(בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט)

לפני בקשת הנתבעת (להלן: "סונול") לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט (להלן: "הפקודה") לכוף על התובעת (להלן: "שר") לציית להחלטה שניתנה על ידי ביום 18.3.10 (להלן: "ההחלטה"), אשר ניתנה בעקבות "בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני" שהגישה סונול ביום 17.3.10 (להלן: "הבקשה לצו מניעה").
המדובר בבקשה שנייה של סונול לפי הפקודה.

רקע

1. שר מפעילה תחנת דלק בעיר חיפה (להלן: "התחנה" או "תחנת שר") וסונול משווקת לתחנה מוצרי דלק.
2. בתביעה שהגישה שר נגד סונול היא טענה, בעיקר, כי בין סונול לבין שר נחתמה מערכת הסכמית "דרקונית", על פיה, בין היתר, מחויבת שר, לרכוש מוצרי דלק אך ורק מסונול במשך 49 שנים לפחות. בלעדיות זו מאפשרת לסונול להכתיב לשר שרירותית, את מחירי מוצרי הדלק, ו"כבילות אלה הינן "שורש" ו"לב" המחלוקת נשוא תביעה זו" (סעיף 1 לכתב התביעה).
   מערכת הסכמים זו ו/או בלעדיות האספקה ו/או הכתבת המחירים הנובעת ממנה, מהווה "הסדר כובל". הוראות המערכת ההסכמית, הכוללת את ההוראות ה"כובלות", מאפשרות לסונול בין היתר, באמצעות חכירת משנה, להכתיב לשר מחירים ותנאים כאוות נפשה ומהוות גם "תנאים מקפחים בחוזה אחיד".
   לטענת שר, סונול נהגה כלפיה ב"בריונות עסקית" והפרה את ההסכמות בין הצדדים כאשר הפקיעה מחירים, הפלתה אותה לרעה ביחס לתחנות אחרות ופגעה בכושר התחרות של התחנה על מנת להפיק רווחי יתר, על גבה של שר.
   לאור זאת, הסעדים המבוקשים על ידי סונול בתובענה הם:
3. סעד הצהרתי- בית המשפט ייתן פסק דין בו יוצהר כי המערכת ההסכמית הנוגעת לתחנה בטלה, כי שר זכאית לרכוש מוצרי דלק לתחנה מכל מקור אספקה אחר ולחילופין, ואם הוראות המערכת ההסכמית יוכרו כתקפות, להורות כי סונול מתחייבת שלא להפלות את שר לרעה בגין תנאי המכירה, האספקה, העמלה או הטבות בהשוואה לכל תחנת דלק ציבורית אחרת ברשת סונול לרבות "תחנות משוחררות" ללא תלות בקיומו או אי קיומו של הסדר בלעדיות ארוך טווח (להלן: "הסעד ההצהרתי").
4. סעד כספי- לפיצוי ו/או השבה בגין המחירים המופקעים מכוח עילה נזיקית לפי סעיף 50 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח – 1988, עילה חוזית מכוח דיני החוזים הכלליים ובגין עשיית עושר ולא במשפט (להלן: "הסעד הכספי").
5. סונול הגישה כתב הגנה בו הכחישה את כל טענות שר.
   ביום 17.3.10 הגישה סונול בקשה לצו מניעה בה נטען כי שר החלה להפר באופן בוטה את מערכת היחסים החוזית בין הצדדים, לעשות דין לעצמה ולמכור בתחנות התדלוק המופעלות על ידה – תחנה הנמנית על רשת תחנות התדלוק הציבוריות של סונול – מוצרי דלק שמקורם בחברות המתחרות בסונול, בניגוד להתחייבויותיה החוזיות.
6. ביום 18.3.10, לאחר דיון בבקשה לצו מניעה, הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה התנאים המסחריים השוררים בין סונול לבין שר ימשיכו ככתבם וכלשונם, עד לבירור טענות שר במסגרת התביעה, וכי שר לא תבצע באופן חד צדדי קיזוזים כלשהם עד להחלטה אחרת בעניין.
   על פי ההחלטה:

"ניתן תוקף להסכמת הצדדים.
סונול תמשיך לספק לתחנה דלק באותם המחירים ובהתאם למנגנון שהיה נהוג עד כה, והתחנה התחייבה בשלב זה להשיב את הכספים שהופקדו בנאמנות וקוזזו בפועל בגין תשלומי היתר והיא מתחייבת שלא לבצע כל קיזוז נוסף עד להחלטה אחרת... אין בהסכמה זו כדי להוות הודעה מצד מי מהצדדים לטענות הצד שכנגד... במקרה שלא יגיעו הצדדים להסדר בקשר למנגנון קביעת מחיר הדלק בעתיד, היא שומרת לעצמה את הזכות לעתור לבית המשפט בבקשה לסעד זמני לקביעת אותו מנגנון, עד להכרעה בתובענה העיקרית".

1. במהלך ישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 27.4.10, ביקשה שר לעתור למתן סעד זמני, לפיו המחיר לרכישת דלק לא יפול ממחירן של תחנות אחרות מאותו סוג. בהחלטה באותו דיון דחיתי את בקשתה של שר וקבעתי כי:

"למותר לציין, כי במהלך הדיון כשניסיתי להביא את הצדדים לידי הסדר, הציע נציג סונול, מר רנצלר כי הוא מתחייב שמחיר הדלק שיימכר לתובעת, לא יעלה על המחיר שנמכר לתחנת סונול הסמוכה, הידועה בשם תחנת "תל חנן", המצויה כקילומטר וחצי מתחנת התובעת והמופעלת על ידי סונול.
מר רנצלר היה מוכן כדי להפיג את חששותיו של ב"כ התובעת להתחייב כי יינתנו לתובעת כל אותם ההנחות שניתנות לתחת (צ.ל. – "לתחנת" – י.ש.) "תל חנן" וכי מחיר המכירה שיימכר הדלק לצרכן על ידי סונול המפעילה את התחנה, לא יפחת ממחיר בו נמכר הדלק לתחנת "תל חנן".
סברתי כי די בהסדר אמור זה כדי להפיג את חששותיה של התובעת לצורך הסעד הזמני, אך לצערי הצדדים לא השכילו להגיע להסכמה שכזו ולפיכך נאלצתי לתת החלטה זו."

1. ביום 27.4.11 הגישה סונול בקשה ראשונה לפי הפקודה (להלן: "בקשת הביזיון הראשונה"), בה טענה, כי שר עושה דין לעצמה בכך שהיא "מקזזת" מחובה לסונול עבור מוצרי דלק, סכומים כספיים שאינם מגיעים לה בכלל, תוך שהיא מנסה לשנות באופן חד צדדי את מנגנון המחיר ששרר בין הצדדים עד כה ולהכתיב לסונול את מחירי מוצרי הדלק בניגוד להסכם שבין הצדדים ובניגוד להחלטה. לפיכך, ביקשה סונול כי בית המשפט יורה לשר להשיב לסונול את הכספים ש"קוזזו" על ידה ולנהוג בהתאם לאמור בהחלטה מכאן ואילך.
2. ביום 14.8.11 ניתנה החלטתי בבקשת הביזיון הראשונה (להלן: "ההחלטה הקודמת") במסגרתה נדחתה הבקשה וקבעתי, בין היתר, כי:

"כאשר מדובר בצדדים שמערכת ההתחשבנות החודשית ביניהם מסתכמת במליוני שקלים, תלויות ועומדות ביניהם להכרעה מחלוקות כספיות שגם הן מסתכמות במיליוני שקלים, ומתעוררת ביניהם מחלוקת, בקשר לפרשות של צו זמני המתייחס לשני ארועים המסתכמים בסכום של 12,000 ₪, לא היה מקום להגיש את הבקשה שכן אין בהפרות אלו, גם אם יקבע שהן בגדר הפרות, להצביע כי כך תנהג שר גם בעתיד.
אין לקבל את ניסיונה של סונול לעטות על טענה כספית זו, מעטה של הפרת צו עשה על מנת להיכנס בשערי הליך הבזיון.
חיוב כספי שמקורו במחלוקת לגבי פרשנות של הסכמה, אינו ככלל עניין להליכי בזיון בית המשפט וניתן לפעול לביצועו בהליכים כפי שנוהגים לאכוף כל חיוב חוזי אחר.
מדובר לכל היותר בהפרה זניחה אם בכלל, בסכום קטן יחסית וכבר מטעם זה אין הבקשה ראויה להליכי בזיון.
...
הצדדים חיבים לנהוג האחד כלפי השני, כל עוד עומד ותלוי הדיון בעניין המחלוקת שביניהם, בדרך שנהגו קודם להגשת התובענה ובכפוף ובהתאמה להסכמות שהתקבלו לאחר הגשת התובענה. ובכלל זה סונול חיבת לספק לשר דלקים ועל שר נאסר לבצע קיזוזים על דעת עצמה גם אם היא סבורה שסונול לא קיימה מחויבותה. ברור לי כי אין בהחלטה זו כדי להכריע בטענות הצדדים לעניין קיום ההסכמה או הפרתה והאם היה כאן הליך של קיזוז ואם לאו אך אני יוצא מתוך הנחה כי שני הארועים הנ"ל הינם ארועים חריגים הנובעים ממחלוקת או אי הבנה אמיתית וכנה ואין כל הצדקה בנסיבות שכאלו לנקוט בהליך הקיצוני והחריג של ביזיון.
...
כפי שכבר קבעתי ההנחה כי הקיזוז נעשה עקב מחלוקת כנה בקשר לפרשנות הצו ואין כל בסיס להניח כי אירועים כאלו יחזרו על עצמם בעתיד."

1. ביום 31.8.11 הגישה סונול בקשה לעיון מחדש בהחלטה הקודמת, במסגרתה טענה כי הנחת בית המשפט בהחלטה הקודמת לפיה מדובר בשני אירועים חריגים, וכי אין בסיס להניח כי אירועים כאלו יחזרו על עצמם בעתיד, התבררה כשגויה, שכן מאז שהוגשה בקשת הביזיון המשיכה שר לקזז כספים מהסכומים שעליה להעביר לסונול.
   בקשה זו היתה אמורה להתברר במסגרת הדיון מיום 7.11.11, אולם במהלך הדיון קיבלו הצדדים את הצעתי למשוך את בקשות הביניים שהיו תלויות ועומדות בפניי לרבות הבקשה לעיון חוזר.
2. משנמשכו ההפרות של הצו לטענתה של סונול היא הגישה ביום 4.1.12 את הבקשה הנוכחית. לבקשת הצדדים התקיים דיון בבקשה, לרבות חקירת המצהירים והצדדים הגישו סיכומים בכתב.

תמצית טענות סונול

1. בראשית שנת 2011 החליטה שר, על דעת עצמה, להגדיל את ההנחה לצרכן בתחנה בסולר ובבנזין 95 אוקטן בתדלוק עצמי, תוך שהיא כופה על סונול לממן את ההנחה המוגדלת. סונול לא הסכימה לכך והודיעה לשר כי היא לא תישא בעלות ההנחות מעבר לאלו שלהן הסכימה. מחודש אפריל 2011 מקזזת שר מהתשלומים שעליה להעביר לסונול. שר ממשיכה לעשות דין לעצמה ולהכתיב לסונול שינוי בתנאים המסחריים המוסכמים - לאחרונה ביצעה שר קיזוז נוסף מהתשלום שהיה עליה להעביר לסונול בדיוק כפי שביצעה בכל אחד מהחודשים שחלפו מאז הגשת בקשת הביזיון הראשונה (בחודש אפריל 2011). הסכום המצטבר של הקיזוזים מגיע (נכון למועד הגשת סיכומי המבקשת) ל – 395,764 ₪ (כולל מע"מ).
2. שר הוזהרה פעמים רבות על ידי בית המשפט שלא לבצע קיזוזים – בהחלטה הקודמת ובהחלטה נוספת מיום 20.2.12. אולם, שר לא חדלה מביצוע הקיזוזים וביום 5.3.12 ביצעה קיזוז נוסף.
3. יש לדחות את טענת שר כי סונול הפרה "התחייבות" שנתנה. בדיון שהתקיים ביום 27.4.10 סונול הציעה כהצעת פשרה להשוות את המחיר לצרכן בתחנת שר לזה שבתחנת תל חנן (ולא לכלל התחנות באזור). שר דחתה את ההצעה והיא נותרה הצעת פשרה בלתי ממומשת ולא קיבלה תוקף מחייב של החלטה. גם אם היה מדובר על "התחייבויות" מצד סונול – הן מתייחסות רק לתחנת תל חנן ולא לתחנות מרוחקות מתחנת שר המוזכרות בתגובתה. ביחס לטענת שר כי סונול התחייבה שלא להפלות את שר ביחס לכלל התחנות בסביבת התחנה – התחנות ששר בחרה להשוות אליהן, כלל לא מתחרות בה ושר בחרה באופן סלקטיבי את התחנות הזולות ביותר באזורה.
4. לטענת שר, התחייבויות סונול הופרו מיד עם הנתנן בחודש אפריל 2010, אולם למרות זאת שר המתינה כשנה בטרם העלתה לראשונה טענות בעניין זה וזאת כתירוץ לכך שפעלה בניגוד להחלטה.
5. מרצונה הטוב ועל אף שסונול לא היתה מחויבת לכך, מאז מישיבת בית המשפט מיום 27.4.10, פעלה סונול בהתאם למתווה הפשרה שהציעה לפיו מחיר המכירה לצרכן בתחנת שר לא יפחת מהמחיר בו נמכרים מוצרי דלק בתחנת תל חנן והבחירה בתחנה זו היתה בהתאם לדרישתה המפורשת של שר, כך שהמחיר לצרכן ולמוניות בתחנת שר אינם גבוהים מהמחיר לצרכן ולמוניות בתחנת תל חנן. סונול לא התחייבה להשוות את מצבה של שר למצב של כלל התחנות על פי בחירתה של שר. גם לשיטת שר, סונול דאגה לכך שהמחירים בתחנת שר יהיו דומים לאלו שבתחנת תל חנן, למעט במועדים ספורים שצוינו בתגובת שר. גם אם היו פערים ביחס לתחנת תל חנן, הרי שהם נובעים מהפער בין המועד בו מעודכנים המחירים לצרכן בתל חנן לבין המועד בו נמסרה הודעה על כך לגורם המעדכן את ההנחה בתחנת שר. לעומת זאת, שר בחרה להשוות את עצמה לתחנות דלק אחרות שלא הוזכרו בישיבות בית המשפט (במוצר הסולר לצרכן על "העמוד" השוותה שר את עצמה לתחנת סונול אופיר, במוצר הסולר "המוזל במזומן" השוותה את עצמה לתחנת סונול הדר, במוצר הבנזין 95 אוקטן בשירות עצמי השוותה שר את עצמה לשתי תחנות אחרות – סונול תלתן וסונול ההסתדרות). ממילא, גם אם סונול אכן הפרה "התחייבות" (וסונול מכחישה זאת) – זה לא מקנה לשר את הזכות לנקוט בדרך של עשיית דין עצמי.
6. יש לדחות את טענת שר כי המחירים שהיא משלמת כיום גבוהים מהמחירים בעת מתן ההחלטה - עניינה של ההחלטה בשמירה על המנגנון הנוהג בין הצדדים ולא בקיבוע מחיר מסוים והמנגנון שהיה נהוג בין הצדדים לא השתנה להבדיל מהמחירים שמשתנים באופן טבעי בארץ ובעולם. מחיר מוצרי הדלק לתחנה נקבע לפי נוסחה פשוטה: מחיר הדלק המומלץ לצרכן בניכוי מע"מ ובניכוי עמלת מפעיל שסונול מעניקה לתחנה. בנוסף, נהנית התחנה מעמלת סוכן, מהשתתפות של סונול בהנחות הניתנות לצרכנים בתחנה. כן נגבית מהתחנה עמלת דלקן – רכיבים אלו (למעט מחיר הדלקים, רכיב המע"מ והבלו שאינם בשליטת סונול) לא שונו. ביחס להשתתפות סונול בהנחות הניתנות לצרכנים – סונול אינה מחויבת להשתתף במימון הנחות אלו. הנחות לצרכן בתדלוק בנזין 95 אוקטן בשירות עצמי – בהתאם למנגנון, סונול משתתפת בכשלושה רבעים מההנחה לצרכן ושר נושאת בכרבע מההנחה. ממועד ההחלטה סונול הגדילה את שיעור השתתפותה בהנחה לצרכן בשירות עצמי (מ – 77% ל – 80% ועד ל – 81%) ומצבה של שר רק השתפר. הנחות במוצרי הסולר – גובה מימון של סונול את ההנחות מתעדכן מעת לעת על ידי סונול בהתאם לצרכים התחרותיים באזור.
7. שר סטתה מהמנגנון הנהוג בין הצדדים כאשר העלתה על דעת עצמה את גובה ההשתתפות של סונול בהנחות לצרכן בתדלוק בנזין 95 אוקטן בשירות עצמי ובסולר ובכך הפרה את ההחלטה. שר לא הכחישה את הדבר, אלא טענה כי פעלה בהתאם להתחייבות של סונול מחודש אפריל 2010. לו סברה שר כי סונול מפרה את ההחלטה, היה עליה לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה.
8. המקרה מתאים להפעלת סמכות בית המשפט לפי הפקודה – שר אינה מצייתת להחלטה המצווה עליה לעשות מעשה – להמשיך לרכוש מוצרי דלק במחירים שנהוגים עד כה ואוסרת עליה לעשות מעשה – לבצע קיזוזים חד צדדים. בית המשפט רשאי לאכוף את סעיף 6 לפקודה לא רק כדי למנוע הפרה עתידית אלא גם כדי להביא להשבת המצב לקדמותו (המ' 816/99 מחמד עלי עכווי נ' רביע מחמוד ואקד קיאל, פ"ד כד(1) 318, בר"ע (מחוזי - חיפה) 2242/07 כמאל חנא חדאד נ' אנטון ג'ריס ואח' (31.12.07)).
9. יש לאכוף על שר את ההחלטה בראש ובראשונה על ידי הטלת קנס משמעותי - הותרת המצב על כנו תותיר את סונול בפני שוקת שבורה ללא יכולת להתמודד עם ההפרות שמבצעת שר מדי חודש בחודשו. ניכר גם כי שר אינה מתכוונת לתקן את פעולותיה הקודמות – בצורת השבת הכספים שקיזזה ואינה מתכוונת למלא אחר ההחלטה בעתיד.
10. בתי המשפט עשו שימוש בסמכות הקבועה בסעיף 6 לפקודה במסגרת בקשות שהוגשו במערכות יחסים דומות בין חברת דלק לבין מפעיל תחנת דלק. בתי המשפט פסקו כנגד נסיונם של מפרים להצדיק את הפרת ההחלטה בטענות משפטיות שעניינן מערכת היחסים החוזית בין הצדדים וקבעו כי על טענות אלה להתברר במסגרת התביעה העיקרית והודגש כי אין בטענותיהם המשפטיות של המפרים כדי להצדיק עשיית דין עצמי והפרת החלטה שיפוטית מחייבת (ת"א (ת"א) 1350/96 פז חברת נפט בע"מ נ' משה רשקס ואח', (15.1.04) (להלן: "עניין רשקס"), ת"ה (חי') 756/96 סונול בע"מ נ' חיר נימר חלבי (28.5.96) (להלן: "עניין חלבי")).
11. ההחלטה הקודמת היא החלטת ביניים, אינה יוצרת מעשה בית דין וניתן לשוב ולדון בה ולשנותה אף אם לא חל שינוי נסיבות.
12. בדיון מיום 7.11.11 סונול הסכימה למשוך את הבקשות התלויות ועומדות מתוך רצון לקדם את ההליך ובמקביל הבהירה כי אין בהסכמתה הדיונית כדי להוות ויתור על זכויותיה ובהסכמתה לא היה משום חזרה מהליכי הבזיון אם שר תמשיך בהתנהגותה הפסולה.
13. בניגוד לטענת שר, לא מדובר בחוב כספי פסוק ונקוב, אלא בבקשה שנועדה למנוע הפרה של החלטה אופרטיבית של בית המשפט העוסקת בהסדרת התנאים המסחריים השוררים בין הצדדים.
14. שר ניסתה להציף את בית המשפט בנתונים שאינם רלבנטיים להליך הבזיון – כולל חוות דעת שבמקור נעשתה בתמיכה לבקשת שר לסעד זמני.

תמצית טענות שר

1. דין הבקשה להידחות: מדובר בבקשה ממוחזרת שנדחתה על יסוד מספר נימוקים וכללה עילה זהה והתייחסה לאותה התנהגות מסחרית של שר.
   שר לא הפרה את ההחלטה, לא שילמה מחירים נמוכים מהמחירים האמורים בהחלטה ותנאיה המסחריים רק הורעו. כל טענות שר בתגובה לבקשה הקודמת התקבלו בהחלטה הקודמת. לדחיית הבקשה השלכות במישור המשפטי (בהיבט של סופיות הדיון) ובמישור העובדתי – מההחלטה עצמה ניתן ללמוד כי אותן עובדות העומדות ביסוד הבקשה הנוכחית אינן נופלות בגדר בזיון בית המשפט ושר נהגה בהסתמך על החלטה זו.
   מבחינת הידיעה הנדרשת משר לא מדובר בהפרה ברורה וחד משמעית הנדרשת להליכים הקיצוניים של בזיון. סונול גם חזרה מהליכי הבזיון בדיון מיום 7.11.11 לכל הפחות ביחס לתשלומים (קיזוזים) שארעו עד אז.
2. ההחלטה נתנה תוקף להסכמת הצדדים והיה ברור כי ההסכמה לעניין מנגנון קביעת מחירי הדלק, לאחריה, אינה ברורה, מהווה לכל היותר "עקרון כללי" ומצריכה "הסדר משלים". הוסכם להמשיך במו"מ במשך 30 יום לגבי מנגנון כזה ובית המשפט רשם את הודעת שר למקרה שלא יושג הסדר.
3. הצו שנטען כי הופר, אינו ברור וחד משמעי ואין רואים בהפרתו משום בזיון בית משפט.
4. את המילים "באותם המחירים" שצוינו בהחלטה ניתן לפרש בדרכים רבות – בערך הנומינלי / המחירים כמכלול / בהשוואה למחירי השוק / בהשוואה למחירי תחנות אחרות מאותו סוג – המחירים לתחנה הורעו לפי כל אחת מהפרשנויות ודי שסונול לא קיימה את דרישות ההחלטה לפי אחת מהן.
   גם הביטוי "ובהתאם למנגנון שהיה נהוג עד כה" המופיע בהחלטה מצריך פרשנות. סונול ציינה כי היא מחויבת לקבוע את המחיר לתחנה באופן שישווה את ההנחות בתחנה להנחות אחרות באזור התחנה (ללא התייחסות לתחנות ספציפיות) לכן הביטוי "המנגנון שהיה נהוג עד כה" משמעו השוואת ההנחות בתחנה לתחנות אחרות באזור. התחייבות נוספת של סונול היתה ההשוואה בין תנאי תחנת שר לתנאים של תחנות נוספות מאותו סוג, לכן משמעות המנגנון הוא אי אפליה לעומת תחנות מאותו סוג.
5. שר לא הפרה צו שיפוטי: לגבי מכירת סולר – שר מכרה לציבור סולר במחיר לצרכן הזהה למחירו לצרכן בתחנת סונול "הדר". התשלומים משקפים הנחות "לתחנות באזור". עמלת התחנה ועמלת הסוכן – נותרה נומינלית כבטרם ההחלטה. לגבי מכירות בנזין 95 בשירות עצמי – סונול דרשה השתתפות של 4 אג' לליטר, ושר המשיכה לשלם לסונול לפי השתתפות של 3 אג' לליטר התואם את התשלומים שבוצעו על ידי שר משנת 2006.
6. התחייבויות סונול מחודש אפריל 2010 הוטמעו בהסכמה בין הצדדים והפכו לחלק ממנה. סונול אינה חולקת על כך שהסכומים ששילמה שר תואמים את התחייבויותיה מאפריל 2010 וטענתה כי לא מדובר ב"התחייבויות" אלא "הצעות פשרה" אינה רצינית. לחילופין, נוצרת לסונול מניעות מלטעון לביזיון בית משפט כשסונול חוזרת מהתחייבויותיה לפרוטוקול ומפרה אותן.
7. בדיון מיום 27.4.10 התחייבה סונול שלא להפלות את התחנה ביחס לתחנות אחרות "באזור" מבחינת המחיר לצרכן, ולשנות את המחיר לצרכן ואת מחיר הרכישה של התחנה בהתאם למחירי התחנות הסמוכות ולהנחות שיינתנו בהן. המשמעות הברורה של התחייבויות אלו היא כי סונול התחייבה להפחית את מחיר הרכישה של התחנה בהתאם להנחות לצרכן שיינתנו בתחנות סמוכות, אחרת אין להתחייבויות אלו כל משמעות. סונול פעלה כך בעבר בהתייחס לתחנת תל חנן בלבד, בניגוד להתחייבויותיה. לטענה שנטענה על ידי סונול כי אלו לא היו "התחייבויות" אלא "הצעת פשרה" – אין זכר בפרוטוקול הדיון.
8. גם ההתחייבות שסונול כן מוכנה להכיר בה – השוואת ההנחות לתחנת תל חנן – לא קוימה: מחודש נובמבר 2011 חדלה סונול לקיים גם את התחייבותה שלא להפלות את התחנה ביחס לתחנת תל חנן והמחירים שסונול מאשרת לתחנה גבוהים מהמחירים בהם נמכרים מוצרי הדלק לציבור בתחנת תל חנן.
9. שר לא ביצעה "קיזוזים" וגם בית המשפט לא קבע זאת – אין מדובר ב"קיזוז" אלא בתשלום התמורה השוטפת בהתאם להחלטה. החיוב שלא לקזז שלוב עם החיוב של סונול (שהופר) לספק את הדלקים "באותם מחירים" וכל עוד הדלקים לא סופקו כאמור, לא מדובר בהפרה. המחלוקת מצויה "בשולי" הצו ואין חולק כי שר קיימה את רובו ואת עיקרו. יש להבחין בין "קיזוז" לבין "ניכוי". שר לא "קיזזה" שום חוב המגיע לה מכל תשלום המגיע לסונול. יש לפרש את ההחלטה כהתחייבות להימנע מקיזוז (כלומר, הפחתה של חוב נטען בגין תקופת העבר מחובות שוטפים בגין אספקת דלקים) אך לא כ"התחייבות" לשלם כל סכום שסונול תנקוב בו. הפער בין דרישתה של סונול לבין התשלום שקיבלה, אינו הופך את הפער לקיזוז ואינו מקנה לסונול זכות לעתור לאכיפה בהליכי בזיון. לחילופין, החיובים המוטלים על סונול לספק את הדלקים באותם מחירים ובאותו מנגנון, ועל שר שלא לקזז, הם חיובים שלובים, אחרת אין כל משמעות לחלק הראשון של ההסכמה.
   לחילופי חילופין, גם אם יתקבלו טענות סונול לעניין איסור הקיזוז מדובר במחלוקת חוזית הנוגעת לפירוש ההסכם ואין הבקשה מתאימה להליכי בזיון ועל סונול לנקוט בעתירה לפירוש הצו – שרק לאחר מתן החלטה בה תוכל סונול לתבוע את אכיפת הצו בהליכי בזיון בית משפט.
10. סונול נהגה בחוסר תום לב בניגוד לנדרש מצד התובע אכיפה של צו שיפוטי בהליכי בזיון כאשר ניפחה את מחירי הרכישה של המוצרים הבלתי מפוקחים, ניפחה את עמלת הדלקן עד כדי הבאת התחנה למצב של "עמלה שלילית", "ייבוש" התחנה ודחיקתה למצב של פעילות הפסדית, אפליית התחנה כלפי כל התחנות האחרות המשתייכות לאותו סוג וגביית יתר המסתכמת במאות אלפי ₪ לחודש.
11. גם לאחר הדיון מיום 27.4.10 המשיכה סונול להכתיב לתחנה מחירים גבוהים יותר ממחירי תחנות אחרות באזור, בסונול ומחוץ לסונול, לרבות מחירי רכישה שהיו גבוהים יותר מהמחיר לצרכן. סונול המשיכה לכרסם במכירות התחנה גם באמצעות "מועדוני לקוחות". במקביל, המשיכה סונול לכרסם גם בעמלות התחנה. כתוצאה מכך מכירות התחנה המשיכו לרדת גם לאחר ההחלטה וכיום התחנה פועלת בהפסד תפעולי יומיומי.
12. בחודש ספטמבר 2011 הפחיתה סונול את השתתפותה בהנחות המוענקות על ידי שר ללקוחות בעלי "כרטיס הטכניון" ואף הפחיתה, חד צדדית, את סכום ההנחה המתקבל על ידם עם העברת הכרטיס המגנטי.
13. דין הבקשה להידחות גם במנותק מהתחייבויות סונול מחודש אפריל 2010 – מדובר בבקשה לאכיפת חיוב כספי בסכום קטן יחסית ובמחלוקת כנה לגבי אחוזים בודדים מהתשלומים החודשיים שמשלמת שר בהתאם להחלטה. אין לקבל את ניסיונה של סונול לעטות על הטענה הכספית מעטה של "הפרת צו עשה" – חיוב כספי אינו עניין להליכי בזיון בית משפט וניתן לפעול לביצועו בהליכי הוצאה לפועל.
    בעניין רשקס ועניין חלבי שאזכרה סונול – מדובר על שיווק דלק של חברות אחרות בניגוד לצו מניעה שאסר זאת במפורש והמקרים שונים מהמקרה דנן. על פי ההחלטה, על סונול לספק את הדלקים לתחנה "באותם מחירים ועל פי המנגנון שהיה נהוג עד כה" – אולם, סונול לא סיפקה את הדלקים באותם המחירים וכל המחירים ששולמו על ידי שר גבוהים מהמחירים שהיו בתוקף במועד ההחלטה. סונול גם רחוקה מלשמור על התנאים המסחריים שהיו במועד ההחלטה. סונול לא הוכיחה כי המחיר הכולל ששולם לה היה נמוך יותר "מאותם מחירים" ששררו במועד ההחלטה.
14. ביום 3.3.11 הודיעה שר לסונול כי לאור התחייבותה של סונול בדיון מיום 27.4.10, יושווה המחיר לצרכן בתחנה למחירי תחנות סונול בסביבת התחנה וכי התמורה הנגזרת מכך לסונול תעודכן בהתאם ושר השוותה את מחירי הסולר למחירים שנהגו בתחנות סונול "הדר" וסונול "אופיר" הסמוכות מאוד לתחנה, שאף אינם המחירים הנמוכים ביותר בתחנות סונול בסביבת התחנה. התמורה ששולמה לסונול, בגין הדלקים מסוג סולר שנרכשו ממנה בחודשים נשוא הבקשה, שווה לסכומים שנדרשו מהמשיבה על ידי סונול, פחות ההנחות הנוספות שניתנו על ידי סונול בתחנות אחרות באזור, אשר סונול התחייבה לתת גם לשר ולעדכן בהתאם את מחירי הרכישה שלה.
15. ההפרשים בין המחירים שנדרשו על ידי סונול לבין המחירים ששולמו לה בפועל, משקפים את ההפרש בין המחיר לצרכן שסונול הכתיבה לתחנה, לבין המחירים לצרכן אשר סונול התחייבה לאפשר גם לתחנה ולהתאים לכך את מחיר הרכישה – מלוא ההפרש הוענק לצרכנים כהנחות. עמלות התחנה השונות לא השתנו והיו זהות בדיוק לעמלות שהוכתבו על ידי סונול.
16. השוואת המחירים לצרכן למחירים בתחנות הסמוכות הביאה לשינוי דרמטי במכירות הסולר החופשי בתחנה ולאחר השוואת המחירים ניתן היה לראות לראשונה מוניות מתדלקות בתחנה ולראשונה מזה זמן רב התחנה מוכרת "סולר חופשי" וההשפעה ניכרת גם בבנזין 95 בשירות עצמי.
17. אין כל עילה להשבת כספים הואיל ואין מדובר בביזיון בית משפט. הליך הביזיון "צופה פני עתיד" ואילו השבת כספים "צופה פני עבר".

במסגרת הדיון בבקשה העידו ונחקרו בפניי:

1. מטעם סונול: מר שלמה רנצלר (להלן: "מר רנצלר") – מנהל נכסים בסונול.
2. מטעם שר: מר דורון שבתאי (להלן: "מר שבתאי") – מנהל שר ומר גדעון טויסטר– מומחה מטעם שר (להלן: "מר טויסטר").

דיון

1. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה, אני סבור כי יש לקבל את הבקשה בחלקה שכן שר מתעלמת מהצו במכוון בעיקר על ידי "מכבסת מילים" כגון ההבחנה בין ניכוי לקיזוז בענייננו. היה ניתן לסבור כי מדובר בטעות כנה או בפרשנות שגויה של הצו, אך אפשרות שכזו איננה עוד, מאז הבהרתי לשר את משמעות הצו בין היתר בהחלטה הקודמת בחודש אוגוסט 2011.

שר פנתה לבית המשפט בבקשה לקבל סעד הצהרתי על פיו יש לקבוע, בין היתר, כי סונול חייבת שלא להפלות את שר לרעה בגין תנאי המכירה, האספקה, העמלה או הטבות בהשוואה לכל תחנת דלק ציבורית אחרת ברשת סונול לרבות "תחנות משוחררות" ללא תלות בקיומו או אי קיומו של הסדר בלעדיות ארוך טווח (ככל שלא יוחלט שמערכת ההסכמית הנוגעת לתחנה בטלה).

שר אינה ממתינה לפסק הדין והיא "עושה לעצמה דין" כשהיא נותנת למערכת היחסים שבינה לבין סונול את הפרשנות הנכונה מבחינתה.

איני קובע דבר וחצי דבר לעניין שאלת הפרשנות או תקפות ההסכמים שבין שר לסונול, ואלו יוכרעו בפסק הדין, אך לא ניתן מחד לפנות לבית המשפט בבקשה לקבל סעד הצהרתי ומאידך בטרם ניתן פסק הדין "לעשות דין עצמי".

זו עמדתי החד משמעית עתה וזו היתה עמדתי ביום מתן ההחלטה ביום 18.3.10 ולכן הצעתי לצדדים, כי התנאים המסחריים השוררים בין סונול לבין שר ימשיכו ככתבם וכלשונם כפי שהיו ערב הגשת התביעה בכפוף ובהתאמה להסכמות שהתקבלו לאחר הגשת התובענה (ככל שהתקבלו על דעת שני הצדדים) וזאת עד לבירור טענות שר במסגרת התביעה, וכי שר לא תבצע באופן חד צדדי קיזוזים כלשהם עד להחלטה אחרת בעניין וכי כספים שקיזזה עד לאותה עת יוחזרו לסונול.

חלף הקיזוז החליטה שר לחזור לסורה ולהפחית מהמחיר ששילמה לסונול במהלך כל השנים, אך הפעם במקום שימוש במילה קיזוז, היא טוענת שמדובר בניכוי או בהנחות או בהתאמת מחיר למחיר הנכון לפי פרשנותה את המוסכם, והכל כפי שיפורט בהמשך.

התנהגותה של שר ומשמעותה

1. לטענת סונול, כאמור, שר הפרה את ההחלטה על ידי הגדלת ההנחה הניתנת לצרכן בתחנה תוך שהיא כופה על סונול לממן את ההנחה המוגדלת.
   
2. במהלך חקירתו, העיד בפניי מר שבתאי כי שר אכן מעניקה הנחה לצרכן על חשבון סונול וכדבריו:

"ש. ... בעצם מפנה לתצהיר רנצלר, 30.8.11, סעיף 12, תסכים איתי שאתה לא התייחסת לסכום העודף הזה של 130,000 ₪ של הכנסה במסגרת דוח רווח והפסד שצרפת לתצהיר השני?
ת. לא התייחסתי לזה כי זה לא הכנסה. את מלוא ההפרש הענקתי לצרכנים.
ש. לשאלת בית המשפט לא אתה הענקתה אלא סונול העניקה?
ת. לפי ההתחייבות, מלוא ההפרש הועבר לצרכן כהנחה.
ש. לשאלת בית המשפט בראיה שלך על חשבון מי?
ת. לפי מה שהבנתי...
ש. לשאלת בית המשפט לא לפי מה שהבנת אלא לפי מה שקרה בשטח.
ת. פעלתי לפי מה שהיא הבטיחה. אני נתתי הנחה על חשבון סונול לפי דברים אלה. וזה על חשבון מחיר שהייתי אמור לקבל. אם עכשיו היא מבהירה לי שזה לא דעתה היא יכולה להסתכל על זה שזה על חשבונה מהצד השני." (עמ' 96 לפרוטוקול שורות 16 – 24, ההדגשה שלי – י.ש.).

1. מר שבתאי גם אישר בחקירתו כי ביום 31.12.11 הוא אכף על סונול להשתתף בהנחה של 17 אג' לליטר במקום 10 אג' לליטר, כאשר מלוא ההפרש הוענק לצרכן וכדבריו:

"ש. תאשר לי כי מיום 31.12.11 פעלת שסונול תשתתף בהנחה של 17 אג' ולא 10 אג' ואם צריך אני מפנה אותך גם לתצהיר שלך לסעיף 3.33 שורות אחרונות.
ת. נכון. מלוא ההפרש הוענק לצרכנים בהתאם להסכמה." (עמ' 137 לפרוטוקול ש' 24 – 26)

1. גם מר רנצלר העיד בחקירתו, כי שר לקחה על עצמה, ליתן הנחה גבוהה יותר מזו שסונול אישרה לה והוא פירט את ההפרשים בין ההנחות ששר לקחה על עצמה לעומת אלו שסונול אישרה לה בתקופה הרלוונטית לבקשה, כדוגמת, הפרש בין הנחה של 7.06 אג' לליטר שסונול היתה מוכנה להשתתף בה לעומת הנחה בסך של 7.54 אג' לליטר ששר לקחה על עצמה, וכן הנחה בסך 7.11 אג' לליטר ששר לקחה על עצמה לעומת הנחה בסך של 6.83 אג' לליטר שסונול היתה מוכנה להשתתף בה (עמ' 129 לפרוטוקול ש' 21 – 32).
   
2. לאור עדותו של מר שבתאי, שר בעצם מאשרת כי היא הפחיתה מהמחיר ששילמה לסונול באמצעות הגדלת ההנחה שניתנה לצרכן וכעת יש לקבוע האם יש בהתנהגותה כאמור, כדי לפעול בניגוד לאמור בהחלטה.
   
3. לטענת שר, ההחלטה אינה ברורה, מהווה "עיקרון כללי" ומצריכה "הסדר משלים" וכי האמירה בהחלטה כי סונול תמשיך לספק לתחנה דלק "באותם המחירים ובהתאם למנגנון שהיה נהוג עד כה" מצריכה פרשנות.
   מנגד, לטענת סונול, ההחלטה הורתה בפשטות כי עד שיתבררו טענות שר בתביעה העיקרית, יוותר המצב המסחרי בין שר לבין סונול כפי שהיה ערב הגשת התביעה ולכן על שר להמנע מפעולות חד צדדיות ומקיזוזים.
   
4. אני סבור, כי ההחלטה, שהתבססה כאמור על הסכמת הצדדים, ברורה וחד משמעית ואין מקום לפרשנות נוספת. שר קיבלה על עצמה שלא לשנות את המצב שהיה עד להגשת התביעה ובמסגרת הסכמה זו אף התחייבה להשיב את הכספים שקוזזו בפועל וכן התחייבה "שלא לבצע כל קיזוז נוסף עד להחלטה אחרת". לטעמי, שר התחרטה על הסכמתה ומאז היא עושה כל מאמץ (לשוני) שלא לעמוד בה, כאמור על ידי "מכבסת מילים" מבלי להתמודד עם ההתחייבות האמיתית שלה בעקבותיה ניתנה ההחלטה, לה ניתנו כאמור פרשנויות נוספות שלי, שלא יכלו להותיר לטעמי ספק בקשר למשמעות הצו.

לו רצתה שר לשנות את ההחלטה (שכן מדובר בצו זמני שניתן בהליך ביניים) פתוחה היתה בפניה הדרך לפנות לבית המשפט בבקשה לשנות את הצו, אלא ששר ידעה את עמדתי לפיה יש "לשמר את המצב" שהיה קיים ערב הגשת התביעה. אכן סברתי שהיה מקום להגיע להסכמת ביניים עד להכרעה בתובענה אך כשהצדדים לא השכילו להגיע להסכמה שכזו לא נותרה ברירה אלא לקיים את ההחלטה, דבר שלא נעשה על ידי שר.

1. אני סבור כי שר הבינה את ההחלטה כאמור ופעלה בהתאם לאמור בה החל מחודש מרץ 2010 ורק מחודש פברואר 2011 החלה להפר אותה.
2. שר ידעה כי סונול אינה מסכימה לפרשנותה להחלטה, ולמרות זאת שר לא פעלה להגשת בקשה מתאימה לבית המשפט.
   סונול צרפה לבקשת הביזיון הראשונה (נספח 13 לתצהיר מר רנצלר), מכתב מיום 15.3.11 שנשלח לשר בו ציינו ב"כ סונול, כי סונול אינה מסכימה לפעולות חד צדדיות שמבצעת שר בניגוד להחלטה. מר שבתאי העיד בפניי כי ממכתב זה הוא הבין "פחות או יותר" כי קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי עצם קיום התחייבות מצד סונול כפי שטענה שר בהתבסס על הדיון מיום 27.4.10 (עמ' 134 לפרוטוקול ש' 23 – 25).
   
3. למרות טענותיה של שר כלפי סונול כי היא לא מעניקה לה הנחות כפי שהתחייבה בדיון מיום 27.4.10, רק כשנה לאחר הדיון (ביום 3.3.11) העבירה שר לסונול מכתב בו טענה כי סונול לא מעניקה לה הנחות כפי שהתחייבה ורק ביום 4.3.11 התחילה שר להגדיל את ההנחה לצרכן בניגוד להסכמות סונול ועל חשבונה. מר שבתאי אישר את הדברים במהלך חקירתו, אולם לא נתן כל הסבר או לפחות כזה המניח את הדעת לעניין העובדה ששינוי החד צדדי שביצעה שר בהתנהגותה, בוצע רק לאחר כשנה ממתן ההחלטה, למרות טענתה כי סונול גרמה לה להפסד רווחים.
   
   וכך העיד מר שבתאי:

"ש. אני רואה מסעיפים 32-34 לתצהיר שלך שרק ביום 3.3.11 כמעט שנה עברה עד ששגרתם לסונול מכתב שבו טענתם שהיא לא מעניקה לכם הנחות כפי שהתחייבה, ורק ביום 4.3.11 התחלתם עם הקיזוזים כמו שאני קוראת להם. תאשר כי למרות שסונול הפרה את ההתחייבות שלה כבר באפריל 2010 כמעט שנה חלפה עד שפניתם אליה בעניין הזה. נכון?
ת. כי הקיפוח גדל והגיעו מים עד נפש והתחלתם להוציא מהכיס שלנו לשלם על כל ליטר שנמכר בתחנה עד שביום 3.3.11 שלחנו את המכתב.
ש. אבל עדיין חלפה כמעט שנה עד שפעלתם.
ת. נכון.
...
ש. לבימ"ש ממתי ידעת שהם מפרים את ההתחייבות.
ת. מיד באפריל 2010 וראיתי כי העמלות הולכות ומצטמצמות.
ש. לבימ"ש לא היה לך אכפת שאתה מפסיד רווח בדרך.
ת. בוודאי שהיה לי אכפת עד שלא היה כמעט כלום.
ש. לבימ"ש אם סונול הפרה הסכם מדוע לא עשית כלום עם זה.
ת. אז התחלנו לפעול ביום ששלחנו את המכתב 3.3.11." (עמ' 139 לפרוטוקול ש' 19 – עמ' 140 ש' 1, ההדגשה שלי – י.ש.).

ובהמשך:

"ש. אנו בעצם רואים כי במרץ 2010 בימ"ש קיבל החלטה שאומרת שהמנגנון המסחרי בין סונול לשר ישאר כמו שהוא, למיטב ידעתנו ההחלטה קויימה במשך כמעט שנה, ואז במרץ 2010 (צ.ל. "2011" – י.ש.) החלטתם לשנות אותו ולהשוות את ההנחות למה שקורה באזור. של מי היה הרעיון הזה להתנהג שנה אחרי ההחלטה. מאיפה הגיע הרעיון הזה ?
ת. קודם כל מה שאמרתי קודם לגבי מה שהיה קבוע מה שאת קוראת מנגון היה קבוע רק העמלה שלנו.
ש. חוזרת על השאלה.
ת. כי אמרתי שהגיעו מים עד נפש ולא יכלנו להמשך ככה." (עמ' 141 לפרוטוקול ש' 24 – 31, ההדגשה שלי – י.ש.).

1. מעבר לנדרש אציין, כי גם אם אקבל את טענת שר, כי ההחלטה אינה ברורה (ואיני סבור כך, כאמור), אזי כאמור לעיל, לאחר מתן ההחלטה הבהרתי לשר מספר פעמים כי עליה להימנע מביצוע אותם "קיזוזים" על חשבון סונול וגם אם היתה אי בהירות כלשהיא בהחלטה, הרי שזו נתבררה בהחלטות שניתנו לאחר מכן;
   
2. כך, בהחלטה בבקשת הביזיון הראשונה חזרתי והוריתי כי:

"הצדדים חיבים לנהוג האחד כלפי השני, כל עוד עומד ותלוי הדיון בעניין המחלוקת שביניהם, בדרך שנהגו קודם להגשת התובענה ובכפוף ובהתאמה להסכמות שהתקבלו לאחר הגשת התובענה. ובכלל זה סונול חיבת לספק לשר דלקים ועל שר נאסר לבצע קיזוזים על דעת עצמה גם אם היא סבורה שסונול לא קיימה מחויבותה. ברור לי כי אין בהחלטה זו כדי להכריע בטענות הצדדים לעניין קיום ההסכמה או הפרתה והאם היה כאן הליך של קיזוז ואם לאו אך אני יוצא מתוך הנחה כי שני הארועים הנ"ל הינם ארועים חריגים הנוגעים ממחלוקת או אי הבנה אמיתית וכנה ואין כל הצדקה בנסיבות שכאלו לנקוט בהליך הקיצוני והחריג של ביזיון."

1. גם בהחלטה מיום 20.2.12 קבעתי כי: "ככל ששר (המשיבה) אינה מתכוונת, מהיום ואילך שלא לבצע קיזוזים (בהתאם לאמור בהחלטתי מיום 14.8.11 בעיקר בעמ' 6) היא תודיע על כך לבית המשפט ולמבקשת ובהתאם להוראות ס' 6(2) לפקודת ביזיון בית המשפט, יתקיים דיון בנוכחות הצדדים ביום 11.3.12 בטרם ימשך שלב שמיעת הראיות בתיק".
   שר לא מסרה כל הודעה מתאימה לבית המשפט כאמור בהחלטה זו.
   
2. כפי שכבר צוין אני סבור, כי אם גם לאחר ההחלטות המאוחרות, שר עדיין סברה שההחלטה אינה ברורה ומצריכה פרשנות, מן הראוי היה שהיא תפנה לבית המשפט בבקשה מתאימה ולא תנהג תוך עשיית דין עצמי, וזאת בייחוד לאור טענותיה המשמעותיות כלפי סונול בדבר הבאת התחנה למצב של "עמלה שלילית", "ייבוש התחנה" ודחיקתה למצב של פעילות הפסדית.
   

הליך ביזיון בית המשפט

1. הליך על פי הפקודה הינו הליך הנמצא בין המשפט האזרחי ובין המשפט הפלילי. מצד אחד, ההליך בעל מאפיינים אזרחיים, דהיינו – הגנה על האינטרסים האזרחיים של האדם או הגוף לטובתו הוצא הצו, ומהצד האחר יש בהליך מאפיינים פליליים, שכן ציות לצווים של טריבונלים שיפוטיים הוא אינטרס מובהק של המדינה ויש לו חשיבות רבה לעניין שלטון החוק. כפי שהיטיב לציין זאת כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון, פ"ד לד (4) 231:

"סעיף 6 לפקודה אינו סעיף עונשין, ואינו קובע עבירות, אך הוא גם לא סעיף "אזרחי" רגיל הקובע תרופה אזרחית, זו הוראה GENERIS SUI המצויה באותו תחום דימדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי."

1. הלכה היא כי שימוש בצווים בהתאם לסעיף 6 לפקודה הוא זהיר, ובכל מקרה בו ההחלטה אינה חד משמעית, אין אוכפים אותה על פי הפקודה (ראה: רע"פ 7148/98 ארנון עזרא ואח' נ' יעל זלזניאק ואח' (17.6.99)).
   
2. בעניין ויטקו קבע השופט (כתוארו אז) ברק כי:

"המטרה העיקרית העומדת ביסוד הסכמות הקבועה בסעיף 6 היא לגרום לכך כי ביחסים האזרחיים בין הנפגע לבין הממרה יזכה הנפגע בעתיד לביצוע הצו שניתן לטובתו. הסמכות האמורה מיועדת איפוא לטובתו של הנפגע באשר היא באה לסייע לו בביצוע הצו בו הוא זכה. שיקול הדעת השיפוטי חייב להיות מכוון להשגתה של מטרה זו." (ההדגשה שלי – י.ש.).

1. בע"פ 658/82 שמד"ר מעליות בע"מ נ' פנחס בן צבי, פ"ד לח(1) 136 נפסק מפי כב' השופט (כתוארו אז) ברק (בעמ' 140) כי:

"אמת הדבר, סמכותו של בית המשפט על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט סמכות שבשיקול-דעת היא, אך השימוש בשיקול הדעה חייב להיעשות במסגרת המטרות, שלשמן הוענקה הסמכות, דהיינו להביא לידי כך, כי ביחסים האזרחיים שבין הצדדים יזכה צד לביצועו של הצו שניתן לטובתו (ע"א 24/78 [5], בעמ' 105). על-כן, במסגרת שיקול הדעת, הנתון לבית המשפט, לא יהא זה ראוי, אלא במקרים מיוחדים, להימנע מלעשות שימוש בסמכות הקבועה בסעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט." (ההדגשה בסיפא שלי – י.ש.)

1. לאור האמור לעיל בעניין מטרות ההליך לפי סעיף 6 לפקודה, אני סבור כי קיימת הצדקה לפעול לפי סעיף זה.
   
2. החלטתי הקודמת בעניין בקשת הביזיון הראשונה התבססה על מספר הנחות יסוד, ביניהן ההנחה כי "... הקיזוז נעשה עקב מחלוקת כנה באשר לפרשנות הצו ואין כל בסיס להניח כי אירועים כאלו יחזרו על עצמם בעתיד", ההנחה כי "המחלוקת הינה בקשר להליך ביניים בסכומים מזערים יחסית כשגדר המחלוקות הכספיות בין הצדדים הן בסדרי גודל של מיליוני שקלים." וכי בבסיסה של הבקשה עמדה דרישת תשלום של סונול בסך של 12,000 ₪ (ללא מע"מ).
   כל הנחות אלו היוו בסיס לקביעתי כי: "לא היה מקום להגיש את הבקשה שכן אין בהפרות אלו, גם אם יקבע שהן בגדר הפרות, להצביע כי כך תנהג שר גם בעתיד" וכי: "מדובר לכל היותר בהפרה זניחה אם בכלל, בסכום קטן יחסית וכבר מטעם זה אין הבקשה ראויה להליכי בזיון".
   
3. אולם, הנחות יסוד אלו אינן קיימות בבקשה הנוכחית. בניגוד להנחה כי שר לא תמשיך כך בעתיד, שר המשיכה בהתנהגותה בניגוד להחלטה, ובניגוד להנחה כי המחלוקת נוגעת לסכומים מזעריים יחסית, לטענת סונול הסכום המצטבר של הקיזוזים מגיע ל – 395,764 ₪ (כולל מע"מ) ואין מדובר בהפרה זניחה. לפיכך, איני מקבל את טענת שר כי מדובר בבקשה לאכיפת חיוב כספי בסכום קטן יחסית. שר המשיכה להפר את ההחלטה באופן המצדיק הגשת בקשה לפי סעיף 6 לפקודה.
   
4. איני מקבל גם את טענתה החלופית של שר כי סונול מנועה מלטעון לביזיון בית משפט בזמן שסונול חוזרת מהתחייבויותיה לפרוטוקול בדיון מיום 27.4.10 ומפרה אותן.
   ראשית, הצעותיה של סונול שפורטו בפרוטוקול הדיון מיום 27.4.10, בין היתר, מפי מר רנצלר כי מחיר המכירה שיימכר לדלק לצרכן על ידי סונול לא יפחת מהמחיר בו נמכר הדלק לתחנת "תל חנן" לא הבשילו לכדי הסכמה בין הצדדים כפי שציינתי מפורשות בהחלטתי מאותו דיון (עמ' 13 לפרוטוקול ש' 15 – 24).
   שנית, גם בהחלטה הקודמת (בעמ' 6), קבעתי כי "סונול חיבת לספק לשר דלקים ועל שר נאסר לבצע קיזוזים על דעת עצמה גם אם הוא סבורה שסונול לא קיימה מחויבותה.".
   
   בנוסף, ממילא הפרה של צד אחד אינה מהווה הצדקה לצד השני להפר מצדו את שנקבע בהחלטות בית המשפט. כל הפרה עומדת בעינה. לכן, גם אם הייתי מגיע למסקנה כי סונול הפרה התחייבות כלשהיא, אין בכך כדי להמעיט מהחומרה של ההפרה על ידי הצד השני (ראה: עו"ד משה קשת, בזיון בית המשפט, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תשס"ב – 2002, עמ' 134 וכן עניין רשקס, פסקה 11 לפסק הדין).
   
5. באותו הקשר, אני סבור כי גם אם החיובים המוטלים על סונול לספק את הדלקים באותם מחירים ובאותו מנגנון ומנגד החיוב המוטל על שר שלא לקזז היו "חיובים שלובים" (כטענת שר), הרי עדיין כאמור הפרה של צד אחד את החלטת בית המשפט, אינה מהווה הצדקה להפרה על ידי הצד השני.
   
6. לאחר שמצאתי כי שר לא קיימה את ההחלטה, אני סבור כי קיימת הצדקה למתן צו לפי סעיף 6 לפקודה על מנת לאכוף על שר את קיום ההחלטה.

הסנקציה בגין הפרת ההחלטה

1. בבקשתה עותרת סונול "להורות למשיבה לקיים את ההחלטה באופן מיידי, כך ששר תשיב לסונול את הכספים ש"קוזזו" על ידה, ותנהג בהתאם להחלטה מכאן ואילך" (ההדגשה במקור).
   
2. בע"פ 6/50 לויט נ' אנג'ל, פ"ד ד 459, נפסק כי הסנקציה המתאפשרת על פי סעיף 6 לפקודה נועדה לאכוף על מפר הצו את קיומו. אשר על כן, כמאמר השופט חשין, היא "צופה פני עתיד" (שם, בעמ' 468).
   
3. בע"פ 5177/03 שמואל מור נ' דנציגר – משק פרחים "דן" ואח', פד"י נח(4) 184 (להלן: "עניין מור"), נפסק מפי הנשיא כב' השופט ברק (בעמ' 189) לעניין תכלית ההוראה בסעיף 6 כי:
   

"תכליתה של הוראה זו היא לכפות ציות בעתיד להוראות בית-המשפט המופרות, ולא לענוש על מה שאירע בעבר. ההוראה צופה פני עתיד ולא פני עבר. היא נועדה לכוון התנהגות בעתיד ולא לענוש על התנהגות בעבר. בית-משפט זה עמד על כך כבר לפני למעלה מחמישים שנה (ע"פ 6/50 לויט נ' אנגל [3]). השופט ש' ז' חשין ציין באותה פרשה כי "סעיף 6 לא קבע עונש על הפרת הצו, אלא הסמיך את בית-המשפט להטיל קנס או מאסר כדי לכוף ציות לצו בעתיד. יוצא מכאן, כי במקום שברור כי הצו לא יקויים בין כך ובין כך, משום שאין אפשרות לקיימו, אין סעיף 6 חל כלל..." (שם, בעמ' 469). הלכה זו השתרשה לאורך השנים שחלפו מאז פסיקתה (ראו למשל את ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל [4], בעמ' 192-191; פרשת עזרא [2], בעמ' 346; פרשת שיז"פ [1], בעמ' 237)." (ההדגשה ברישא שלי – י.ש.).

1. ברע"א 3901/12 Fundacio Gala-Salvador Dali נ' וי. אס מרקטינג (ישראל 2005) בע"מ (25.7.12) שניתן לאחרונה, חזרה כב' השופטת חיות על ההלכה כי הטלת סנקציה על פי סעיף 6 לפקודה לא נועדה להעניש את המפר בגין הפרות שאירעו בעבר וכי מטרתה היא לכפות על הצדדים ציות לפסק הדין בעתיד ותכליתה היא אכיפתית – מניעתית (ראה גם: ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' סלמאן, פ"ד לג(3) 101, 104-103 (להלן: "עניין ויטקו"); עניין מור, בעמ' 189).
   באותו עניין דובר על הפרה של פסק דין שנתן תוקף להסכם הפשרה בהפרת קניין רוחני בין היתר באמצעות פרסום באינטרנט, וההפרה נמשכה גם בעת הגשת הבקשה לפי הפקודה. כב' השופטת חיות קבעה כי יש להשית על המפרים סנקציה על תנאי בגין אותן הפרות בסך של 500 ₪ בגין כל יום בו יפרו בעתיד את פסק הדין וזאת "על מנת להרתיען מפני העלאת הפרסומים המפרים לאתר האינטרנט בעתיד וכן מפני כל אופן אחר של הפרת פסק הדין" (סעיף 7 לפסק הדין).
   
2. לאור האמור לעיל, ביחס לאופי ההליך כהליך הצופה פני עתיד (ראה גם: רע"א 3888/04 מלכיאל שרבט נ' שלום שרבט, פ"ד נט(4), 49, עמ' 60) אני סבור כי במסגרת בקשה זו אין לחייב את שר בהשבת הכספים ש"קוזזו" כאמור. אני ער לפסיקה שציינה שר ביחס להשבת המצב לקדמותו, אולם אני סבור כי העניין יתברר בתביעה העיקרית המתנהלת בין הצדדים העוסקת, בין היתר, בטענה כי סונול הפלתה את שר ביחס למחירי הדלק שנקבעו לתחנות דלק אחרות, או שעומדות בפני סונול הדרכים החוקיות האלטרנטיביות לגבות כספים ששר חבה לה, כטענתה.
   
3. לעניין אופי הסנקציה המוטלת לפי הפקודה, קבע הנשיא כב' השופט ברק בעניין מור (עמ' 191) כי:

"הסנקציה המוטלת מכוחה של פקודת בזיון בית המשפט הינה סנקציה שתכליתה לכפות ציות להוראות בית-המשפט. סנקציה חריפה מדי עלולה להפוך לסנקציה עונשית במהותה, ועל-כן היא עלולה להחטיא את תכליתו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט (פרשת ויטקו [5], בעמ' 107). יש "לתפור" את הסנקציה בזהירות הראויה בהתחשב בנסיבות שעל הפרק. כמו כל החלטה שיפוטית אחרת, גם בעניין התגובה השיפוטית במסגרת הליכי ביזיון הסנקציה צריכה להיות סבירה ומידתית (ראו גולדשטיין, במאמרו הנ"ל [13], בעמ' 183). על בית-המשפט לבחון אם הטלת סנקציה "על-תנאי" די יהיה בה, בנסיבות העניין, להשיג את מטרות האכיפה. עליו לציית להוראותיו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ולעמוד על המשמר מפני פגיעה לא נאותה בקניינו של מפר פסק-הדין לצד שמירה נאותה על זכויותיו של הנהנה ממנו (השוו ד' שורץ "מגמות התפתחות בסדר-הדין האזרחי" [14])."

1. בעניין ויטקו קבע כב' השופט ברק לעניין גובה הקנס בהליך לפי הפקודה כי:

"סכום הקנס שנקבע על ידי חברי אף הוא נראה לי ראוי. קביעת סכום הקנס צריכה להיעשות על רקע מטרותיו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. כאמור, המטרה אינה ענישה אלא כפייה. סכום נמוך מדי לא יגשים את מטרת הכפייה. סכום גבוה מדי יהיה בו יסוד עונשי, והוא עשוי אף להחטיא את מטרת הכפייה. כפי שנאמר בפסק דינו הנזכר של בית הדין הארצי לעבודה:

"הקנס צריך שיהא משמעותי מבחינת כוח הכפיה אשר בו. כשם שקנס בסכום קטן לא ישיג את מטרתו, כך לא ישיג את מרטתו קנס בסכום שמעבר ליכולתו של העומד לשלמו; הן הקנס הקטן והן הקנס הגדול – חדלים להיות "משמעותיים" – בעוברם את הגבול הראוי: הקטן – כי לא ירגיש בו החייב בתשלומו, והגדול – כי הוא מעבר ליכולתו של העובד, אם בדעתו להמשיך לעבוד, לתרום את חלקו לפעולות המפעל, ולהתקיים משכר עבודתו". (ע' 416).

סכום הקנס צריך איפוא להיות קשור, במקרים מסוג המקרים שלפנינו, בהם ההמריה קשורה בשיקולים כלכליים- עסקיים, למידת ההנאה הכלכלית שעשוי הממרה להפיק מהמרת הצו בעתיד, באופן שהמריה זו תיהפך לבלתי כדאית מבחינתו, ובכך תביא אותו לכדי קיום הצו."

1. בע"פ 8000/98 מינא, עו"ד נ' ז'ובינו, פ"ד נה(4) 481 פסק כב' השופט זמיר כי:

"12. סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, המסמיך את בתי-המשפט "...לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם...", אינו קובע גבול עליון או תחתון לגובה הקנס או למשך המאסר שבית-המשפט רשאי להטיל לצורך כפיית הציות. אף-על-פי-כן ברור כי בית-המשפט איננו בלתי מוגבל בגובה הקנס או במשך המאסר שהוא רשאי להטיל על בעל-דין המסרב לציית להחלטותיו. המגבלה החלה על בית-המשפט נובעת מהמהות ומהמטרה של הקנס והמאסר כאמצעי "לכוף אדם... לציית לכל צו". כפי שהובהר בפסיקה לא אחת, הטלת הקנס או המאסר לא נועדה להעניש את בעל-הדין הסרבן בשל אי-הציות לצו אלא להביאו לידי קיום הצו. "מטרת צו על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט הינה אכיפתית ולא ענישתית" (ע"א 8659/99 חברת נוף ים כחול השקעות ופיתוח פרוייקטים בע"מ נ' פיינרו [2], בעמ' 634). ראו עוד: ע"פ 423/88 נלבנדיאן נ' נלבנדיאן [3], בעמ' 130; בש"פ 62/89 פולק נ' יעיש [4], בעמ' 450. מטרה זאת דורשת, בראש ובראשונה, שהקנס או המאסר לא יהיו סמליים, אלא יכבידו ויקשו על הסרבן במידה ממשית שיהיה בה כדי לאלץ אותו לציית לצו השיפוטי. אולם באותו זמן, מטרה זאת דורשת גם שמידת ההכבדה או הקושי לא תחרוג מעל המידה הנחוצה כדי להשיג את הציות לצו. חריגה מעל למידה זאת עלולה להיחשב לפגיעה בחירות האישית או בקניין הפרטי במידה העולה על הנדרש, וכפועל יוצא, כפי שנקבע בסעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, לפגיעה בלתי חוקית בחירות או בקניין."

1. אני סבור כאמור כי שר הפרה את ההחלטה ולכן קבעתי את אשר קבעתי.
   גדר המחלוקת בין הצדדים נטושה בשאלת המחיר נטו שעל שר לשלם לסונול בסופו של יום. גם בישיבה האחרונה ניסיתי להביא את הצדדים לידי הסכמת ביניים, בקשר למחיר וב"כ שר אמר בדיון כי שר מוכנה לשלם לסונול את המחיר שמשולם לתחנות נכים אחרות (עמ' 13 לפרוטוקול). מר רנצלר, לפי הצעתי, הסכים ללכת צעד נוסף על מנת ליישב את מחלוקת הביניים והסכים בשם סונול להוסיף תחנות נוספות שיהוו את הבסיס לקביעת המחיר לשר כדי שזו לא תרגיש מופלית לרעה בהסדר הביניים, ולפיכך הסכים כי המחיר לשר יהיה המחיר בו נמכר הדלק והסולר והשינויים שיעשו במחיר בעתיד לתחנות הסמוכות לשר, כמו תחנת תל חנן (עמ' 10 לפרוטוקול) והוסיף על תחנת תל חנן גם את תחנות דניה וורדיה (עמ' 112 לפרוטוקול).
   
2. לאור כל האמור לעיל ובהתייחס לעתיד לבוא וכהסדר ביניים בלבד ולאור הסכמתה לפנים משורת הדין של סונול, ימכרו דלק וסולר לתחנת שר במחיר הממוצע שנמכר לשלוש התחנות (תל חנן, דניה וורדיה) כולל כל ההנחות או ההטבות הניתנות לתחנות אלו ושר תשלם לסונול את התמורה הנדרשת.

סונול תשלח לשר לבקשתה, מעת לעת, את דרך החישוב לפיה נקבע המחיר.

סוף דבר

1. מהמקובץ לעיל עולה כי ההחלטה הופרה על ידי המשיבה עד כה ועל מנת לאכוף את קיומה, אני מטיל על המשיבה קנס על תנאי בסך של 500 ₪ עבור כל יום, בו שר לא תשלם לסונול את התמורה בהתאם לאמור בהחלטה זו בגין כל חשבון של סונול בעבור דלק או סולר שיסופק לה (בהתאם לשיטת החישוב שבס' 77 הנ"ל) וזאת החל מיום 9.10.12.
2. שר תשלם לסונול הוצאות בקשה זו בסך כולל של 5,400 ₪ וזאת בתוך 30 יום מהיום וממועד זה ואילך יתווספו לסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המזכירות תשלח עותק מההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"א תשרי תשע"ג, 27 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.