1. רקע כללי ודיוני:
2. ביום 24/6/13 ניתן על ידי פסק דין בתובענה דנן. פסק הדין התייחס לנתבעת 3 בלבד (להלן: הנתבעת), לאחר שכנגד שאר הנתבעים ניתן פסק דין בהעדר הגנה.
3. במסגרת פסק דיני האמור, מצאתי להורות על דחיית התביעה כנגד הנתבעת לאחר שקבעתי כי יש לערוך אבחנה בין חיובהּ של הנתבעת במסירת דיווח בדבר מכירת רפידות לבין חיובה הנטען בהעברת כספים בגין המכירות אשר בוצעו על ידה. הבהרתי כי אבחנה זו נעשתה במפורש בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בהמרצת הפתיחה, אשר קבע כי משהנתבעת לא הייתה צד ישיר לחוזים בין הצדדים, אין להגביל פעילותה בשיווק רפידות, ומשכך אין מקום לחייבה בתשלום לתובעים בגין מכירות אשר בוצעו על ידה באופן עצמאי. כן, קבעתי כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי המכירות אשר בוצעו על ידי הנתבעת היה קשורות באופן ישיר לבעלה, ויש לראותן כמכירות עצמאיות אשר לא נאסרו עליה (שכנגדו כאמור ניתן פסק דין בהעדר הגנה).
4. ביום 8/10/13 הגישו התובעים ערעור על פסק דיני לבית המשפט המחוזי. במסגרת נימוקי הערעור הלינו התובעים, בין היתר, על כך שפסק הדין שניתן על ידי היה קצר ביותר כשנימוקיו היו ספורים בלבד. כן, נטען כי פסק הדין התעלם לחלוטין מהעובדה שפסק הדין בהמרצת הפתיחה קבע באופן מפורש שהמשיבה קיפחה את זכויות התובעים ומכרה רפידות שהיו שייכות לחברת ביוטופ (בה מחזיקים התובעים ב-43.35% ממניותיה).
5. בהקשר זה אומר (ומבלי שאמירתי תתפרש כהצטדקות בדיעבד), כי רובם ככולם של פסקי הדין היוצאים תחת ידו של מותב זה, מקיימים אחר הפרמטרים הקבועים בתקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אודה על האמת, כי בשעתו סברתי שהמקרה דנן, נמנה על אותם פסקי הדין שדי לגביהם בהנמקה קצרה ותמציתית לאור השאלה העקרונית שעמדה לדיון ומידת הזיקה של האמור בפסק הדין של בית המשפט המחוזי על הנתבעת.
6. מכל מקום, בדיון שהתקיים בהליך הערעור ביום 2/4/14 ניתנה תוקף להסכמת הצדדים, לפיה התיק יוחזר לבית משפט זה על מנת שידון בשאלה: "האם הוכחה עילת התביעה המפורטת בכתב התביעה על יסוד הראיות שהובאו ביחס לכל אחת מהתקופות, העסקאות וההסכמים שפורטו בפרק ג' לכתב התביעה.

בית המשפט קמא, ינמק קביעותיו בשאלה דלעיל על פי הראיות שהובאו בפניו".

1. בהחלטתי מיום 10/7/14 (מועד שנקבע כישיבת תזכורת במעמד הצדדים) אפשרתי לצדדים (על אף התנגדותה של הנתבעת) הגשת תמצית טיעונים תוך התייחסות להחלטת בית המשפט המחוזי.
2. דיון והכרעה:
3. לאחר ששבתי ועיינתי בשנית במכלול טענות הצדדים, נחה דעתי כי אין מקום לשנות מתוצאת פסק דיני בה הוריתי כאמור על דחיית התביעה.

ב.1. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי:

1. מאחר ופסק הדין בהמרצת הפתיחה שב ותפס מקום מרכזי בתמצית טיעוני הצדדים המשלימים (שעל הגשתם הוריתי כאמור במועד התזכורת), אשוב אליו ואביא מתוכו את הקביעות הצריכות לעניינה של הנתבעת, עוד בטרם אדרש לבחינה הפרטנית הנדרשת.

הקביעות בפסק הדין גופו:

1. בית המשפט מצא כי פעילותו של בעלה של התובעת (הנתבע 2) לא עלתה בקנה אחד עם טובת ביוטופ, אלא נועדה לקדם אינטרסים אישיים תוך הפרת חובותיו כמנהל באותה החברה ומטרתה התעשרות עצמית על חשבון ביוטופ תוך קיפוח בעלי מניות המיעוט. בית המשפט ציין כי הירידה הקיצונית בדיווחי המכירות על ידי המשיבים כשלאחריהם הקימה המשיבה 4 חברה נפרדת - אינה מצביעה על קשיים עסקיים בשיווק הרפידות - כי אם על רצון המשיבים להמשיך בהפצת הרפידות לאחר שחובות החברה הקודמת של הנתבע 2 ("מתומנית") כוּסו, תוך הקמת חברה חדשה על ידי הנתבעת (דכאן) ובעלה. כן, נקבע כי "המשיבים הסתירו את פרטי הסוכנים המפיצים ואת כמות הרפידות בהן סחרו תוך שהם מונעים מן המבקשים לעיין בספרי חשבונותיהם ולא מאפשרים לבחון את היקף המכירות". (ר' סעיף 14 לפסק הדין).
2. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי קיים קושי רב להפריד בין פעילותם המשותפת של הנתבעת ובעלה, בהיותה נוטלת חלק ניכר בפעילות העסקית של ביוטופ ובתיאום פעולותיה עם בעלה. בית המשפט המחוזי ציין אמנם כי נראה כי התובע 1 לא היה נקשר כלל בחוזה - ומעביר סך של 50,000$ לקופת ביוטופ - אילו ידע כי בתום תקופת ההתקשרות עם הנתבעת, היא תועסק על ידי חברה מתחרה אותה הקימה ואותה היא מנהלת בשיתוף עם בעלה, אולם הוא נמנע מלפגוע בחופש העיסוק של הנתבעת (בשיווק רפידות). בעניין זה, ציין בית המשפט המחוזי כי משעה שהנתבעת לא הייתה צד ישיר לחוזים שבין הצדדים, יינתן במקרה זה סעד שיפורט בפרק הסעדים שבית המשפט מצא ליתן. (ר' סעיף 19 לפסק הדין).

הקביעות בפרק הסעדים בגין קיפוח המבקשים:

בית המשפט המחוזי קבע כי ענייניה של חברת ביוטופ התנהלו בדרך שיש בה משום קיפוח של חלק מחבריה, ולשם הסרת הקיפוח הורה על מתן 10 סעדים. שניים מסעדים אלה רלבנטיים לנתבעת:

1. בית המשפט קבע כי ייצור ו/או ייבוא ו/או שיווק רפידות, בין היתר, על ידי הנתבעת ובעלה, בין במישרין ובין בעקיפין כולל באמצעות הנתבעת – מהווים הפרה של ההסכמים שנחתמו בין בעלי המניות והינם מעשים המקפחים את התובעים (סעיף 20(ה) לפסק הדין).

1. רכישת הרפידות על ידי מר עודד מירון (שהחזיק אף הוא בחלק ממניות ביוטופ) מאת הנתבעת ובעלה מהווה הפרה של ההסכמים שבין בעלי המניות והחברה ומקפחת את התובעים.

צווי העשה שניתנו והרלבנטיים לנתבעת:

מבין 4 צווי העשה שניתנו, שניים היו רלבנטיים לעניינה של הנתבעת:

1. בית המשפט המחוזי הורה לנתבעת לדווח ולמסור לתובעים חשבונות מפורטים בדבר כל הרפידות שנמכרו על ידם, בין במישרין ובין בעקיפין בארץ ובחו"ל (ממועד הקמת ביוטופ ועד למועד מתן פסק הדין), ובכלל זה כמות הרפידות שנמכרה.
2. כן, הורה בית המשפט לנתבעת (ולאחרים) למסור לתובעים דיווח מלא בדבר הרפידות שנמכרו על ידיהם ועל ידי הנתבעת, בין במישרין ובין בעקיפין בארץ ובחו"ל (ממועד הקמת ביוטופ ועד למועד מתן פסק הדין).
3. על המשמעויות הנגזרות של קביעות בית המשפט המחוזי שפורטו לעיל, עוד אעמוד בהמשך. אומר רק הסעד האופרטיבי היחיד שניתן לתובעים בכל הקשור לנתבעת הסתכם במתן דיווח אודות מכירת רפידות.
4. אפנה עתה לבחינת הסעדים הכספיים שהתבקשו; כלל הסעדים הכספיים אשר גיבשו את סכום התביעה פורטו במסגרת פרק ג' לכתב התביעה. כמצוות בית המשפט המחוזי, אפנה לבחינה המדוקדקת של עילת התביעה ביחס לתקופות, העסקאות וההסכמים שפורטו במסגרת הפרק הרלבנטי האמור בכתב התביעה.

ב.2. סעיפים 14-25 לכתב התביעה (סעיפים 15-26 לתצהיר התובע 1):

1. עילת התביעה המפורטת במסגרת סעיפים אלה, מהווה למעשה את הנתח העיקרי מבחינת הסעד הכספי הכולל לו עתרו התובעים מכלל הנתבעים.
2. לטענת התובעים על-פי ההסכם מיום 3/9/96 שנחתם בין חברת ביוטופ לחברת "פיוקל" הוענקה לביוטופ הזכות הבלעדית לשיווק הרפידות בארץ (ובמדינות נוספות באזור). בניגוד להסכמת הצדדים בהתאם להסכם בין התובעים ובין הנתבעים 2 ו-4 מיום 25/5/97 (בו התחייבו הנתבעים בין היתר לרכוש את הרפידות מחברת ביוטופ בלבד), הנתבעת ובעלה רכשו רפידות ישירות או בעקיפין מהחברה בחו"ל ובכך שלשלו לכיסם סכומים נכבדים שלא כדין. הרווח הנטען של הנתבעים 1-4 הסתכם בסך של 5$ בגין כל רפידה שמקורו בהפרש שבין המחיר של הרפידה מהחברה בחו"ל (2.5$) לבין המחיר שהיה עליהם לרכוש מאת ביוטופ (7.5$).
3. כן, נטען כי על מחיר המכירה של כל זוג רפידות שנמכר על ידי הנתבעים, ניתן ללמוד ממחירון מדרסים של הנתבעת למפיצים מיום 1/5/98, לפי מחירם של זוג רפידות עמד על סך של 95 ₪.
4. במסגרת סעיף 19 לכתב התביעה (סעיף 20 לתצהיר התובע 1), ערכו התובעים תחשיב זהה כאשר חילוץ כמות הרפידות נעשה מתוך 10 אסמכתאות חשבונאיות שונות (דפי חשבון והוראות תשלום).
5. פילוח של האסמכתאות שצורפו מעלה את הנותנים הבאים: שש האסמכתאות הראשונות מתייחסות אל הנתבעת, כשהמועדים הנקובים בהן מתייחסים לטווח שבין 19/8/98 עד 22/10/98 (ר' נספחים 6-11 לכתב התביעה; תצהירו של התובע 1). האסמכתאות שצורפו במסגרת נספחים 12-14 מתייחסים בחלקם לנתבעת (המופיעה בהוראות התשלום כ"שם היבואן"), וביחס למועדים שבין 14/7/98 עד 13/10/98. התובע 1 עוּמת בחקירתו מפורשות עם כך שרובן ככולם של האסמכתאות מתייחסות לנתבעת בלבד, והשיב תשובה, ספק מיתממת ספק מתחמקת לפיה: "לפי דעתי זה לא פרטי, הקבלה שייכת לביוטופ" (ר' עדותו עמ' 17 שו' 7-8 לפרו').
6. אין מחלוקת כי הנתבעת הועסקה בחברת ביוטופ למשך מספר חודשים בלבד (כחצי שנה). מנספח א' לכתב ההגנה – מכתב שנערך על ידי התובע 2 אל בעלה של הנתבעת מיום 1/4/97 – נלמד בין היתר, כי סיום העסקתה של הנתבעת בחברת ביוטופ כשכירה הסתיימה "בסוף חודש פברואר 1997". נתון זה אף אוּשר בעדותו של התובע 1 (ר' עדותו בעמ' 10 שו' 27-30 לפרו'). כן, הבהיר התובע 2 באותו המכתב כי לאחר מועד פיטוריה של הנתבעת "אין כל קשרים בין חברת ביוטופ מו"פ בע"מ לבין הגב' יגיל", וכן כי "מעולם לא היו כל קשרים אתה זולת עבודתה כאמור". התובע 2 הבהיר בהמשך מכתבו כי "מעולם לא התקשרה החברה עם הגב' יגיל בהסכם כלשהוא, לאחר תום עבודתה כשכירה בחברה או לפני כן...".
7. התובע 1 אף הוא הודה בחקירתו הנגדית כי הנתבעת אינה צד להסכמים כלשהם בין בעלי המניות בחברת ביוטופ (ר' ע' 21 שו' 21-22 לפרו').
8. הנה כי כן, עינינו רואות את עמדתם הברורה של התובעים (באמצעות התובע 2), כפי שהיא משתקפת בזמן אמת, כלפי מעמדה ו/או זיקתה של הנתבעת כלפי חברת ביוטופ; לא זו בלבד שהנתבעת לא הייתה קשורה כלל למערכת ההסכמים שנרקמה בין התובעים לאחרים אודות החברה, הרי שבנוסף כלל האסמכתאות הנ"ל שהוצגו כבסיס לרכיב עיקרי זה של תביעה מתייחסים למועדים שונים המאוחרים לתקופת העסקתה (כשהמוקדם מביניהם, מצוי מבחינה כרונולוגית כשנה וחצי לאחר סיום העסקתה של הנתבעת בחברת ביוטופ). בנסיבות אלה, לא ניתן להעלות כלפי הנתבעת כל טענה בקשר עם הפרות הסכמים או טענה בדבר הפרת מחויבות כזו או אחרת שעניינה בשיתוף פעולה כלכלי עם התובעים ו/או ביוטופ.
9. אף במסמכים השונים שצורפו על ידי התובעים (נספח 16 לכתב התביעה/תצהיר) אין כדי לסייע לתובעים. במסגרת מסמכים אלה צורפו, בין היתר, דו"חות דיווח שונים שהוגשו על ידי התובעת ובעלה לרשות המיסים בין השנים 1998-2001. ראשית, אין מחלוקת כי הנתבעת עסקה במשך התקופה שלפני העסקתה בחברת ביוטופ ולאחר העסקתה בתחום שיווק הרפידות, ומכאן שאין בדו"חות כל אינדיקציה לכך שמקורם של ההכנסות המצוינות בהם הינו ממכירת רפידות השייכות לתובעים. שנית, המדובר בדו"חות משותפים של בני הזוג הנעדרים כל אינדיקציה לחלוקת אותן ההכנסות בין התובעת ובעלה, ובוודאי שלא ניתן ללמוד מגובה הכנסותיהם על "חובם של הנתבעים כלפי התובעים" (כנטען בסעיף 24 לכתב התביעה).
10. גם אם בפסק הדין של בית המשפט המחוזי יש כדי חלוקת ציונים לא מחמיאה כלפי הנתבעת ובעלה, הרי שבשורה התחתונה, אין כל קביעה בפסק הדין האמור אודות מניעה שהייתה קיימת מצד הנתבעת לעסוק במכירת רפידות ביחס לתקופה שלאחר תום תקופת העסקתה בחברה, וכן העדר הגבלה להמשיך ולעשות כן לאחר מועד מתן פסק הדין. יוזכר בהקשר זה כי שני הצווים האופרטיביים אשר היו רלבנטיים לנתבעת התייחסו למתן דיווח בדבר מכירת רפידות. תרגום של אמירות כאלה או אחרות אינן יכולות לשמש תחליף לנטל המוטל על התובעים לצבוע בצורה ברורה ולכמת מספרית, מבין 10 האסמכתאות שהוצגו, אלו מכירות אינן נחשבות כמכירות עצמאיות אלא ככאלה שמקורם ברפידות השייכות לתובעים.
11. מכל האמור יוצא, כי לא הוכח שמכירות הנתבעת אינן מכירות עצמאיות אשר לא נאסרו עליה, לרבות בזמנים הרלבנטיים לאסמכתאות שהוצגו, ומכאן שדין התביעה בגין עילת תביעה זו, להידחות.

ב.3. סעיף 12(א) לכתב התביעה:

1. לטענת התובעים בהתאם להסכם מיום 25/5/97 קיבלו הנתבעת ובעלה, 1,000 רפידות מחברת ביוטופ, תמורתם התחייבו לשלם סך של 7,500$ (25,000 ₪), לא יאוחר מיום 1/7/99. לטענת התובעים, חלקם מסתכם במחצית מסכום זה או לחילופין לסך המגלם את שיעור חלקם על פי המניות (11,054 ₪). בכתב הגנתה ובתצהירה של הנתבעת הוכחש סעיף זה מחוסר ידיעה.

1. התובעים הפנו בעניין זה אל ההסכם מיום 25/5/97 שנתחם בין חברת ביוטופ לבעלי המניות. בסעיף 8 להסכם נקבע, בין היתר, כי כל אחד מבעלי המניות רשאי לקבל 1,000 זוגות מדרסים בקונסיגנציה. כן, נקבע כי את מחיר הרכישה של המדרסים יעביר בעל המניות לחברה מיד עם מכירתם. בנוסף נקבע כי לא יאוחר מיום 1/7/1999 ישלם בעל המניות לחברה את מחיר הרכישה בגין מלוא הרפידות שנמסרו לו בקונסיגנציה או יחזירם לביוטופ במצב חדש.

1. מלבד הסכם זה, התובעים לא צירפו כל ראיה לתמיכה בטענה.
2. כמו שאר ההסכמים, גם ההסכם מיום 25/5/97 נחתם כאמור בין כלל מחזיקי המניות של ביוטופ, כשאין מחלוקת כי הנתבעת אינה צד לא. בחקירתו הנגדית נשאל התובע 1 מפורשות האם הנתבעת קיבלה רפידות במסגרת קונסיגנציה, והשיב: "היא קיבלה רפידות, אני לא זוכר בדיוק אם זה בקוסיגנציה [הטעות במקור] או לא, אבל יש קשר הדוק בין הבעל לאשה. אם לא הוא, היא לא הייתה קיימת". כשנשאל מדוע עצם קבלת הרפידות לא צוין בתצהיר, השיב: "מה שכתבתי בתצהיר שלי כתבתי, אמרתי שיש עוד הרבה דברים שיכולתי לכתוב ולא כתבתי", ובהמשך: "היא קיבלה רפידות דרך בעלה עד כמה שזכור לי" (ר' ע' 14 שו' 1-20 לפרו').
3. לא זו בלבד, שאין בראיות התובעים כדי להניח כל תשתית ראייתית לעצם קבלת הרפידות הנטענות מצד הנתבעת (כמו הנתון הבסיסי של מועד לקיחת הרפידות) , אלא שגם אם הדבר היה מוכח כלפי בעלה של הנתבעת, עדיין היה צורך להוכיח את עילת תביעה זו כלפי הנתבעת. תשובותיו של התובע 1 באשר למחלוקת זו (כמו תשובות רבות אחרות בעדותו), ממחישות את הנֵרטיב שהוא (והתובע הנוסף) בחרו לאמץ אודות הסתכלות על פועלם של הנתבעת ובעלה כמִקשה אחת, ללא אבחנה בין תקופות, עסקאות וכיו"ב.
4. בנסיבות אלה, לא הוכחה עילת התביעה מצד התובעים כלפי הנתבעת בגין עסקה זו.

ב.4. סעיף 12(ב) לכתב התביעה:

1. לטענת התובעים הנתבעת מכרה ביום 9/10/96 56 זוגות רפידות לקיבוץ נגבה תמורת סך של 2,800 ₪, כשנטען כי את הסכום שלשלה לכיסה במקום להעבירו לתובעת. לטענת התובעים, חלקם מסתכם במחצית מסכום זה או לחילופין לסך המגלם את שיעור חלקם על פי המניות (1,214 ₪).

1. בניגוד לעסקת הקונסיגנציה הנטענת לעיל, התובעים צירפו לתמיכה בטענתם, חשבונית מס מיום 9/10/96. אין חולק כי בתקופה זו הייתה הנתבעת מועסקת בחברת ביוטופ.
2. הנתבעת הסבירה בתצהירה כי עוד בטרם הוקמה חברת ביוטופ, היא הוזמנה לקיבוץ נגבה לשם מתן הרצאה על מדרסים, כשבמועד ההרצאה, היא כבר הועסקה בחברה. הנתבעת הבהירה כי החשבונית האמורה הוצאה על ידה לבקשת התובע 1 בקשר למכירת מדרסים, הואיל ובאותו המועד לחברת ביוטופ טרם היה אישור ניכוי מס במקור. מכל מקום, הנתבעת ציינה כי התמורה שולמה לביוטופ.
3. בחקירתו הנגדית של התובע 1 הוא לא שלל כי במועד הנדון לא היה לחברת ביוטופ ניכוי מס במקור, ולגבי בקשתו הנטענת מהנתבעת להנפיק חשבונית בשל כך, ידע להגיד רק ש"נמכרו רפידות והם לא נרשמו" (ר' ע' 14 שו' 21-27 לפרו').
4. בחקירתה הנגדית של הנתבעת היא שבה וחזרה על כך שהחשבונית הוצאה לבקשת התובע 1 מאחר ולחברת ביוטופ לא היה אישור ניכוי מס במקור. הנתבעת התעקשה בעדותה כי התמורה בגין מדרסים אלה הועברו לחברת ביוטופ, אולם כשנשאלה שוב ושוב אודות קיומה של אסמכתא לכך, השיבה כי ייתכן וישנה כזו אולם היא אינה מצויה בידיה (ר' עדותה בע' 28).
5. על אף העדרה של אסמכתא מצד הנתבעת אודות התשלום שהעבירה לנתבעת, איני סבורה כי בנסיבות העניין יש לזקוף את הדבר לחובת הנתבעת. ראשית, נזכור כי המדובר במסמך המתייחס לשנת 1996, ומלבד זו שלא נטען כי הייתה על הנתבעת חובה לשמור עליו, הרי שמטבע הדברים יש קושי באיתור מסמך שכזאת לאחר שנים רבות.
6. בנסיבות אלה, לא הוכחה עילת התביעה מצד התובעים כלפי הנתבעת בגין עסקה זו.
7. סוף דבר:
8. לאור כל האמור, הנני שבה על תוצאת פסק דיני מיום 24/6/13 ומורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעת.

ניתן היום, י' אייר תשע"ה, 29 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.