1. בפני תביעה שכנגד המתייחסות לטענות הצדדים, האחד כלפי משנהו, ביחס להסכם שותפות שנכרת ביניהם ביום 1.7.08 (להלן: "ההסכם"). התובע הינו מורה לנהיגה ובעל בית ספר לנהיגה (להלן: "ביה"ס). הנתבע הינו מורה לנהיגה.

לטענת התובע, כמפורט בתביעה, על פי ההסכם אשר תקפו נקבע ל- 12 חודשים, נרשם הנתבע כמורה לנהיגה בבית הספר וסוכם כי תמורת השותפות ביחס לאופנועים, יקבל התובע סך של 45% מכלל ההכנסות, הנתבע יקבל 55% מההכנסות ואילו בהוצאות יתחלקו שווה בשווה. התובע טען כי למעט סך של 5,000 ₪ שהועברו אליו באיחור, לא העביר לו הנתבע את חלקו ברווחי השותפות ולא המציא יומני עבודה ופירוט ההכנסות. לטענת התובע, הסכום של 45% מההכנסות שהנתבע היה צריך להעביר אליו עומד על 92,880 ₪ וזאת על פי תכנית טסטים ממשרד הרישוי המתייחסת ל- 129 טסטים, כשלטענת התובע, לצורך טסט על כל תלמיד לעבור 15 שיעורים לפחות, כשתמורת כל שיעור 80 ₪, וכן לשלם עבור טסט סך של 400 ₪. בנוסף תבע התובע סך של 4,000 ₪, בטענה כי הנתבע התחייב לשלם לו סכום של 500 ₪ לחודש עבור שירותי בית הספר אותם קיבל במשך 8 חודשים. כן טען התובע כי הנתבע פגע במוניטין שלו בכך שסיפר לתלמידים כי התובע חדל לעסוק בלימודי נהיגה. לאור האמור ובקיזוז הסך של 5,000 ₪, שכאמור שולמו על ידי הנתבע, העמיד התובע את תביעתו על סך של 141,800 ₪.

2. בכתב הגנתו ובתביעה שכנגד טען הנתבע, כי ההסכם נכרת בין הצדדים מאחר שהתובע התמודד בבחירות לרשות מועצה מקומית ראש פינה (שהתקיימו בסוף שנת 2008) ולא היה מסוגל לתפעל באופן שוטף את לימודי הנהיגה על אופנועים בבית הספר. אולם, כשהתובע הפסיד בבחירות, בחר להפר את ההסכם ולבטלו באופן חד צדדי תוך משלוח הודעה למשרד הרישוי על הוצאת הנתבע מהשותפות. הנתבע טען כי התובע דרש למעשה שהנתבע ינהל "ספרים כפולים"- דרישה שהינה בלתי חוקית וכי יומני העבודה נמצאים ברשות התובע בהיותו המנהל המקצועי ומנהל בית הספר. לטענת הנתבע, פירוט ההקצאות (להלן גם: "הטסטים") התקבל תמיד אצל התובע, עבור התובע, נרשם על שם התובע והוא זה אשר העבירם לידי הנתבע. הנתבע הכחיש את שיעור ההכנסות הנטען בתביעה וטען כי התובע לא קיזז הוצאות. בנוסף טען הנתבע כי אין בהקצאות כדי להעיד על גובה ההכנסות, שכן אין בהן כדי להעיד על כמות הטסטים שהתבצעו בפועל (טסטים בוטלו בשל מזג אוויר, מחלות, היעדרויות תלמידים וכיוב'), אין בהן כדי להעיד על כמות שיעורי הנהיגה (חלק מהתלמידים פטורים משיעורי נהיגה, חלק פטורים ממבחן עיוני). בנוסף יש תלמידים שנכשלים וניגשים מס' פעמים לטסט ולכן יש פעמים שמדובר באותו תלמיד למרות שרשומים מס' טסטים.

בתביעה שכנגד תבע הנתבע: הפרש בשווי האופנועים בסך 78,651 ₪. לטענת הנתבע, על פי ההסכם, השקעת כל אחד מהצדדים היתה אמורה להיות שווה ומאחר שהביא לשותפות אופנועים בשווי 140,000 ₪ ואילו התובע הביא אופנועים בשווי 70,000 ₪, זכאי הנתבע להפרש, אשר אליו יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית.

בנוסף תבע הנתבע נזקים וכן בגין פגיעה במוניטין שלו, בסך 100,000 ₪ בגין סילוקו מהשותפות בטרם הסתיימה תקופת השותפות (ולא על פי חלון היציאה מהשותפות שעמד לתובע על פי סעיף 4 להסכם). עוד תבע הנתבע, נזקים בסך 50,000 ₪ בגין הצורך לחזור ולשקם את עסקו לאחר פירוק השותפות, תוך הפסד ימי עבודה ותלמידים.

כן תבע הנתבע רווחים אשר לטענתו, הגיעו לו מהכנסות השותפות בחודש 12/08, בו שהה בשירות מילואים והתובע ערך שיעורי נהיגה ונטל, לטענתו, את התמורה.

הנתבע אף הסתמך על טענות התובע וטען כי מאחר שלטענת התובע, הכנסות השותפות בתקופת החודשים בהם התקיימה השותפות, עמדו על סך 206,400 ₪, הרי שביחס ל- 6 חודשים ולחלקו בשותפות (55%), על התובע לשלם לו סך של 97,304 ₪. בנוסף תבע הנתבע פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 50,000 ₪. לצרכי אגרה העמיד הנתבע את התביעה שכנגד על סך 150,000 ₪ בלבד. יצוין כי הנתבע הודה שעל פי חישוביו, הוא נותר חייב לתובע סך של 8,691 ₪.

3. מטעם התובע העידו: התובע, רו"ח לויטן (להלן: "רו"ח")אשר נתן חוות דעת בדבר החובה לניהול יומנים, מר חביב גבאי (להלן: "גבאי"), אשר ניהל בעבר משרד של בית ספר אחר לנהיגה והצהיר כי מורה לנהיגה חייב להחזיק ספר רכב, בו מפורטים כל הפרטים לגבי שמות תלמידים, מד אוץ של הרכב בתחילת וסיום כל יום, פירוט תשלומים, מועדי מבחנים. עוד הצהיר גבאי, כי הנתבע ביקש בשנת 2008 להצטרף לבית הספר שניהל. בנוסף, הצהיר כי אם טסט מתבטל, הוא מתקיים במועד אחר ולא מתבטלת ההקצאה. בנוסף העיד מטעם התובע מר שי סגל (להלן: "סגל"), אשר אף הוא מורה לנהיגה ומנהל מקצועי. סגל הצהיר, כי לפני תום שנת 2008 שמע מבית ספר לנהיגה בשם "על גלגלים" כי הנתבע ביקש להצטרף לאותו בית ספר. גם סגל הצהיר על חובת מורה לנהיגה לנהל ספר רכב ועל כך שכאשר מורה לנהיגה עובר בית ספר, עוברת עימו כמות הטסטים שהוקצתה לו. בנוסף, העיד מטעם התובע – עד הזמה מר צביקה, אשר הכחיש את טענת הנתבע בחקירתו כאילו הנתבע העביר אליו בכל סוף שבוע מסמכים לצורך העברתם לתובע.

מטעם הנתבע העיד הנתבע.

דיון:

4. כבר בראשית הדברים אציין כי אף ששוכנעתי שהנתבע לא נהג בהתאם להתחייבותו על פי ההסכם ואין חולק כי לא קיים את ההתחייבות בסעיף 3.4.2 להסכם, להעביר אחת לשבוע לתובע את חלקו בשותפות בשיעור 45% (שהרי גם הנתבע הודה כי הסך של 5,000 ₪ שולם בדיעבד), לא הוכיח התובע את טענתו לעניין שיעור וגובה הרווחים שהיו לנתבע.

עוד אציין, כי אף שהנתבע לא הוכיח את טענתו בדבר הסיבה לפירוק השותפות על ידי התובע, שכן לא הציג אפילו אסמכתא לכך שתוצאות הבחירות נודעו בסמוך למועד פנייתו של התובע למשרד הרישוי בעניין הוצאתו של הנתבע(ביום 11.1.09), עדיין לא שוכנעתי כי סיבת פירוק השותפות היתה אי העברת התשלומים על ידי הנתבע: על פי סעיף 4 להסכם היה לתובע חלון יציאה לאחר שישה חודשים, כלומר ביום 1.1.09, בתנאי של הודעה בכתב חודש קודם לכן. ככל שהתובע אכן ראה בהתנהלות הנתבע הפרה של ההסכם, היה מנצל את האפשרות להודיע על פירוק השותפות ב- 1.12.08- אז הרי כבר ידע על התנהלות הנתבע ועל אי העברת התשלומים. לא רק שהתובע לא ניצל את האפשרות לפרק את השותפות כאמור הרי שבנוסף, אין בנמצא ולו מכתב אחר מטעמו, המתרה בנתבע, או דורש ממנו, להעביר את חלקו של התובע ברווחים השבועיים.

הסיבה להתנהלות הצדדים באופן בו התנהלו כאמור, והאם הייתה ביניהם הסכמה כלשהיא במהלך אותם חודשים (בהם לא נמצאה ראיה לדיווח או העברת הרווחים מצד הנתבע מחד, או פניות לפירוק השותפות מצד התובע, מאידך), לא התבררה בפני בית המשפט ולא אנסה להעלות השערות בעניין.

עוד אציין כי גם הטענה כאילו הנתבע הוא שביקש לפרק את השותפות לא הוכחה ולא רק שעדות סגל בעניין פניות הנתבע לבית ספר אחר הינה בגדר עדות שמיעה בלתי קבילה, אלא שסגל כלל לא זכר אם היה זה בסוף שנת 2008, או בסוף שנת 2009 (עמ' 10 שורות 27-28), שעה שהשותפות הרי כבר פורקה.

מאחר שהתובע ממילא לא תבע פיצויי הפרה, אלא רק תשלומים, שלטענתו, היה אמור הנתבע להעביר לו, בתוספת פיצוי בגין פגיעה במוניטין, אין צורך שאכריע במחלוקת בין הצדדים לעניין הסיבה שהביאה לפירוק השותפות ב- 11.1.09. הנתבע אמנם כן תבע פיצויים בגין עגמת נפש, אולם נוכח העובדה שלא טען כי העביר מידי חודש רווחים לתובע, כפי שהתחייב בהסכם, זאת, למרות שהודה כי תלמידים שילמו לו (עמ' 72 שורה 11) ולנוכח התנהלותו של הנתבע בה מצאתי פגם, הרי בכל מקרה לא מצאתי שהנתבע זכאי לפיצויים בגין עגמת נפש.

5. טענת התובע לאי העברת רווחים בסכום של 92,880 ₪- המסמך היחיד עליו הסתמך התובע לעניין הסכום הנטען, הינו נספח ג' לכתב התביעה, אשר, משום מה, לא צורף לתצהירו (התובע אף לא ביקש לתקן תצהירו ולהוסיפו) ולכן, כלל אינו עומד בפני כראיה. בעניין זה, צודק הנתבע בטענתו, כי כבר במהלך הדיון העלה טענתו כי תצהיר התובע כשלעצמו, לא מקים עילת תביעה וכי עליו בלבד רשאי ביה"מ להסתמך בהכרעתו.

למען תנוח דעתו של התובע, אבהיר כי גם אילו היה מסמך זה מצורף כראיה, לא היה בו די להוכחת גובה הרווחים הנטענים. המדובר בתוכנית הקצאת טסטים מתוכננת אשר אין בה כדי להעיד על מס' הטסטים שבוצעו בפועל, או על כמות השיעורים שקדמו לכל טסט. וראה בעניין זה נספחים ח1-ח2 לתצהיר הנתבע, על פיהם אין בהכרח התאמה בין מס' הטסטים המוקצים לאלו המבוצעים בסופו של דבר כשהסיבות לכך רבות ומגוונות כגון: ביטול בגין מזג אוויר מחלת תלמיד או בוחן, וכיוב'. כמו כן, אין בהקצאה זו כדי ללמד על מס' השיעורים שנטל כל תלמיד ואף התובע הודה כי לפחות חלק מהתלמידים הלומדים על מנת להוציא רישיון על אופנוע, אינם חייבים על פי חוק בשיעורי נהיגה (עמ' 39 שורה 30). התובע גם לא שלל את האפשרות שתלמיד עשוי להיכשל ולגשת לטסט פעמיים או שלוש (עמ' 43 רישא). אם לא די בכך שלא הוכחה כמות הטסטים שבוצעו בפועל ולא הוכחה כמות השיעורים שנטל כל תלמיד ואף לא הוכחה כמות התלמידים (עמ' 39 שורות 31-32), הרי שגם הטענה לתמורה המשתלמת עבור כל שיעור (בסך של 80 ₪), או להכנסה עבור כל טסט (בסך של 400 ₪), הועלתה על דרך הסתם ללא כל ראיה או אסמכתא.

התובע עצמו הודה למעשה בחקירתו כי כל הנתונים עליהם הסתמך הינם משוערים בלבד (עמ' 30 שורות 31-32), וכן בעמ' 31 שורות 5-6:

"ש. כל התביעה שערך מבוססת על הערכה.

ת. כן כי אין לי נתונים. הספרים אצלו החשבונות אצלו".

אין ספק כי על מנת להוכיח את גובה הרווחים בתקופת השותפות היה על התובע להמציא ראיות לגבי תכנית השיעורים של כל תלמיד, כמות הטסטים אליהם ניגש כל תלמיד וכן ראיות לרווחים מכל שיעור ומבחן. אלא שהתובע לא המציא ולו ראיה אחת עליה יכול בית המשפט להסתמך לצורך קביעת שיעור הרווחים בתקופת השותפות.

מחקירת התובע עלה כי למרות טענתו, הרי שהוא עצמו מודע לכך שאין ברשותו נתונים על פיהם ניתן לקבוע את שיעור הרווחים ומדובר בהערכות והשערות שלו בלבד. לפיכך והגם ששוכנעתי כי הנתבע לא פעל כמתחייב על פי ההסכם בכך שלא העביר כל שבוע רווחים לתובע ואף לא ניהל יומן נפרד (או לחילופין, בחר שלא להציגו בפני בית המשפט), כפי שהתחייב בסעיף 5.3 להסכם, בו יש לרשום את שמות התלמידים, ההכנסות וההוצאות, עדיין לא ניתן לקבל את תביעת התובע לעניין שיעור הרווחים, שהיה זכאי לקבל. ההלכה היא כי אין די בהוכחת עצם קיומו של נזק והיה על התובע להוכיח את גובה הנזק. בעניין זה ראה דברי בית המשפט בע"א 294/92 חיה דרוק נ. אליאסיאן פ"ד מ"ז (3) 23:

"...כמו כן הגישה הרווחת היא, כי על הנפגע להוכיח לא רק את עובדת הנזק אלא גם את שיעורו, כך שאפילו אם הוכיח הנפגע נזק, תידחה תביעתו אם לא הוכיח את שיעור הנזק. לעניין זה ראה למשל דברי השופטת בן פורת בע"א 638/84 קאסם נ. עו"ד יואל, מנהל עיזבון המנוחה וילהלמינה מטוסיטן ואח' וערעור שכנגד {5}, בעמ' 688:

"בנושא דמי שכירות או פירות שהפיק המושכר או שיכול היה להפיק, משנתבעו אלה בכתב התביעה, היה על המערער שכנגד להניח יסוד לתביעתו זו. משלא עשה כן, דין הערעור שכנגד היה לכאורה להידחות. ערה אני לכך, שלפי הדין שקדם לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א 1970, שהובא מאנגליה, אם הוכח שנגרם נזק אך לא הובאו ראיות על שיעורו, פסק בית המשפט לנפגע פיצוי נומינאלי. מצב זה השתנה עם כניסתו של החוק הנ"ל לתוקף, שכן אין בו זכר, בפירוש או במשתמע, לסעד כזה... אפילו הוכח שנגרם נזק, די בעובדה שלא הוכח שיעורו כדי שהתביעה תידחה" (ההדגשה שלי ר.א).

בית המשפט הציג שם את הדיעה שהובעה בעבר, כאילו בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים גם על דרך האמדן ואולם, ההלכה כפי שנפסקה בסופו של דבר (ראה דעת הרוב כב' השופט ברק וכב' השופט כהן בע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ. מלון טירת בת שבע פ"ד לה (2) 800)), הינה כי מי שתובע פיצויים לפי סעיף 10 לחוק חייב להוכיח את הנזק שנגרם לו בפועל עקב ההפרה. רק במקרים חריגים בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק, קשה להוכיח בוודאות ובדייקנות את מידתו, די בכך שהנפגע יביא נתונים להערכתו של נזק על דרך האמדן.

6. אין זה המקרה שבפנינו. לא שוכנעתי שהתובע לא יכול היה להשיג נתונים לצורך חישוב הרווחים ולחילופין, אף לא ברור מדוע בעת שיכול היה התובע להשיג נתונים אלו- במהלך תקופת השותפות, לא פעל להשגתם. בענין זה אציין כי אף שהתובע הודה שיכול היה לקבל ממשרד הרישוי את שמות תלמידיו של הנתבע בתקופה הרלוונטית, לא טרח לעשות כן, על מנת לזמנם לעדות ולקבל מהם נתונים ולו על דרך האמדן, ביחס לכמות השיעורים שנטלו, מס' הטסטים והתשלומים שהעבירו לנתבע. וראה בענין זה עדות התובע כשנשאל האם הוא יודע את שמות התלמידים: "לא. יכולתי לבדוק במשרד הרישוי. לא היתה לי סיבה לבדוק". ובהמשך אישר כי לא פנה כלל לברר אצל אותם התלמידים את הפרטים הנדרשים (עמ' 40 שורות 6-13).

התובע גם לא טרח להגיש תביעה למתן חשבונות ולא ביקש לנקוט בכל סנקציה כנגד הנתבע אשר לטענתו לא גילה לו את המסמכים הרלוונטיים ואף ציין במהלך הדיון ביום 29.12.11 כי הליכים המקדמיים הושלמו.

לא רק שכאמור התובע לא עשה כל שיכול היה לעשות על מנת להשיג את הנתונים להוכחת תביעתו לאחר פירוק השותפות, אלא שלא ברור כאמור מדוע לא נקט בכל דרך להקטנת נזקיו ולדרוש חלקו ברווחים עוד במהלך קיום השותפות. התובע טען בחקירתו כי הנתונים רשומים במשרד הרישוי על שם המורה- בעל הרכב: "כן. על שם המורה תחת ביה"ס על בעלות המורה בלבד". ואולם כשנשאל מדוע לא פנה לקבל נתונים ממשרד הרישוי השיב: "ברגע שהוא עזב את בית הספר, אני לא יכול לפנות בשום עניין ולא כלום, לא נותנים לי שום תשובה בענין" (עמ' 38 שורות 25-31, עמ' 39 שורות 1-5).

אולם אם כך, לא ברור מדוע, בתקופת השותפות, שהרי כבר אחרי חודשיים- שלושה, ראה התובע שהנתבע לא העביר לו רווחים ולא מוסר לו נתונים, מדוע לא פנה התובע אז למשרד הרישוי?!!

טענת התובע כאילו פנה במהלך תקופת השותפות למשרד הרישוי לבירור פרטים (עמ' 39 שורות 9-10), כמו גם טענתו כי פנה לנתבע במהלך תקופה זו כל שבוע ושלח לו מכתבים בענין (עמ' 27 שורות 29-31), לא נתמכה בכל אסמכתא, כגון מכתב, או דרישה, למשרד הרישוי, או לנתבע. אין בפני ולו פניה אחת בכתב לנתבע וככל שהתובע אכן פנה לנתבע מידי שבוע ודרישתו לא נענתה, לא ברור כאמור מדוע לא הזדרז לפנות למשרד הרישוי במהלך אותה תקופה, בה הרי היה לפי עדותו, זכאי לקבל את מלוא הנתונים לגבי המורים אצלו. גם את מס' ההקצאות המדויק לכל מורה ומורה יכול היה התובע לבדוק מייד לאחר תקופה קצרה בה התברר לו שהנתבע לא מעביר רווחים. מן העדויות התברר כי את הטפסים אוסף ממשרד הרישוי המנהל המקצועי, או מי מטעם בעל בית הספר והם מחולקים לכל מורה. התובע הודה כי הוא יכול לשמור לו עותק מטופס של כל מורה ואף כי יכול לבדוק בתא של כל מורה, בו מניחים מטעם בית הספר, את כל הטפסים (ראה עמ' 25 שורה 4, עמ' 36 שורות 24-32). אם כך שוב עולה התמיהה: הרי כבר לאחר זמן קצר התברר לתובע שהנתבע לא פועל בהתאם להסכם, מדוע לא טרח לשמור העתק מהטפסים על מנת להוכיח דרישתו לרווחים.

עוד אציין כי גם טענתו של התובע כי משרד הרישוי לא מסר לו נתונים, אינה נקיה מספקות שכן פנייתו למשרד הרישוי מיום 9.7.10 נענתה, על פי נספח י' לתצהירו, בכך שאמנם אין אפשרות טכנית להפיק בפעולה מחשובית את הנתונים ואולם נרשם "אבקש באמצעותך לפעול להפקת המבוקש ביחידת המיכון בשירותי עדכון ובקרה אצל ילנה". לא מצאתי כי התובע פנה לאותה גב' ילנה בשירותי עדכון ובקרה ובהמשך, התובע אף לא טרח לדאוג למסירה אישית של הזימון לדיון למנהל אגף במשרד התחבורה אשר זימונו אושר, לצורך הבאת המסמכים הרלוונטיים. משהסתבר לתובע כי הזמנת העד לדיון נוסף, בנסיבות אלו, תהיה כרוכה בהוצאות, ויתר על העדת העד.

אם לא די בכל האמור, אציין כי אף שאמנם על פי תקנות מס' הכנסה, הוראות מס' הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות) התשל"ג- 1973- תוספת ז' "ניהול פנקסי חשבונות על ידי בעלי בית ספר לנהיגה", חלות ההוראות שם גם על מורה לנהיגה, והחיוב לגבי הרישום בספרי רכב כמפורט בסעיף 3 שם חל על המורה לנהיגה, הרי שיתר ההוראות חלות על בעל בית ספר לנהיגה. בעניין זה אני מוצאת רלוונטיות בעיקר את ההוראה בסעיף 5 לגבי ספר תלמידים בו חובה לרשום את פרטי התלמיד, תעריף שנקבע וכן פרטי כל שיעור וכל תקבול שנתקבל מהתלמיד. בנוסף, אין חולק, גם על פי עדות רו"ח מטעם התובע, כי חובת ניהול מערכת החשבונות כמפורט בסעיף 2 לתוספת שם, הכוללת תקבולים ויתר הפרטים שם, חלה על בעל בית הספר בין שהפעלת הרכב נעשית על ידי בעל בית הספר ובין שהיא נעשית על ידי אחרים. על פי עדות רו"ח, ניהול החשבונות נעשה בסיום כל חודש (עמ' 14 שורות 2-4) וכן ראה בעמ' 18 שורות 5-6): "ש. אני מפנה אותך לסעיף ג' בחוות דעת (חובת ניהול מערכת חשבונות), זאת אומרת שהרישום צריך להיות חודשי?

ת. אמת".

לא ברור לי כיצד קיים התובע חובתו זו על פי התקנות, אם באף חודש מחודשי השותפות לא הועברו אליו הפרטים הנדרשים.

7. לאור כל האמור,אינני מקבלת את טענת התובע בסיכומיו, כאילו נטל הראיה מוטל על הנתבע וכאילו מאחר שהנתבע לא הציג את היומן בו,לטענת התובע,רשם את הפרטים,יש לקבל את התביעה. פסק הדין אליו הפנה התובע בסיכומיו התייחס לתביעה למתן חשבונות. בתביעה למתן חשבונות,לאחר שהתובע עובר את השלב הראשון-להוכיח זכאותו לחשבונות הנתבעים על ידו וניתן צו למתן חשבונות,הרי בשלב השני, אם לנתבע השגות על החשבונות שהוגשו,עליו להוכיח שהחשבונות אינם אמינים. עם זאת,ביה"מ העליון כבר פסק שאפילו בתביעה למתן חשבונות,לא די בכך שהנתבע לא עמד בנטל השכנוע להוכיח את אמינות חשבונותיו על מנת שהתובע יזכה בתביעה ,אלא יש להוכיח את התביעה. ראה ע"א 8250/11 קרד גרד הישרדות מדעית בע"מ נ. פרמה לייף וכן בע"א 1842/90 בר לב נ. רפפורט אליו הפנה ביה"מ באותו פסק דין: "....זכייתו של התובע מכשלונו של הנתבע לעמוד בנטל השכנוע בדבר מן חשבונות מהימנים מתבטאת בכך שביה"מ נוקט צעדים דרושים להבטחת הגשתם של חשבונות מהימנים או לפחות, לקביעתה של היתרה המתחייבת:ביה"מ מורה לנתבע לערוך התחשבנות מחדש ע"י מומחה או ממנה מנהל חשבונות או בעל מקצוע אחר להכנת החשבונות ואפילו כונס נכסים במידת הצורך....."

כלומר,אפילו בתביעה למתן חשבונות-תביעה אותה לא טרח התובע להגיש בענייננו,עדיין יש צורך בהוכחת התביעה ע"י ראיות,או לכל הפחות פניה לביה"מ שימנה מומחה להכנתם וכיוב'.

במקרה דנן, התובע לא הגיש ראיות שיכול היה להגיש בעניין ואף לא הקדים והגיש תביעה למתן חשבונות. טענת התובע בדבר הקצאת הטסטים,אינה יכולה להוות אפילו ראיה נסיבתית לשיעור הרווחים הנטען,שכן התובע עצמו העיד שאין בהקצאה כדי להעיד על הכמות המבוצעת בפועל. אציין כי עיון בפסיקה מעלה שבמקרים בהם הסתפק ביה"מ בכמות ראיות מופחתת של תובע במהלך תביעה למתן חשבונות ותשלום רווח,עדיין היה זה לכל הפחות בהתבסס על חוות דעת מקצועית בניסיון הערכה של רווחי עסק השותפות. כך לדוגמא,ראה ת"א (מחוזי י-ם), 1249/99 לוי נ. לוי,שם קבע ביה"מ כי כאשר הנתבעים לא מסרו חשבונות מהימנים,יוכל התובע להתבסס על חוות דעת מומחה שהגיש וראיות נסיבתיות. במקרה דנן,כאמור, לא רק שהתובע לא הגיש ראיות אשר כפי שפור, יכול היה להגיש ולא רק שלא הגיש תביעה למתן חשבונות,התובע אף לא ניסה להוכיח טענתו בדרך של הגשת חוות דעת מומחה לגבי רווחי ביה"ס לנהיגה בהתייחס לכמות אופנועים בהתאם.

עוד אציין ,כי אינני מקבלת את טענת התובע כאילו, הנתבע הודה בסכום ההכנסות הנטען. הנתבע הכחיש מפורשות את הסכום הנטען והודה בסכום הנמוך פי כמה וכמה מהנטען ע"י התובע. העובדה שבצד הכחשתו כאמור,הפנה הנתבע לטענות התובע וטען כי אם כך,גם הוא זכאי לקבלת חלקו ברווחים,הינה אמנם טענה עובדתית סותרת,חסרת תום לב ודינה להידחות. אולם,אין בכך כדי להוות הודאת בעל דין בטענה שהוכחשה מפורשות.

8. כאמור בצד אי הוכחת סכום הרווחים והתמיהות שפורטו ביחס להתנהגות התובע אשר לא טרח לפעול כנדרש לצורך הנהלת חשבונות תקינה בניסיון להשגת הנתונים הנדרשים במהלך חודשי השותפות ובמהלך ההליך בפני, שוכנעתי כאמור, כי הנתבע לא פעל בהתאם להתחייבותו על פי ההסכם- כך בניגוד לחובתו על פי סעיף 3.4.2 להסכם לא העביר כל שבוע לתובע את חלקו ברווחי השותפות וכן לא הציג את היומן שהתחייב לנהל על פי סעיף 5.3 להסכם- יומן בו התחייב לרשום את כל התלמידים, כל ההכנסות וכל ההוצאות של השותפות.

עדותו של הנתבע לא נמצאה מהימנה בעיני וכך לדוגמא, טענתו החדשה כאילו העביר לתובע כל סוף שבוע ארגז עם מסמכים באמצעות צביקה, לא רק שנסתרה בהכחשתו החד משמעית של צביקה, אלא שהרי אילו היה בה ממש, היה הנתבע "זוכר" לציינה בכתב הגנתו ובתצהירו. זאת ועוד, הנתבע טען כי הוציא חשבוניות מס לכל תלמיד ששילם לו ואולם, לא טרח לצרף את העתקי חשבוניות המס, על מנת לתמוך בטענתו לענין היקף הרווחים. הנתבע הודה כי לא עשה כלל חשבון שבועי של הרווחים (עמ' 61 שורה 3-4) ולכן ברי כי לא קיים את חלקו בהסכם להעביר מידי שבוע את אחוז הרווחים המגיע לתובע.

9. יחד עם זאת, וכפי שפורט, התובע לא הוכיח את הרוחים בתקופת השותפות ולא סתר את טענת הנתבע כי הרווחים שהיו בתקופה זו, עומדים על סך של 43,810 ₪ בלבד.

כאמור, ביחס לסכום של 43,810 ₪ קיימת הודאת בעל דין מטעם הנתבע והיא אף עולה מנספח ד1 לתצהירו. אמנם, בכרטסת זו אין התייחסות להכנסות חודש 12/08 זאת למרות שעל פי נספח ד'2- הוצאות דלק לאופנועים, ניכר כי היתה בחודש זה הוצאה על דלק ולכן סביר כי היתה גם הכנסה. אולם כאמור, בהעדר ראיה להכנסה בחודש זה, לא ניתן לפסוק לתובע אחוזים המגיעים לו מסכום בלתי ידוע שלא הוכח. אציין כי האפשרות שאין זו הכרטסת היחידה ביחס להכנסות מאופנועים, או כאילו הועלמו הכנסות 12/08, היתה יכולה להתברר אילו היה התובע עומד על הזמנה לעדות של מנהלת החשבונות אשר פרטיה מצוים בתחתית הכרטסות שצורפו, התובע לא ביקש לזמנה לחקירה ולפיכך, בהעדר ראיות אחרות, אין לי אלא להסתמך על הכרטסות שצורפו.

יחד עם זאת, אין לקבל את סכום ההוצאות להן טען הנתבע. ראשית, מכרטסת ד2- הוצאות דלק, יש להפחית את ההוצאות לחודש 6/08 במהלכו טרם החלה השותפות (עמ' 72 רישא), ולפיכך, סכום הוצאות הדלק הרלוונטיות לתקופת השותפות עומדים על סך של 1,240 ₪ בלבד. כך גם מנספח ד3 יש להביא בחשבון הוצאות אחזקת האופנועים רק סך של 295.68 ₪ המתייחס לחודש 12/08 ולא את הסכומים המתייחסים לחודש 6/08, בו טרם החלה השותפות (עמ' 75 שורה 2).

גם על נספח ד4 אין להסתמך. הנתבע טען שקיבל מסמך זה מרו"ח. מסמך זה נערך כקובץ וורד, הוא איננו חתום על ידי רו"ח, או מאן דהוא, לא הוגש באמצעות עורכו וברי כי אין להסתמך עליו או ליתן לו משקל כלשהו. צודק ב"כ התובע כי על פי ד'2 הוצאות הדלק מסתכמות ב 1,217 ₪ נטו, ואילו בד'4 הוצאות דלק הן 2,738 ₪. במענה לכך השיב הנתבע כי ייתכן ותדלק את האופנוע הפרטי שלו (עמ' 75 שורות 21-22). גם בשל כך אין להתייחס לנתונים המופיעים במסמך זה.

לאור האמור הרוחים לתקופת השותפות (הכנסות 43,810 ₪), בהפחתת הוצאות רלוונטיות בלבד,(ע"פ כרטסת ד'2-ד'3 (295.68+1,240=1535.68) עומדים על סך של 42,274 ₪. לאור האמור ועל פי המסמכים שצרף הנתבע עצמו, הגיע לתובע סך של 19,023 ₪ ובניכוי 5,000 ₪ שכבר שולמו לו, זכאי התובע לסך של 14,023 ₪.

10. הדרישה לתשלום חודשי קבוע- בכתב התביעה (סעיף 15) טען התובע כי מגיע לו גם סך של 4,000 ₪ עבור 8 חודשים בטענה כי הנתבע היה אמור לשלם לו סך של 500 ₪ לחודש עבור שירותי בית הספר. בתצהירו (סעיף 3.11) הרחיב התובע את החזית וטען כי המדובר בסכום של 1,000 ₪ לחודש, שכן המדובר בסך חודשי של 500 ₪ למורה והנתבע העסיק מורה נוספת מטעמו.המדובר בהרחבת חזית וכבר בשל כך,אין לקבל את טענת התובע ביחס למורה הנוספת ולסכום הנוסף שכלל לא הוזכר בתביעה. מעבר להרחבת החזית ולהבדל בין 2 הגרסאות- הבדל שיש בו כדי לעורר ספק בכך שהיתה הסכמה כאמור, הרי שעה שהנתבע הכחיש הסכמה זו, נטל ההוכחה היה מוטל על התובע להוכיח כי אכן הוסכם על התשלום הנטען.

התובע הודה כי סיכום כאמור לא מופיע בהסכם ואולם טען כי מדובר בנוהג וכי "כמו שאף אחד אין לו הסכם איתי בעניין זה, גם לשלומי לא היה" (עמ' 25 שורה 23).

אולם, לא רק שעם הנתבע (בניגוד לאחרים), כן נערך הסכם ספציפי בכתב, ולמרות זאת נושא זה לא הוכלל בו, אלא שהתובע אף לא העיד אף אחד מהמורים האחרים, על כי הם משלמים סך של 500 ₪ עבור שירותי בית הספר. התובע יכול היה להעיד מורי נהיגה ביחס לנוהג התשלום הנטען ובחר שלא לעשות כן ואף העדים מטעמו (גבאי וסגל), לא הזכירו סכום כנטען בתצהיריהים. לעניין אי העדת עד רלוונטי כמעוררת חשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה, ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מ"ז (2) 605, וכן ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ. פלוני פ"ד ל"ח (1) 736).

כאמור, במקרה דנן, מלבד אי הוכחת הטענה באמצעות עדים שיכול היה התובע לזמן ובחר שלא לזמן, הרי שברי כי משנכרת הסכם עם הנתבע, היתה אמורה גם הסכמה זו לבוא לידי ביטוי בהסכם ומשלא נזכרה בהסכם ובהעדר ראיה אחרת להסכמה או לנוהג כאמור, דין הטענה להסכמה זו להידחות.

11. הטענה לפגיעה במוניטין- גם בענין זה לא הוכיח התובע את טענתו. התובע לא העיד מי מהתלמידים על כי הנתבע סיפר לו שהתובע חדל מללמד נהיגה ולא הציג כל ראיה כי הנתבע פגע במוניטין שלו באופן כלשהוא. כבר נפסק כי נזק מוניטין הוא נזק ממוני שעל התובע פיצוי בגינו, להוכיחו (ע"א 5465/97 קני בתים בע"מ נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה פ"ד נג(3) 433, 448 וכן ראה ע"א 444/94 או אורות ייצוג אומנים והפקות נ. עטרי פד נא (5) 241, 258.

בהעדר תשתית עובדתית מינימאלית להוכחת הפסד מוניטין, לא ניתן לקבל את התביעה בראש נזק זה. התובע לא הציג כל ראיה לפגיעה במוניטין שלו, להפסקת התקשרות עם תלמיד מסוים, או לתלמיד אשר חזר בו מכוונתו ללמוד אצל התובע בשל דברים ששמע מהנתבע.

12. תביעת הנתבע לפיצוי בגין הפרש שווי אופנועים- אכן על פי סעיף 3.1 להסכם, ככל שהנתבע הביא לשותפות אופנועים שעלותם גבוהה יותר מעלות האופנועים שהביא התובע, ייעשה חישוב הפרשי שווי האופנועים (על פי 80% ערכו במחירון), והתובע ישפה את הנתבע בגין הפרש זה. אלא שמלבד הטענה הסתמית של הנתבע, כאילו הוא הביא לשותפות אופנועים בשווי 140,000 ₪ ואילו התובע הביא אופנועים בשווי 70,000 ₪, לא המציא הנתבע כל ראיה להוכחת טענתו זו. הנתבע לא טרח לפרט את האופנועים שהביא עימו לשותפות, פרטיהם והצגת אסמכתא לשוויים בהתאם למחירון ואף לא הביא ראיות לפרטי האופנועים של התובע ושוויים. כשנשאל הנתבע מדוע לא הביא כל ראיה לטענתו, הפנה לתצהירו של התובע וטען כי התובע צירף מחירונים שכוללים את האופנועים של הנתבע (עמ' 66 שורה 12-13). אולם, עיון בתצהיר התובע ובאסמכתאות שצרף, מעלה כי על פי פרטי האופנועים שציין התובע והמחירון שלהם, שווי האופנועים של התובע עמד על סך 86,000 ₪ ואילו שווי אופנועי הנתבע על סך של 76,000 ₪. אמנם אופנוע אחד מבין אופנועי התובע (אופנוע מדגם קוואסקי) לא הופיע במחירון ואולם טענת התובע כי שוויו עומד על ידי 15,000 ₪ לא נסתרה בכל אסמכתא אחרת לעניין שוויו. אציין כי אמנם נספח ח' לתצהיר התובע אישור מהמוסך אינו מסמך קביל, שכן לא הוגש על ידי עורכו. אולם, בתביעה שכנגד, הנתבע הוא התובע ולפיכך נטל ההוכחה היה מוטל עליו. משהנתבע לא הציג ראיות לשווי האופנועים שלו, או של התובע, דין תביעתו להידחות. בענין זה אוסיף כי טענת הנתבע כאילו המחירונים עליהם הסתמך התובע אינם רלוונטיים שכן היה צריך להסתמך על מחירונים של מוטו, לא רק שלא הוכחה במובן שלא מצאתי בהסכם כל התייחסות למחירון הספציפי עליו יש להסתמך לצורך קביעת שווי האופנועים, אלא שאף טענה זו נטענה בעלמא שכן הנתבע לא טרח כלל לצרף לתצהירו כאמור, העתק ממחירוני מוטו.

13. תביעת הנתבע לסך של 97,304 ₪ - חלקו ברווחי השותפות- טענה זו טוב אילו לא היתה נטענת. הנתבע טען בכתב הגנתו וכן בתצהירו, כי התובע לא הוכיח את היקף הרווחים הנטען וכי תכנית הטסטים והראיות שהציג התובע אין בהם כדי להצביע על הרווחים הנטענים וראה בסעיף 14 ד' לתצהירו של הנתבע. אם כך תמוה כיצד הסתמך הנתבע על אותו היקף רווחים נטען, שהוכחש על ידו, כדי לתבוע את חלקו ברווחים. המדובר בטענות עובדתיות סותרות. בנוסף, יש לדחות גם את דרישתו מאותו הטעם על פיו נדחתה תביעת התובע בעניין,שכן,כאמור, היקף הרווחים כלל לא הוכח.

14. מאותו הטעם יש לדחות גם את דרישת הנתבע לחלקו ברווחים שלטענתו גרף התובע בעת שהנתבע שהה בשירות מילואים ב- 12/08. באופן דומה לתובע, גם הנתבע לא הוכיח את היקף ההכנסות בחודש 12/08 וכפי שהתנגד לכך שהתובע יסתמך על תכנית הקצאת הטסטים, מכל הטעמים שכבר פורטו לעיל, ברי כי לא ניתן לקבל אף את הסתמכות הנתבע על הקצאת הטסטים לחודש זה. הנתבע לא הציג כל ראיה לכמות השיעורים או לנבחנים בפועל באותם ימים לגביהם טען כי היה במילואים, לא הציג כל ראיה (כגון עדות כדין מטעם התלמידים) לענין התשלומים ששילמו לתובע באותם ימים ולפיכך,לא הוכיח תביעתו ברכיב זה.

15. גם טענותיו של הנתבע לנזקים האחרים לא הוכחו- כפי שפורט לעיל (ראה סעיף 10), פגיעה במונטין הינה נזק ממוני אותו יש להוכיח בראיות. הנתבע לא זימן להעיד כל עד בענין ולא הוכיח טענה זו, כמו גם את טענתו לפגיעה ביכולתו להתפרנס, הפסדים, או הוצאות, מכל סוג שהוא. הנתבע לא הציג דוחות שומה, או כל אסמכתא אחרת, אשר תעיד על ירידה בהיקף הכנסותיו, או דוחות הנהלת חשבונות, או חשבוניות/קבלות, לענין הוצאותיו בחודשים שלאחר פירוק השותפות. ודוק, הנתבע טען בחקירתו להוצאות משרדיות- ביטוחים, הוצאות לתשלום לעיריה חוזים וכיוב' (עמ' 69 שורות 21-29), אשר, לטענתו, נאלץ להוציא בחמשת החודשים שהיה אמור להיות במסגרת השותפות ונאלץ להוציאם עקב פירוקה. ככל שהמדובר בהוצאות שאכן הוצאו, לא היתה אמורה להיות כל מניעה להצגת ראיות להוצאתם, כגון חשבוניות, או עדות מטעם הגורמים להם שולמו ההוצאות הנטענות.

החזקה הראייתית בדבר הימנעות צד מהבאת ראיה רלוונטית, קובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד."מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602ז')". ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מ"ד (4) 595.

16. לאור כל האמור, אני מורה על דחיית התביעה שכנגד ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 14,023 ₪ בתוספת הוצאות משפט, לרבות שכ"ט עו"ד,אשר בנסיבות אני מוצאת להעמיד את שניהם יחדיו על סכום כולל של 8,000 ₪.

סכומים אלו ישולמו לתובע תוך 30 יום שאם לא כן,יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ט אלול תשע"ה, 03 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.