1. ביום 19.1.2010 הוגש נגד שני הנאשמים כתב אישום בו הואשמו בביצוע העבירות הבאות: פציעה כשהעבריין נושא נשק חם או קר - לפי סעיפים 334 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), והחזקת אגרופן או סכין שלא כדין - לפי סעיף 186(א) לחוק זה.

תמצית העובדות שפורטו בכתב האישום הינה כדלקמן: בשעות הערב ביום 15.1.2010, בעקבות הערת המתלונן לנאשמים על דרך נסיעתם הפראית ברכב בכפר מג'דל שמס, יצא הנאשם מס' 1 מהרכב, שלף סכין ופצע באמצעותה את המתלונן בלחיו השמאלית. כשתפס המתלונן את הנאשם מס' 1 והשכיבו על הרצפה, משך הנאשם מס' 2 את המתלונן מאחור ובאמצעות סכין דקר אותו בזרוע ימין ובכתף שמאל. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן פציעות שהובילו לאשפוזו למשך שלושה ימים בבית חולים: חתך בעור הפנים משמאל, פצע בכתף שמאל ופצע עמוק בזרוע ימין.

שני הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום. לאחר ישיבות הוכחות וסיכומים בעל פה, ניתנה ביום 3.5.2015 הכרעת הדין, בה הורשע הנאשם מס' 1 בביצוע שתי העבירות נשוא כתב האישום, ואילו נאשם מס' 2 זוכה מעבירות אלו והורשע בביצוע עבירה של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

2. שירות המבחן למבוגרים הגיש תסקיר מיום 30.6.2015 בעניינו של נאשם מס' 1 (אשר מכאן ואילך ייקרא: הנאשם). בתסקיר צויין כי בהתנהגותו אין קווים פתולוגיים, כי אין לו עבר פלילי וכי בעתיד יוכל להתמודד ביתר הצלחה עם מצבים מורכבים. נכתב עוד כי לנאשם מאפיינים ילדותיים ונטייה לרצות את האחר, כנראה מתוך צורך לשייכות ולקבלת הכרה, וכי הינו פועל מתוך מיקוד שליטה פנימי אשר משייך את כישלונו ההתנהגותי לעצמו ולחוסר יכולתו בעת ביצוע העבירה להתמודד עם עלבון ובושה באופן אלטרנטיבי. הודגש כי הנאשם הכיר באחריותו למעשי העבירות שביצע, והובעה התרשמות לפיה הוא הפיק לקח ממעשיו אלו. לאור זאת, המליץ קצין המבחן להסתפק בענישה שאין עמה מיצוי הדין - ביצוע שירות לתועלת הציבור ופיצוי למתלונן, נפגע העבירות.

3. ביום 12.7.2015 סיכמו באי כוח הצדדים את טיעוניהם לעונש. באת-כוח המאשימה הציגה תדפיס מידע פלילי (ת/1), על-פיו לחובת הנאשם הרשעה בביצוע עבירה של הפרת הוראה חוקית, על-פי סעיף 287(ב) לחוק העונשין. היא סברה כי אין מקום לקבל את המלצת קצין המבחן, לאור חומרת העבירות בהן הורשע הנאשם - עבירות אלימות הפוגעות בערכים מוגנים של שמירה על שלומו, בריאותו ובטחונו של הציבור. להשקפתה, הענישה המתאימה לעבירות סכינאות, במקרה הנוכחי, הינה מאסר בפועל, מאסר מותנה, קנס ופיצוי לקורבן העבירה.

באת-כוח הנאשם הדגישה כי על אף שהוא הורשע בשתי עבירות, ביצוען היווה "אירוע אחד", ולפיכך יש לקבוע מתחם עונש לאירוע כולו, ולגזור עונש כולל, על-פי הוראת סעיף 40יג (א) לחוק העונשין. עוד ציינה כי ממסכת הראיות עלה כי חלק משמעותי מפציעות המתלונן נגרמו על-ידי נאשם מס' 2, ואילו נאשם מס' 1 ספג אף הוא מכות מהמתלונן, נפצע וקיבל טיפול רפואי. באת-כוח הנאשם ביקשה לאמץ את המלצות קצין המבחן, והציגה פסיקה בה נגזרו עונשים קלים - בדרך כלל של מאסר בדרך של ריצוי עבודות שירות - על נאשמים שביצעו עבירות אלימות בנסיבות דומות, או אף חמורות מאלו.

הנאשם, בדבריו בבית המשפט, התנצל על מעשיו.

שיקולי ענישה

4. העיקרון המנחה בגזירת העונש הינו עקרון ההלימה, דהיינו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג העונש ומידת העונש המוטל עליו (ראו: סעיף 40ב לחוק העונשין).

בטרם יקבע בית המשפט את העונש המתאים לנאשם, עליו לבחון ולקבוע מהו מתחם העונש ההולם את מעשי העבירות שהוא ביצע בהתאם לעקרון ההלימה. קביעת המתחם תעשה לאור חמישה פרמטרים: (1) הערך החברתי הנפגע; (2) מידת הפגיעה בערך זה; (3) מדיניות הענישה הנהוגה; (4) נסיבות הקשורות בביצוע העבירה (המפורטות בסעיף 40ט לחוק העונשין, ונסיבות נוספות, כאמור בסעיף 40יב); (5) לגבי קנס – מצבו הכלכלי של הנאשם (ראו סעיף 40ח לחוק העונשין).

5. העבירה של פציעה כשהעבריין נושא נשק חם או קר הינה אחת מעבירות האלימות החמורות. בע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 16.8.2007) הובהר תפקידו של בית המשפט בדונו בעבירות של מעשי אלימות מסוג זה:

"רבות נאמר בבתי המשפט על תופעת האלימות הפושה בחברה הישראלית וכל הצורך של איחוד כוחות של כל הרשויות לצורך מלחמה בתופעה זו. תפקידו של בית המשפט במאבק הוא הטלת עונשים מרתיעים ומשמעותיים על הנוקטים באלימות לפתרון סכסוכים, על מנת להעביר מסר, הן לעבריין האינדיווידואלי, והן לעבריינים הפוטנציאליים ולחברה כולה, כי אין החברה טולרנטית להתנהגויות מעין אלה".

בע"פ 8314/03 רג'אח שיהד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 7.6.2005) נקבע:

"בית-המשפט חייב להעלות את תרומתו הצנועה במלחמה הקשה שיש לחברה בישראל באלימות הגוברת והולכת ברחובות ובבתים, ותרומה זו תמצא את ביטויה בעונשים החמורים ששומה עליהם על בתי-המשפט לגזור על מעשי אלימות שפשו במקומנו כמגיפה. עלינו למוד את הרחמים שבליבנו כמידה הראויה להם, והרי ידענו כי כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן. יצא הקול מבית-המשפט וילך מקצה הארץ ועד קצה. יצא הקול ויידעו הכל כי מי שיורשע בעבירת אלימות יישא בעונש חמור על מעשהו. והעונש יהיה על דרך הכלל כליאה מאחורי סורג ובריח. וככל שייעצם מעשה האלימות כן תארך תקופת המאסר".

בפסקה 16 של גזר הדין בת"פ (מחוזי חי') מדינת ישראל נ' עישאן (פורסם בנבו, 14.7.2015) (להלן: עניין עישאן) הובאו דוגמאות נוספות מפסיקתו של בית המשפט העליון, אשר שב והתריע על האלימות הפושה בחברה הישראלית ועל הצורך להחמיר בענישה:

"באופן דומה הביע בית המשפט העליון דעתו בפרט על תת-תרבות הסכין, המתפשטת כנגע בחברתנו וכוחם של דברים אלה יפה לשימוש הנעשה בנשק קר לסוגיו. בע"פ 1552/08 פרטוש נ' מדינת ישראל (29.10.08), נפסק:

"בית משפט זה עמד בעבר על תופעת פתרון סכסוכים בחברה הישראלית על ידי שימוש בסכינים וקבע בעניין גורבאן כי: "יש לנהל מלחמת חורמה בתת תרבות הסכין שפשתה במקומותינו וזאת, בין היתר על דרך ענישה מחמירה המעבירה מסר ברור וחד משמעי לפרט הנאשם ולציבור כולו" (עניין גורבאן הנ"ל, פסקה 5 לפסק הדין).

יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט מ' חשין בע"פ 259/97 סובחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.4.1998) לפיהם: "נוהגם של מקצת אנשים ליישב חילוקי-דעות ביניהם במוטות ברזל, בקרשים ובסכינים, נוהג מגונה הוא. ראוי הוא לתגובה קשה של בתי-המשפט. תת-תרבות הסכין, כפי שאמרנו לא אחת, דינה כי תיעקר, והעושים ייענשו בכל חומרת הדין. יצא הקול מבית-המשפט ויידעו הכל, כי הנועץ סכין בגופו של הזולת ייסגר בבית-האסורים לתקופות-שנים".

סבור אני כי המאבק ב"תת-תרבות הסכין" רחוק מלהגיע לסופו ומשכך מוטלת עלינו החובה לשרש תופעה נפסדת זו וזאת על ידי החמרה בעונשם של מי שבחרו לפגוע בגופו של הזולת בסכינים או בכלי משחית אחרים".

ובפסיקה מן העת האחרונה נקבע בע"פ 5794/14 מדינת ישראל נ' פנפילוב (27.1.2015) כי:

"התנהגותו האלימה של המשיב תוך שימוש בסכין, ללא כל היסוס ובפראות, היא התנהגות שבית המשפט צריך להציב בצדה סימן עצור המלווה בסימן קריאה. בית משפט זה עמד לא אחת על התופעה הקשה של אלימות תוך שימוש בנשק קר, והדגיש כי יש לנהוג בה בחומרה (ראו למשל: עניין פרטוש, בפסקה 21; ע"פ 5360/12 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 14 (28.3.2013); ע"פ 8242/13 מוראד נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה י"א (7.5.2014))".

ובע"פ 2988/14 מדינת ישראל נ' פלוני (26.1.2015) שם נקבע כי:

"התופעה הפסולה של שימוש בנשק קר במהלך תגרות אלימות ולמטרת פתרון סכסוכים - שזכתה בפסיקתנו לכינוי "תת-תרבות הסכין" - ראויה להוקעה מכל וכל ועליה לגרור בצדה ענישה מחמירה ומרתיעה (בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 10 (22.4.1994); ע"פ 1552/08 פרטוש נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 21 (29.10.2008); ע"פ 8912/13 מדינת ישראל נ' טל, [פורסם בנבו] פסקה 11 (13.2.2014)). בהתאם, בית משפט זה נתן דעתו לא אחת לחומרה הרבה שבה יש לראות מעשים מעין אלה. כפי שציינה חברתי השופטת א' חיות, "תופעה נלוזה זו שהפכה שכיחה מדי במקומותינו והקלות הבלתי נסבלת שבה נעשה שימוש פוגעני ולעיתים קטלני בסכין, מחייב תגובה עונשית הולמת שבמרכזה יעמדו שיקולים של הרתעה וגמול" (ע"פ 9184/06 מדינת ישראל נ' כהן, [פורסם בנבו] פסקה 17 (19.9.2007); עוד ראו: ע"פ 3573/08 עוואדרה נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 45 (13.4.2010); ע"פ 8242/13 מוראד נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה יא (7.5.2014)). עמד על כך השופט י' דנציגר באחת הפרשות:

"קיים אינטרס ציבורי מובהק וחד משמעי בהרתעת היחיד והרתעת הרבים מפני נקיטה בדרך של כוח ואלימות ליישוב מחלוקות וסכסוכים תוך שימוש בנשק קר. המסר שצריך לצאת מבית משפט זה הוא שחברה מתוקנת אינה יכולה להשלים עם שימוש בסכין לשם פתרון מחלוקות וסכסוכים. יש לשוב ולהדגיש כי זכותו של כל אדם לחיים ולשלמות הגוף היא זכות יסוד מקודשת ואין להתיר לאיש לפגוע בזכות זו. יש להילחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה [...] זהו נגע רע שיש לבערו מן היסוד. לפיכך, שעה שנגע האלימות והפרת החוק פושה בחברתנו מן הראוי שידע כל איש ותדע כל אישה כי אם יבחרו בדרך האלימות ייטו בתי המשפט להשית עליהם עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח" (ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' חסן, [פורסם בנבו] פסקה 21 (10.11.2009))"".

6. להלן דוגמאות אחדות באשר למתחמי העונש ורמת הענישה בגין הרשעה בעבירות אלימות, ובכללן עבירות של פציעה כשהעבריין נושא נשק חם או קר והחזקת סכין שלא כדין:

* בת"פ (שלום חי') 55285-11-14 מדינת ישראל נ' אבו עואד (פורסם בנבו, 29.7.2015) הורשע נאשם על-פי הודאתו בעבירות של החזקת סכין למטרה לא כשרה, תקיפה סתם על-ידי שניים או יותר, איומים ופציעה כשהעבריין מזוין. על-פי התסקיר, על אף שהנאשם ביטא נכונות לשיתוף פעולה עם גורמי הטיפול, התרשמה קצינת המבחן כי הסכמתו נובעת מתוך רצון להיטיב את מעמדו המשפטי ולא מתוך הכרה בצורך לערוך שינוי בהבנתו ובהתנהלותו. נקבע כי מתחם העונש ההולם למעשי העבירה נע בין מאסר בן ששה חודשים שניתן להמירו בעבודות שירות לבין מאסר בן שנים עשר חודשים. על הנאשם נגזרו מאסר בפועל לששה חודשים, שירוצו בעבודות שירות, מאסר על תנאי בן שנים עשר חודשים וצו מבחן.

* בת"פ (שלום צפת) 7683-10-10 מדינת ישראל נ' הייב (פורסם בנבו, 15.7.2012) דובר בנאשם שזרק אבן שפגעה בגרושתו ופצעה אותה. הוא הורשע על-פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירה של פציעה כשהעבריין מזוין. הוא נדון לארבעה חודשי מאסר בפועל, ארבעה חודשי מאסר מותנה והופעל מאסר על תנאי שנגזר עליו בתיק קודם.

* בת"פ (שלום י-ם) 39535-01-13 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בנבו, 28.12.201) הורשע נאשם, בהתאם להודאתו, בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים. נקבע כי מתחם העונש ההולם נע ממאסר בפועל לתקופה קצרה ועד ל-15 חודשי מאסר בפועל. בתיק שצורף הוא הורשע, בהתאם להודאתו, בביצוע עבירות איומים והיזק לרכוש במזיד. בגין שני התיקים נגזרו על נאשם זה ששה חודשי מאסר, בעבודות שירות, שלושה חודשי מאסר על תנאי וצו פיקוח.

* בעניין עישאן הורשע נאשם בן 19, על-פי הודאתו, בביצוע עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין שלא כדין. נקבע כי מתחם העונש ההולם, בנסיבות אותו תיק, נע בין 10 עד 36 חודשי מאסר בפועל.

(יוער כי במקרה שבפנינו, בשונה מהדוגמאות שהובאו לעיל, הנאשם הורשע לא בעקבות הודאתו אלא לאחר שמיעת ראיות, בעקבות כפירתו בעובדות כתב האישום).

7. בנסיבות שהתבררו ותוארו בהכרעת הדין, ולאור שאר הפרמטרים שפורטו לעיל, מתחם העונש ההולם בכל הנוגע לעונש מאסר בגין ביצוע עבירות של פציעה כשהעבריין נושא נשק חם או קר והחזקת סכין שלא כדין, במסגרת "אירוע אחד", נע בין מאסר בפועל של שלושה חודשים, שירוצה בעבודות שירות, לבין מאסר בפועל של 12 חודשים.

8. בתוך מתחם העונש ההולם על בית המשפט לגזור את העונש המתאים לנאשם. בגזירת העונש המתאים לנאשם במסגרת מתחם העונש יש להביא בחשבון נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות (ראו: סעיף 40ג(ב) לחוק העונשין), כמפורט בסעיף 40יא וסעיף 40יב לחוק העונשין, תוך התחשבות בשיקול ההרתעה האישית (סעיף 40ו לחוק העונשין) ושיקול הרתעת הרבים (סעיף 40ז לחוק העונשין). הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות על ידי הנאשם פורטו בתסקיר שירות המבחן, וביניהן - אורח חייו הנורמטיבי של הנאשם והעדר עבר פלילי (למעט מקרה בודד, שאינו חמור). כן יש להביא בחשבון את הזמן הממושך שחלף מאז ביצוע העבירות.

9. בטרם יגזור בית המשפט את העונש המתאים במסגרת מתחם העונש ההולם, עליו לבחון האם יש מקום לחריגה ממתחם זה, בין למעלה (לשם הגנה על שלום הציבור, בתנאי סעיף 40ה לחוק העונשין) ובין למטה (לאור השיקול השיקומי, כאמור בסעיף 40ד לחוק העונשין). במקרה הנוכחי, אין מקום לחריגה כזו, בהעדר נסיבות מיוחדות.

10. לא מצאתי לנכון לאמץ את המלצת קצין המבחן. בע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' סגל, פ"ד לה(4) 313 (1981) ציין בית המשפט העליון כי שיקוליו של שירות המבחן למבוגרים אינם חופפים בהכרח את שיקוליו של בית המשפט, וזאת, בין היתר, מאחר שהוא אינו מופקד על הראייה הכוללת, הבוחנת גם את אלמנט ההרתעה. בית המשפט הוא אשר יוצר את האיזון הנאות ומופקד על ראיית השלם. בע"פ 5957/98 לברטי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 1.2.2000) ציין בית המשפט העליון כי שירות המבחן רואה את שיקומו של העבריין כשיקול על ואפשר גם כשיקול אחד ויחיד, אולם מטרות הענישה אינן מצטמצמות לשיקום העבריין בלבד, ובצידה של תכלית חשובה זו שוכנות תכליות נוספות, חשובות אף הן, כתכלית של שכר ועונש, הוקעת מעשים פורעי סדר חברתי, הרתעת היחיד, הרתעת הרבים ועוד. המלצת שירות המבחן אינה מביאה בחשבון מטרות נוספות אלו, אך בית המשפט אינו יכול להתעלם מהן, במיוחד לאור תיקון 113 לחוק העונשין, אשר שם את השיקול השיקומי במקום השני בחשיבותו. במקרה הנוכחי מדובר במעשים חמורים שמחייבים תגובה המשקפת חומרה זו. אני סבור כי החומרה מחייבת ענישה עם דגש על שיקולי גמול והרתעה, ולא כזו שבמרכזה השיקול השיקומי.

העונשים

10. לאור המתואר לעיל, הנני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים:

א. ארבעה חודשי מאסר בפועל, מהם ינוכו ימי מעצרו - מיום 16.1.2010 עד 2.3.2010 ומיום 9.3.2010 עד 12.4.2010.

ב. ארבעה חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור במשך שלוש שנים מהיום כל עבירת אלימות מסוג פשע.

ג. חתימה על התחייבות בסך 10,000 ₪ להימנע במשך שנתיים מביצוע עבירה של אלימות. אם לא יחתום, ייאסר למשך 60 יום או עד שיחתום, לפי המוקדם.

ד. הנאשם יישלם פיצוי למתלונן, עואד סלים, בסך 4,000 ₪ - תוך 60 יום, באמצעות מזכירות בית המשפט.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, י"ט כסלו תשע"ו, 01 דצמבר 2015, בבית המשפט השלום בחיפה במעמד נאשם מס' 1 ובאי כוח הצדדים.