדי להבטיח שהעגורן לא ייכנס לתחום של ששה מטרים מאותו מקום".

במילים אחרות, הכננת שהורכבה בבית העסק הינה מכונת הרמה כאמור בפקודה, אין כל אפשרות להפעילה מבלי שנבדקה תחילה ע"י בודק מוסמך ונתקבל תסקיר המפרש את עומסי העבודה הבטוחים של מכונת ההרמה החתום ע"י בודק מוסמך לאחר שעשה ניסוי ובדיקה והוא נתון לעיון. אין חולק, כי הנתבע 3 לא עשה כן ואילו הנתבע 1 שאמור היה לראות את תוצאות הבדיקה לא עשה לשם כך דבר, היינו סמך ידו על הנתבע 3 בדבר אפשרויות השימוש במעלון. אפילו אקבל את טענת הנתבע 1 ולפיה הנתבע 3 ציין באזניו אפשרות העלאת נוסעים במעלון, לא שלל זאת על פניו ואף ציין, כי הדבר אפשרי (ר' למשל הודעתה של עמית במשטרת ישראל (נספח 7 לתצהיר התובעת) ובו הינה מציינת ביחס לנתבע 3 "הוא אמר, שאפשר להעלות אדם אחד")), עדיין אין בכך כדי למנוע או להסיר את חובתו של המחזיק במקרקעין מלבדוק האם שימוש באותם מכשירים עלול להסב נזק, הן לו, הן לעובדיו והן לבאי המקום.

מעבר לכך, היות הנתבע 1 הינו אדם צעיר שלא מודע לצורכי בטיחות אלה אינה מורידה מחבותו. על הנתבע 1 כבעל עסק סביר לצפות בפועל אפשרות כי אדם העולה במעלון עלול ליפול ממנו ואף מעבר לכך כעניין של מדיניות משפטית הינו צריך לצפות אפשרות שכזו. אין לשכוח כי אפשרות העלייה במעלון הינה באמצעות הפעלת לחצן חיצוני המצוי בידי מפעיל המעלון שנמצא מחוצה לו ובלחיצת כפתור מעלה את המטען/האדם המצוי במעלון אל קומת הגלריה ומורידו ממנה.

מעלון פתוח, המופעל באמצעות לחצן חיצוני, המחובר לכננת כאשר הכבל מחובר למתקן הרמה המצוי בין מסילות, שכפי שהסתבר בסיכומו של יום מקשה על הרמת המעלון, בוודאי צריך לשמש נורת אזהרה גדולה ובוהקת למחזיק במקרקעין, כי המתקן אינו מאפשר העלאת בני אדם, והוא לא יישמע כי שמע אחרת מפיו של המחזיק הקודם, וכי ישנו היתר להעלאת בני אדם באותו מתקן באמצעות בעל מקצוע המיועד לכך. מעבר לכך, לא מצאתי, כי הודבקו אזהרות כלשהן בדבר אופן השימוש המותר והאסור במעלון שהונחו לנגד עיני המשתמשים וחמור מכך, למדתי כי נעשה שימוש במעלון להעלאת אנשים חדשות לבקרים, ללא כל פיקוח וביקורת מצדו של הנתבע 1. לפיכך, מעבר להודאת הנתבע 1 בחבותו כלפי התובעת, אין מנוס מן המסקנה ולפיה גם מחומר הראיות עולה שהנתבע 1 הפר את חובת זהירותו כלפי התובעת, עת אפשר לה לעלות במעלון שעל פניו הינו נעדר כל סממן המאפשר העלאה בטוחה של בני אדם בתוכו ובמיוחד כך, בהעדר אישורים מתאימים לבחינת המתקן ככשיר להעלות בני אדם על ידי בודק מוסמך, והנתבע 1 אינו יכול לחסות במצגים שניתנו לה ע"י הנתבע 3, שכן אחריותו כבעל מקרקעין מחייבת אותו לנהוג ביתר אחריות.

מעבר להפרת חובת הזהירות כלפי התובעת, קיים בנסיבות קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הפרת החובה לנזקי התובעת כאשר לולא אפשר הנתבע 1 לתובעת לעשות שימוש במעלון היא לא היתה נופלת ולכך מצטרף הקשר הסיבתי המשפטי היינו, כי הנתבע 1 יכול היה וצריך היה לצפות כבעל עסק זהיר וסביר שהעלאת בני אדם במעלון ללא קבלת אישור מתאים ומבלי שיהיו לו כל ההתקנים הטכניים הנדרשים מסוכנת ויכולה לגרום לעולים במעלית נזק. מכאן חבותו של הנתבע 1 לנזקי התובעת.

חבות הנתבע 3

23. לטענת התובעת, גם הנתבע 3 חב כלפיה בהיותו מי שהזמין והתקין את המעלון בבית העסק. הנתבע 3 שולל מכל וכל כזכור את חבותו ומפנה את נושא החבות לפתחם של הנתבע 1 כמחזיק הנכס בזמן התאונה ולמתקינים שהתקינו את המעלון, כמו גם סבור כי ככל שתקום חבות מצדו יהא על הנתבעת 2, לשאת בנזקי התובעת.

דיון

24. מהי חובתו של בעל עסק המוכר את עסקו לצד שלישי, כאשר מותקן באותו בית עסק מתקן העלול להוות סכנה למשתמשים בו? האם על בעל עסק כזה מוטלת חובת זהירות כלפי המשתמשים העתידיים בבית העסק ובמתקניו? חובת זהירות הינה כידוע פונקציה של ציפייה, ככזו, היא מטילה אחריות על מי שיכול וצריך לצפות קרות נזק עתידי ממתקן בבעלותו המועבר לשימושו של אחר. בעיני, מקום בו אדם מוכר עסק לחברו ובו מתקן מסוכן, מוטלת עליו החובה לוודא כי רוכש בית העסק והמתקן מודע לקשיים אפשריים ובלתי סבירים הנובעים משימוש במתקני בית העסק כמו גם לאפשרות אחזקתם השוטפת. זוהי חובה אלמנטרית המוטלת על כל אדם המודע לכך כי אחר עומד לעשות שימוש במתקן העלול להוות סכנה עבורו או עבור אחרים ולכן יש להעבירו יחד עם מלוא הוראות ההפעלה וההתראות הנדרשות לשם הפעלה ראויה של אותו מתקן וכן הוראות שמירה על תקינותו של אותו מתקן לאורך זמן. בין היתר הייתי מצפה למצוא בין אותם מסמכים את הוראות ההפעלה והוראות הטיפול שניתנו ע"י יצרן/משווק הכננת (הנתבעים 4 ו- 5) או יצרן המעלון עצמו-מסגריית העוגן (הנתבעים 4, 5 ו- 7), אלא שאלה לא נמסרו לנתבע 1.

25. בנסיבות, הנתבע 3 הינו כאמור מי שהזמין את מתקן ההרמה ודאג להתקנתו בבית העסק. הוא היה זה שמכר את העסק כולו לנתבע 1. כעולה מתצהירו. הרכבת המעלון נעשתה ע"י "מסגריית העוגן" ואלה מסרו כי עליה במעלית מוגבלת לאדם אחד בלבד, אלא שהנתבע 3 החליט כי המעלון ישמש אך ורק להעלאת סחורה (סעיף 15 לתצהירו נ/8). הנתבע 3 מציין בתצהירו בנוסף, כי עת מכר את העסק לנתבע 1, הוא ציין בפניו כפי שציין באוזניו הוא המתקין של מסגריית העוגן, כי "אסור להעלות על המעלית יותר מאדם אחד" אלא שהוא עצמו, הנתבע 3, מעולם לא ניסה לעלות באמצעותה אלא סחורה בלבד, וכך גם המליץ לטענתו לנתבע 1.

התקנת המעלון אינה התקנת מעלית. מעלית היתה מותקנת באמצעות מי שמתמחה בכך והיתה נחזית כמעלית בה מותר להעלות בני אדם ולא ככלוב כפי שנראה המעלון בנסיבות. את התקנת המעלון מבצע בעל מקצוע שהינו מסגר ולא הוכח כי הינו מתקין מעליות. לכן, גם הנתבע 3 בעצמו היה צריך להיות ער לעובדה ולפיה זו אינה יכולה לשמש להעלאת בני אדם. לא פלא שהוא עצמו, כפי טענתו, לא עשה בה שימוש לשם עלייה לגלריה, שכן היה ער לכאורה לקשיים הנובעים מאפשרות שכזו, אך הוא כן טרח לציין שאפשרות כזו קיימת עפ"י הוראות ההפעלה שקיבל מהמסגר. ניסיון להטיל אחריות על המסגר מבלי שהוא עצמו ביצע כל מהלך לבחינת אפשרות העלאת בני אדם במעלון, הינה בעיני סוג של עצימת עיניים. בעצם העברת העסק לנתבע 1 וציון האפשרות ולפיה המעלון ראוי להעלאת אדם בודד, יש בה כדי לראות בנתבע 3 כמי שהציג מצג מטעה ובכך כדי ליצור חבות בכל הקשור עם מכירת מוצר שלא נבדק כראוי ככזה הראוי לשימוש בני אדם. בכך, "מחטיא" הנתבע 3 (מלשון "חטא") את הנתבע 1.

מעבר לכך, הנתבע 3 עצמו סומך ידו על המסגריה המתקינה. לא יכול להיות חולק בעיני, כי אדם המקבל לידיו מעלון המיועד להעלאת בני אדם כטענת אותה מסגריה, מחויב לבחון בשבע עיניים כי המעלון אמנם מיועד לכך. גם היבואן וגם מוכר הכננת ציינו ברחל בתך הקטנה כי הכננת אינה מיועדת להרמת בני אדם. מכאן, שכאשר אדם רוכש מכשיר לשימוש בבית עסקו, הוא גם מחויב לדעת היטב מהן מגבלותיו שמא יימצא פוגע באחר באפשרו לו לעשות שימוש באותו מתקן שלא עפ"י ייעודו והנתבע 3 כאמור מאפשר לנתבע 1 לעשות שימוש באותו מתקן, עת הינו מציין באוזניו שניתן להרים בו אדם אחד עפ"י המלצת המסגרייה.

המסקנה המתבקשת הינה, כי בעת מכירת בית העסק לנתבע 1, מפר הנתבע 3 את החובות המוטלות עליו לציין בפני הנתבע 1 כי השימוש במעלון אפשרי במגבלות החוק והיצרן ובמגבלות מתקין המעלון, כאשר מגבלות אלה מן הראוי היה שייבחנו לגופן במעלון עצמו ע"י בודק מוסמך כפי דרישות הפקודה, אלא שהנתבע 3 קיבל את הדברים כמות שהם מהמנוח שבנה את המעלון ולא עשה מעבר לכך כל דבר נוסף הנדרש בחוק. בכך הוא חדל כלפי הנתבע 1 והמשתמשים העתידיים באותו מעלון. למען הסר ספק, מסקנה זו מתבקשת גם לנוכח פרק הזמן הקצר מאד (3 שבועות) שחלף ממועד רכישת בית העסק ע"י הנתבע 1 ועד לתאונה כאשר במועד זה לא בוצע כל שינוי במתקן ההרמה ע"י הנתבע 1. מכאן שניתן לראות המשכיות מבלי שנכנס כל גורם זר מתערב הפוגם בקשר הסיבתי שבין השימוש שעשה הנתבע 1 לשימוש שעשה הנתבע 3 במעלון.

אחריות המנוח

26. המנוח הינו מי שהתקין כאמור את המעלון. מעצם ההתקנה ניתן ללמוד כי היה למנוח גם ידע בהתקנה של מתקני הרמה, אך בוודאי שלא כאלה המיועדים לשימוש ע"י בני אדם (ר' סעיף 4 לתצהירו של מר חסון, נ/11, שם הינו מציין: "במסגרת היכרותי עם הנתבע ביצע המנוח עבודות מסגרות שונות עבור חברת קדם כימיקלים ובניהן מספר רמפות ומספר מתקני הרמה. יצוין כי כל העבודות אותן ביצע הנתבע נועדו לצרכים מסחריים בלבד ולצרכי העברת ציוד ומשאות". ובסעיף 5: "עלי לציין כי הנתבע מעולם לא הציג עצמו כמומחה למעליות ומעולם לא קיבלתי רושם כזה ממנו, בצורה ישירה או עקיפה. לכל אורך התקשרותי עם הנתבע לא היה כל ספק כי הנתבע הינו מסגר וכי העבודות אותן הוא מבצע הינן עבודות מסגרות בלבד". עד זה אף מפנה לכך שהמנוח הקים מתקן הרמה במפעל בו עבד, זה יועד להרמת משאות בלבד ולא אנשים באופן מובהק, כאשר לאותו מפעל היה ברור כי יש לבצע למתקן בדיקת תקינות בהתאם לדרישות החוק, לאחר שהותקן, באמצעות בודק מוסמך (סע' 6-8 ל- נ/11)).

לטענת התובעת, המנוח כשל בכך שהיה עליו לוודא באופן אקטיבי שהכננת שהתחברה למעלון התאימה לייעודה, היינו העלאת בני אדם לגלריה, מה גם שלא היה מקום בעיגון הכננת אל הקיר באמצעות המסילות שניבנו ששימשו את המתקן ההרמה ואף לא יידע את הנתבע 3 בדבר הצורך בבדיקת המתקן ע"י מהנדס מוסמך לאחר התקנתו.

27. יורשת המנוח טענה, כי לטענותיה אלה של התובעת אין כל ביסוס שכן המנוח לא היה זה שרכש את הכננת ששימשה את מתקן ההרמה אלא הנתבע 3, מה גם שהאחריות לביצוע בדיקת תקינות ראשונית של מתקן ההרמה חלה על נתבע 3 כתופס הנכס ולאחר מכן על הנתבע 1 שרכש ממנו את בית העסק ובשום צורה ואופן לא על המנוח, אפילו המנוח התקין את המעלון. בנוסף, הוראות הבטיחות להפעלת הכננת לא ציינו או התריעו בדבר הצורך לחבר את הכננת לקיר רק באמצעות מתקן ייעודי- (אותו דגל, כפי שנטען ע"י מנהל הנתבעת 4 בחקירתו בבית המשפט), כאשר מעבר לכל אלה המנוח הלך לבית עולמו מבלי שמסר גרסה.

דיון

28. אין חולק, כי המנוח היה זה שבמסגרת עבודתו כמסגר התקין את המעלון, חיבר אותו לשתי מסילות לאורך הקיר העולה לגלריה על מנת שיעלה וירד בין אותן מסילות ומבלי שינוע לצדדים. כמו כן התקין המנוח את הכננת בתקרה ואת כבל הכננת חיבר למעלון. הכננת לא חוברה ל"דגל". במצב דברים זה, וכמי שהתקין את המערכת כולה למעשה, כי אז בחינת כשלים במערכת זו מן הראוי שתיבחן תחילה כלפיו. בנסיבות המקרה הובהר, כי חיבור שבין המעלון לכננת כשל. מכאן, שקיימת סבירות להנחה שהכשל שגרם לנפילת המעלון היה דווקא בכננת או בחיבור של כבל הכננת עם המעלון. את הכננת רכש אמנם הנתבע 3 (ר' סעיפים 10-12 לתצהיר הנתבע 3 לפיו נרכשה כננת ראשונה בה המנוע כשל ולאחריה נרכשה כננת שניה על ידי הנתבע 3). אין לי ספק, כי כמי שהתקין את הכננת למקומה, למנוח גם היה ידע באשר לשימושים שנעשים בכננת זו וגם לאפשרות חיבורה לאותו מעלון (הזמנת עבודה להתקנת הכננת צורפה כנספחים נ/1 ו-נ/2 לתצהיר הנתבע 3 נ/8 וכן ר' גם תצהירו של מר רמי חסון נ/11) מכאן, שמיד לאחר התקנת המעלון וחיבורו לכננת מוטלת על המנוח החובה לפרט בפני המחזיק מהן אפשרויות ההפעלה של המעלון, היינו האם ניתן לעשות בו שימוש להעלאת משאות בלבד ולא בני אדם, מהו המשקל המירבי המותר בשימוש, כי קיימת חובה לבצע בדיקת למעלון ע"י בעל מקצוע-מהנדס קודם להפעלתו וכי קיים צורך בביצוע בדיקות שגרתיות למעלון זה ע"י אותו גורם מוסמך. כמו כן היה עליו לתת הוראות תחזוקה למעלון ולכננת עפ"י מיטב ידיעותיו והבנותיו וכן עפ"י הנחיות יצרן הכננת שהיו בכננת עת נרכשה. לכל אלה לא ראיתי תימוכין בכתב. במיוחד לא ראיתי הוראות הפעלה למעלון המוטבעות באופן ברור לנגד עיני כל מי שמבקש לעשות בו שימוש. מיותר לציין, כי טענת הנתבע 3 (סעיף 7ב' לכתב הגנתו) לפיה היתה אזהרה למשתמשים במעלון שנועד לשימוש בני אדם בלבד וככל הנראה הוסרה ע"י הנתבע 1 או מי מטעמו, לא הוכחה בתצהירו של הנתבע 1. במיוחד חמור הדבר כאשר אפילו אניח שהמנוח היה ער לכך שלא ניתן לעשות שימוש במעלון להעלאת בני אדם, הוא היה מחויב לציין זאת באוזני הנתבע 3 על הקשיים הקיימים בשטח בעליה לקומת הגלריה ללא השימוש במעלון.

כאן המקום לציין, כי לטענת הנתבע 3 הוא עצמו עלה לקומת הגלריה באמצעות סולם ולא באמצעות המעלון, עובדה שנראית בעיני מוקשית לאחר שהתבוננתי בתמונות המקום (נ/5), והבחנתי כי הפתח לעליית המעלון ולכניסה לגלריה הינו צר ולמעשה נסגר אם המעלון נמצא בקומת הגלריה. כך גם היה קושי בהעמדת סולם אם המעלון היה בקומת הקרקע ומכאן שלא סברתי כי הנתבע 3 עצמו לא עשה שימוש במעלון על מנת לעלות לקומת הגלריה.

אפילו אניח כי עבודת המסגרות שביצע המנוח היתה תקינה, עדיין המנוח אחראי לחיבור המעלון לכננת ולא ברור האם המעלון נקרע בשל חיבור לקוי לכננת או בשל פגם בכננת, כמו גם צריך להיות ברור למנוח מהו המשקל המותר בהרמה והאם משקל זה הינו זה המוטבע על הכננת, או שמא רק מחציתו כטענת נציג הנתבע 4, המחייב התקנת גלגלת נוספת על מנת לעמוד על מלוא אפשרות העמסת המשקל בכננת זו (ר' איור מס' 2 להוראות ההפעלה נספח א' לתצהירו של ינון שרז נ/9 ). מכאן, שבידי המנוח המידע אודות המשקל שהכננת יכולה לשאת, מידע אודות חיבור נכון של הכננת לתקרת המבנה וכן מידע אודות המעלון ואופן השימוש המותר באותו מעלון שכן זה הורכב על ידו בהיותו כאמור מסגר. משהמנוח מציין בפני הנתבע 3 כי ניתן להעלות אדם אחד במעלון, בניגוד להנחיות היצרן, וכאשר הן הנתבע 3 והן הנתבע 1 יודעים כי מותר להם להעלות אדם אחד במעלון, כי אז גם המנוח חדל כלפי הנתבע 3 ולמעשה כלפי כל המשתמשים העתידיים באפשרו העלאת בני אדם במעלון.

המנוח, התקין הן את הכננת והן את המעלון אך חדל באופן התקנה לקוי של אלה. כפי שמסר מר ינון שרז בעדותו, חוט הכננת אינו יכול להיות מחובר למתקן מעלון מקובע לקיר שכן עלול להיווצר מתח רב מאוד על כבל הכננת באופן האסור לביצוע ושימוש בכננת וכלשונו (עמ' 130 מול 12-21):

"ת. ...הכננת מיועדת לעבוד באופן חופשי, אפשר להרים מלט 400 ק"ג. אדם במשקל 300 ק"ג לא. כי הכננת מיועדת לעבוד באופן חופשי, לא בתוך מסגרת ברזל שתקועה בקיר ויש לה עוד 4 גלגלים שיוצרים חיכוך והתנגדות.

ש. כלומר, גם 400 ק"ג במסגרת הזו שנבנתה כאן, זה היה עלול לקרוס באותה מידה, גם עם משא.

ת. נכון. יכול להיות שגם 50 ק"ג היה קורס.

ש. את העובדה הזו איך לחבר, איך אמורים בלי המסילה לחבר בבית?

ת. יש לה דגם שמתחבר אליה, כמו דגל מברזל זה בסיס הכננת.

ש. לא ראינו.

ת. לא עשו בו שימוש כנראה."

מעבר לכך, גם עלול להיווצר קושי בגלגול הכבל על תוף הכננת מקום בו הכבל מחובר למתקן המקובע ונע על הקיר בעוד שהכבל צריך לנוע לרוחב התוף הלוך ושוב על מנת שלא יתלפף סביב עצמו מה שעלול ליצור מתח ואף להביא לקריעת כבל הכננת. הנתבעת 4 ציינה מפורשות, כי כאשר מחברים לכננת מתקן שמקובע לקיר, נמנעת אפשרות הגלגול החופשי של הכבל באופן שהכבל אינו מתלפף לרוחב התוף אלא נוצר גלגול של הכבל על גבי עצמו שלא באופן הנדרש, באופן שעלול להביא לשחיקת הכבל.

המסקנה המתבקשת הינה, כי המעלון נבנה ע"י המנוח וחובר לשתי מסילות שחוברו לקיר. הוא לא כלל אזהרה ולו אחת על כך שאין להעלות עם המעלון בני אדם. המעלון כשל ונפל לאחר שהורכב ע"י המנוח. בכך יש למנוח, כמתקין ומרכיב המעלון, חובת זהירות כלפי המשתמשים בו לרבות התובעת. בכך שהמנוח אפשר העלאת בני אדם במעלון ללא כל היתר לא מצד יצרן הכננת, לא מצד בודק מוסמך ולא מצד החוק שלא ראה במתקן ההרמה משום מעלית לשימוש בני אדם, הפר המנוח את חובת הזהירות המוטלת עליו. משהיה עליו לצפות כי שימוש להעלאת בני אדם במתקן ההרמה עלול להסב להם נזק, כי אז גם קם הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי לחובות המנוח לנזקי התובעת.

אחריות הנתבעת 4

29. הנתבעת 4 הינה יבואנית ומשווקת הכננת. לטענת התובעת, הינה בפועל גם יצרנית הכננת ואחריותה נובעת מכך שאינה עומדת בנטל המוטל עליה להוכיח שלא התרשלה מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין, כאשר הכשל בכננת הינו זה שגרם בסיכומו של יום לקריסת המעלון. לטענת התובעת, העובדה שהנתבעת 4 לא שלטה בבית העסק במועד התאונה, אינה גורעת ממעמדה כבעלת השליטה המלאה בכננת, ובכל מקרה היא זו שהחזיקה בכננת בעבר. כך גם התרשלה הנתבעת 4 ביידוע המשתמשים בה בהגבלת הייעוד והאיסור להשתמש בה לצורך העלאת בני אדם. לטענת התובעת, מאחר והכננת לא יועדה להרמת בני אדם, גם לא היה בה התקן למניעת נפילה (תשובה 8 לשאלון). כך גם על פני הכננת לא היה כל סימון המגביל את השימוש או אוסר העלאת בני אדם בה. התובעת בוודאי שלא הבחינה בסימון שכזה (סעיף 5 לתצהירה) וכך גם לא הנתבע 3 (עמ' 111 לפרו' ש' 18-19), ולמרות זאת האיסור על השימוש בכננת לצורך העלאת בני אדם מצוינת בהוראות הבטיחות (ר' נספח א' לתצהירו יינון שירז, נ/9, שכותרתו הוראות בטיחות ותחזוקה לכננת חשמלית ומציין "הכננת תוכננה להרמת חפצים וחומרים לעולם אל תשמש בכננת או בחלק שלה להרמת אנשים או מתקן כלשהו להרמת אנשים או בעלי חיים" ובהמשך: "על המשתמש לפעול לפי פקודת הבטיחות בעבודה, פרק ג', סימן ז', מכונות הרמה ובמיוחד סעיף 86, ובכל זאת ההוראה האוסרת שימוש בכל סוג של מכונות הרמה ללא בדיקה על ידי בודק מוסמך מטעם משרד העבודה לפני תחילת השימוש בהן בכל אתר ואתר כמשמעו בחוק"), אלא שלטענת התובעת הוראות אלה גם צריכות לבוא לידיעת משתמש הקצה. הכננת, מיובאת אמנם מסין אך נארזת מחדש בישראל ולאריזתה מוכנסות הוראות בטיחות, יתכן, כפי שמודה מר שירז, כי בשל תקלה הוראות הבטיחות לא הוכנסו לכננת או אף הוצאו ממנו ע"י המתקין (עמ' 128 לפרו' מול ש' 7-9). לפיכך, טענה התובעת, היה על הנתבעת 4 לסמן על הכננת עצמה את איסור העלאת בני אדם באמצעות הכננת, למרות טענתה שזה אינו נדרש ע"י מכון התקנים או משרד העבודה.

מכל מקום, הנתבעת 4 סיפקה את הכננת לנתבעת 5 באריזתה המקורית, וזו לא ראתה את הוראות הבטיחות, כאשר הנתבע 3 שנכח בבית העסק בעת התקנת הכננת אף הוא לא ראה אותן (עמ' 108 לפרו' מול ש' 22-23).

30. מעבר לכך טענה התובעת, כי הנתבעת 4 לא הוכיחה שהוראות הבטיחות אמנם נלוו לכננת שסופקה על ידה לנתבעת 5 ונמכרה למנוח ולנתבע 3. המדבקה שהותקנה על הכננת לא ציינה, כי ניתן להשתמש בכננת להעלאת בני אדם, מה גם שהמדבקה שכן הודבקה ומציינת "P-400" יכולה ללמד כי היא יכולה להעלות משקל גדול ואולי גם מספר בני אדם. מכאן שהיצרן חדל באי ציון הסכנה שבשימוש בכננת על מנת שהמשתמשים יוכלו להיות מודעים לסכנה זו ממש על הכננת עצמה שכן מסמכים טבעם להיעלם ולהישכח בעוד שמדבקה המודבקת על המוצר עדיפה כך שהמשתמש לא ישכח את הוראות הבטיחות. חובתו זו הינה כלפי כל מי שעשוי לעשות שימוש במוצר ולכן על האזהרה להיות ממוקמת במקום בולט לעין.

31. מעבר לכך טענה התובעת, כי הנתבעת 4 הטעתה הרוכש באשר לכושר העמסה של הכננת שכן עפ"י חשבונית הרכישה (ת/10) כושר העמסה הינו 200 ק"ג, בעוד שעפ"י הקבלה (נספח ח' לתצהיר התובעת) הנתבעת 5 מכרה לנתבע 3 כננת בעלת כושר הרמה של 500 ק"ג. לכך יש להוסיף את העובדה ולפיה לתצהירו של מר שרז מטעם הנתבעת 4 צורפה מדבקה המציינת דווקא P-250 (תצהירו של מר שרז נ/9 נספח ב'), היינו כננת שבאמצעות כבל בודד וללא כבל כפול וגלגלת נוספת כושר ההרמה אינו גבוה יותר כפי המצוין במדבקה אלא בעל יכולת הרמה של 125 ק"ג בלבד (עדות מר שרז בעמ' 124 לפרוטוקול שורה 26-27). לטענת התובעת לא הוכח כי היתה גלגלת נוספת וכבל נוסף להרמה במשקל כפול ולכן העובדה שצויין P-400 בכננת אינה מוסיפה דבר במיוחד למי שאינו בעל מקצוע והרי הכננת משווקת לכלל הציבור. מכאן שסביר להניח שהכננת יכולה היתה באמצעות כבל בודד להרים 125 או 200 ק"ג בלבד בעוד שהמנוח מתקין כננת המסוגלת לכאורה להרים משקל כפול כפי המצויין עליה בהעדר הנחיות להתקנתה באופן שיאפשר את אותו משקל כפול כאמור.

32. עוד טענה התובעת כנגד הנתבעת 4, כי חדלה בכך שלא הביאה לידיעת הרוכשים את הצורך להתקין את הכננת כך שתנוע באופן חופשי באמצעות מתקן חיבור מיוחד ("דגל" ר' עדות מר שרז עמ' 130 לפר' מול 19) ולא תחובר למתקן המקובע לקיר שיגרע מכושר העמסתה (אותה מסילה בה נע המעלון שבה יש למעלון עוד 4 גלגלים הנעים בתוך המסילה ויוצרים חיכוך והתנגדות (ר' עדות מר שרז עמ' 130 לפרוטוקול מול שורות 13-14)). אלא שהנתבעת 4 מכרה שתי כננות ורק "דגל" אחד ויכלה לדעת כי כננת אחת תהיה לא אותו דגל (ר' ת/10חשבונית הזמנת הכננת) ולכן הנתבעת 4, כך התובעת, כשלה בכך שלא מכרה את הכננת עם הדגל כמקשה אחת וכן לא דאגה לציין לרוכשים הפוטנציאליים כי אין לחבר הכננת בדרך אחרת.

33. לבסוף טענה התובעת, כי לא טרחה להדריך את משווקי תוצרתה בדבר אופן הפעלת הכננת ומגבלותיה כמו גם לא הפנתה להוראות הבטיחות. התובעת מסיקה מכל האמור, כי הנתבעת 4 לא עשתה כל מאמץ למנוע שימוש לא נכון במוצרים אותם היא מייבאת שנועדו להרים מאות ק"ג על הפוטנציאל הטמון בכך לפגיעה. כך גם הכננת אינה עוברת תהליך התאמה של מכון התקנים הישראלי. הנתבעת 4 אמנם טוענת כי המכירות הינן לחנויות מתמחות אך בפועל הכננת מגיעה גם לחנויות "עשה זאת בעצמך" (דוגמת הנתבעת 5), והיא אינה טורחת להסביר למשווקים את הסיכונים ומגבלות השימוש בכננת ומניחה ללא בסיס כי דברים אלה יימסרו ע"י החנויות המשווקות את המוצר (עמ'131 מול 21-22), כמו גם רישומים מטעים על הכננת והעדר רישומים נדרשים על הכננת בדבר בשימוש המותר בה.

34. נתבעת 4 מצידה טענה, כי הכננת אותה הינה משווקת מהווה מנוע אליו מחובר כבל ובסופו וו תליה ואין כל דמיון בינו לבין מעלית. הכננת נמכרת לחנויות מתמחות בציוד לבניה ומהן לכל המעוניין. אין כל צורך להיות בעל מקצוע על מנת להבין שאין לעשות שימוש בכננת לצורך הרמת בני אדם. מעבר לכך, לאריזת הכננת צורפו הוראות בטיחות ותחזוקה שנתנו הסברים חשובים וחיוניים וביניהם הוראות בדבר המשקל המרבי להעמסה על הכננת, הוראות לאופן בו הכבל אמור להיכרך בגלגלת באופן חופשי, הוראה מפורשת לפיה אין להעלות בכננת בני אדם והפניה להוראות החוק המחייבת בדיקת כננת טרם הפעלה ראשונה ע"י בודק מוסמך. בנסיבות, המנוח, שהינו איש מקצוע-מסגר, פנה לנתבעת 5, רכש ממנה הכננת ועשה עמה כל מה שאיש מקצוע סביר לא היה עושה, הוא שינה את ייעודה והפך אותה למעין מעלית מאולתרת, בנה מעין כלוב ללא קירות וקיבע אותו לקיר באופן שלא אפשר לכבל הכננת להתלפף באופן נכון על גבי גלגלת הכננת, העלה באמצעותה אנשים, הגם שהדבר אסור במפורש וכן הפר הוראות חוק בכך שלא הזמין בודק מוסמך לבדיקת הכננת טרם הפעלתה הראשונה ולא יידע את הנתבע 3 על הצורך בבדיקת בודק מוסמך כאמור. כל אחת מאלה, כך טענה, מנתק את הקשר הסיבתי לתוצאה האומללה שארעה לתובעת, הן ביחס להתנהלות מוכר הכננת והן ביחס למשווק הכננת.

הנתבעת 4 ציינה בנוסף, כי המנוח מעולם לא פגש נציג של הנתבעת 4, לא רכש את הכננת מהנתבעת 4, ולא הסביר לנתבעת 4 מהם צרכיו, כאשר הנתבעת 4 לא צריכה ולא יכולה לדעת על כוונותיו לעשות שימוש בכננת בניגוד למטרה לשמה יוצרה ובניגוד להוראות ההפעלה והחוק. לפיכך, כך הנתבעת 4, עסקינן ברשלנות הנתבעים 1, 3 ו- 7 כמו גם רשלנותה התורמת של התובעת, כאשר ברור, כי לולא היו קשיים בכיסוי הביטוחי לנתבעים אלה, לא היו מצורפות הנתבעות 4 ו- 5 שצורפו בשל היותן "כיסים עמוקים".

35. מעבר לאלה טענה, כי אין תשובה לשאלה מה גרם לקריסת המעלון ולפציעת התובעת. לא מוכחת קריעת כבל הכננת, מה גם שכפי האמור עוד לעיל, מדובר בשינוי ו/או הרחבת חזית שלא מצאה כל זכר בכתבי הטענות ובתצהירי הצדדים, כאשר התנגדות כללית לכך נמסרה כבר בתחילת ההוכחות, וכך אף הכריע ביהמ"ש באופן משורש, כי "למען הסר ספק, לא אתיר הרחבת חזית בכל הקשור לקריעת הכבל" (עמ' 124 לפרו' מ- 19.2.15 מול ש' 4). כך גם אין מקום להעביר נטל הראיה לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין לנתבעת 4, באשר לא היתה לה יכולת לדעת מהן הנסיבות שגרמו למקרה, כך גם לא היתה לה שליטה על הכננת ולאחר שזו יצאה מידיה היא עברה ארבע ידיים שונות ובפועל לא היתה לה שליטה בזמן התאונה ולבסוף אירוע המקרה לא מתיישב עם אי נקיטת זהירות סבירה מצד הנתבעת 4, ולכן שלושת התנאים בסעיף 41 לפקודת הנזיקין אינם מתקיימים.

36. הנתבעת 4 דנה באפשרות קיומו של כשל בכננת בכפוף להתנגדותה להרחבת חזית וציינה, כי לא הוגשה כל ראיה המצביעה על כשל בכננת והתמוטטות מתקן ההרמה אינו מעיד בהכרח על כשל בכננת ויכול לנבוע מהתקנה לא נכונה של הכננת, שימוש לא מתאים בה, שימוש בחומרים לא נכונים בבניית המעלון וכן שימוש לא תקין בו ועוד. כך גם אף גורם משטרתי לא פנה לנתבעת 4 להבהרה כלשהי בעניין הכננת, וכך גם שללה עדויות של אחרים שהתייחסו לקריעת הכבל, לא זו של הנתבע 1 שלא טרח לציין זאת במסגרת כתבי טענותיו ותצהירו, הגב' עמית יחזקאל שבשיחה עם חוקר בו טענה כי הכבל נקרע, לא הובאה לעדות, ולכן יש לדחות טענה זו, מה גם שהטענה לפיה הכבל נקרע אינה מתיישבת עם עדותה במשטרה בה אינה מזכירה קריעת הכבל, מה גם שלפי התובעת עמית היתה מחוץ למתקן ההרמה, בעוד שלחוקר ציינה, כי היתה בתוך המתקן. מעבר לכך, העיד מנהל הנתבעת 4, כי מעבר למקרה דנא לא הוגשה כנגדה כל תביעה בנושא כננות. גם ביחס לחוו"ד ד"ר ביקלס, זו תיאורטית ואף בחקירתו ציין כי אינו יודע דבר באשר הכננת לא היתה תחת ידיו, מה גם שטענתו ביחס לאחריות העיקרית של הנתבעת 4 בשל אי מסירת הוראות הפעלה נדחתה לאחר שראה כי הוראות אמנם מצורפות לכננת.

37. בכל הקשור עם טענות התובעת לרשלנותה ציינה, כי היא אמנם יידעה את רוכשי הכננת בדבר איסור העלאת בני אדם, כאמור בהוראות הבטיחות, וכי הצורך לסמן על גבי הכננת עצמה את האיסור, הינה טענה אבסורדית באשר אין כל חובה חוקית לכך, במיוחד כאשר הכננת עצמה אינה גדולה והותקנה על התקרה, השתלשל ממנה כבל אליו חובר אותו כלוב (המעלון) אותו יצר מסגר וזה אינו חלק מהכננת עצמה. גם לו היתה מדבקה על גבי הכננת לא היתה יכולה התובעת או כל משתמש אחר לראותה בהיות הכננת מותקנת על התקרה, בדיוק כשם שלא ראתה את הכבל עצמו של הכננת (עמ' 29 ש' 22-23), כאשר למעלון עצמו יש תקרה ולו מסתכלים כלפי מעלה מתוך המעלון, וודאי שלא רואים את הכננת, מכאן שלא היה כל טעם במדבקה על גבי הכננת שלא ניתן לראותה. מעבר לכך טענה, כי הוראות הבטיחות היו באריזת הכננת והנטל להוכיח שלא כך הם פני הדברים הוא לפתחה של התובעת. תימוכין לכך מצא בעדותו של מר ארז פוגטש בעליה של הנתבעת 5 ולפיו הנתבעת 4 באופן קבוע מצרפת הוראות בטיחות למוצריה, במיוחד כך כאשר אין כל ספק, כי תעודת אחריות הוצאה ונחתמה (נספח ז' לתצהיר התובעת) ואף זו היתה יחד עם הכננת. לו לא היו בקופסא הוראות הפעלה וודאי היו שמים לכך לב. עוד הוסיפה, כי לא היתה כל טעות בנוגע להעמסת הכננת כטענת התובעת, שכן לנתבעת 4 מספר כננות כאשר הרלוונטיות לתביעה הן דגם 250-BW בעל הספק מנוע של 500 וכושר הרמה של 125 ק"ג לכבל יחיד ו- 250 ק"ג לכבל כפול וכן דגם 400-BW בעל הספק מנוע של 750 וכושר הרמה של 200 ק"ג לכבל יחיד ו- 400 ק"ג לכבל כפול. על כל כננת מודבקים נתונים אלה (נספח ב' לתצהיר מר שיראז, נ/9). מאחר והתובעת לא המציאה את הכננת בה עסקינן, למרות טענות לרכישת שני הדגמים, כי אז היא מנועה מלטעון כי הודבקה על גביה מדבקה שגויה וכי היתה הטעיה ביחס לכושר ההרמה.

הנתבעת 4 גם הביאה לידיעת המשתמשים את חשיבות ליפוף הכבל בתוך התוף המצוי בכננת בצורה נכונה ותקינה, כפי שמופיע בסעיף 9 להוראות ההפעלה. כאשר מחברים לכננת מתקן שמקובע לקיר, נמנעת אפשרות הגלגול החופשי של הכבל באופן שהכבל מסתדר לרוחב התוף ונוצר גלגול על גבי עצמו שלא באופן הנדרש ובאופן שעלול להביא לשחיקת הכבל. לבסוף טענה, שלא היתה צריכה להדריך את הנתבעת 5 בהפעלת הכננת שכן מדובר בחנות מתמחה למכירת ציוד מקצועי לבניה ולתעשייה וחזקה עליהם כי הם מכירים את מוצריה. ככל שלא שלטו בהפעלת המוצר, היתה חובה עליהם לפנות לנתבעת 4 ולבקש הדרכה, מה גם שהנתבעת 5 היתה צריכה לוודא מול הרוכש אם הוא יודע מה הוא רוכש וכי המוצר מתאים לצרכיו.

הנתבעת 4 גם סברה, כי לתובעת אשם תורם בעלותה על מתקן שעל פניו אינו נראה כמעלית ואף אין לו כל דמיון למעלית, שאינו סגור מצדיו ואין לו דלת ואף לא הוראות הפעלה ובטיחות.

כך גם סברה, כי לנתבע 1 חבות משלא ביצע את הבדיקות הנדרשות למתקן ההרמה ואף לא זימן איש מקצוע לקביעת בטיחות המתקן, ואין אפשרות לפוטרו מחבות רק על סמך המידע שמסר לו הנתבע 3 לפיו הינו יכול להעלות אנשים במעלון.

אשר לנתבע 3 טענה, כי הוא זה שהזמין את המעלון ואחראי להתקנתו ותקינותו כמו גם אחראי לזמן בודק מוסמך לבדיקת תקינותו כקבוע בהוראת סעיף 86 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן: "הפקודה"). מאחר והנתבע 3 הזמין את העבודה ממסגר שאינו מהנדס, הוא התרשל. בכל הקשור עם המנוח, רשלנותו זועקת לשמיים לאחר שהקים מתקן הרמה שאינו מיועד לשימוש לבני אדם, קיבע אותו לקיר ובכך מנע סידור הכבל בתוף כננת באופן חופשי, התעלם מחובת הבדיקה טרם עשיית שימוש בו, ובמיוחד כאשר אין מדובר במתקן ההרמה הראשון שהקים.

דיון

38. בכל הקשור עם חבות הנתבעת 4, אין חולק, כי היא היתה זו שייבאה את הכננת מסין וארזה אותה לתוך קרטון במפעל (עמ' 128 לפרו' מ- 5.1.15, ש' 1-6). לאותה אריזה צרפה הנתבעת 4 הוראות בטיחות ותחזוקה לכננת (נספח א' לתצהיר ינון שיראז, נ/9). במסגרת הוראות אלה מצוין מפורשות, כי "הכננת תוכננה להרמת חפצים וחומרים, לעולם אל תשמש בכננת או חלק ממנה להרמת אנשים או מתקן כלשהו להרמת אנשים או בעלי חיים". כך גם על פני הכננת הודבקה מדבקה לעניין המשקל המרבי אותו היא יכולה לשאת. עוד ציינו הוראות הבטיחות, כי הכננת מיועדת לשימוש ביתי ולא במבנה תעשייה ובאתרי בניה. מעבר לכך ציינו הוראות הבטיחות, כי חל איסור על שימוש בכל סוג של מכונת הרמה ללא בדיקת בודק מוסמך מטעם משרד העבודה לפני תחילת השימוש בהם. יובהר כבר עתה, כי לא סברתי, כטענת התובעת, שהוראות הבטיחות והתחזוקה לא מצאו את מקומם בתוך אריזת הכננת, שכן טענה זו לא הוכחה כדבעי, אפילו העיד מר שיראז (מנכ"ל הנתבעת 4), כי תיאורטית יתכן שלא הוכנסו לתוך הקופסה, אך הוסיף כי גם הנתבעת 5 יכלה להוציאן, כמו גם המתקין עצמו (המנוח). מכאן, שהוראות הבטיחות והתחזוקה אמנם צורפו לכננת ע"י הנתבעת 4.

39. בכל הקשור עם קריעת כבל הכננת כסיבה לתאונה, אמנם קבעתי כי לא ניתן להרחיב חזית בנושא זה, יחד עם זאת, אפילו תאמר כי הכבל לא נקרע, עדיין נפל המעלון בסוג של נפילה חופשית מקומת הגלריה לקומת הקרקע, מה שיכול להסביר גם כשל בכננת עצמה שלא הצליחה להחזיק יותר את המעלון, או בחיבור שבין המעלון לכבל, ולכן קיימת סבירות במאזן הסתברויות ועל פי הגיונם של דברים, כי החיבור שבין המעלון לכננת כשל. בנסיבות, אין כל אפשרות טכנית לבחון כשל במעלון עצמו, או בכננת בהעדרם של שני אלה. לפיכך, אין לי אלא לאמץ את האפשרות ולפיה כשל בהחזקת המעלון הוא שהביא לקריסת המעלון אל הקרקע, וכל זאת אפילו תאמר כי הכבל עצמו לא נקרע.

40. האם יש להעביר את הנטל מכוח סעיף 41 אל הנתבעת 4 על מנת שתוכיח כי לא התרשלה בנסיבות העניין? נדמה כי גם על כך יש להשיב בשלילה. סעיף 41 לפקודת הנזיקין שכותרתו חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו קובע כדלקמן:

"41. בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".

לשם הפעלת הסעיף והעברת נטל הראיה אל הנתבע שלא התרשל, על התובע להוכיח את שלושת תנאי הסעיף, (ר' לעניין זה פס"ד של המשנה לנשיאה כב' הש' ריבלין ברע"א 9250/05 עמידר נ' בן יעיש (11.4.06)) היינו כי לא היתה לו ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק, כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו והתנאי השלישי הינו כי נראה לביהמ"ש שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. בנסיבות העניין, התנאים השני והשלישי אינם מתקיימים. התנאי השני אינו מתקיים באשר בנסיבות השליטה בכננת וכן במעלון היתה כולה בידי הנתבע 1 וקודם לו הנתבע 3. ר' ע"א 241/89 ישראליפט נ' הינדלי, פ"ד מט(1) 45, 80, שם קובע כב' השופט מצא ביחס לתנאי השני, כי:

"קיומה של שליטה צריך להיבחן על-פי היותו של הנתבע, לכאורה, בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות הנזק. יכולת זו צריכה לנבוע מהסוג ומההיקף של החזקה שיש לנתבע בנכס במועד הרלוואנטי, לפי העניין, למעשה הרשלנות או להתרחשות הנזק. על הנפגע מוטל להוכיח את שליטתו של הנתבע בנכס".

במילים אחרות, על מנת שהתנאי השני יתקיים בנסיבות, על הנתבעת 4 להיות בעלת היכולת הטובה ביותר למנוע את קריסת המעלון כחלק מסוג והיקף החזקה שיש לה בכננת במועד הרלוונטי. בנסיבות העניין, הנתבעת 4 מכרה את הכננת לנתבעת 5 שמכרה אותו לנתבע 3, ומי שהתקין אותה היה המנוח. התאונה לא התרחשה בסמוך לאחר ההתקנה אלא חלף פרק זמן של מספר חודשים ממועד ההתקנה עד מועד התאונה, הנתבעת 4 לא היתה אחראית לתחזוקת המעלון או הכננת בדומה לפרשת ישראליפט, ומכאן שקשה להניח בנסיבות העניין כי התנאי השני מתקיים.

41. בכל הקשור עם התנאי השלישי, ביחס אליו קבעה הפסיקה כי לשם קיומו היה על התובעת להניח תשתית עובדתית מספקת להערכה שיפוטית אפשרית, שלפיה אירוע התאונה מתיישב יותר עם קיומה של רשלנות מצד הנתבע מאשר עם היעדרה, אלא שבנסיבות העניין ולנוכח הוראות הבטיחות שהנפיקה הנתבעת 4, האוסרות על הרמת בני אדם באמצעות הכננת, כמו גם מחייבת בדיקת מתקן ההרמה לאחר שהותקן, וכאשר יש לכך יש להוסיף את עצם בניית מתקן ההרמה-המעלון- באופן המונע אפשרות תזוזה חופשית של כבל הכננת, על הלחץ המופעל על הכננת בהרמת מתקן המקובע אל הקיר ונע בין שתי מסילות, בכל אלה יש דווקא להצביע על כך כי אחרים התרשלו באופן שהביא לפגיעה בתובעת ולאו דווקא הנתבעת 4, ולפיכך לא מצאתי כי החזקה חלה בנסיבות.

42. התובעת טענה כלפי הנתבעת 4 בנוסף, כי לא יידעה את המשתמשים אודות איסור העלאת בני אדם, אלא שהודעה כזו נמסרה יחד עם הוראות הבטיחות, שכפי שקבעתי לעיל אמנם צורפו לאריזת הכננת. כך גם לא מצאתי כל קושי בעצם ציון כושר העמסה של הכננת על פניו, באשר במסגרת הוראות התחזוקה צוינו גם נתונים טכניים של הפעלת הכננת בשני הדגמים הרלוונטיים לתובענה היינו 250-BW ו- 400-BW, כך גם ביחס לעצם הוראות ההתקנה המופיעות אף הן בדף ההוראות, כמו גם חשיבות ליפוף כבל התוף בצורה נכונה ותקינה בתוף הכננת. מעבר לכך, לא מצאתי בנסיבות העניין כי היה צורך בהדרכה נוספת של הנתבעת 5 או מי מעובדיה, בכל הקשור עם אופן ההתקנה והשימוש בכננת, יחד עם זאת לא סברתי כי טענות הנתבעת 4 בכל הקשור עם היותה משווקת מוצר לבעלי מקצוע או לחנויות ייעודיות, ככזו המאפשרת לה להתיר כל רסן ולהעביר את מלוא האחריות לגופים המוכרים, באשר על הנתבעת 4 כמייבאת ומשווקת המוצר מוטלת אחריות לא מבוטלת לכך, שאופן התקנת ותפעול הכננת יהא בגדר ידיעת מי שמוכר את הכננת ואפילו לתת הדרכה לשם כך, וזו אמורה להינתן, אם כי כאמור בנסיבות לא מצאתי כי היה מקום לכך מעבר לעולה מהוראות בטיחות והתחזוקה שצורפו לכננת החשמלית.

43. בכל הקשור עם הטלת חבות על הנתבעת 4 מצד ד"ר ביקלס, סברתי, כי חוות הדעת אינה יכולה לשמש אסמכתא להתנהלות בלתי ראויה מצד הנתבעת 4, במיוחד כאשר מומחה זה סומך ידו על קריעת הכבל בעוד שקבעתי כבר לעיל, כי אין מקום לטעון לקריעת הכבל בהיות טענה זו בגדר הרחבת חזית, אפילו אפשרות זו עלתה במסגרת הראיות.

44. האם אין מקום בנסיבות העניין לחייב הנתבעת 4 בשל נזק ראייתי שלכאורה נגרם לתובעת? דוקטרינת הנזק הראייתי שהוכרה בפסיקת ביהמ"ש העליון מאפשרת העברת הנטל אל מי שהסב את הנזק הראייתי עת עליו להוכיח כי הנזק שנגרם לצד האחר אינו באחריותו. אלא שהנטל עובר מקום בו הראיות היו בידי הצד האחר והוא מונע אותם מהתובעת. בנסיבות, הראיה, היינו הכננת בכל הקשור עם הנתבעת 4, לא היתה ברשותה של הנתבעת 4, אלא ברשותו של הנתבע 1 ולכן אין לומר כי נטל הראיה עובר אל הנתבעת 4 מחמת נזק ראייתי שהסבה לתובעת.

45. במצב דברים זה, המסקנה המתבקשת הינה, כי הנתבעת 4 כיבואנית הכננת, לא התרשלה כלפי הנתבע 3. לא באי ציון על גבי הכננת עצמה דבר איסור השימוש בה להעלאת בני אדם, בין שתאמר כי היא עשתה כן במסגרת הוראות הבטיחות והתחזוקה שצורפו לכננת, בין שתאמר כי המעלון מנע בפועל כל אפשרות לראות את הכננת גופה ולכן גם אזהרה אפשרית על פניה. כך גם עסקינן במעלון פרוביזורי שעל פניו אינו נראה כמעלית וכל בר דעת שעיניו בראשו לא יסבור כי עסקינן במעלית המיועדת להעלאת בני אדם, אפילו יהא מי שיצליח להעלות באמצעות המעלון בני אדם. כך גם לא מצאתי, כי רוכשי הכננת הוטעו ביחס לכושר העמסה שלה או כי לא נמסר לרוכש/המתקין כי יש להתקינה באופן שתנוע חופשי ולא יקובע המעלון לקיר באופן שמונע אותה חופשיות בתנועה, באשר אזהרה שכזו מופיעה במסגרת הוראות השימוש. יחד עם זאת סברתי, שהנתבעת 4 אינה יכולה לחמוק מהצורך במתן הסברים מתאימים בדבר אופן ההתקנה והשימוש, בין למפיצים השונים ובין לצרכנים הרוכשים, ככל הנדרש, אלא שהסברים שכאלה ניתנו במצורף לכננת כאמור ובאופן המניח את הדעת. לפיכך, לא מצאתי חבות כלשהי לנתבעת 4 כלפי התובעת.

אפילו סברתי כי קיימת חבות כלשהי מצד הנתבעת 4 ואיני סבור כך, עדיין לנוכח שינוי מתקן ההרמה מכננת בלבד למתקן הרמה הכולל מעבר לכננת גם מעלון שמיועד להרים בני אדם באמצעות הכננת ומחובר לקיר באמצעות מסילה, כי אז סברתי שיש בכך כדי לשנות את היות הכננת מתקן הרמה כשלעצמה מהקצה אל הקצה באופן המהווה גורם זר מתערב המנתק לטעמי את הקשר הסיבתי שבין חבות הנתבעת 4 כיבואנית הכננת לבין נזקי התובעת בשל פעולות אותן ביצע המנוח.

לפיכך סברתי שדין התביעה כנגד הנתבעת 4 להידחות.

אחריות הנתבעת 5

44. הנתבעת 5 הינה מי שרכשה את הכננת מהנתבעת 4 ומכרה אותה לנתבע 3. לטענת התובעת, הנתבעת 5 אינה יכולה לרחוץ בניקיון כפייה כמי שהינה מתווכת בלבד בין היבואן לקונה, שכן רוכשי הכננת רשאים לצפות, כי המוצר אותו הם רוכשים יתאים באופן סביר לייעודו ועל המוכר להביא בחשבון שרוכש שכזה עלול לטעות, במיוחד כשעסקינן בכננת בעלת כושר העמסה של חצי טון ולפיכך עליה להביא לידיעת הרוכש דבר איסור העלאת בני אדם. התובעת אף טענה, כי הקבלה ציינה שעסקינן בכננת המסוגלת להרים 500 ק"ג, באופן העלול להטעות את הרוכש שכן בפועל אפשרות ההרמה פחותה מכך, אפילו אם עסקינן בטעות כטענת הנתבעת 5, במיוחד כאשר נתון כושר ההעמסה הינו נתון קריטי בנסיבות. כך גם לא טרחה הנתבעת 5 לקרוא את הוראות הבטיחות הנלוות למוצר.

הנתבעת 5 טענה, כי עסקינן בכננת שניה שנרכשה ע"י הנתבע 3 לאחר שהכננת המקורית התקלקלה. לטענתה, הינה חנות ממכר לאביזרי עבודה בדומה לחנויות הום סנטר או טמבור אך קטנה בהרבה, שרוכשת סחורה מחברות גדולות כמו הנתבעת 4, שהינה יצרנית גדולה ומוכרת של כננות. הנתבעת 5 אינה מתיימרת להיות אחראית על אופן השימוש של הלקוח במוצר. מעבר לכך, הוראות שימוש והפעלה מצויות בתוך קופסת הכננת וכך היא נמכרת, כך גם המדבקה המותקנת על הכננת לא ניתנת להבחנה כשהכננת מותקנת בגובה רב בתקרת בית העסק. מכל מקום, טענה הנתבעת 5 כי הכננת עצמה לא אותרה, לא נבדקה על ידי הצדדים ואין כל אפשרות לבדוק מה הכשל שגרם לתאונה, כך גם לא ע"י ד"ר ביקלס שהגיע למקום התאונה לאחר 8 שנים ובית העסק כבר החליף מספר בעלים, ולאחר שהניח הנחות רבות שאינן יכולות להביא למסקנה ברורה. בכל מקרה, העובדה ולפיה המנוח ציין בפני הנתבע 3 כי ניתן להעלות אדם אחד במעלון, מרחיקה עוד יותר את האירוע מהנתבעת 5, שכן השימוש שנעשה בכננת לא נעשה בה כשלעצמה אלא לאחר שחוברה לאותו מעלון שהותקן כאמור בקיר בין שתי מסילות. לפיכך, ייתכנו סיבות נוספות לאירוע התאונה הקשור להתקנה לא ראויה של המעלון ע"י המנוח או תכנון לקוי של מתקן ההרמה או שימוש לא נכון במתקן ההרמה, כמו הרמת משקל רב מדי או שחיקה של כבל הכננת לאורך זמן, אלא שאף לא אחת מן החלופות הוכחה, ובכל מקרה גם אם תוכח אין בה כדי לחייב את הנתבעת 5 באשר כל שבוצע לאחר מכירת הכננת מנתק את עצם המכירה לתאונה.

בכל הקשור לשיעור ההרמה האפשרי באמצעות הכננת, ציינה הנתבעת 5 כי הנתבע 3 שרכש את הכננת היה ער לכך שרכש כננת המאפשרת הרמת 400 ק"ג (עמ' 120 לפרו' מול ש' 3-7).

45. בנסיבות העניין, לא סברתי כי קמה חבות לנתבעת 5. הנתבעת 5 רוכשת מוצר מהיבואנית/יצרנית, ומעבירה אותה הלאה. הנתבעת 5 מודעת לכך שבתוך המוצר קיימות הוראות הפעלה, כמו גם תעודת אחריות. הוראות ההפעלה והבטיחות כפי שצורפו כאמור הינן מספקות ולפיכך לא מצאתי כי הנתבעת 5 הפרה איזו שהיא חובה כלפי הצרכן, שלפניו אמורות להתפרש הוראות הפעלה ובטיחות המצויות כאמור באריזת הכננת, ובמיוחד לא עת עסקינן במכירת כננת לבעל מקצוע שכבר התקין כננות בעבר (ׁר' בהשאלה לעניין זה הוראות חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם-1980). כך גם לא מצאתי להעביר אליה את הנטל בגין נזק ראייתי באשר היא לא הסבה נזק ראייתי לתובעת. מכאן, שאין מנוס מדחיית התביעה כנגדה.

חבות הנתבעת 6

46. בכל הקשור עם הנתבעת 6 טענה התובעת, כי זו הרשות המוסמכת להנפיק רישיון לעסק בתחום שיפוטה ובמסגרת סמכות זו הינה אמורה להבטיח רמת בטיחות אלמנטרית באותם בתי עסק (ר' רע"פ 4270/03 מדינת ישראל נ' תנובה, פ"ד נט(3) 673, 681 (2004)). במסגרת זו הינה אמורה לבחון את מכלול היבטי הבטיחות בעסק ולשם כך הינה נעזרת בגופים מקצועיים, כמו מכבי אש, משטרה, רשויות תברואה וכו', כמו גם הינה אמורה לבחון את היבטי הבטיחות ולשם כך נדרש מבקש הרישיון לצרף תכנית הנדסית של בית העסק (ר' שלב ב' בגיליון המידע מאתר האינטרנט של הנתבעת 6 שהוגש כראיה ב- 19.11.14, עמ' 49 לפרו'), מה גם שבקשת הרישיון מועברת לבדיקה הנדסית. הנתבע 3 הגיש לנתבעת 6 בקשה לרישיון עסק בתאריך 6.10.05 (דף 11 בתיק העירייה שצורף לראיות התובעת), שילם את האגרה כדין (דף 12, שם), בקשתו הופנתה לגורמים שונים וניתנו אישורים ע"י המשטה ושירותי הבריאות (שם, דפים 14-15). הנתבעת 6 אף הפנתה את בקשת הרישיון למהנדס הרישוי העירוני וזה אישר שהעסק מתאים לייעודו (שם, דף 16). הנתבעת 6 אף פיקחה בפועל על בית העסק והורתה לנתבע 3 להפחית את מספר השולחנות במקום.

גם הנתבע 1 פנה לנתבעת 6 בבקשה לקבל רישיון עסק. הנתבע 1 כבר לא נדרש לקבל אישור מהנדס הרישוי העירוני שכן הרישיון התקבל כבר קודם לכן בתקופת הנתבע 3. לטענת התובעת, נציגי הנתבעת 6 ביקרו בבית העסק לפחות בשתי הזדמנויות ואישרו את ייעודו אך הם לא הוטרדו כלל מהעובדה ולפיה הדרך לעלות לגלריה הינה באמצעות המעלון המאולתר. מכאן, שהסתמכות הנתבע 1 על חוו"ד מהנדסי הרישוי של העירייה הינה במקומה.

47. הנתבעת 6 מצידה טענה, כי הכשל במעלית נגרם בשל קריעת הכבל או בשל כשל טכני בכננת. מעבר לכך, חלות על מתקן ההרמה חובות חוקיות ספציפיות, כמופיע פקודת הבטיחות בעבודה, כאשר המעלון התווסף לנכס ע"י הנתבע 3 שמכר אותו לנתבע 1, שהוא היה בעל השליטה במועד התאונה ושניהם (הנתבעים 1 ו- 3) הפעילו את מתקן ההרמה ללא בדיקת תקינות ע"י בודק מוסמך, ועתה הם מבקשים להטיל אחריות על הרשות העירונית בדומה לנסיעה ברכב ללא רישיון רכב תקף והטלת אחריות על רשות הרישוי לתקלה ברכב. הנתבעת 6 הדגישה, כי אין מקום לחייבה בגין רשלנות צדדים אחרים, מאחר ואין חובה חוקית המוטלת עליה לפעול לגבי מתקן ההרמה, ולפיכך דין התביעה כנגדה להידחות. עוד טענה, כי אין כל קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין מחולל התאונה הנטענת וחבות מצדה, מה גם שלא יכלה ולא היתה צריכה לצפות את התאונה והנזק, וכך גם לא הורם נטל הראיה הנדרש לעניין זה. עוד הדגישה, כי חוות דעתו ד"ר ביקלס כלל לא התייחס אליה. מעבר לאלה, טענה, כי לא הוכחה חבותה עפ"י סעיף 11ד' לכתב התביעה בה פורטו טענות הרשלנות כלפיה ואין להתייחס לכל טענות נוספות מעבר להן שהן בבחינת הרחבת חזית.

הנתבעת 6 הדגישה, כי לבית העסק לא היה רישיון עסק במועד התאונה וכל טענה אחרת מהווה הרחבת חזית; כי עסקינן במתקן הרמה ולא במעלית, שהיה מיועד לשאת משקל רב ממשקלה של התובעת; כי הגלריה נבנתה ללא היתר ואמצעי העלייה אליה היה סולם. הגלריה גם הוסתרה ולא הובאה לידיעת הרשות המקומית, כמו גם דבר קיומו של מתקן ההרמה, מה גם שאין זה מתפקיד הרשות המקומית לבדוק את מתקן ההרמה לאשר את בטיחותו. מעבר לאלה טענה, כי הפניה בסעיף 236(א)(8) לפקודת העיריות [נוסח חדש] אינה רלוונטית, שכן הינה מתייחסת למעליות ובניני מגורים.

48. בכל הקשור עם תפקידה של הרשות המקומית לרישוי עסקים, ציינה הנתבעת 6, כי על העירייה לפעול בגדר החוק ותקנותיו. בכל הקשור לעניינים הנוגעים לנזיקין, נועדו החוק והתקנות לזהות פעילות עסקית לא מורשית ולמנוע סכנות לשלום הציבור הנובעות מאותה פעילות. בנסיבות העניין, פעל בית העסק ללא רישיון כאשר הנתבע 1 מבקש רישיון לעסק 13 ימים קודם לתאונה והעסק נסגר בטרם התקבל הרישיון. מכל מקום, 13 ימים לטענת העירייה אינם מספיקים לפעולות. מעבר לכך, לא בדקו הנתבעים 1 ו- 3 האם הגלריה נבנתה בהיתר ובכל מקרה, אפילו ניתן היה רישיון לא היה קשר סיבתי בינו לבין התאונה ונסיבותיה שכן אין ברישיון שכזה כדי להקים חובת זהירות קונקרטית בעירייה, שאינה מוסמכת לבדוק את תקינות מתקן ההרמה שקרס בשל כשל טכני כאמור. אין לצפות מרשות מקומית, כי תבצע בדיקת תקינות למתקני הרמה, כאשר חובה שכזו אינה יכולה למצוא מקומה בשכל הישר, שכן העירייה אינה יכולה לעקוב ולבדוק אלפי בתי עסק. העירייה אף הפנתה לכך שלא בכתב התביעה ולא בסיכומים לא ציינה התובעת כל הוראת חוק רלוונטית שהופרה על ידה. מכל מקום, לא ניתן היה לצפות הליך זה ע"י העירייה או המהנדסים מטעמה, ואין לצפות ממנה לבדוק את מתקן ההרמה שכן אין זה מתחום מומחיותה ותפקידה, מה גם שאין לה את הידע והכלים הנדרשים לכך, אפילו לבית העסק היה רישיון עסק תקף. לו היתה נוהגת כך הרשות המקומית, היה בכך כדי לחרוג מסמכויותיה.

דיון

49. מהן אם כן חובותיה של הרשות המקומית בבואה להעניק רישיון עסק לבית עסק חדש או לחדש רישיון לבית עסק בכל הקשור עם מתקני הרמה?

סעיף 1(א) לחוק רישוי עסקים,תשכ"ה-1968 קובע כך (ההדגשה שלי א.ב.):

"1. (א) שר הפנים, רשאי לקבוע בצווים עסקים טעוני רישוי ולהגדירם, כדי להבטיח בהם מטרות אלה או מקצתן:

(1) איכות נאותה של הסביבה ומניעת מפגעים ומטרדים;

(2) מניעת סכנות לשלום הציבור והבטחה מפני שוד והתפרצות;

(3) בטיחות של הנמצאים במקום העסק או בסביבתו;

(4) מניעת סכנות של מחלות בעלי חיים ומניעת זיהום מקורות מים בחמרי הדברה, בדשנים או בתרופות;

(5) בריאות הציבור, לרבות תנאי תברואה נאותים;

(6) קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה;

במילים אחרות אחת המטרות העיקריות בחוק רישוי עסקים הינה הבטחת בטיחות הנמצאים במקום העסק או בסביבתו. החובה אם כן להבטיח את הבטיחות נתונה לרשות רישוי העסקים. אמנם לא מצאתי דבר חקיקה המורה לרשות המקומית לבדוק ולאשר בפועל מתקני הרמה, וידוע כי נושא זה מצוי כל כולו בתחום מומחיותם של בעלי מקצוע אחרים המחויבים לאשר הפעלתו של מתקן הרמה, כאמור בפקודת הבטיחות בעבודה, יחד עם זאת, חלק מחובתה של הרשות המקומית הינו לוודא כי אין כשלי בטיחות בבית העסק ומכאן גם חובת הזהירות המושגית המוטלת על הרשות המקומית בבואה לבחון בית העסק קודם למתן הרישיון תוך שהיא מוודאת כי אין בבית העסק בעיות בטיחות בו או בסביבתו לבאי בית העסק. הרשות מחויבת אם כן אך להתריע ולוודא כי ההתרעה זכתה למענה.

בכל הקשור עם חובת הזהירות הקונקרטית, התובעת טענה, כי על הרשות היתה מוטלת החובה הבסיסית לדרוש מבעל העסק להמציא לה אישור בודק מוסמך לבדיקה ולהפעלת מתקן ההרמה (סעיף ד' לסיכומי התשובה) וזאת לאחר שמפקחים היו בבית העסק והיו צריכים להבחין בקיומה של סכנה לשלום הציבור כתוצאה מפעולתו של מתקן ההרמה. קבלת אישור של מהנדס הרישוי העירוני להתיר רישוי עסק יצר מצג שווא לפיו נערכה לבית העסק בדיקה הולמת ואין נשקפת ממנו סכנה לציבור.

הרשות מצידה הסתייגה מכך וטענה, כי המפקח שביקר במקום לא ראה את הגלריה ואת מתקן ההרמה ומכאן שאין להטיל עליה אחריות למה שלא ראתה. מעבר לכך טענה, כי הטלת אחריות על הרשות עשויה להוביל, בהתקיים תנאים מסוימים, לפגיעה בתמריצים הפועלים על הצדדים לנקוט באמצעי זהירות יעילים. ככל שיחובו מספר גורמים על הפרת חובת זהירות על דרך המחדל והנזק יחולק ביניהם, עשוי להיפגע התמריץ של כל אחד מהם למנוע את הנזק שראוי למנעו, כך גם הטלת חובה על הרשות מחצינה את עלות הסיכונים באותם עסקים על כלל הציבור והופכת את הרשות למבטחת על של הפעילות העסקית בתחומה. זו תופעה חמורה במיוחד שאין עסקינן במוצרים ציבוריים מובהקים אלא פרטיים (ר' ע"א 1068/05 עמרם מימוני נ' עיריית ירושלים ואח' (14.12.06) וכן ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה, פ"ד ל(1) 141, (1975) שם קבע ביהמ"ש, כי "יש לאבחן הבחן היטב בין האחריות הציבורית והמנהלית של הרשות המקומית ושל עובדיה לבין האחריות בנזיקין. המלחמה נגד תופעות עבריינות אינה תופעה סטטית אותה ניתן למדוד עפ"י אמות מידה קבועות... אין ספק שיש לעניין זה הבדל ניכר בין רשות ציבורית, אשר כלל אינה נותנת דעתה לתופעה פלונית, לבין רשות שמנסה אמצעי פלוני אשר לאחר זמן ולאחר ניסיון בהפעלתו מוכח כבלתי מספיק").

50. לטעמי, לרשות המקומית גם חובת זהירות קונקרטית בנסיבות העניין, שכן מתקן ההרמה הינו מתקן מסוכן העלול לגרום לבעיה בטיחותית לבאי בית העסק. איני מצפה מהרשות המקומית לבצע הבדיקות הנדרשות בפקודת הבטיחות בעבודה אך היא בהחלט יכולה להתריע אודות הצורך באישור מומחה להפעלת המתקן ולדרוש המצאת אישור מתאים ממהנדס להפעלת מתקן ההרמה לנוכח חשש זה. בכך היתה מסתיימת מלאכת הרשות לקראת קבלת רישיון העסק בעניין זה.

אלא שכאמור הרשות המקומית טענה שנציגי העירייה שביקרו במקום ולא הבחינו כלל בגלריה ובמתקן ההרמה בבחינת "לא הופרה כל חובה", אלא שהנציגים שביקרו בבית העסק לא הובאו לעדות. במקומם העיד מר עמית גופר, סגן מנהל אגף הרישוי המכהן בתפקידו משנת 2013 ולא היה בתקופה הרלוונטית בבית העסק, שהכיר את מפקח הבניה שהגיע למקום, סריק, אך הוא לא שוחח עמו (ר' עמ' 109 מול ש' 5) ולא המציא כל תימוכין לביקור שביצע אותו סריק בבית העסק (למעט רישום בתיק הבניין מ- 13.3.06 – נ/14, בו הגיע לבית העסק מפקח בניה לבדיקת בקשה לרישוי עסקים ובאותו מסמך לא מצוין למעשה דבר אודות מפגעים או בדיקות כלשהן שנערכו בבית העסק). מכל מקום, ולפי תמונות שהוצגו לביהמ"ש (ר' נ/5) ניתן לראות בצמוד לקיר מסגרת ממתכת הצמודה לו ועליה הותקן בעבר המעלון בו עסקינן.

מעבר לכך ולדברי הנתבע 1 "כשנכנסים למקום אין סיכוי שלא רואים גלריה", מה שמלמד על כך שיש לקבל את עמדת התביעה ולפיה ניתן היה לראות את מתקן ההרמה, כמו גם את הגלריה שנבנתה כאמור ללא היתר. כך גם עדותו של מר יעקב פלאצ'י מנהל מחלקת הרישוי מאפריל 2008, אף הוא מעיד על סמך תיק הרישוי בלבד בעוד מר דוד אביטל, שהיה בתקופה הרלוונטית באותו תפקיד, לא זומן לעדות לאחר שיצא לפנסיה. לפיכך, מציין ב"כ התובעת ובצדק, כי קיים חסר ראייתי הפועל לרעת הרשות.

51. במצב דברים זה, אין לי אלא לקבוע, כי בשני הביקורים שנערכו במקום, הן בתקופה בה היה הנתבע 3 בעל העסק והן בתקופה בה הנתבע 1 היה בעל העסק, לא הוסתרו, לא קומת הגלריה ולא מתקן ההרמה בהם יכול מפקח סביר לו בדק את בית העסק כדבעי להבחין על נקלה. ככל שהיה אמנם מוצא את שני אלה, גם היה בוודאי דואג להוציא דרישות מתאימות, הן בעניין הארנונה והבינוי ביחס לגלריה והן באשר לבטיחות בכל הקשור עם מתקן ההרמה, אלא שאלה לא הומצאו בשום שלב ומכאן שעובדי הרשות המקומית התרשלו בביצוע מלאכתם ולא התריעו אודות הצורך באישור בטיחות מתאים למתקן ההרמה, תוך מתן אפשרות לבית העסק לעבוד בכל אותה עת גם מבלי שהוצא רישיון עסק כנדרש, ובניגוד לסעיף 4 לחוק רישוי עסקים. במצב דברים זה, מקום בו לא עושה הרשות המקומית על מנת לקבל אישורי הבטיחות המתאימים ומתירה לעסק לפעול בפועל ללא מתן אישור מתאים אודות תקינות מתקן ההרמה, כי אז לא מבצעת הרשות המקומית את מלאכתה כנדרש בחוק רישוי עסקים. היה עליה להתריע בפני בעל העסק אודות סיכונים בטיחותיים בבית עסקו המחייבים התייחסות מומחים לעניין, ופועלת בדיוק הפוך מהמצופה ממנה, היינו מאשרת כי העסק מתאים לייעודו. יכול היה לטעון הטוען כי נושא הבטיחות מצוי לפתחם של מכבי האש ולפתחו של כיבוי אש, אך טענה כזו לא נטענה ולפיכך אין לי אלא להעביר נושא זה לבחינת המחלקה לרישוי עסקים בתחומי המועצה המקומית. ולמרות האמור, העירייה אינה מי שחדלה בפועל בהתקנת מתקן ההרמה והמעלון שצורף אליו ולפיכך, כפי שנראה בהמשך, חלקה בחבות הכוללת הינו קטן מאוד.

חבות תורמת של התובעת

52. הנתבעים טענו, כי יש לתובעת חבות תורמת בגין התאונה. הנתבעת 4 מציינת, כי היא עלתה על המעלון מרצונה למרות שמתקן שכזה לא ראתה קודם לכן. למתקן אין לו כל דמיון למעלית, הוא אינו סגור מצדיו, אין בו דלת או בו קירות ואין הוראות הפעלה ובטיחות. התובעת עלתה כאשר היא עצמה אינה שולטת בעצם אפשרות העלייה והירידה מהמעלון, כמו גם במהירות העלייה שכן השלט היה מחוץ למתקן, כעדותה של עמית, ולפיכך תהתה איזה בר דעת היה סובר שיש מקום לעלות במתקן שהינו כה לא בטוח ולקחת סיכון ממשי בעניין זה. כך גם הנתבעת 7 סברה, כי קיים אשם תורם וזאת לאחר שהתובעת עלתה על המעלון שלא נועד למבקרים, לא שאלה שאלות קודם עליה עליו ולא קיבלה הוראות שימוש בו, לא וידאה שיש לצידה גורם מוסמך לטפל במעלון, עלתה עליו בשעת לילה מאוחרת כשלא ברורה איזו תאורה היתה במקום, בחרה לסכן את ילדה הקטן שעלה על המעלון בצוותא עם גיסתה ונעלה נעליים שאינן מתאימות.

53. לטענת התובעת, אין כל רשלנות תורמת מצידה וטענה זו הינה מרחיקת לכת. במעלון נעשה שימוש דרך קבע לצורך עליה לגלריה, הוא היה מרווח כדי לקלוט יותר מאדם אחד ואיש לא הביא לידיעתה שהמעלון מיועד למשאות בלבד. לפיכך, לא היתה לה כל סיבה לחשוד כי נשקף לה סיכון עת המארחת מזמינה אותה לעלות למתקן.

דיון

54. אשם תורם הינו תרומת הניזוק לנזק. סע' 64 ו- 68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח-1968 המתייחסים לאשם ולאשם תורם קובעים כך:

"64. 'אשם' הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצדם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק; אולם לא יראוהו כך אם נתקיימה אחת מאלה:

(1) הנזק נגרם על ידי מקרה טבעי בלתי רגיל, שאדם סביר לא יכול היה לראותו מראש ואי אפשר היה למנוע תוצאותיו אף בזהירות סבירה;

(2) אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק;

(3) הוא ילד שלא מלאו לו שתים עשרה שנה, והוא שניזוק, לאחר שהאדם שגרם לנזק הזמין אותו, או הרשה לו, לשהות בנכס, שבו או בקשר עמו אירע הנזק או להימצא כה קרוב לאותו נכס שבמהלכם הרגיל של הדברים היה עשוי להיפגע באשמו של אותו אדם.

68. (א) סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק; אולם האמור בזה אין כוחו יפה להכשיל הגנה הנובעת מחוזה, ואם חל על התביעה חוזה או דין המגבילים את החבות, לא ייפרע התובע פיצויים למעלה מן הגבול שנקבע כאמור.

(ב) הופחתו הפיצויים לפי סעיף קטן (א), יקבע בית המשפט וירשום את סך כל הפיצויים שהתובע היה יכול להיפרע אילולא אשמו".

55. פסיקת ביהמ"ש העליון כבר קבעה, כי גם אשם תורם נבחן עפ"י מבחן אובייקטיבי של התרשלות המוגנת בהתנהגות הניזוק כאדם סביר, עת "האשם העצמי" בוחן את מידת הזהירות בה צריך אדם לנהוג כלפי עצמו וכלפי רכושו (ר' ע"א 4079/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה-שומרון נ' מעונה חברה לבניין בע"מ (11.11.10) מפי כב' השופטת פרוקצ'ה שקבעה: "ההתנהגות הנדרשת לצורך האשם התורם היא התרשלות, הנבחנת על פי מבחן אובייקטיבי חיצוני, המעוגן בהתנהגות האדם הסביר. בעוד התרשלות 'יוצרת אחריות' של המזיק נבחנת על פי חובת המתרשל כלפי הזולת, 'האשם העצמי' בוחן את מידת הזהירות בה צריך אדם לנהוג כלפי עצמו וכלפי רכושו. מידת האשם התורם נקבעת על פי מבחן מידת האשמה המוסרית בהתנהגותם של המזיק והניזוק, ומידת התרומה של כל אחד מהם לנזק במישור העובדתי").

בנסיבות העניין עסקינן במתקן שאינו מעלית על פניו. אדם סביר שעיניו בראשו לא ימהר לעלות על מתקן פרוביזורי שכזה שנראה יותר כמיועד להעלאת סחורה מלהעלות בני אדם ויסכן את עצמו, כמו גם את ילדו שעלה קודם לכן במעלון (ר' לעניין זה גם ע"א 73/86 לוי שטרנבג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343, 350 (1989)). מכאן שהתובעת עצמה אינה נוהגת כאדם סביר הדואג לעצמו באופן סביר בנסיבות העניין. יחד עם זאת, בהיות בית העסק שייך לבן משפחה וההזמנה לעליה במעלון נעשית ע"י קרוב משפחה, כי אז אין מנוס מלקבוע כי דרגת הרשלנות התורמת הינה על הצד הנמוך, כפי שיפורט בהמשך, או כאשר דרגת הציפיה כי קרוב משפחה יכשילה בעליה על מעלון לא בטיחותי הינה בדרגה הנמוכה של הציפיה ולכן גם בדרגה הנמוכה של חוסר הסבירות.

חלוקת האחריות

56. בהתאם לסעיף 84 לפקודת הנזיקין, מצאתי כי חלה חבות על הנתבעים 1, 3 6 ו-7, וכן קיימת חבות תורמת של התובעת עצמה. הנני מודע היטב לכך שיש בקביעתי זו שוני מהצעת ביהמ"ש לסיום המחלוקות שניתנה במהלך הדיון אך משנשמעו ההוכחות אין לביהמ"ש אלא לבחון ולקבוע את חלוקת אחריות המעוולים על פי חומר הראיות השלם כפי שהינו בפני ביהמ"ש כיום.

57. חלוקת האחריות בין מעוולים מתבצעת על פי דירוג האשם המוסרי אותו מוצא ביהמ"ש בהתנהלות כל אחד מהמעוולים. בעיני לא יכול להיות חולק, כי החלק הגדול ביותר באשם הינו למי שעסק בפועל בהתקנת מתקן ההרמה היינו למנוח. בנסיבות העניין הנני בדעה, כי יש לחייב את יורשתו ב-40% מכלל החבות שתיוותר לאחר קביעת רשלנותה התורמת של התובעת. לאחריו האחריות הגבוהה ביותר הינה לפתחו של הנתבע 1 בהיותו מחזיק המקרקעין, המשתמש במתקן ההרמה, מאפשר לתובעת לעשות בה שימוש ומי שבמשמרתו אירע התאונה. לפיכך הנני מעמיד את שיעור חבותו על 30%. שלישי בדירוג האשם הינו הנתבע 3 שמכר לנתבע 1 את בית העסק כשהוא לקוי, בתקופתו הותקן המפגע אך יחד עם זאת הוא כבר אינו המחזיק במקום ולא היה נוכח בעת התאונה מה גם שסבר, כי נכון יהיה שלא להעלות אנשים במתקן ההרמה. בנסיבות אלה סברתי כי חלקו יעמוד על 20%. לבסוף, חלקה של הנתבעת 6 הינו 10% חבות לאחר שיכולה היתה באמצעות הפקחים מטעמה להתריע על הצורך בקבלת אישורים מתאימים מבעלי מקצוע על מתקן ההרמה וזאת מהנתבעים 3 ו-1 בהתאמה בכל הקשור עם מתקן ההרמה כאשר לו בוצעה הבדיקה ע"י בעל מקצוע כנדרש בפקודה, מאד ייתכן שלא היינו עוסקים בתאונה כיום.

בכל הקשור עם חבותה התורמת של התובעת וכפי שציין לעיל זו עלתה על המעלון לאחר שהוזמנה אליו אך שלא כמו אדם סביר אחר במקומה, היא לא נתנה את דעתה לסכנה הצפויה לה מעלייה במעלון לא ייעודי לבני אדם לקומת הגלריה. לפיכך רשלנותה התורמת עומדת על 10%.

חבות הנתבעת 2

58. הנתבעת 2 טענה, כי לא הנתבע 1 ולא הנתבע 3 בוטחו במועד התאונה על ידה. היא הפנתה לשם כך לכתב הגנת הנתבע 3 כמו גם לסיכומיו ולפיהם הוא לא בוטח ע"י הנתבעת במועד התאונה, שכן פוליסת הביטוח פקעה עת מכר עסקו לנתבע 1 והפוליסה אינה יכולה להתקיים בפני עצמה. ביחס לנתבע 1 טענה, כי רכש את הביטוח לאחר התאונה, תוך הסתרת התרחשותה מהנתבעת וגרימת נזק ראייתי באי דיווח עליה. כך גם לא עמד הנתבע 1 בתנאי הפוליסה בכל הקשור עם מתקן ההרמה, שלא נבדק ע"י בודק מוסמך כמתחייב בחוק, הוסב להרמת בני אדם ובכך הוגדלו סיכוני הביטוח באופן ממשי, כאשר אלה בוטחו מלכתחילה ולא היתה כוונה לבטחם.

בכל הקשור עם פוליסת הביטוח של הנתבע 3, זו בוטלה כדין בתאריך 13.8.06 לבקשת הנתבע 3 היות ומכר את עסקו לנתבע 1. הנתבע 3 קיבל החזר מלא על הפרמיות לתקופה שנותרה והפנתה לסעיף 15 למהדורת ביט 2002 של הפוליסה ולפיה הביטול נכנס לתוקף מרגע שמתקבלת הודעת המבוטח על כך אצל המבטחת.

משההודעה נמסרה ב- 13.8.06, כי אז במועד זה גם בוטלה פוליסת הנתבע 3. כך גם מודה הנתבע 3 בעצמו (עמ' 116 לפרו' מול ש' 16-17), עת הינו מציין "ש. כשמכרת את העסק ביקשת מהסוכן לבטל לך את הפוליסה ולהעביר לנאור? ת. היה משהו כזה, כמו שביקשתי לעירייה, לטלפון מבחינתי הפעילות הסתיימה". במיוחד כך, כאשר המבוטח מוציא תחת ידיו את מושא הביטוח ומוכרו לאחר כשאז לא נותר בידיו כל נכס בר ביטוח, ואז גם אין מה לבטח עת עסקינן בפוליסה אישית, מה גם שהנתבע 3 כאמור מסכים עם עצם העובדה ולפיה במועד התאונה לא היה מבוטח אצל הנתבעת 2, לאחר שהפוליסה הועברה לנתבע 1. הנתבעת 2 הדגישה, כי לא הסכימה להרחבת חזית בנושא זה ולפיו הנתבע 3 מבוטח בפוליסת הביטוח, כאשר לא הובעה על ידה כל הסכמה ישירה או מכללא או משתמעת להרחיב את החזית. בוודאי שלא בתצהירה של הגב' אביטן.

מעבר לכך, ולמען הזהירות טענה הנתבעת 2, כי הנתבע 3 הפר את החריג לפוליסה בכל הקשור עם מתקן ההרמה, עת לא המציא אישור של בודק מוסמך עם התחלת הפעלת מתקן ההרמה, כאשר החריג מופיע בשתי הפוליסות בעמ' 25 ו- 35 לנספחי תצהירה של הגב' אביטן. מעבר לכך, ועפ"י סעיף 17 לחוק חוזה הביטוח, המבוטח מחויב בדיווח מוקדם על החמרת כל סיכון ביטוחי למבטחת כאשר לא הנתבע 1 ולא הנתבע 3 דיווחו כי הם עושים שימוש שונה במתקן ההרמה ומשתמשים בו בפועל להעלות בני אדם. עוד טענה, שאין ספק כי הנתבע 3 ידע אודות הסיכון בהעלאת בני אדם על מתקן ההרמה, ואף הבהיר זאת לנתבע 1. לחלופין טענה, כי יש מקום לחיוב יחסי תוך השתתפות עצמית של הנתבעים 1-3 בחבות הבטוחית.

59. בכל הקשור עם הכיסוי הביטוחי לנתבע 1 טענה נתבעת 2, כי למדה אודות התאונה רק לאחר הגשת כתב התביעה, היינו 3.5 שנים לאחר שהתרחשה ואין בעניין זה משום הרחבת חזית מבחינתה. הנתבעת 2 גם תקפה את עובדת אי ידיעת תנאי הביטוח על ידי הנתבע 1 שכן תנאי הפוליסה כפי שהיו אצל הנתבע 3 הועברו אליו. מכל מקום, לא ברור מהשיחה שהתנהלה עם סוכן הביטוח והוקלטה, כי דבר התאונה דווח לסוכן הביטוח לאחר התרחשותה, במיוחד כאשר הנתבע 1 מציין, שדיווח לו אודות התאונה בסביבות חצות ביום התאונה וסוכן הביטוח לא זכר אירוע כה חריג.

בקשת ביטול פוליסת הנתבע 3 והעברתה לנתבע 1 התקבלה אצל הנתבעת 2 בתאריך 13.8.06 עפ"י מכתב סוכן הביטוח. באותו יום הועברה לסוכן הביטוח דרישה למלא טופס ההצעה וטופסי ההצעה לביטוח הועברו למחרת התאונה ביום 28.8.06 מבלי שהתאונה דווחה לנתבעת. ומכאן, שהפוליסה הוצאה רטרואקטיבית ב- 28.8.06 כדי שתחל ב- 13.8.06, עת הנתבע 1 מיהר למלא את טופסי הצעת הביטוח לאחר קרות מקרה הביטוח. לו ידעה הנתבעת 2 אודות מקרה הביטוח וודאי שלא היתה משתכללת הפוליסה.

שני הצדדים ויתרו על חקירת סוכן הביטוח מוטי שריפי ומכאן סברה הנתבעת 2, כי יש לקבל תצהירו ככתבו וכלשונו ובו הצהיר בסעיף 3-5 ביחס לנתבע 1, כי הוא קרא ובדק את תנאי הפוליסה ונושא זה ידוע לו, מה גם שציין, כי טופס ההצעה הועבר לנתבעת 2 ביום 28.8.06 היינו ביום בו הנתבע 1 חתם עליו. כך גם הצהיר, שלא זכור לו דבר אודות דיווח על התאונה, ובוודאי שלא בשעת הלילה כפי שטען הנתבע 1, אחרת היה מוציא דיווח לחברת הביטוח ולא יתכן שלא היה זוכר זאת. לפיכך, טענה הנתבעת 2, כי הביטוח נעשה בכוונת מרמה של הנתבע 1 שידע את פרטי הביטוח והחובות המוטלות עליו גם ביחס למתקן ההרמה אך בחר להסתיר את קרות התאונה מהנתבעת 2 ולא דאג לשלוח הודעה על התאונה פרק זמן ארוך של 3.5 שנים. לפיכך, זכאית הנתבעת 2 לטענתה לדחות התביעה באופן מלא, גם לאור החמרת הסיכון והגדלתו בשל הרמת בני אדם במתקן ההרמה. לחלופין, יש לקבוע חבות יחסית כדי 50% מהאחריות שתוטל על הנתבע 1.

60. הנתבעת 2 הינה מי שלטענת הנתבעים 1 ו-3 ביטחה את בית העסק. לטענת התובעת, ביטחה הנתבעת 2 את הנתבעים 1 ו- 3 בפוליסת ביטוח בתי עסק שכללה אחריות כלפי צד ג' עד 500,000 ₪ למקרה. התובעת ערה לעובדה ולפיה עסקינן באותה פוליסה שהוצאה תחילה לבקשת הנתבע 3 והועברה על ידו, לטענתו, לנתבע 1, אך לטעמה הנתבעת 2 ממשיכה ומבטחת את שני הנתבעים באותה פוליסה וזאת מאחר שסירבה למהלך של העברת הביטוח, עמדה על כריתת חוזה חדש עם הנתבע 1 ולא ביטלה את החוזה הקיים עם הנתבע 3, כמו גם משום שאילו ביקש הנתבע 3 לבטל את הפוליסה עדיין הכיסוי הביטוחי היה נשמר לו לפרק זמן של 15 או 21 ימים, כאשר במהלך תקופה זו התרחשה התאונה.

התובעת הדגישה בנוסף, כי אין כל מקום לטענה בדבר הרחבת חזית בכל הקשור עם הכיסוי הביטוחי לנתבע 3, לאור העובדה ולפיה הנתבעת 2 לא התנגדה במהלך הדיון להציג נתונים ביחס לנתבע 3 וכפי שהתברר בפועל, היא גבתה פרמיות עבור המחצית השניה של אוגוסט 2006 מהנתבע 3 ולא רק מהנתבע 1, פרמיות אלה הוצגו כמוצג לביהמ"ש ובעמ' 46 לפרוטוקול מול שורה 18 קבע ביהמ"ש, כי מוצג זה יצורף לחומר הראיות בתיק. מכאן, שהחזית הורחבה ללא התנגדות הנתבעת 2 והנתבעת 2 מושתקת מלטעון אחרת.

בכל הקשור עם הכיסוי הביטוחי לנתבעת 3 טענה התובעת, כי הנתבע 1 ביקש במכתב שהעביר לנתבעת 2 להעביר אליו את ביטוח הנתבע 3 אך הנתבעת 2 סירבה וביקשה חתימה על הצעת ביטוח חדשה, אלא שבפועל לא ביטלה את חוזה הביטוח עם הנתבע 3. הנתבע 3 בענייננו לא ביקש לבטל את פוליסת הביטוח אך הסכים להעבירה לנתבע 1, הוא גם לא מסר כל הודעת ביטול לנתבעת 2. לפיכך, לא יכולה הנתבעת 2 לבטל את הכיסוי הביטוחי רטרואקטיבית לאחר קרות אירוע הביטוח. הפוליסה אינה פוקעת מאליה כטענת הנתבעת 2 ולפיה, עם מכירת בית העסק, הפוליסה פוקעת מאליה. מעבר לכך, טענה, כי אפילו התבקשה הנתבעת 2 לבטל את פוליסת הביטוח ע"י הנתבע 3, עדיין ביטול החוזה היה משתכלל כעבור 15 ימים כהוראת סעיף 10 לחוק חוזה הביטוח, כפי נוסחו קודם לתיקון מס' 5 מ- 2012 (המשכלל את הביטול כעבור 3 ימים כפי הנוסח דהיום). מעבר לכך, עפ"י תנאי הפוליסה המבטח רשאי לבטלה בהודעה בדואר רשום לפחות 21 ימים קודם תאריך ביטול הפוליסה, ולכן בין ה- 15 ימים ל- 21 ימים עדיין פוליסת הביטוח בתוקף ובכך אף הודתה עדת הנתבעת 2, הגב' אביטן פדות (ר' עמ' 88 מול ש' 23-27).

61. בכל הקשור לביטוח הנתבע 1, זה הוחתם ע"י סוכן הביטוח על מסמך בו הוא מבקש להעביר אליו את ביטוח הנתבע 3, כך גם מחתים אותו סוכן הביטוח על הוראת קבע לגביית פרמיית הביטוח ואת שני המסמכים הוא מעביר לגב' אביטן כאשר על המסמך מוטבעת חותמת הנתבעת מתאריך 8.8.06 שתוקן בכתב יד ל- 13.8.06. הוראת הקבע מ- 8.8.06 לא מצויה בתיק הביטוח ויתכן שלא צורפה לאותו מכתב. הגב' אביטן מבקשת מסוכן הביטוח להחתים את הנתבע 1 על הצעת ביטוח חדשה, ואמנם בתאריך 13.8.06 חותם הנתבע 1 על ההצעה ועל הוראת קבע חדשה (נספח י"ח לראיות התובעת). נושא העברה בין הפוליסות אינו ניתן לביצוע כטענת הנתבעת 2 ויש להכין פוליסה חדשה, אך גם הכנה זו הינה עניין פורמלי (עמ' 88 לפרו' מול ש' 6-7, עדותה של גב' אביטן פדות). משעסקינן בנושא פורמלי בלבד שהינו אך העברת שם משמו של הנתבע 3 לנתבע 1, כי אז לטענת התובעת נחתם חוזה הביטוח כבר ב- 13.8.06, עוד קודם לאירוע התאונה ואין בעובדה שהפוליסה עצמה הופקה לאחר מכן דבר וחצי דבר. כך גם נראה על פניו כי הוראת חיוב החשבון עליה חתם הנתבע 1 נעשתה ב- 13.8.06 או בסמוך לכך, היינו עוד קודם לתאונה גם כן כאשר הגב' אביטן מאשרת שהוראת הקבע נשלחה לבנק (עמ' 82 לפרו' מול ש' 14). התובעת הדגישה, כי חיובו של הנתבע 1 בפרמיות מתחיל ב- 13.8.06 (פירוט הפרמיות בתיק הביטוח) ולכן גם הנתבעת 2 רואה עצמה כמי שמעניקה כיסוי ביטוחי החל מ- 13.8.06, שלא היה מותנה בקבלת מסמך נוסף כלשהו בהנפקה של הפוליסה עצמה. בנסיבות, כך התובעת, קיימת גמירות דעת ומסוימות. נעשה קיבול להצעת הביטוח של הנתבע 1 במועד בו קיבלה הגב' אביטן את הוראת הקבע, היינו 13.8.06, הוראת הקבע עצמה לא הוחזרה לנתבע 1, והגב' אסייג מודה "הסכמתי מ- 13.8 להקים ביטוח לאסייג" (עמ' 84 לפרו' מול ש' 6-7). מכל מקום, הפוליסה עצמה הופקה ב- 28.8.08 והינה חלה רטרואקטיבית מתאריך 13.8.08 וזהו המועד שאליו התכוונה הנתבעת 2 כמועד תחילת הביטוח (ר' עדות הגב' אביטן עמ' 96 לפרו' מול 10-20).

מכל מקום, פעולותיו של הסוכן מחייבות את חברת הביטוח בהתאם לסעיף 33א לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א -1981 בהיותו שלוחה של המבטחת. במצב דברים זה, קיים כיסוי ביטוחי הן לנתבע 3 שלא בוטח והן לנתבע 1 התקפים שניהם במועד התאונה. אין מדובר במצב של כפל ביטוח, אלא שני מבוטחים בשתי פוליסות שונות אצל אותה חברת ביטוח לאחר שהנתבעת 2 קיבלה פרמיות בשתי הפוליסות.

על טענות הפטור שהעלתה הנתבעת 2 טענה התובעת, כי יש לפרשן באופן מצמצם, במיוחד כך ביחס לעובדות שהיו צריכות להיות בידיעתה וכאשר תניות הפטור לא מובלטות כהלכה בפוליסה, ובמיוחד בהתייחס לתניות פטור שבוחנים את התרחשותם לאחר קרות מקרה הביטוח.

בכל הקשור לטענת העדר כיסוי ביטוחי לבן משפחה בהיותה של התובעת דודתו של הנתבע 1, פטור זה אינו מובלט בפוליסה, מה גם שהוא מרחיב את המונח בן משפחה גם לדודה שאינה עובדת עמו בעסק ונדחה בפסיקה. הנתבעת 2 גם לא טרחה מעולם לידע את הנתבע 1 אודות חריג זה, כמו גם לנתבע 3 שאשתו עבדה עמו בבית העסק.

בכל הקשור עם העדר כיסוי למתקן ההרמה, מאחר ומדובר בסיכון מהותי או כזה שהוחמר שאילו הובא לידיעתה לא היתה מבטחת אותו. מכל מקום, סוכן הביטוח היה בבית העסק ואישר את תניות הסוקר שהיה במקום, גם ביחס למתקן ההרמה כפי העולה מהערותיו על גבי דו"ח הסוקר.

62. הנתבע 1 כשלעצמו הצטרף לסיכומי התובעת בעניין זה והדגיש, כי סוכן הביטוח אישר לו שהינו מבוטח מ- 13.8.06 עד 31.7.07, ולפיכך ראה עצמו מבוטח במועד התאונה. הוא דיווח על התאונה לסוכן הביטוח, שיתף פעולה עם חוקר הנתבעת 2, אך זו בסיכומו של יום התנכרה לו. מכל מקום, מחומר הראיות עלה כי הנתבע 1 אמנם היה מבוטח.

בכל הקשור עם טענת הנתבעת 2 להעדר כיסוי ביטוחי למתקן ההרמה עצמו לכך השיבה גם התובעת, כי סוכן הביטוח ביקר בעסק רבות ולא אמר דבר באשר למתקן, כך גם הנתבעת 2 ידעה על המתקן ולא ביקשה כל אישור לבדיקתו. מכל מקום, אפילו היתה מוסמכת להחריג את מתקן ההרמה ביחס לנתבע 3, עדיין לא עמדה על כך ביחס לנתבע 1, ולא בדקה כי קיים אישור התקנה למתקן ההרמה בעת מעבר הפוליסה מהנתבע 3 לנתבע 1 ובכל מקרה לא החריגה מתקן זה ביחס לנתבע 1.

בכל הקשור עם חריג "בן משפחה" טען הנתבע 1, כי חריג זה לא הובא לידיעתו וסוכן הביטוח אף מודה בכך בשיחה שהוקלטה עמו (ת/8). הן אצל הנתבע 1 והן אצל הנתבע 3 היו בעסק קרובי משפחה החשופים בפועל לסיכון ולמרות זאת סוכן הביטוח שביקר במקום לא ציין על כך דבר, ובניגוד לעדותה המפורשת של הגב' אביטן בדבר הצורך ביידוע אודות חריג זה כשהשיבה: "על הסוכן לידע אותו" (עמ' 90 לפרו' מול ש' 1). הנתבע 1 אף ציין, כי לא יכול היה לדעת מה יש בפוליסה עצמה שכן קיבלה לאחר התאונה. מעבר לאלה, החריג לא הובלט כדרישת סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח והפרשנות שניתנה בפסיקה למונח "בן משפחה" הינו צר ומתייחס למשפחה הגרעינית בלבד (בן זוג וילדים) ולא לדודה. מכל מקום, רשלנות סוכן הביטוח מקימה חבות למבטח בהיותו שלוח של המבטח.

הנתבע 3 כשלעצמו לא התייחס בסיכומיו בצורה מפורטת לטענות בדבר קיומה של פוליסת ביטוח במועד התאונה.

דיון

63. חברת הביטוח טענה מספר טענות המחייבות בירור:

א. כי פוליסת הביטוח של הנתבע 3 בוטלה לבקשתו.

ב. כי פוליסת הביטוח של הנתבע 1 הוצאה לאחר קרות מקרה הביטוח, לכן בכוונת מרמה ולפיכך אינה תקפה.

ג. כי אפילו פוליסת הביטוח הינה בת תוקף כלפי הנתבע 1 עדיין לא נמסרה הודעה אודות

האירוע במועד באופן הפוטר את חברת הביטוח מחבות, שכן לא מולא תנאי הסוקר המחייב בדיקה שנתית. כי עסקינן בבת משפחה המוחרגת מהפוליסה בה עסקינן וכי הסיכון הוחמר אך הנתבע 1 לא טרח להודיע לחברת הביטוח. כל אחד מאלה מביא לדחיית התביעה כנגדה.

ד. כי אפילו תימצא חבות, כי אז יש לקחת בחשבון את מחדלי הנתבע 1 באי קיום תנאי הפוליסה וחוק חוזה הביטוח בהעדר דיווח מוקדם, יצירת נזק ראייתי מהותי ולקבוע חבות יחסית בשיעור של 50% משזו שתוטל על הנתבע 1.

נדון בטענות הנתבעת 2 כסדרן.

ביטול פוליסת ביטוח הנתבע 3 והקמה פוליסה עבור הנתבע 1

64. לטעמי, במועד קרות התאונה לא קיימת פוליסת ביטוח בת תוקף לנתבע 3. באותה נשימה אציין, כי כן קיימת פוליסת ביטוח בת תוקף לנתבע 1, כפי שיוצג להלן, באשר לטעמי לא יכול להיות מצב ובו בית העסק נשאר חסר ביטוח בנסיבות המקרה דנא. תחילה אציין, כי הטענה לקיומה של פוליסת ביטוח בת תוקף לנתבע 3 הינה פרי עטה של התובעת, אלא שהנתבע 3 עצמו אינו מעלה טענה זו ולפיכך, תתקשה התובעת עצמה להעלות טענה זו שהינה בבחינת התערבות ביחסים חוזיים בין הנתבע 3 לנתבעת 2 המסכימים למעשה להעדרה של פוליסת ביטוח בת תוקף לנתבע 3 במועד התאונה, מבלי שמצאתי כי יש בהסכמות אלה משום חוסר תום לב או קנוניה כלפי התובעת. הנתבע 3 עצמו מודה, כי מבחינתו הסתיימה הפוליסה (ר' סע' 18-19 לתצהירו, שם הינו מציין כי "עם סיום הפעילות העסק ומכירתו לנתבע 1 העברתי את הפוליסה על שמו... ביום קרות התאונה... כלל לא הייתי בעלים של הפיצרייה ולא היה לי קשר, ישיר או עקיף, לפיצרייה", כך גם בפרוטוקול הדיון עמ' 116 ש' 17 לאחר שנשאל האם כשמכר את העסק ביקש מהסוכן לבטל את הפוליסה ולהעביר לנתבע 1 והשיב: "היה משהו כזה, כמו שביקשתי לעירייה, לטלפון מבחינתי הפעילות הסתיימה"). מכאן, שהנתבע 3 בעצמו לא רואה כל שייכות לבית העסק לאחר שמכר אותו לנתבע 1 ואף לא רואה כל שייכות לפוליסת הביטוח אותה העביר לטעמו לנתבע 1. מעבר לכך, כלל בסיסי בדיני ביטוח רכוש הינו, דבר הצורך בקיומה של זיקה ביטוחית בין המבוטח למושא הביטוח בכל הקשור עם ביטוחי רכוש (ר' לעניין זה ולקשיים העולים מפרשנות זו, ש. ולר, ביטוח (כרך שני) 128), מכאן שקיים קושי גם בהיבט זה, עת הנתבע 3 כבר אינו בעליו של הרכוש המבוטח.

65. מעבר לאמור לעיל, נסיבותיו של מקרה זה מלמדות שהן הנתבעת 2 והן הנתבעים 1 ו- 3 הסכימו על החלפת שם המבוטח בפוליסת הביטוח בה בוטח הנתבע 3. לצורך כך אמנם נדרשה פרוצדורה המחייבת הצעת ביטוח חדשה וחתימה על הוראת קבע חדשה, אך למרות זאת לא הוכח כל קושי בהעברת הפוליסה משמו של הנתבע 3 לשמו של הנתבע 1. יובהר, כי אין הסבה בפועל של הפוליסה באופן שמי אלא מוקמת פוליסת ביטוח חדשה ע"י הנתבעת 2 עבור הנתבע 1, אלא שהפוליסה הינה בפועל פוליסה זהה. מכאן, שאין כל קושי לקבוע, כי במועד התאונה קיימת פוליסת ביטוח בת תוקף לנתבע 1 אצל הנתבעת 2, וזאת ככל שלא הוכח כי חברת הביטוח התנגדה מהותית להעברת הפוליסה אל שמו, כפי שאמנם לא התנגדה בפועל, עת הוציאה את פוליסת הביטוח בתאריך 28.8.06 וייחסה את הפוליסה רטרואקטיבית כמתחילה מ- 13.8.06. ואף למעלה מכך, ככל שמקרה הביטוח לא היה מתרחש, לא היתה עולה כל טרוניה מצד חברת הביטוח בדבר קיומה של פוליסת ביטוח בת תוקף לנתבע 1 באותם התנאים בהם הוצאה הפוליסה הזו לנתבע 3 וכפי שהוצא בפועל לנתבע 1. חברת הביטוח היתה רואה בפוליסה שהוצאה ע"ש הנתבע 1 כזו המהווה המשך ישיר לפוליסה שהוציאה קודם לכן לנתבע 3.

אשר לטענת התובעת ולפיה פוליסת הביטוח של הנתבע 3 לא הסתיימה בתאריך 13.8.06 או ב- 8.8.06, טענה זו כאמור, מנוגדת להסכמות שאליהן הגיעו הנתבעים 1-3 מכללא הסכמות שמצאו ביטוי בהודעה שנמסרה לחברת הביטוח ע"י הנתבע 1 ולפיה הוא מבקש להחליף את שמו של הנתבע 3 בשמו על מנת שיבוטח מעתה ואילך ובאותה פוליסת ביטוח. הצדדים המעורבים כאמור הסכימו על דרך זו של התנהלות, ולפיכך אין לקבוע עבורם את מועדי הפסקת הפוליסה עבור הנתבע 3, שמסכים כאמור כי זו הופסקה עם העברת הפוליסה לנתבע 1 באותה הודעה שנמסרה לחברת הביטוח (ר' לעניין ההודעה נספח א/1 לתצהירו של הנתבע 1 חתום בחותמת הנתבע 2 נושא תאריך 13.8.06 ובה ציין הנתבע 1 "אבקש להעביר את הפוליסה הנ"ל על שמי עקב רכישת העסק. וכמו כן לחייב הוראת קבע. מצורפת"). להודעה זו צורפה גם הרשאה לחיוב חשבון (ר' תצהירו של הנתבע 1 סעיף 7 וכן נספח ב' לתצהירו המהווה את הצעת הביטוח שנחתמה אף היא ב- 13.8.06 וכן ר' נספח א/3 לתצהיר הנתבע 1 שהינו מסמך שהופק ע"י הנתבעת 2, המציין חיוב מהתפוקה החל מ- 13.8.06). מכאן, שאין לי אלא לקבוע שבהסכמת הנתבעים 1-3 כולם בוטלה פוליסת הביטוח עבור הנתבע 3 ובמקומה הוקמה פוליסת ביטוח זהה עבור הנתבע 1 ללא שהיה פרק זמן ובו בית העסק היה ללא פוליסת ביטוח בת תוקף בהסכמה מליאה של נתבעים אלה.

66. קושי מסוים קיים בכל הקשור עם טענת הנתבעת 2 ולפיה הפוליסה הוצאה לאחר קרות מקרה הביטוח בכוונת מרמה מצד הנתבע 1, אלא שבפועל לא מצאתי כל כוונת מרמה שכזאת. מעבר לעובדה שטענה שכזו מחייבת ראיות ממשיות ובעלות משקל, כל פרק הליך הוצאת הפוליסה שהתבצע למעשה באמצעות סוכן הביטוח מצביע על כך שהחלפת הפוליסות תוכננה לתאריך 13.8.06 כפי שאמנם צוין בפוליסה כתאריך תחילתה. כל ההליך לווה בהסכמות כאמור לעיל של הנתבעים 1-3 ואפילו הנתבעת 2 לא הוציאה את הפוליסה בפועל אלא לאחר מועד קרות מקרה הביטוח, וזאת בשל מילוי הצעת הביטוח ע"י הנתבע 1 לכאורה במועד קרות מקרה הביטוח, אין בכך לטעמי כדי לסתור את עצם הסכמתה של הנתבעת 2 לקיומה של פוליסת ביטוח בת תוקף, בין באמצעות סוכן הביטוח, המשמש כידוע כשלוחה של חברת הביטוח לעניין זה (ר' סעיף 33(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981) ובין מכללא באמצעות הוצאת פוליסת הביטוח שיועדה להיות מוצאת מלכתחילה.

לפיכך, טענת הנתבעת 2 ולפיה פוליסת הביטוח אינה בת תוקף בנסיבות מחמת מעשה רמיה, הינה טענה שמוטב היה לה לולא נטענה.

טענות הפטור

מסירת הודעה אודות מקרה הביטוח

67. לטענת הנתבעת 2, הודעה אודות מקרה הביטוח נמסרה לה לראשונה עם קבלת כתב התביעה, היינו למעלה מ- 3 שנים, לאחר קרות מקרה הביטוח על ההשלכות הקשות שיש לכך בדבר עצם בירור חבותה וחבות מבוטחה בסמוך לקרות מקרה הביטוח, וכפי העולה מדרישות פוליסת הביטוח המחייבות מסירת הודעה מיידית (ר' סעיף 5 לפרק התנאים הכלליים לפוליסת הביטוח המחייב הודעה מיידית לחברת הביטוח עם היוודע הדבר למבוטח). הנתבע 1 מצדו טען, כי מסר הודעה מתאימה לסוכן הביטוח עוד בערב התאונה (ר' סעיף 15 לתצהירו נ/6, ולפיו "עוד ביום התאונה התקשרתי לסוכן הביטוח ומסרתי לו כי ארעה התאונה. אמר לי שיש לי ביטוח, אין לי סיבה לדאוג בהקשר זה ועלי להגיע אליו בהקדם למסירת פרטים, כפי שאכן עשיתי. לאחר הגשת התביעה יצר איתי קשר טלפוני חוקר מטעם חברת הביטוח וביקש לפגוש אותי"), אלא שסוכן הביטוח הגיש תצהיר לביהמ"ש עליו לא נחקר, ובו הינו מציין בסעיף 5 "למיטב זכרוני, אירוע התאונה מעולם לא דווח לי על ידי מר אסייג או מי מטעמו. בוודאי שלא בשעות הלילה המאוחרת ביום התאונה ולא סמוך לאחר מכן, אחרת היה יוצא ממני דיווח בכתב לחברת הביטוח עם תיאור המקרה וחתימת המבוטח ו/או מי מטעמו על טופס תביעה והייתי זוכר אירוע חריג שכזה".

הנתבעת 2 אף ציינה בסיכומיה לעניין זה, כי איש מבני משפחתו של הנתבע 1 שליוו אותו במהלך רכישת בית העסק לא העיד אודות מסירת הדיווח על התאונה לאחר התרחשותה לסוכן הביטוח. כך גם קלטת השיחה בין אביו של הנתבע 1 לבין סוכן הביטוח שנערכה בשנת 2010 ולאחר הגשת התביעה, לא זכר סוכן הביטוח במעמד אותה שיחה שדיווחו לו על התאונה סמוך להתרחשותה ואף לא יתכן כי סוכן הביטוח לא יזכור אירוע חריג כזה שדווח לו, לטענת הנתבע 1, באמצע הלילה. עוד הוסיף ב"כ הנתבעת 2, כי משוויתרו הצדדים על חקירת סוכן הביטוח בכפוף להתנגדויות הנתבע 1 לתצהיר זה, להרחבת חזית, עדיין נושא אי הדיווח עלה במסגרת כתב הגנתה של הנתבעת 2. הנתבע 1 בסיכומיו מציין, כי דבר אי הדיווח מהווה הרחבת חזית.

68. בחינת כתב הגנתה של הנתבעת 2 מלמד, כי טענתה בדבר אי דיווח אודות מקרה הביטוח לא התייחסה לעצם מסירת ההודעה עפ"י הנדרש בפוליסה אלא כתנאי לעצם הוצאת הפוליסה לאחר קרות מקרה הביטוח כטענתה. מכאן, שיש טעם בטענת הנתבעת 1 להרחבת חזית בנושא אי מסירת ההודעה במועד כנדרש בפוליסת הביטוח אודות מקרה הביטוח. נדמה, כי הנתבעת 2 סמכה ידה על כך שעסקינן באירוע שהתרחש עוד קודם להקמת פוליסת הביטוח ולכן ככזה שכלל אינו מכוסה בפוליסה שאינה יכולה לכסות מקרה ביטוח לאחר שכבר התרחש ולא שמה לבה לכך שככל שמקרה ביטוח אמנם התרחש לאחר הקמת הפוליסה, כי אז פוליסת הביטוח אמורה לכסותו. מכאן, שאין לי אלא לקבוע, כי אכן עסקינן בהרחבת חזית ואין להתייחס לטענה זו של הנתבעת 2. מעבר לכך, ואפילו לא נמסרה הודעה במועד לסוכן הביטוח ולחברת הביטוח, אין בכך כדי למנוע מהנתבעת 2 אפשרות להתמודד עם טענות התובעת, למרות הקשיים, בדיוק כשם שעושים כן יתר הנתבעים בהליך, ומכאן שאינה יכולה למשוך ידה ממנו.

ביטוח בן משפחה

69. לטענת הנתבעת 2, פוליסת הביטוח אינה מכסה בני משפחה כעולה מפרק 9 לפוליסה ולפיו "מוות או נזק גופני כתוצאה מתאונה לכל אדם, למעט אדם שהוא בן משפחתו או בן משק ביתו של המבוטח, או מועסק על ידו בזמן התאונה". התובעת טענה ביחס לחריג זה כי איננו מובלט ולכן אינו עומד בחובת ההבלטה כנדרש בחוק חוזה הביטוח. מעבר לכך, אין כל היגיון לכלול במונח בן משפחתו גם את דודתו של המבוטח שאינה עובדת עמו בעסק. במיוחד קיים קושי כאשר הנתבעת 2 לא טרחה ליידע את הנתבע 1 בדבר קיומו של חריג זה (סעיף 8 לתצהיר הנתבע 1 ועדות הגב' אביטן עמ' 89-90 לפרו'), כמו גם לא הביאה לידיעת הנתבע 3 חריג זה ואשת הנתבע 3 עבדה עמו בבית העסק (עמ' 111 לפרו' מול ש' 24-25), מה גם שבתמליל השיחה שבין אבי הנתבע 1 לסוכן הביטוח, ניתן לראות כי היקפו של החריג אינו מתייחס ל"דודה" ככזו שנכנסת למסגרתו, או כדברי סוכן הביטוח "לא נראה שזה ממש קרבה. זה לא בעיה..." (עמ' 3 ו- 6 לתמליל, ת/8).

הנתבע 1 עצמו מציין בסיכומיו, כי הן הוא והן הנתבע 3 היו חשופים לסיכון מקום שסוכן הביטוח ראה במו עיניו בביקוריו הרבים במקום כי אשת הנתבע 3 עובדת במקום, ולא טרח למרות זאת ליידע אותה אודות חריג זה ובכך התרשל, במיוחד שחובה זו מוטלת על הסוכן (עמ' 89-90 לעדות הגב' אביטן פדות). כך גם לנתבע 1 לא היתה דרך אפקטיבית לדעת מראש מה אומרת הפוליסה שכן קיבל אותה לאחר התאונה והיתה שונה מהמהדורה שהוצאה לנתבע 3 (מהדורת אפריל 2006 ומהדורת אפריל 2002), כאשר על סוכן הביטוח לדעת מהם השינויים בין הפוליסות, אפילו נציגת חברת הביטוח אינה יודעת מהם השינויים (עמ' 98 לפרו' מול ש' 17) ולדווח למבוטח אודותם ומי שלא עשה כן פוזיטיבית אין מקום לעשות שימוש בחריג. כך גם טען להעדר הבלטה לחריג, בניגוד לדרישות סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח ולהגדרת המונח בן משפחה ככזו שאינה הולמת "דודה" בנסיבות.

70. לטעמי, גם חריג זה לפוליסה אינו מתקיים בנסיבות. סעיף א1 לפרק 9 לפוליסה שכותרתו "האירועים המבוטחים" מציין:

"1. מוות או נזק גופני כתוצאה מתאונה לכל אדם למעט אדם שהוא בן משפחתו או בן משק ביתו של המבוטח, או מועסק על ידו בזמן התאונה".

עיון בפוליסת הביטוח כפי שהוצאה לנתבע 1 מעלה, כי חריג זה מובלע למעשה בגדר האירועים המבוטחים והינו באותו פונט וגודל פונט. סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח קובע, כי:

"חובה להבליט הגבלות

3. תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצוינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם".

עפ"י הוראה זו לכאורה די באחת משתי האופציות, היינו היות התנאי או הסייג מפורט בסמוך לנושא הנוגע לו כפי שאמנם מציינת הפוליסה בפועל, או יצוינו בה בהבלטה מיוחדת. במילים אחרות, די בקרבה של הסייג או התנאי לנושא הנוגע לו, כדי להקימו. נשאלת השאלה, האם במקרה שכזה יש מקום גם להבלטת הסייג למרות שהוא סמוך. המלומד ולר בספרו ביטוח (כרך ראשון, עמ' 243) סבור, כי "יש לבקר את הבלטת הסייג על הבאתו בסמוך לנושא שהוא נוגע לו, נדמה שבדרך כלל ההבלטה היא עניין אובייקטיבי שאינו צפוי להיות שנוי במחלוקת". ועדיין, לא סברתי, כי יש בכך כדי לפגום בעצם הסייג, מאחר וכל אדם בר דעת שעיניו בראשו הקורא על מה חלה הפוליסה, גם יבין כי היא אינה חלה על הסייגים ואחד מהם הינו כאמור "בן משפחה".

אשר לשאלה מי הוא אותו "בן משפחה" לגביו הסייג אמור לחול, נדמה כי זה אינו יכול לחול על בן משפחה שאינו בן למשפחה הגרעינית, היינו הורים וילדים. כל פירוש אחר עלול להרחיב יתר על המידה את הסייג, וגם קרובי משפחה רחוקים עלולים למצוא עצמם נטולי ביטוח לאור הסייג. לפיכך סברתי, כי בהתאם לנדרש בפוליסה ועפ"י הגיונם של דברים, כאשר עפ"י דין יש לפרש את הסייגים לפוליסה בצמצום, כי אז התובעת, שהינה דודתו של המבוטח, אינה בגדר "בן משפחה" לצורך הסייג (ר' לעניין זה ע"א (ת"א) 33221-03-12 א' פ' קטינה ואח' נ' מלכה ואח' (4.7.13)).

העדר כיסוי מחמת השימוש במתקן ההרמה

71. הנתבעת 2 טענה, כי פוליסת הביטוח אינה חלה בנסיבות מאחר ולא היתה מודעת לכך שבבית העסק פועלת מעלית "ללא היתר ו/או אישור ו/או ביקורת" כמתחייב בחוק (סעיף 8 לתצהירה של הגב' פדות אביטן, נ/7), וכאשר עניין זה הינו מהותי ו/או מדובר בסיכון שהוחמר שאילו הועבר לידיעת המבטחת, היא לא היתה מבטחת הסיכון האמור ולכן הפוליסה אינה יכולה לחול. עוד טענה, כי היא פטורה מחבות משום הפרה של תנאי מוקדם הקבוע בפוליסה (סעיף 9 לתצהיר של הגב' אביטן, נ/7), ולפיו מתקן ההרמה ייבדק שנתית ע"י גורם מוסמך כחוק, ובהעדר אישורים על בדיקתו, לא חלה הפוליסה. לטענת הנתבעת 2, תנאי זה הובא לידיעת הנתבע 3 ב- 13.2.06, והוא נדרש להשלימו עד 30.3.06 ואף הצהיר שידוע לו שהתקנת אמצעי הבטיחות מהווה תנאי מוקדם לביטוח עפ"י הפוליסה אלא שנתבע 3 לא המציא אישורים מתאימים לבדיקתו, תקינותו ובטיחותו כמתחייב בפוליסה ובחוק ולא הביא לידיעת הנתבעת 2 את העובדה, כי בבית העסק הותקנה מעלית ללא היתר שהוסבה ממתקן להרמת משאות למתקן להרמת נוסעים. גם הנתבע 1, שביקש להיכנס לנעלי הנתבע 3, לא עשה כן.

72. התובעת טענה, ש"ניתן לומר כי, ככלל, כאשר הפעולה הבלתי חוקית שביצע המבוטח היא פעולה טפלה לפעילות חוקית וכשרה במהותה, לא יהיה באי חוקיות זו כדי לפטור את המבטח מאחריותו על פי הפוליסה. ולהיפך – כאשר הפעילות נשוא הנזק היא פעילות עבריינית לפי מהותה יופטר המבטח מחבותו, וזאת אף אם הנזק שנגרם, אגב ביצוע העבירה, אינו קשור בהכרח לעבירה עצמה" (ירון אליאס דיני ביטוח (כרך א', עמ' 472)). מכאן, שחוסר הידיעה אודות הפעלת המעלון, אין בו כדי למנוע תשלום תגמולי הביטוח בנסיבות, באשר עסקינן בפעילות שהיא טפלה לפעילות החוקית של בית העסק בכל הקשור עם קבלת אישור מגורם מוסמך לתקינותו. בכל הקשור עם הפרת התחייבות הנתבע 3 לבדיקת מתקן ההרמה טענה התובעת, כי זו אינה יכולה לטעון דבר ככל שעסקינן בנתבע 1, משום שהדבר לא הובא לידיעתו. אפילו סוכן הביטוח מר שריפי בתצהירו אינו טוען שהזהיר את הנתבע 1 מפני אי קיום תנאי כלשהו ע"י הנתבע 3, ואף הנתבע 1 מציין כי לא נאמר לו דבר ע"י סוכן הביטוח טרם התאונה ביחס לדרישות כלשהן הנוגעות למעלון לצורך הפוליסה (סעיף 17 לתצהירו). עוד הוסיפה התובעת, כי גם הגב' אביטן מטעם הנתבעת 2 מציינת, שיתכן והיה מקום ליידע את הנתבע 1 על כך שהנתבע 3 טרם המציא את האישורים באשר לתקינות מתקן ההרמה (עמ' 94 לפרו' מול ש' 22-27). התובעת אף הדגישה, כי בתקופה שהנתבע 3 ביקש את הפוליסה, נשלח אליו סוקר, מתקן ההרמה היה בשלבי הקמה והוא המליץ כי זה ייבדק שנתית כמתחייב בחוק (עמ' 5 לדו"ח הסוקר). בעקבות ממצאים אלה שלחה הנתבעת 2 לנתבע 3 מכתב (נספח י"ח לראיות התובעת), ובו התייחסה לשורת אמצעי בטיחות אותם יש להתקין בבית העסק כתנאי לקבלת הביטוח וביחס למתקן ההרמה נדרש הנתבע 3 שהמתקן ייבדק שנתית כמתחייב בחוק, אך לא דרשה בדיקה ראשונית ע"י מהנדס מוסמך. בדיקה שנתית שכזו יכולה להתבצע עד 29.1.07 וזאת הבין אף הנתבע 3 (עמ' 115 לפרו' מול ש' 7-9). באותו מכתב מסמן סוכן הביטוח את ההערות לאחר שווידא התקנת אמצעי בטיחות כנדרש. כך למשל מול סעיף 2 בו נדרש הנתבע 3 להתקין מטף כיבוי אש שיגן על הצ'יפסר, ציין הסוכן כי הצ'יפסר בוטל, מול סעיף 6 בו נדרשת מערכת אזעקה, הוא ציין "ללא פריצה" ולצד סעיף 7 בו נדרשה בדיקה שנתית של מתקן ההרמה הוא סימן וי, ורשם "ניתן להוציא. אימת – מוטי שריפי", דהיינו סוכן הביטוח, שליחה של הנתבעת 2, היה בבית העסק ווידא עמידת הנתבע 3 בתנאים המוקדמים ולפיכך, בעקבות זאת, התקבל הנתבע 3 לביטוח בה הנתבעת 2 שגבתה ממנו פרמיות. התובעת הדגישה, כי סוכן הביטוח, לפי דבריו של הנתבע 3, היה מגיע לבית העסק לפחות פעמיים בשבוע לשתות קפה, מכאן שהיה ער למתרחש בבית העסק ולחוסרים, ככל שהיו, באישורים כאלה או אחרים. בוודאי היה מודיע על כך שקיימת בעיה בכיסוי הביטוחי.

הנתבע 1 מצדו מציין בסיכומיו אף הוא, כי סוכן הביטוח ביקר בבית העסק פעמים רבות בתקופה בה הנתבע 3 החזיק בו, וכך גם כשנכנס אליו הנתבע 1 ולא אמר דבר ביחס למתקן ההרמה (עמ' 70 לפרו' מול ש' 8-10 לעדות הנתבע 1). גם הגב' אביטן מטעם הנתבעת 2 שהעידה השיבה לשאלת ביהמ"ש כי לא מובן ממכתב הנתבעת 2 אל הנתבע 3 כי עליו להמציא אישור תקינות אודות מצבו הנוכחי של מתקן ההרמה במיוחד שמצוין, כי המתקן בשלבי הקמה, והשיבה "נכון", דהיינו דרישת הנתבעת 2 בעניין זה לא היתה חד משמעית וברורה וכך הבין זאת הנתבע 3 עצמו שסבר שעוד לא חלפה שנה בכל הקשור עם אותו אישור. לכן, אין להחריג את מתקן ההרמה מהכיסוי הביטוחי. הגב' אביטן אף הודתה, כי היה מקום לנהוג בעניין זה אחרת ואף להוציא מכתב למבוטח (עמ' 93 מול ש' 4-7), אך היא אינה נוהגת להוציא מכתבים שכאלה. היא גם מודה, כי בעת העברת הפוליסה מהנתבע 3 לנתבע 1 לא התבקש אישור התקנה למתקן ההרמה, כפי דרישות הסוקר ואף מודה, כי אולי היה צריך לעשות זאת בעת החידוש (עמ' 93 לפרו' מול ש' 12-23 וכן ראה עמ' 94 מול ש' 22 עד עמ' 95 מול ש' 5). מכאן, מצא כשל בהתנהלות הנתבעת 2 ביחס לנתבע 1 בכל הקשור עם מתקן ההרמה, כאשר מלכתחילה לא היתה זכאית הנתבעת 2 להחריגו מהכיסוי הביטוחי, ולו היה מקום להחריגו כאמור, כי אז לא מסרה הנתבעת 2 הודעה מתאימה.

73. הנתבעת 2 טענה בכל הקשור עם מתקן ההרמה, כי קיימת החמרת סיכון שלא נמסרה לה ולא טופלה, לא ע"י הנתבע 3 ולא ע"י הנתבע 1 מחליפו, עת מועלים במתקן ההרמה בני אדם.

74. גם בנושא זה לא מצאתי כי הצדק עם הנתבעת 2. כפי שצוין לעיל ע"י התובעת והנתבע 1, מתקן ההרמה חייב יידוע הנתבע 1 ע"י חברת הביטוח. יש לצפות מחברת ביטוח המבקשת להחריג כיסוי ביטוחי בשל אי עמידה בתנאי הסוקר, כי ככל שמבקשים להחליף את פוליסת הביטוח למחזיק חדש בבית העסק, תתבצע בדיקה ובה תברר חברת הביטוח האם אמנם היא קיבלה לידיה את כל דרישותיה ע"י המחזיק הקודם, או לחלופין, תמסור למחזיק החדש מהן דרישותיה כפי שהובאו לידיעת המחזיק הקודם, אלא שבפועל הנתבעת 2 אינה טורחת לעשות כן, והנתבע 1 מציין שלא היה מודע להם. לא יכול להיות חולק כי דרישות אלה הינן דרישות אלמנטריות ובסיסיות לקיומו של כיסוי ביטוחי בר תוקף, היינו כי מתקן ההרמה יעבור בדיקה קודם להפעלתו, אלא שדרישה כזו לא נמסרה לא לנתבע 3 ולא לנתבע 1, אלא אך צוין כי נדרש אישור שנתי לתקינותו, ואף לא התבקש אותו אישור שנתי לכאורה מהנתבע 1 ככל שהיה חסר לנתבעת 2, ערב הקמת פוליסת הביטוח החדשה לנתבע 1.

בכל הקשור עם החמרת הסיכון בשל העלאת בני אדם במתקן ההרמה, לא יכולה לבוא הנתבעת 2 טרוניה עם הנתבע 1 שקיבל אליו את השימוש בידיעה כי כך מותר לעשות. לכל היותר רשאית הנתבעת 2 להפנות טרוניה למתקין המעלון. מכל מקום, מצופה מהנתבעת 2 כי תוודא שהמבוטח החליפי יהא מודע לדרישותיה כאמור בחוו"ד הסוקר וכי דרישות אלה אמנם מולאו בין באישור המחזיק היוצא ובין באמצעות שליחת סוקר פעם נוספת לבית העסק על מנת שיעמוד על שינויי ככל שבוצעו. נדמה כי בדיקה מחודשת שכזו או ציון כי בלעדיה אין כיסוי ביטוחי בהחלט היתה מייתרת את הדיון בכל הקשור עם הנתבעת 2.

75. המסקנה המתבקשת הינה, כי גם תנאי זה אינו פוסל את פוליסת הביטוח ולפיכך על הנתבעת 2 לשאת בכל נזק בו יחוב הנתבע 1, לאחר ניכוי דמי השתתפות עצמית כאמור בפוליסת הביטוח, העומדים לטענת הנתבעת 2 על 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום תחילת הפוליסה ועד ליום התשלום. לא מיותר לציין, כי לא מצאתי בנסיבות העניין כל מקום לחלוקת אחריות בין הנתבע 1 לנתבעת 2, לנוכח הנזק הראייתי שנגרם לנתבעת 2 לכאורה. סכום הפוליסה ישוערך בצירוף הפרשי הצמדה בלבד עד ליום הגשת התביעה, ומיום זה ואילך ישוערך בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. מתוך סכום זה בניכוי השתתפות עצמית ישולם חלקו של הנתבע 1 כאמור כפי שיידרש לשלם.

נזקי התובעת

76. לטענת התובעת, ממקום התאונה היא הועברה לביה"ח ברזילי באשקלון, למחרת היום היא נותחה ושוחררה לביתה בהמשך כשהיא רתוקה לכיסא גלגלים ושתי רגליה נתונות בסד גבס. בהמשך עברה התובעת שני ניתוחים נוספים וכן עברה טיפולי פיזיותרפיה בביתה בשל מגבלות ניידות. לטענתה, הסתיימו טיפולים אלה ביוני 2008. לאורך כל התקופה התהלכה התובעת בעזרת קביים. מעבר לפגיעה האורתופדית, טענה התובעת לפגיעה פסיכיאטרית כאשר החלה בטיפול פסיכיאטרי בנובמבר 2007 עקב חרדות וזיכרונות שפוקדים אותה בשל התאונה והיא אובחנה כסובלת מתסמונת PTSD, וטופלה בתרופות ובהמשך בטיפול פסיכו-תרפויטי.

הנכות האורתופדית

77. מומחה התובעת ד"ר שטיינברג העריך את נכות התובעת ב- 46% וסבר, כי איבדה את יכולת עבודתה בעמידה. מומחה הנתבעים פרופ' נרובאי העמיד את נכותה על 23.5%, וסבר כי הינה מוגבלת אמנם בהליכה ממושכת, אך אין סיבה אורתופדית שתפסיק לעבוד.

לנוכח פערים אלה מונה מטעם ביהמ"ש ד"ר א. לוגר שמסר חוו"ד בתאריך 21.6.13, ולפיה התובעת נפגעה בתאונה בשני העקבים. בביה"ח ברזילי אובחנה כסובלת בשברים מרוסקים של שתי עצמות העקב, כאשר השמאלי שבהם הוגדר גם כשבר פתוח, היא טופלה שמרנית בשחזור סגור, באנטיביוטיקה ובגבס ושוחררה לביתה לאחר 4 ימי אשפוז. בהמשך, היא פנתה לביה"ח אסף הרופא לצורך קבלת חוו"ד שניה, שם נותחה לשם שחזור סגור וקיבוע חיצוני של עצמות העקב באמצעות פינים לפי שיטת Lopresti-Essex וזאת ב- 7.9.06 ולשם שחזור מבנה העצם וזאת לאחר שהוערך שאין סיכוי לשחזר את מבנה המפרקים הסובטלריים. בהמשך נותחה שוב להסרת הפינים המקבעים וטופלה בפיזיותרפיה. עקב מצב כפות רגליה, היא לא שבה לעבודתה כספרית ועובדת לדבריה בסידור גבות, עבודה אותה ניתן לבצע בישיבה. התובעת התלוננה על כאבים בכפות הרגליים, על קושי בניידות ועמידה ועל תחושת צריבה בכף רגל שמאל. בבדיקה גופנית מצא המומחה נפיחות של הקרסוליים והעקבים, רגישות והגבלה בתנועות של הפרקים הסובטלריים, צלקת על פני האספקט הפנימי של עקב שמאל, קושי בהליכה על שתי הרגליים וירידה בתחושה הפלנטרית של כף רגל שמאל. בבדיקות הדמיה של הקרסוליים וכפות הרגליים, נראה מצב שלאחר שברים מרוסקים של שתי עצמות העקב, שהתחברו בדפורמציה קשה בדמות השטחה והרחבה שלהם תוך פגימה ניכרת במרקם העצם ופגיעה במבנה הפרקים הסובטלריים והפרקים הקלקנאוקובואידליים. כמו כן, בדיקת EMG העלתה חשד לקיום תסמונת התעלה הטרסלית בכף רגל שמאל.

לאור הפגיעה הקשה סבר המומחה, כי יש לקבוע לה נכות בשיעור 20% לכל רגל (סה"כ 40% נכות), לפי סעיף 49(2)ו או לחלופין 47(4)ג לתקנות המל"ל לכל אחת מכפות הרגליים. בשל ממצא הפגיעה בתחושה הפלנטרית של כף רגל שמאל, הנתמך בבדיקת EMG הוסיף המומחה 5% נוספים לפי סעיף מותאם 29(6)1-2. עוד סבר המומחה, כי לא תוכל לשוב לעבודתה כספרית בשל הקושי בעמידה וכי יש לקבוע לתובעת תקופת אי כושר מלא של 6 חודשים ממועד התאונה ו- 60% נכות זמנית ל- 6 חודשים נוספים.

ד"ר לוגר לא נחקר על חוות דעתו ולפיכך הנני לקבוע, כי לתובעת נכות אורתופדית משוקללת בסך של 43%.

הנכות הנפשית

78. פרופ' טיאנו קבע לתובעת נכות בת 20% לתקופה של שנתיים, ונכות צמיתה בשיעור של 10%, בעוד שפרופ' נוי מטעם הנתבעים סבר כי נכותה עולה כדי 5% בלבד.

התובעת סבורה, כי יש לאמץ את חוות דעת פרופ' טיאנו ואילו הנתבעים סבורים, כי יש להעמידה על 5%. הצדדים שניהם ויתרו על חקירות המומחים מטעמם. במצב דברים זה, ועל מנת שלא לפגוע במי מהמומחים שלא נחקרו כאמור, נכון יהיה, נוכח הפערים הצנועים בין חווה"ד, להעמיד את נכותה הצמיתה של התובעת בתחום הפסיכיאטרי על 7.5%.

לנוכח האמור לעיל, סברתי כי שקלול הנכות הרפואית בתחום האורתופדי והפסיכיאטרי מעמיד את נכותה הרפואית של התובעת על 48% בסך הכול.

הנכות התפקודית

79. התובעת אינה מתייחסת באופן פרטני לשיעור נכותה התפקודית ועורכת חישובי ההפסדים השונים באופן שאינו מייחס מספר מוגדר לנכותה התפקודית אלא לתוצאות התאונה על ההיבטים הכספיים השונים לתובעת הן בתחום הפסדי השכר והן בתחום עזרת הזולת ועוד.

הנתבעים סבורים, כי קשה לקבוע מהי האותנטיות בתלונות התובעת וזאת לאור תמונות שצורפו לחומר הראיות מהפייסבוק שלה, בהם היא נראית הולכת לים, מבלה ומקיימת חיי חברה וכך גם ניתן ללמוד מדיסק בר המצווה של בנה בו נראתה רוקדת משך זמן לא מבוטל בניגוד לעדותה בביהמ"ש, כך גם ניתן לראותה מתהלכת ללא צליעה ועומדת באופן ממושך בזמן קריאת הברכות ורוקדת עם בנה. עוד טענו, כי ממועד התאונה חלפו כבר כ- 9 שנים, והיה מקום למצוא בחומר הראיות מסמכים רפואיים או הוצאות רפואיות הקשורות לתאונה, ומביאות לכלל ביטוי את הנכות המגבילה אותה בחייה, אלא שאלה לא בנמצא. לפיכך, אין אישורים על טיפולים רפואיים והוצאות המעידים על נכות רפואית משמעותית כפי שמציגה זאת התובעת. לפיכך, ביקשו להעמיד את שיעור הנכות הרפואית על 20%.

80. לטעמי, אין כל אפשרות להתעלם מהנכות הרפואית הגבוהה ממנה סובלת התובעת המשמשת נקודת יסוד ומסד לנכות התפקודית. עוד לא יכול להיות חולק, כי הן הנכות האורתופדית בכפות הרגליים והן הנכות הנפשית, שתיהן מהוות יחדיו נכויות תפקודיות בהיותן מונעות מן התובעת התנהלות כבעבר. לפיכך, לא סברתי שיש לסטות במקרה זה מכל אותם מקרים בהם שיעור הנכות הרפואית זהה לשיעור הנכות התפקודית והנני לקבוע, כי שיעור הנכות התפקודית עומד על 48% כשיעור הנכות הרפואית. לא התעלמתי לעניין זה מתמונותיה של התובעת בפייסבוק ומקלטת בר המצווה. אין לשכוח, כי כאשר עסקינן באירועים משמחים, במיוחד כאלה ובהם הניזוק הינו בעל האירוע, עושה הניזוק מעל ומעבר על מנת שלא לחוש חריג או שונה ולא להציג עצמו כמוגבל לעיני אורחיו ביום המשמח הזה בו הינו גם מארחם. לפיכך, קשה לקבוע כי דווקא מסרט האירוע או מהתמונות התובעת מצויה במצב גופני שכזה גם ביתר ימות השנה. הנתבעת 2 יכולה היתה על נקלה להוציא בעניינה של התובעת חקירה מסודרת על מנת שניתן יהא לראות התנהלותה בחיי היומיום אך היא לא עשתה כן ועניין זה פועל לחובתה.

בסיס השכר

81. התובעת הינה ילידת 3.8.67 ונישאה בשנת 1990. לטענתה היא עבדה בעבר כמוכרת בחנות וכמזכירה. בנותיה הגדולות נולדו בשנים 1992 ו- 1996. בשנת 1997 עברה המשפחה לאשדוד והתובעת החלה ללמוד ולעבוד אצל שכנתה הספרית שעבדה מביתה. במסגרת עבודתה זו התובעת גם עיצבה גבות. עבור כל טיפול החלקת שיער או עיצוב גבות קיבלה התובעת 40 ₪ ובסה"כ השתכרה התובעת לטענתה בין 3,000 ל- 4,000 ₪ לחודש, באופן שהסתדר לה עם ניהול משק ביתה שכן בשנים 2001 ו- 2005 נולדו לה שני ילדים נוספים.

בשנת 2011, ולאחר התאונה, חזרה התובעת לעבודה במשרה חלקית בעיצוב גבות בלבד בישיבה תוך שציינה בעדותה, כי אין אפשרות להחליק שיער (פן) בישיבה שכן הידיים צריכות להיות מופנות כלפי למעלה והישיבה אינה מאפשרת לעשות זאת (ר' עמ' 23 מול ש' 13-15). מכל מקום, היא העריכה את הכנסתה החודשית בשיעור שבין 1,500-2,000 ₪ (סעיף 16 לתצהירה), ובסיכומיה ביקשה להעמיד הכנסתה החודשית על 1,750 ₪ בממוצע כמבטאת כושר השתכרותה במומה.

לשם הוכחת עבודתה לפני ואחרי התאונה העידה התובעת ארבע מלקוחותיה, הגב' הילה חסין, הגב' מעיין חבני, הגב' דינה פרץ והגב' סולי קול. שלוש מהן חזרו לקבל ממנה שירותים בעיצוב גבות בלבד לאחר התאונה.

התובעת הבהירה שסביר להניח, כי לולא התאונה וכאשר בנה הצעיר היה גדל, היא היתה מממשת את מלוא פוטנציאל השתכרותה בעבודה מסודרת ולפיכך הציעה לחשב בסיס שכרה על 4,000 ₪ לחודש בממוצע עד הגיע בנה הצעיר לגיל 3 ומשלב זה ואילך סברה, כי יש להעמיד את שיעור שכרה על השכר הממוצע במשק בעבודה כמזכירה או עבודה דומה אחרת.

82. הנתבעים מצדם ציינו, כי בתביעת התובעת לנכות כללית מהמל"ל היא הצהירה שאינה עובדת וההצהרה התייחסה לתקופה של 5 שנים אחורנית. כך גם בחוו"ד פרופ' טיאנו המתאר את קורות חייה של התובעת, היא ציינה, כי חדלה לעבוד עם לידת ילדיה ורצתה לפתח עבודה בביתה כאשר לבסוף עבדה כשכירה אצל קוסמטיקאית אחרת ובמילים אחרות התובעת פרשה משוק העבודה זמן רב לפני התאונה וללא קשר אליה. לפיכך טענתה כי מגיל 43 תוכל להשתכר כדי השכר הממוצע במשק, אינה סבירה. מעבר לכך, לא הוכיחה התובעת מה פוטנציאל ההשתכרות של מי שמעצבת גבות ועושה פן. הנתבעים עמדו על כך שהתובעת לא דיווחה לשלטונות המס אודות הכנסותיה והעלימה אותן. לפיכך, על הראיות כי הכנסותיה שהועלמו מעיני שלטונות המס להיות נעלות מכל ספק, מה שלא התקיים בענייננו. עוד הוסיפו, כי אפילו הוכיחה את עבודתה מבלי לדווח לשלטונות המס, עדיין לא הוכיחה שיעור הכנסתה, במיוחד כאשר קיים סיכון שהיתה נתפסת בסיכומו של יום והיתה צפויה לתשלום מיסים מוגברים, קנסות והליכים פליליים, כאשר מעבר לאלה יש להוסיף את שיקולי תקנת הציבור לפיהם אין לאפשר לחוטא לצאת נשכר. הנתבעים העריכו, כי לכל היותר השתכרה התובעת כ- 1,000 ₪ לחודש ושימשה כ"ספקית עבודה" לאותה שכנה. מכל מקום, אין מדובר במי שהיא ספרית או קוסמטיקאית מקצועית, כאשר התובעת עבדה בשעות הבוקר בלבד וילדיה בביה"ס, לרוב בימי א' עד ה' (ר' עדות מר דור קיסוס עמ' 38 מול ש' 22-23). אין מדובר בעסק רגיל וכמות הלקוחות מוגבלת, התובעת עבדה רק עם לקוחות שהועברו אליה ע"י שכנתה, והעדות שהעידו כי התובעת עשתה להן פן, הן בסיכומו של יום חברותיה או ידידותיה לחיים. לפיכך הסיקו הנתבעים, כי התובעת לא הוכיחה את בסיס שכרה וכי עסקינן בפועל בשעות עבודה בודדות ובמקרים חריגים. העדים שהעידו יכולים להעיד רק על מה שעבדה עבורן התובעת ולא מה היו הכנסותיה מעבר לכך, ולפיכך יש לחשב את בסיס השכר של התובעת בסכום של 1,000 ₪ לחודש.

83. עיון בחומר הראיות מלמד, כי ערב התאונה, ולמרות טענות התובעת בפני הרשויות כי לא עבדה, היא אמנם עבדה כמחליקת שיער אצל חברתה וכן כמעצבת גבות (ר' סעיף 3 לתצהירה, ת/1, ממנו נלמד כי ערב התאונה עשתה פן ועיצבה גבות, תחילה בבית שכנתה, שם ניהלה השכנה מספרה ואח"כ גם בדירתה שלה באופן שהרוויחה בין 3,000 ל- 5,000 ₪ לחודש). גם בחקירתה הנגדית חוזרת התובעת על עמדתה (ר' עמ' 17-19 לפרו' וכן עמ' 23-24, עמ' 26 ו- 27). כך גם למדתי מתצהיריהן של גב' פרץ דינה, סולי קול, הילה חסין ומעיין חבני (ת/2, ת/3, ת/4 ו- ת/5,) כמו גם מעדויותיהן. יחד עם זאת, התובעת בלבד היתה זו שהתייחסה לשיעור הכנסותיה החודשי. בעניין זה היא לא ניהלה יומן וציינה, כי שיעור הכנסותיה נע בין 3,000 ל- 5,000 ₪, כאשר אין לשכוח שעסקינן בעדותו של בעל דין שהינו כידוע עד מעוניין. מן הראוי היה כי התובעת תזמן גם את שכנתה הספרית שיכולה היתה לשפוך אור על כמות הקליינטיות שהיתה מזרימה לתובעת כאשר אין לשכוח, כי בנסיבות בהן אדם תובע הכנסות שלא דווחו לשלטונות המס, עליו לשכנע בראיות טובות מה שיעור הכנסתו האמיתית. במצב דברים זה, מתקשה ביהמ"ש לסבור, כי מי שעובדת בעיקר בשעות הבוקר באופן לא רציף בבית שכנתה ואח"כ בביתה, משתכרת כדי שכר העומד בממוצע על שכר המינימום במשק. סביר יותר בעיני, כי הסיוע שהעניקה לשכנתה וכן הלקוחות שקיבלה בביתה, העמידו את שכרה על לא יותר משכר של 3,000 ₪ לחודש ערב התאונה.

84. שאלה נפרדת הינה, מהו פוטנציאל ההשתכרות של התובעת ובאיזה גיל היתה ממצה אותו. התובעת טענה, כי עם הגיע בנה הקטן לגיל 3, היינו היא תהיה בת 43, יש להעמיד את פוטנציאל השתכרותה כדי שיעור השכר הממוצע במשק. לא ברור מנין נוטלת התובעת את השכר הממוצע במשק כשיעור השכר הראוי לה כמי שמעצבת גבות ומחליקה שיער לנשים. לא מצאתי כל תימוכין לכך כי שיעור השכר הממוצע במשק הינו שכר סביר למי שמבצעת מלאכות אלה, וגם בעניין זה היה מקום להציג ראיות מתאימות בין בחוו"ד חשבונאית ובין באמצעות בעלי מקצוע מן התחום שהיו מעידים על שיעור ההכנסה בתחום זה באותם שני מקצועות, כאשר ברור שלתובעת בפועל אין כל השכלה פורמלית בתחום הספרות או הקוסמטיקה והיא למדה את שלמדה בעיקר משכנתה. מעבר לכך, ברור שעליה לדווח לשלטונות המס ולהוציא הוצאות כאלה ואחרות על מנת שתוכל להשתכר כדי שיעור השכר הממוצע במשק. לפיכך סברתי, כי פוטנציאל ההשתכרות של התובעת שלא במומה, לא יכול לעלות על 5,000 ₪ לחודש, באותה מסגרת עבודה בה בחרה לעסוק, היינו החלקת שיער ועיצוב גבות. שיעור שכר זה יכלה התובעת להשתכר החל מגיל 43 ואילך.

לאור האמור לעיל, יש לחלק את הפסדי שכרה של התובעת לתקופות. התקופה הראשונה ממועד התאונה, 27.8.06, ועד הגיע התובעת לגיל 43 (3.8.2010), כשאז בסיס שכרה יעמוד על 3,000 ₪ וממועד זה ועד הגיע התובעת לגיל 67, כשאז בסיס שכרה יעמוד על 5,000 ₪. 3,000 ₪ לחודש משוערכים להיום עומדים על הסך של 3,541 ₪. 5,000 ₪ משוערכים מתאריך 3.8.10 ועד היום עומדים על הסך של 5,348 ₪.

הפסדי השכר לעבר

85. בנתונים כאמור לעיל, הפסדי השתכרות התובעת הינם כדלקמן:

א. מ- 27.8.06 ולמשך שנה לפי 3,541₪ לחודש סה"כ 42,492 ₪ ובצירוף ריבית מחצית תקופה, סה"כ 57,222 ₪. זאת בהתייחס לתקופה בה היתה התובעת באי כושר מוחלט כאשר סברתי שגם נכות אורטופדית בשיעור של 60% יחד עם נכות נפשית זמנית מהווה לצורך העניין נכות תפקודית מלאה.

ב. לתקופה שמ- 28.8.07 ועד 3.8.10, מועד הגיע התובעת לגיל 43, עפ"י 48% נכות תפקודית במכפלת בסיס שכר של 3,541 ₪, סה"כ 59,489 ₪ ובצירוף ריבית מחצית תקופה 75,948 ₪.

ג. מה- 4.8.10 ועד היום עפ"י 48% נכות תפקודית במכפלת בסיס שכר של 5,348 ₪ סה"כ 164,291 ₪ ובצירוף ריבית מחצית תקופה 181,815 ש"ח.

סה"כ הפסדי השתכרות לעבר 314,985 ש"ח.

הפסדי כושר ההשתכרות לעתיד

86. ממועד מתן פסה"ד ועד הגיע התובעת לגיל 67 במכפלת 48% כשיעור הנכות התפקודית מבסיס השכר בסך של 5,348 ₪ יעמוד שיעור הנזק על הסך של 439,879 ₪.

הפסדי פנסיה

87. לטענת התובעת, מן הראוי לגזור 12% מכלל הפסדיה בעבר ובעתיד עד תוחלת חייה ואילו לטענת הנתבעים אין לכך מקום, שכן התובעת לא הוכיחה שאמנם הפקידה לפנסיה לפני התאונה ולא לאחריה, כאשר מעבר לכך אין בכתב התביעה ראש נזק של פגיעה בזכויות סוציאליות או בפנסיה ולפיכך עתרו לדחיית ראש נזק זה. התובעת לא התייחסה לנושא זה בסיכומי התשובה.

88. לטעמי, אין מנוס מהתייחסות גם לנושא זה לאור העובדה ולפיה מחויבים המעסיקים והשכירים במשק בהפרשות לצרכי פנסיה וזכויות סוציאליות (ר' לעניין זה צו הרחבה (נוסח משולב) לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 וכן ת"א(חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (31.12.2013)). 12% מהפסדי השכר הינו סביר בעיני בנסיבות, כאשר לא נדרש כל סכום בנושא קרן השתלמות ואין כל עדות על הפרשות בסדר גודל שונה. לפיכך נכון להיום עומדים נזקי התובעת בראש נזק זה על הסך של 90,584. למען הסר ספק, אמנם נושא הזכויות הסוציאליות לא נתבע במסגרת כתב התביעה בנפרד, אך הנני בדעה ולפיה נושא זה מצוי כל כולו בתחום הפסדי השכר והיותם של אלה חלק משכרה של התובעת, ולפיכך כאמור אין מניעה לתבעם עתה.

נזק לא ממוני

89. לטענת התובעת, יש מקום בנסיבות העניין לפצותה בסכום של 500,000 ₪ נוכח נכויותיה הגבוהות, שינוי חייה, הפגיעה שחוותה, השינוי באורחות חייה עם בעלה ועוד. הנתבעים מצדם סברו, כי בנסיבות העניין ולאור שיעור נכותה הרפואית והתפקודית אין להעמיד את הפיצוי על יותר מ- 160,000 ₪ שהינו כפל הפיצוי לפי הפלת"ד.

90. לתובעת 48% נכות רפואית. התאונה התרחשה עת היתה כבת 39 ונותרו לה לכן כ- 42 שנות סבל מאותה תאונה, כאשר ברור לי כי התאונה חייבה אשפוז ופעולות ניתוחיות כאשר עד היום התובעת אינה יכולה לצעוד לאורך זמן ובוודאי שלא לעמוד לאורך זמן ולפיכך היא תצטרך לחיות עם סבלה עד ליום מותה. במצב דברים זה, סברתי כי נכון יהיה לקבוע את שיעור הנזק הלא ממוני אותו סבלה התובעת על הסך 400,000 ₪ נכון להיום.

עזרת זולת

91. לטענת התובעת, וכעולה מסע' 10-11 לתצהירה, בהתייחס למצבה הפיזי וסעיף 12 לתצהירה באשר למצבה הנפשי ולאור עדותה, בני משפחתה סייעו בידה לאחר התאונה. לצורך כך אף נעדר בעלה מעבודתו מחברת החשמל (ר' לעניין זה תצהיר בעלה, ת/7 סעיף 3, תצהיר בתה, ת/6, סע' 4-6). לפיכך, סברה התובעת, כי יש להעריך שיעור עזרת הזולת ל- 6 החודשים הראשונים שלאחר התאונה לפי 10,000 ₪ לחודש ובסך הכול 60,000 ₪. 6 חודשים נוספים לפי 7,500 ₪ ובסה"כ 45,000 ₪. שנה שניה לאחר התאונה לפי 5,000 ₪ ובסה"כ 60,000 ₪. לאחר מכן סברה, כי 12 שעות עזרה שבועיות לפי 40 ₪ לשעה ובמכפלת 76 חודשים יהלמו את שיעור הפיצוי בסה"כ 152,000 ₪ לתקופה זו, ולעתיד על 10 שעות שבועיות לפי 40 ₪ לשעה עד תום תוחלת חייה על 425,695 ₪ (42 שעות חודשיות במכפלת 40 ₪ לשעה).

92. הנתבעים סברו, כי יש מקום לפסוק לעבר ולעתיד לכל היותר סך של 75,000 ₪, וזאת לאחר שבעלה של התובעת אינו בעל דין ולא תבע את הפסדיו, במיוחד כך כאשר לא צורפו אישורי מעסיקתו על תקופת היעדרות מצומצמת ממילא ואין מקום לפצות על הפסדי הכנסה שלא נגרמו בפועל. מעבר לכך, אין כל אסמכתא לשיעור הנזק בעבר, כאשר מובן, כי כל המבקש החזר הוצאותיו לעבר, נזקק להציג ראיות מתאימות לכך. עוד ובנוסף טענו, כי לתובעת ניתנה עזרת צד ג' ממט"ב וכן שולמו לה תגמולי מל"ל נוספים בגין נכותה עקב התאונה ולפיכך ברור, כי לא נגרמה לה כל הוצאה ממונית בתחום זה. בנוסף, מצבה של התובעת כיום אינו מצדיק את שיעור העזרה אותה היא דורשת, ואפילו הסתייעה בבני משפחתה, אין לערוך חשבונאות בנושא זה.

93. לטעמי, בתקופה בה התובעת שהתה בביתה, היא זכתה לעזרת זולת מבני משפחתה. עזרת זולת של בני המשפחה יש לאמוד בכסף, אפילו בעלה של התובעת לא הגיש תביעה מטעמו, באשר זכותו של בעל דין שניזוק בגופו לתבוע גם עבור מיטיביו, כאשר סכום זה אמור להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו ויועבר על ידו למיטיבים אלה. עוד אין חולק, כי התובעת לא צרפה למעשה קבלות אודות הוצאות שהיו לה בפועל בגין עזרת זולת.

בהתחשב בפרק הזמן הלא מבוטל בו היתה באי כושר מלא וגבוה, כשנה, ואחר מיכן בהתחשב בעובדה ולפיה ניזוקה ברגליה, כי אז סברתי שהפגיעה התפקודית פוגעת גם ביכולותיה של התובעת לטפל בביתה והינה זקוקה לעזרת זולת. בהעדר תימוכין להוצאות אין מנוס מלבצע אומדן להוצאות אלה, ואלה יעמדו על הסך של 300,000 ₪ גלובלית לעבר ולעתיד נכון להיום.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד

94. לטענת התובעת, עם סיום הטיפולים האורתופדים שקלו הרופאים המטפלים לבצע לתובעת שני ניתוחים נוספים. האחד להארכת גיד אכילס והשני לקיבוע סוב-טלרי (מוצג 77 לראיות התביעה). אלה לא בוצעו אך יתכן שיבוצעו בעתיד. בהיבט הנפשי התובעת מטופלת תרופתית ויתכן כי תיזקק לטיפולים פסיכו-תרפויטיים בעתיד. עד כה ניתנו לתובעת טיפולים ע"י קופ"ח תמורת דמי השתתפות עצמית בסך 30-40 ₪ לחודש (סעיף 19 לתצהירה) ולפיכך עתרה ל- 3,500 ₪ לעבר ו- 25,389 ₪ לעתיד. מעבר לכך, נשאה בהוצאות חוו"ד מומחים מטעמה בסכום כולל של 18,817 ₪.

95. הנתבעים מצדם טענו, כי הוצאות אלה כוסו כולם ע"י התובעת 2 וכי כל ההוצאות הנטענות מומנו ו/או צריכות היו להיות ממומנות במסגרת חוק בריאות ממלכתי. מעבר לכך, חומר הראיות מעלה, כי כל טיפולי התובעת הסתיימו לכל המאוחר ב- 2009 ואין כל קבלה אודות הוצאות רפואיות מאותו מועד, לפיכך הציעו 10,000 ₪ גלובלית לעבר ולעתיד.

96. בכל הקשור עם הוצאותיה הרפואיות, עמדה התובעת למעשה על השבת סכומי ההשתתפות העצמית בגין טיפולים פסיכולוגיים מקופת חולים. מעבר לכך, עתרה להשבת הוצאות המומחים הרפואיים. לטעמי, סכום של 20,000 ₪ נכון להיום יהלום ראש נזק זה, הן לעבר והן לעתיד, כאשר אין הוכחה ברורה במאזן הסתברויות אודות רצונה של התובעת לעבור ניתוחים נוספים, כך גם אין אישור מהשנים האחרונות בדבר קבלת טיפולים פסיכולוגיים באופן שוטף, כעולה מחומר הראיות.

בכל הקשור עם הוצאות המומחים מטעמה, פרק זה יידון בחלק ההוצאות שבסוף פסה"ד.

ניידות

97. לטענת התובעת, עד התאונה אהבה ללכת ברגל והתניידה בתחבורה ציבורית, אלא שכיום מתקשה בהליכה ובעמידה, לא נוסעת באוטובוסים וכשהמכונית אינה עובדת, היא עושה שימוש במוניות (סעיף 17 לתצהירה). לפיכך, העריכה את הוצאותיה המוגברות בסך של 1,500 ₪ לחודש לעבר ולעתיד ובסך הכל 530,000 ₪.

הנתבעים מצדם סברו, כי יש מקום לפצות בסכום של 35,000 ₪ בלבד, שכן בכל הקשור עם העבר בהיות נזק זה נזק מיוחד, לא הוכיחה התובעת דבר ובאשר לעתיד, התובעת עושה שימוש ברכבה ואין כל קבלה אחת שתתמוך בנטען על ידה בתצהירה.

98. אף לטעמי קיים קושי לא מבוטל בראיות התובעת בכל הקשור עם הוצאות מיוחדות ועודפות מעבר לאלה שהיתה מוציאה ברגיל עבור נסיעות לולא התאונה. לפיכך סברתי, כי בהעדר הוכחה להוצאות שכאלה בעבר, וכאשר השימוש ברכב הינו עניין יומיומי עבור התובעת, יש מקום לפצותה באופן גלובלי בגין ניידות עודפת בסכום של 50,000 ₪ נכון להיום.

התאמת דיור

99. לטענת התובעת, במועד התאונה התגוררה המשפחה בדירה בקומה חמישית בבניין עם מעלית, אך מאחר ולאחר התאונה פחדה התובעת מלהשתמש במעלית (ר' מוצג 100 לראיות התביעה), וגם לא יכלה לעלות או לרדת במדרגות, כי אז חיפשה דירה בקומת קרקע ורכשה דירת גן. כך גם יצר נושא המעלית לחץ אצל ילדיה שפחדו אף הם להשתמש במעלית. התובעת מודה, כי אמנם הרוויחה בדירה החדשה חדר נוסף אולם למעשה לא שיפרה את רמת חייה, אלא רכשה אותה כדי לחסוך מעצמה את עוגמת הנפש וסיוט השימוש במעלית. לפיכך, הציעו לפסוק את הפרש העלויות בין מחיר הדירה למחיר דירת הגן שרכשה בשווי 405,000 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיוני 2010, 420,829 ₪. הנתבעים מצדם טענו, כי התובעת לא הוכיחה ראש נזק זה כלל, מה גם שעסקינן בהרחבת חזית אסורה ומעבר לכך, מדובר בטענות שבמומחיות שלא הוכחו באמצעות מומחים.

100. לטעמי, על אף ההבנה לקשיים שבשימוש במעלית מצד התובעת, לא מצאתי כי הוכחה איזו שהיא הוצאה נוספת ומיותרת בגין רכישת דירת הגן אותה רכשה. בנושא זה, מן הראוי היה לצרף חוות דעת מומחים שיעריכו את הפערים שבין הדירות, זו הישנה וזו החדשה, הן בהתייחס לגודלן, הן בהתייחס למיקומן ורק השוואה בין שווי הדירות כפי גודל הדירה המקורית בפועל ומיקומה, לבין גודל הדירה החדשה ומיקומה, יכול היה להוכיח פער כלשהו. משאלה לא הוכחו כאמור, אין לי אלא לקבל את עמדת הנתבעים ולפיה ראש נזק זה לא מוכח כדבעי. לשלמות התמונה אציין, כי התובעת אמנם תבעה בכתב התביעה המתוקן התאמת מגורים למגבלותיה ונושא זה אינו בבחינת הרחבת חזית.

ניכויים

101. לטענת התובעת, שולמו לה ע"י המלל קצבאות ושירותים מיוחדים בשיעור 100%, מתאריך 27.8.06 עד 30.11.06, 80% מ- 1.12.06 עד 31.5.07 ו- 64% מ- 1.6.07 עד 31.10.07, המוערכות לפי חוו"ד מר שי ספיר (מוצגים 1, 2 למוצגי הנתבעת 6) ואלה מסתכמים בסכום של 27,420 ₪, נכון ל- 18.8.11, אליהם יש לצרף קצבת שירותים מיוחדים בסך 15,025 ₪ מאותו מועד ובסה"כ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית הסכום עומד על 45,850 ₪. בהמשך, הועמדה נכות התובעת על 36% שאינה מזכה בכל זכאות, ואף תביעתה לגמלת ניידות שהועמדה על 40% מוגבלות בניידות, לא מזכה בגמלה.

102. הנתבעים מצדם ציינו, כי עפ"י חוו"ד האקטואריות של מר שי ספיר הניכוי נכון להיום עומד על 49,494 ₪, שכן יש להתייחס גם להערות המצרפות דמי תאונה ששולמו בסך 3,438 ₪.

103. עריכת חישוב הניכויים מלמדת, כי סה"כ הניכויים, לרבות קצבת נכות כללית בתוספת דמי תאונה וריביות על הנכות הכללית ודמי התאונה וכן קצבת שירותים מיוחדים בתוספת ריבית עומדים על הסך של 49,851 ₪, נכון ל- 18.8.11. סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין עומד על הסך של 53,926 ₪ שינוכה מסכום הפיצויים שנקבע לעיל.

104. נושא נוסף הראוי להתייחסות הינו טענת חלק מהנתבעים ולפיה התובעת עבדה בבית העסק של הנתבע 1 ולפיכך עסקינן בתאונת עבודה על התגמולים הראויים לה בנסיבות פציעתה הקשה אלא שנושא זה הוכחש לחלוטין הן ע"י הנתבע 1 והן ע"י התובעת, במיוחד כאשר היתה עם ילדיה במקום התאונה מה שאינו מלמד על מערכת יחסי עבודה בניהם כמו גם לא הוכח, למעט ציון שולי בביה"ח כי עסקינן בתאונה במקום עבודה (נספח 15 לראיות התביעה) ללא תימוכין נוספים. לפיכך לא סברתי כי בתאונת עבודה עסקינן ונדמה כי גם בסיכומי הנתבעים נושא זה מובא בצורה רפה.

סוף דבר

105. לאור כל האמור לעיל, יישאו הנתבעים 1,3,6 ו- 7 בנזקי התובעת ביחד ולחוד. הנתבעת 2 תישא בחלקו של הנתבע 1 כמבטחתו עד לסכום הביטוח לאחר ניכוי השתתפות עצמית.

106. הסכומים לתשלום יהיו כדלקמן:

א. הפסדי השתכרות 754,864 ₪.

ב. הפסדי פנסיה 90,584 ₪.

ג. נזק לא ממוני 400,000 ₪.

ד. עזרת זולת 300,000 ₪.

ה. רפואיות 20,000ש"ח.

ו. ניידות 50,000 ₪.

סה"כ 1,615,448 ₪.

מסכום זה תנוכה רשלנות תורמת בסך 10%. מהיתרה בסך 1,453,903 ₪ ינוכו תגמולי המל"ל בסך 53,926 ש"ח. היתרה בסך 1,399,977 ₪ תישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

107. מעבר לאמור לעיל ישלמו הנתבעים 1,3,6, ו-7 ביחד ולחוד בסך של 50,000 ₪ כהוצאות המשפט וכן בשכ"ט עו"ד בסך 400,000 ש"ח (כולל מע"מ). סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. הנתבעים יחלקו בסכומים אלה בינם לבין עצמם כפי חלקם בחבות כאשר בחלקו של הנתבע 1 תישא הנתבעת 2.

108. משנדחתה התביעה כנגד הנתבעים 4 ו-5 יישאו התובעת וכן הנתבעים 1, 3 ו-6 ביחד ולחוד בהוצאות נתבעות אלה הן בתביעה והן בהודעות הצדדים השלישיים שנדחו אף הן, בסכום של 30,000 ₪ (כולל מע"מ) לכל אחת מנתבעות אלה.

טוב יעשו הנתבעים החבים בתשלום החוב, לו יחלקו בינם לבין עצמם את התשלומים כפי חלקם בחבות עד לסכום נזקי התובעת כאמור לעיל וישלמו את חלקם.

109. ככל שהנתבעים 1,3, ו-6, ששלחו הודעות צד ג', יישאו בתשלום נזקי התובעת בסכום העולה על חלקם בחלוקת נזקי התובעת, הם יהיו רשאים לחזור על הנתבעים 1,3,6, ו-7 כנגדם הגישו כאמור הודעת צד ג' ולגבות מהם עד לשיעור חלקם בחוב (הן בנזק עצמו והן בהוצאות ובשכה"ט), וזאת לאחר שחלוקת האחריות בין המזיקים השונים נעשתה בהתאם לחלקם כמעוולים במשותף כפי שנקבע לעיל ועפ"י ההודעות לצדדים שלישיים שנשלחו במסגרת הליך זה. ככל שתישא הנתבעת 2 בחלק הגדול מחיובי הנתבע 1 כאמור, היא תהא רשאית לחזור אל יתר החייבים שלא נשאו כפי חלקם.

זכות ערעור לביהמ"ש העליון בתוך 45 ימים מיום קבלת עותק פסה"ד.

המזכירות תישלח עותק פסה"ד בדואר לצדדים.

ניתן היום, י' כסלו תשע"ו, 22 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.