מבוא

בתום פרשת התביעה, טענו באי כח הנאשמים 1,2,3,5 ו-8 כי אין לחייבם להשיב לאשמה וכי יש לזכותם מהאשמה, לפי סעיף 158 לחסד"פ (נוסח משולב ) התשמ"ב – 1982 ( להלן – "סעיף 158" ).

המאשימה הגישה טיעוני תגובה בכתב, וב"כ הנאשמים 1 ו-8 הגיש טיעוני תשובה בכתב.

לכל הנאשמים שבכותרת מיוחסות עבירות של ביצוע עבודות ושימוש ללא היתר, לפי סעיפים 145(א), 204(א) ו- 208 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה – 1965 והתקנות על פיו, ולנאשם מס' 1 מיוחסות עבירות נוספות של הפרת צו הפסקה מנהלי, לפי סעיפים 224 ו- 237 לחוק הנ"ל והפרת צו הפסקה שיפוטי, לפי סעיפים 239 ו- 240, ולנאשמים מס' 2 עד 7 מיוחסת עבירה נוספת של הפרת צו הפסקה שיפוטי לפי סעיפים 239 ו- 240 לחוק הנ"ל.

לפי הנטען בעובדות כתב האישום המתוקן, ביום 28.7.09, בכפר יאסיף, במקרקעין הידועים כגוש 18772 חלקה מס' 101 (להלן: "המקרקעין"), נתגלו עבודות בניה של בניין בן 3 קומות, בשטח של כ- 345 מ"ר כל אחת ( להלן – "הבניין" ), על אדמה חקלאית ומחוץ למתחם. לפי הנטען, היו הנאשמים, במועד הנ"ל, הבעלים של המקרקעין, מי שהוחזקו כבעלים, המבצעים בפועל של עבודות הבניה והמשתמשים בפועל במקרקעין, ומי שהיו חייבים לקבל היתר בניה ושימוש. עוד נטען כי ביום 4.8.09, שעה שעבודות הבניה היו בשלב של תפסנות והנחת ברזל לרצפה, הודבק על גבי המבנה צו הפסקה מנהלי, שהוצא ביום 29.7.09, נגד שני הנאשמים (לציין כי בעובדות כתב האישום המתוקן לא צוינו מי הם שני הנאשמים להם מיוחסת עובדה נטענת זו), והנאשמים המשיכו בביצוע עבודות הבניה תוך הפרת הצו הנ"ל. כמו כן, ביום 17.8.09, שעה שעבודות הבניה היו בשלב של יציקת קירות בקומת קרקע, הודבק על גב המבנה צו הפסקה שיפוטי, שניתן ביום 13.8.09, כנגד הנאשמים, וחרף זאת, המשיכו הנאשמים בביצוע עבודות הבניה והשימוש תוך הפרת הצו הנ"ל.

בישיבת 4/1/11 נעתרתי לבקשת ב"כ המאשימה לתיקון כתב האישום המתוקן, בכך שצו ההפסקה המנהלי הוצא כנגד נאשם מס' 1 וצו ההפסקה השיפוטי הוצא כנגד הנאשמים 1 עד 7.

טיעוני הצדדים

לטענת ב"כ הנאשמים 1 ו- 8, הראיה היחידה המצביעה על זיקה כלשהיא בין הנאשמים לבין הבניין היא נסח הטאבו, שהוגש וסומן ת/6, המתעד את זכות הבעלות במקרקעין נכון ליום 16.1.12, ומועד זה אינו רלבנטי לנטען בכתב האישום, שעניינו עבירות שבוצעו, לפי הנטען, בשנת 2009, במהלכה נאשם מס' 1 לא היה בעלים במקרקעין הנ"ל. עוד הוסיף הסנגור כי, המסמך אשר ערך עד התביעה, מר איימן מולא, ואשר סומן ת/23, ובו ציין זיקות נוספות בין הנאשמים לבין הבניין והמקרקעין, הינו בבחינת עדות שמיעה שאינה קבילה בפלילים, שכן, עד זה אישר, בעדותו בבית המשפט, כי, הוא שמע אודות זיקות אלה מאחרים. הסנגור הוסיף כי לא הוגשה כל ראיה או עדות להוכיח כי נאשמים 1 ו- 8 נכחו במקרקעין המועד הרלבנטי לכתב האישום המתוקן. עו"ד בלומנפלד הוסיף וטען כי תוכנים של המסמכים שהוגשו וסומנו ת/30 ו- ת/31 אינו קביל וכי מסמכים אלה נתקבלו על ידי בית המשפט אך לעניין טענת המאשימה כי נשלחו אליה ע"י אחרים. לטענת הסנגור, המאשימה לא הוכיחה כי החתימה שעל גבי ההסכם המכר, שהוגש וסומן ת/40, היא חתימתה של נאשמת מס' 8, ולכן, אין בראיה זו כדי להוכיח קיומה של זיקה בין נאשמת 8 לבין המקרקעין. עוד נטען כי המאשימה לא מתייחסת כלל בכתב האישום המתוקן לחברה בשם " מועדי בית הקרמיקה בע"מ ", מה עוד וכתובתה של זו אינה כתובת המקרקעין נשוא כתב האישום. ב"כ הנאשמים 1 ו-8 הצהיר כי, במידה וטענתו לפי סעיף 158 תידחה, נאשמים 1 ו- 8 לא יעידו להגנתם, וכי יש לראות בטיעוניו הנ"ל כסיכומים להכרעת הדין.

ב"כ נאשמים 2, 3 ו- 5 הצטרף לטיעוניו הנ"ל של עו"ד בלומנפלד וציין כי, עדותו של עד התביעה, מר איימן מולא, הייתה עדות שמיעה, ולא הוגשה כל ראיה להוכיח כי נאשמים 2,3 ו-5 ביצעו את עבודות הבניה נשוא כתב האישום.

ב"כ המאשימה, בטיעוניו בכתב, תיאר את המבחנים שקבעה הפסיקה לצורך הכרעה בטענה לפי סעיף 158, ועתר לדחיית הבקשה הנ"ל של הנאשמים, בטענה כי הוצגו ראיות לכאורה להוכיח כי הנאשמים ביצעו את העבירות המיוחסות להם. ב"כ המאשימה ציין את הודאת הנאשמים בקבלת צווי ההפסקה המנהלי והשיפוטי, וכי נסח הטאבו, ת/6, מוכיח את זיקת הנאשמים למקרקעין, משנת 1998 ועד לשנת 2006, וכי בהעדר חלוקה קניינית מאושרת במקרקעין, כל הנאשמים הרשומים כבעלים במקרקעין שותפים לביצוע העבירות, זאת לפי סעיף 208 לחוק. עוד נטען כי עיון בהסכם המכר, שהוגש וסומן ת/40, מלמד כי, מועד מסירת החזקה במקרקעין דורש שמיעת פרשת הגנה, שכן המוכרים, נאשמים 2,3 ו-5, התנו את העברת החזקה במקרקעין לקונים, נאשמים 8 ו-9, בתשלום מלוא התמורה, שיחול ביום 25.2.11, בעוד שלפי נסח הטאבו, ת/6, לא חל שינוי ברישום הבעלות עד ליום 16.1.12. לטענת ב"כ המאשימה, לפי הסכם המכר, ת/40, נאשמת מס' 8, אמו של נאשם מס' 1, ונאשם מס' 9, דודו של נאשם 1, רכשו חלק מהמקרקעין, ובמידה ובית המשפט ייחס לראיה זאת מלוא המשקל והאמון, הרי שהדבר יביא לביסוס האשמה של נאשמים אלה, ולכן, יש לדחות את הבקשה לפי סעיף 158. עוד ציין ב"כ המאשימה כי, הבניין נושא את השם "מועדי בית הקרמיקה", שלפי נסח חברה, שהוגש וסומן ת/41, היא חברה פעילה משנת 2007, כאשר הנאשם מס' 1 הינו בעל המניות היחידי בה ומכהן כדירקטור החברה, ומכאן זיקתו למקרקעין ולעבודות הבנייה.

דיון והכרעה

הוראת סעיף 158 קובעת כי:

" נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה,

יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם

ובין ביוזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין.

הוראות סעיפים 182 ו- 183 יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה ".

טענה לפי סעיף 158 תידחה במידה והמאשימה הניחה בפני בת המשפט, בתום פרשת התביעה, "הוכחה לכאורה" של האשמה המיוחסת לנאשם. דרישה זו של "ראיות לכאורה ", לעניין הוראת סעיף 158, שונה במהותה מהדרישה של " ראיות לכאורה", בבקשה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים, לפי סעיף 21 לחסד"פ ( סמכויות אכיפה ומעצרים ), תשנ"ו – 1996, שכן, עוצמת הראיות לכאורה הנדרשות כדי לבסס החלטה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים, לפי סעיף 21 הנ"ל, עולה על זו הנדרשת לעמידת המאשימה בנטל לפי סעיף 158. לפי הפסיקה הנוהגת, די בראיות דלות ובסיסיות להוכחת יסודותיה העיקריים של האשמה, על מנת להביא לדחיית הטענה לפי סעיף 158. עוד נקבע כי, ככלל, משקלן ומהימנותן של ראיות התביעה, אינם רלבנטיים בשלב ההכרעה בטענה לפי סעיף 158, ובית המשפט יכריע בטענה זו תוך שהוא מתבסס של ההנחה כי, לראיות התביעה יינתן מלוא האמון והמשקל, תוך התעלמות מראיות סותרות או מחלישות ראיות אלה או מהעדר תוספת ראייתית כלשהיא, לרבות סיוע וחיזוק, במידה ונדרשת כזו לפי הדין, לשם הוכחת העבירה.

משתיארתי את הכללים והמבחנים לצורך הכרעה בטענה לפי סעיף 158, אפנה לבחינת טענה זו בהליך שבפניי.

אציין כאן כ נאשמים 4, 5, 6, 7 ו- 9 לא מיוצגים על ידי סנגור, והחלטה זו, אף שנאשמים אלה לא ביקשו לטעון כי אין לחייבם להשיב לאשמה, תתייחס גם להם.

לפי נסח הטאבו, ת/6, נאשמים מס' 2, 3 ו-5 הינם בעלים משותפים במקרקעין, זאת משנת 2004. די בראיה זו, אשר מוכיחה לכאורה כי לנאשמים אלה קיימת זיקה של בעלות במקרקעין, כחמש שנים לפני מועד ביצוע העבירות הנטענות, כדי להוכיח, לכאורה, כי הם ביצעו את עבודות הבנייה ושימוש ללא היתר, לפי סעיף 208 לחוק הנ"ל. אכן, ב"כ נאשמים 2, 3 ו- 5 הצהיר, בישיבת יום 7/9/10, כי נאשמים אלה מכרו את זכויותיהם המקרקעין לנאשמים 1, 4, 6 ו- 7 לכתב האישום התוקן, לפי הסכם מכר מיום 18/7/09, שהוגש וסומן ת/40. הסכם זה, שהוגש כראיה מטעם המאשימה, מהווה ראיה המחלישה ואף מבטלת, לכאורה, את זיקת נאשמים אלה לפי נסח הטאבו, ת/6, ומנתקת את הקשר שבין הנאשמים הנ"ל לבין המקרקעין. אכן, לפי המבחנים שקבעה הפסיקה, על בית המשפט להתעלם, בבואו להכריע בטענה לפי סעיף 158, מראיות סותרות או מחלישות את ראיות התביעה. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי ההסכם הוגש אף הוא כראיה מטעם התביעה ולא כראיה מטעם ההגנה, כאשר המאשימה מבקשת, במסגרת פרשת התביעה, להסתמך על ההסכם הנ"ל וליתן בו מלוא המשקל והאימון, כראיה להוכחת אשמתם של נאשמים אחרים, הם נאשמים מס' 1 ו- 8. חרף כל אלה, ובמכלול הראיות הנ"ל, מצאתי כי המאשימה נשאה בנטל הנדרש לחשם דחיית הטענה לפי סעיף 158, גם בעניינם של נאשמים 2, 3 ו- 5, שהרי, המאשימה, בכתב האישום המתוקן, טוענת כי נאשמים אלה אשמים בביצוע העבירות הן בהיותם הבעלים במקרקעין, הן בהיותם החייבים לקבל היתר לעבודות, והן בהיותם המחזיקים, בתקופה הרלבנטית, במקרקעין הנ"ל. בהיצמד לכך, טוען ב"כ המאשימה כי, מועד העברת החזקה במקרקעין טעונה הכרעה וקביעת ממצאים, ואין להכריע בה בשלב זה, טרם החלה פרשת ההגנה ( סעיף 30 לטיעונים בכתב ). בנוסף, הראיה היחידה שהוגשה להוכחת הבעלות הרשומה במקרקעין הינה נסח הטאבו מיום 16/1/12, ת/6. לפי ראיה זו, נאשמים 2, 3 ו- 5 הינם בעלים משותפים במקרקעין, ולא הוגשה ראיה אחרת להוכיח לכאורה כי חל שינוי ברישום הבעלות בטאבו, מאז שנת 2004, היינו, מאז רכשו נאשמים אלה זכות במקרקעין, ועד שנת 2009, המועד הרלבנטי לכתב האישום המתוקן. כך, שנסח טאבו זה מקיים אחר הדרישה של "ראית לכאורה", אף שקיימת ראיה סותרת, היא הסכם המכר שסומן ת/40. באשר לעבירות של הפרת צו ההפסקה המנהלי והפרת צו ההפסקה השיפוטי, הרי שב"כ הנאשמים 2, 3 ו- 5 אישר כי הצו השיפוטי הומצא לנאשמים אלה, מה עוד והוגשו תמונות, שסומנו ת/10 ו- ת/18, המתעדות דבר הדבקתם של צווים אלה על גבי הבניין, כך, גם עבירות אלה הוכחה לכאורה, בעניינם של נאשמים 2, 3 ו- 5.

נאשמים מס' 1 ו- 8 לא רשומים בנסח הטאבו, ת/6, כבעלים במקרקעין. יחד עם זאת, מצאתי כי הונחה תשתית של "ראיות לכאורה" להוכחת אשמתם, בעוצמה הנדרשת לפי סעיף 158. אפרט:

לפי נסח חברה מיום 27/2/12, שסומן ת/41, שהינו מסמך של משרד המשפטים – רשם המשכונות והנושא חותמת של רשם החברות, "מועדי בית הקרמיקה בע"מ" היא חברה שהוקמה ביום 24/1/07, כתובתה בכפר ירכא והיא בבעלותו של נאשם מס' 1, המשמש בתפקיד דירקטור. התמונה מיום 26/8/09, שסומנה ת/21, התמונה מיום 20/10/09, שסומנה ת/24, התמונה מיום 3/3/11, שסומנה ת/32, והתמונה מיום 18/9/11, שסומנה ת/33, מתעדות שלט של החברה הנ"ל, מותקן בחזית הבניין. ראיות אלה מוכיחות, לכאורה, קיומה של זיקה בין נאשם מס' 1 לבין עבודות הבנייה והשימוש החורג במקרקעין, בהיותו של נאשם זה הבעלים והדירקטור של החברה, כאשר לפי חלק מהתמונות הנ"ל, השלט הנ"ל הוצב עוד בשלב של הקמת הבניין ובטרם השלמת בנייתו, דבר המוכיח לכאורה, במידה הנדרשת לצורך הכרעה בטענה לפי סעיף 158, כי נאשם מס' 1 הינו שותף בביצוע עבודות הבניה והשימוש ללא היתר.

לפי הסכם המכר מיום 18/7/09, שסומן ת/40, הרי שהנאשמים מס' 1 ו- 9 רכשו את חלקם של נאשמים מס' 2 ,3 ו- 5 במקרקעין, סמוך מאוד לפי מועד גילוי דבר עבודות הבנייה, בשנת 2009. הראיה הנ"ל, שהוגשה מטעם המאשימה, אושרה על ידי ב"כ נאשמים מס' 2, 3 ו- 5, שטען כי לנאשמים אלה אין כל זיקה לבנייה ולמקרקעין מאחר והם מכרו את חלקם במקרקעין לנאשמים 1, 4, 6 ו- 7 או למי מטעמם. כאמור, הרוכשים לפי ההסכם הנ"ל הינם נאשמים מס' 8 ו- 9. בהנחה ובית המשפט ייחס מלוא המשקל והאימון להסכם המכר הנ"ל, לרבות לעניין החתימות שעל גביו, יש בדבר כדי להוות תשתית ראיה לכאורה להוכחת אשמתה של נאשמת מס' 8. הכרעה בטענתה של נאשמת מס' 8, לפיה, המאשימה לא הוכיחה כי נאשמת זו היא החתומה על ההסכם הנ"ל, מקומה במסגרת הכרעת הדין ולא בשלב זה.

המאשימה הגישה, לראיה מטעמה, תמונות, שסומנו ת/10 ו- ת/18, המתעדות את הדבקת צווי ההפסקה המנהלי והשיפוטי על גבי הבניין. ב"כ הנאשמים 1 ו- 8 אישר כי צו ההפסקה השיפוטי נמסר לנאשמים אלה ( עמוד 27 שורה 30 לפרוטוקול ישיבת יום 31/10/12 ). התמונות שהוגשו וסומנו ת/4, ת/9, ת/18, ת/19, ו- ת/21, שצולמו בתקופה מיום 29/7/09 ועד ליום 26/8/09, מתעדות את המשך ביצוע עבודות הבנייה, לאחר הדבקת הצווים הנ"ל, ביום 4/8/09 וביום 17/8/09. יש בכלל ראיות אלה כדי להקים תשתית ראיה לכאורה להוכחת אשמתם של נאשמים 1 ו- 8 בביצוע העבירות של הפרת הצווים לעיל.

בתשובתו לכתב האישום טען נאשם מס' 4, בישיבת יום 4/1/11, כי הוא לא ביצע את עבודות הבנייה והוסיף כי הוא לא רכש ולא מכר קרקע. יחד עם זאת, נסח הטאבו, ת/6, מגלה כי נאשם זה הינו בעלים במקרקעין, החל מיום 3/11/1998, ולכן, מכוח זיקה זו הוכחה, לכאורה, אשמתו בביצוע עבירות הבנייה והשימוש ללא היתר במקרקעין אלה, שלפי הנטען, בוצעו בשנת 2009. המסקנה עצמה רלבנטית גם לנאשם מס' 6, שלפי נסח הטאבו, הוא בעלים במקרקעין מאז שנת 2000. כמו כן, בהצהרתו בישיבת יום 7/9/10 ציין נאשם מס' 6 כי:

" אני קניתי את המקרקעין מאחר ולא מהנאשמים 3, 2 ו- 5. קניתי את זה יותר מלפני 10 שנים ".

בישיבת יום 4/1/11, בתשובתו לכתב האישום, טען נאשם מס' 6 כי הוא לא ביצע את עבודות הבנייה נשוא כתב האישום, וכי: " אין לנו הסכם שיתוף ובגלל זה נפלתי בין הכיסאות. הבנין קיים, למה עד היום לא יודעים מי בנה? ". דבריו הנ"ל של נאשם מס' 6, מישיבת יום 7/9/10 ומישיבת יום 4/1/11, כשלעצמם, מהווים ראיה לכאורה להוכחת אשמתו שעניינה ביצע עבודות בנייה ושימוש ללא היתר, שכן, הוא מודה, למעשה, כי מזה 10 שנים הוא בעלים של חלק מהמקרקעין, ומכאן, גם לשיטתו, במועד הרלבנטי לכתב האישום, היינו, בשנת 2009, הוא היה בעלים במקרקעין. נאשם זה הסכים עם הצהרת ב"כ של הנאשמים 1,2,3,5, ו- 8, לפיה, צו ההפסקה השיפוטי הומצא לכל הנאשמים ( עמוד 27 לפרוטוקול ישיבת יום 31/10/12 ), מה גם והמאשימה הגישה שני צילומים, ת/18 ו- ת/10, המתעדים את דבר הדבקת צווי ההפסקה המנהלי והשיפוטי על גבי הבניין, ולכן, הונחה בפניי תשתית ראיה לכאורה להוכיח, לכאורה, כי נאשם מס' 6 ביצע גם עבירות אלה של הפרת צווים.

לפי נסח הטאבו, ת/6, נאשם מס' 7 הינו בעלים במקרקעין החל מיום 7/6/2000. די בראיה זו כדי להוכיח לכאורה, לצורך הטענה שבפניי, כי הוא אשם, מכוח זיקת הבעלות, בביצוע עבירות הבנייה והשימוש ללא היתר, שבוצעו במקרקעין אלה. ועוד, בדבריו בבית המשפט מיום 7/9/10, טען כי כשהוא רכש חלק מהמקרקעין, הבניין, שהוקם לפני שנה, לא היה קיים, והוא לא יודע מי בנה אותו. בתשובתו לכתב האישום, בישיבת יום 4/1/11, טען כי, מי מבני משפחתו בנה את הבניין אך הוא לא יודע את זהותו. דבריו אלו של נאשם מס' 7, בשני הדיונים הנ"ל, מהווים, למעשה, הודאה בזיקת הבעלות שיש לו, והוא אף מציין, מפורשות, כי הבניין הוקם לאחר שהוא רכש חלק מהמקרקעין. לפי צילום מיום 17/8/09, שסומן ת/18, וצילום מיום 4/8/09, שסומן ת/10, צווי ההפסקה המנהלי והשיפוטי הודבקו על גבי הבניין, ויש בכך כדי להוכיח, לכאורה, כי הם הומצאו לו כדין.

נאשם 9 לא התייצב למשפטו וטרם השיב לכתב האישום.

סוף דבר:

אני דוחה את טענת הנאשמים לפי סעיף 158.

אני קובע ישיבת הוכחות, לשמיעת פרשת ההגנה, ולהקראה, בעניינו של נאשם מס' 9, ליום 25/2/13 שעה 13:00.

המזכירות תזמן את ב"כ הצדדים.

הסנגורים ידאגו להופעת הנאשמים.

המאשימה תזמן את נאשם מס' 9 במסירה אישית.

ניתנה היום, י"ח כסלו תשע"ג, 2 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.