1. התובע טוען בתביעתו, כי החברה הנתבעת 5 (להלן: החברה) נוסדה ביום 9.9.98 כשהוא מחזיק ב- 99% ממניותיה (1% מוחזק על ידי אחיו הנתבע 7) ורשום כמנהלה היחיד, אבל לאמיתו של דבר, חברה זו שייכת באופן מלא לנתבעים 1-2, והם שעשו שימוש בחברה ובנכסיה. לטענת התובע, הנתבע 1 פנה אליו במחצית השניה של 1998 וביקשו לעשות לו טובה ולהירשם באופן פורמלי כבעל החברה. זאת, משום שבהיות הנתבע 1 קבלן בנין ותיק שפעל שנים רבות באמצעות החברה טלאל עומר בע"מ חפ – 511397853, הסתבך כלכלית וחשש מעיקולים ותביעות נושים. לכן הקים את החברה הנתבעת 4, אך משגם זו הסתבכה כלכלית, והנתבע 1 הבין שיתקשה לקבל פרוייקטים לבניה, שיכנע את התובע, אחיינו, להקים את החברה הנתבעת, כשהנתבעים 1 ו- 2 נושאים בכל האחריות לפעילותה, בעוד התובע אינו מנהל אותה, אינו זכאי לרווחים ממנה ואינו נושא בהוצאותיה. לטענת התובע, משך כ- 9 שנים ביצעה החברה עבודות קטנות יחסית, בעיקר באמצעות משאבת הבטון שרכשה סמוך להקמתה, אך בשנת 2007 ביקשו הנתבעים 1-2 להרחיב את פעילות החברה ולגשת למכרזים גדולים יותר. הנתבעים 1-2 לא יכלו לספק ערבויות מתאימות, ולכן הוסכם בינם לבין התובע, שהתובע ימציא את הערבויות הנדרשות לעבודות בניה חדשות, תמורת מילוי התנאי שהציב התובע, שמכאן ואילך יהיה שותף עם הנתבעים 1-2 בחלקים שווים ברווחי החברה, כך שהתובע יהיה זכאי ל- 50% מרווחי החברה, והנתבעים 1-2 יהיו זכאים יחדיו ל- 50% מהרווחים. בהתאם להסכמה זו פעלו הצדדים, כאשר מוסכם עוד, לפי כתב התביעה, שעלויות הערבויות הבנקאיות וההוצאות הנילוות של ההשתתפות במיכרזים השונים ישולמו על ידי הנתבעים 1-2 מכספה של החברה, בדרך שהתובע ישלם את ההוצאות ויקבלם מרווחיה של החברה. כלומר, עד שלב זה, לטענת התובע היו שתי רמות של הסכמים בינו לבין הנתבעים 1-2 והחברה – הסכם משנת 1998 שלפיו הוא בעלים רשמי של החברה אך אינו בעלים אמיתי, והסכם שותפות משנת 2007 בינו לבין החברה והנתבעים 1-2.

2. לטענת התובע בכתב תביעתו, משך שנתיים, עד מחצית 2009, ניגשה החברה למספר מכרזים, וזכתה בשני מכרזים גדולים, בבית ספר תמיר בקרית אתא ובניית מגרש ספורט בעין המפרץ. לאחר שהחברה סיימה את ביצוע שני הפרוייקטים, בסוף 2008, פנה התובע לנתבעים 1-2 בדרישה לקבלת מחצית מרווחי החברה, בהתאם להסכם השותפות המוסכם. התובע נטל לידיו את הניירת, ומצא ששני הפרוייקטים האלה הכניסו לחברה רווחים בגובה של כ- 200,000 ₪. התובע דרש לשלם לו 100,000 ₪, מחצית הרווחים, אך הנתבע 1 טען שזה לא הזמן למשוך רווחים ועל התובע להמתין, ולבסוף הסכים לתת לתובע 10,000 ₪, בטענה שאין לחברה יותר כספים, שכן עליה לשלם התחייבויות וחובות שונים שצברה. התובע בדק ומצא לטענתו, שהנתבעים 1-2 שילמו מכספי החברה חובות שצברו באופן אישי, ובכל מקרה לא חובות או התחייבויות שנצברו במהלך ביצוע שני הפרוייקטים הנ"ל. התובע שב ופנה לנתבעים 1-2, והם נאותו לשלם לו סך נוסף של 47,500 ₪, ואמרו שישלמו לו את היתרה לאחר שיכנסו תקבולים נוספים מפרוייקטים נוספים. לטענת התובע, סכום של כ- 17,500 ₪ מגיע לו כהוצאות מימון הערבויות הבנקאיות, כך שהוא קיבל סך 30,000 ₪ בלבד.

3. לאחר מכן, לטענת התובע, זכתה החברה ב- 3 מכרזים נוספים על פי ערבויות שהעמיד התובע. לטענתו, החברה ביצעה במהלך 2009 את שני הפרוייקטים הראשונים, וסיימה אותם כמעט לחלוטין ולפיכך פנה אל הנתבעים 1-2 וביקש לקבל לידיו את מסמכי העבודות כדי לחשב את הרווח ואת הסכום המגיע לו. התובע הבין שעירית קרית אתא שילמה לנתבעת כספים וידע, לטענתו, כי רווחי החברה צפויים לעמוד ע"ס – 180-200 אלף ₪. התובע פנה בתחילת אוגוסט 2009 לנתבע 1 וביקש לקבל סך 100,000 ₪ כחלקו ברווחי החברה, אך הנתבע 1 דחה אותו בלך ושוב בטענה שאין לחברה כספים וכי היא צריכה לשלם חובות והתחייבויות שונות. התובע בדק את הענין, ומצא שחשבונה של החברה נמצא ביתרת זכות של למעלה מ- 300,000 ₪. לפיכך, העביר התובע מחשבון החברה העברה בנקאית בסך 160,000 ₪ לחשבונו האישי. לטענתו, היה זכאי לכספים נוספים, אלא שלא רצה לפגוע בחברה ובהתנהלותה השוטפת. באותו יום או למחרת התקשר הנתבע 1 אל התובע, לטענתו, ושאל אותו לפשר משיכת הכספים. התובע ענה שלקח את מה שמגיע לו, ומגיעים לו כספים נוספים. הנתבע 1 טען שמשיכת הכספים פוגעת בתזרים המזומנים של החברה ובנתבעים 1-2 וביקש להשיב את הכספים לחברה. למחרת הסכים התובע לטענתו להשיב לחברה 45,000 ₪, בכפוף לתנאי שמכאן ואילך ינותקו כל הקשרים בינו לבין החברה, כך שהנתבעים 1-2 יעבירו את כל הזכויות בחברה על שמם. לטענת התובע, הנתבעים 1-2 הסכימו לתנאי זה, ולכך ש- 15,000 ש"ח הם הנזקים שנגרמו לו אישית עקב העלויות הכספיות של הוצאת הערבויות הבנקאיות שהוציא עבור החברה. בהתאם לכך, החזיר התובע לחברה ביום 15.8.09 סך 45,000 ₪. כלומר, לטענת התובע בכתב תביעתו, בשלב זה הסתיימו יחסי השותפות בין הצדדים בהסכם סילוק תביעות.

4. לטענת התובע, מספר ימים לאחר הסיכום על סיום השותפות בין הצדדים, פנו הנתבעים 1-2 לתובע וביקשו שיסור עימם לסניף הבנק מאחר שעליו לחתום על מספר מסמכים. התובע הסכים לבוא ובלי לראות על מה הוא חותם, חתם ויצא מהסניף תוך מספר דקות, בסוברו שמדובר בענין טכני על מנת להבטיח את המשך פעילותה של החברה באמצעות הנתבעים 1-2. לטענת התובע, הסתבר לו בדיעבד, שהנתבעים 1-2 החתימו אותו על הגדלת אשראי החברה בסך של 65,000 ש"ח ל- 125,000 ₪, במה שהוא מכנה "תרגיל עוקץ". לטענת התובע, החל מאותו מועד עשו הנתבעים 1-2 בחברה כבשלהם, בלי להעביר על שמם את מניותיו, ובלי לשחררו מערבותו האישית לחובות החברה, כשהם מזייפים את חתימת התובע על שיקים של החברה ומושכים שיקים על שמם. במקביל, לטענת התובע נתנו הנתבעים 1-2 הוראות ביטול לכל השיקים לספקים ואנשי מקצוע, ורוקנו את חשבון החברה, על חשבון האשראי המוגדל, כשהם משלשלים לכיסם מאות אלפי שקלים.

5. עד דצמבר 2009, לא היה לטענת התובע קשר בינו לבין החברה, והוא סבר לטענתו, בתמימות, שהנתבעים 1-2 פועלים לפי הסיכום. כשהיה מתקשר לנתבע 2 ושואל היכן עומד ענין העברת הבעלות, היה נענה שהענין בטיפול. רק כאשר פנו אליו ספקים ושאלו מדוע השיקים לטובתם מבוטלים, פנה לרואה חשבון החברה וגילה שלא בוצעה העברת המניות כמוסכם.

6. לטענת התובע, חוב החברה בבנק דיסקונט, שהוא ערב לו אישית, צמח לכ- 155,000 ₪ והתובע נדרש לפורעו. כמו כן נאלץ לשאת בחוב של 11,200 ₪ מיום 29.12.09 לחברת רדימיקס שסיפקה מוצרים לחברה והתובע ערב לה אישית. בנוסף, כך טוען התובע בכתב תביעתו, החברה לא השלימה פרוייקט בסניף הדואר בזכרון יעקב וניתן להניח שלא תבצע אותו, דבר שעלול להביא למימוש הערבות הבנקאית שנתן התובע בסך 24,700 ש"ח.

7. על פי כל אלה התובע תבע בכתב תביעתו (המתוקן):

א. ליתן פסק דין הצהרתי לפיו בעלי השליטה והניהול בחברה החל מיום 15.8.09 ואילך הם הנתבעים 1-2 ולהורות לרשם החברות לרשום את הזכויות כאמור, וכן לקבוע שכל ההתחייבויות שביצעה או תבצע החברה ממועד זה הן התחייבויות שלקחו הנתבעים 1-2 עליהם ורק עליהם מוטלת החובה לשאת בהן.

ב. לחייב את הנתבעים 1-2 לשלם לתובע את יתרת החובה בסניף כרמיאל של בנק דיסקונט בסך כ- 155,000 ש"ח נכון ליום 24.1.10 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית הנהוגה ביתרת עו"ש חובה בבנק דיסקונט עד לתשלום בפועל, אלא אם ימציאו הנתבעים 1-2 לתובע אישור בכתב מבנק דיסקונט שהוא לא דורש סכום זה מהתובע.

ג. ליתן צו מניעה קבוע לפיו הנתבעים 1-2 לא רשאים לבצע כל התחייבות בשם החברה כל עוד לא מבוצעת העברת הבעלות וזכויות הניהול בחברה על שמם.

ד. לחייב את הנתבעים 1-2 ביחד ולחוד לשלם לתובע סך 35,900 ₪ בגין הערבויות האישיות שנתן לרשות הדואר ולחברת רדימיקס אותן נאלץ או יאלץ לשלם, אלא אם יוחזרו לו הערבויות.

ה. לחייב את הנתבעים 1-2 לשלם לתובע 100,000 ₪ בגין חלקו כשותף ברווחי החברה.

ו. למנות מומחה מטעם בית המשפט שירד לספרי החברה ויבדוק אם התובע זכאי לקבל לידיו כספים נוספים מרווחי החברה.

ז. לחייב את הנתבעים 1-4 לפצות את התובע בסך 50,000 ₪ בגין עוגמת הנפש והפגיעה בשמו הטוב ובמוניטין שלו, שהנתבעים 1-2 גרמו לתובע.

8. יצויין כבר עתה, כי הטענה היחידה המופנית כלפי הנתבעת 3 מלבד היותה אשתו של הנתבע 1, היא שהיא השתתפה בכך שמשאבת הבטון שנרכשה על ידי החברה הותקנה על משאית בבעלות הנתבעת 4. אין לכך כל משמעות לגבי הסעדים הנטענים. זו גם הטענה היחידה בכתב התביעה כלפי הנתבעת 4. הנתבעים טענו בענין זה כבר בעת הגשת כתב ההגנה מטעמם, כמה חודשים לפני הגשת כתב התביעה המתוקן. התובע לא טרח לתקן את תביעתו ולמחוק אותה כנגד נתבעים אלה. להסיר ספק, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעות 3-4, משלא נטען ולא הוכח נגדן דבר.

9. כתב התביעה, התצהיר והסיכומים מטעם התובע רצופים מילים קשות כלפי הנתבעים 1-2 בהיותם רמאים, שקרנים, עוקצים ועושים מעשים פליליים. התובע עצמו, בחקירתו הנגדית, התקשה מאד לומר דברים כאלה. הוא התקשה אפילו לטעון שהנתבע 1 שיקר לו, וכאשר ענה לבסוף, לא אמר שלא האמין לנתבע 1, אלא שרצה לוודא את תשובתו (עמ' 47). עוד אתייחס לעדותו של התובע בפני, אבל כבר עתה אומר, שלא בכדי בחר ב"כ התובע להסתמך בסיכומיו בעיקר על דברי הנתבעים 1-2 בחקירתם, במקום על דברי התובע, שתמיכתו בגירסתו לא היתה מלאה, אלא לפעמים סותרת ולפעמים מעלה גירסאות חדשות.

10. עוד תצויין טענתו של ב"כ הנתבעים 1-4 (להלן: הנתבעים) לפיה התובע מתעלם מהיותה של החברה אישיות משפטית עצמאית ונפרדת, ובכלל מאיזו שהיא השלכה של דיני החברות על התביעה עוסקת בחברה, ניהולה ובעלי מניותיה. כך, במסגרת הסעד הראשון שנתבקש, דרש התובע לקבוע שכל ההתחייבויות של החברה הן התחייבויות של הנתבעים 1-2, תוך הרמת מסך בינם לבין החברה, אם הם בעלי מניותיה האמיתיים. יש מקרים שבהם תותר הרמת מסך בין החברה לבעלי מניותיה, והתובע לא הראה שהתקיימו התנאים לכך. כמו כן, קיים פער בין הסיפורת בכתב התביעה, לפיה נטען כי התובע לא היה מעולם בעל החברה, לבין הסעד הנתבע בכתב התביעה - לקבוע כי בעלי השליטה והניהול בחברה החל מיום 15.8.09 הם הנתבעים 1-2. החל מיום 15.8.09, ולא מיום הקמתה של החברה. 15.8.09 הוא מועד הסכם הסילוק הנטען, לפיו הסתלק התובע לטענתו ממעורבות בחברה. הנתבעים טענו, כי המועד שנבחר להצהרה שהתובע אינו בעלים של החברה אינו מקרי, שהרי התובע משך לפי הודאתו מהחברה 47,500 ₪ בשנת 2008 ועוד 115,000 ₪ לפני 15.8.09, שאינו זכאי להם, אלא אם הוא בעל החברה. לכן, בחוסר תום לב, הוא מעמיד את מועד ההצהרה על מועד שלאחר משיכותיו.

11. הנתבעים הכחישו בכתב ההגנה את הטענה שהנתבעים 1-2 הם הבעלים האמיתיים של החברה, ואת הסכם השותפות הנטען, וטענו שחלוקת רווחי החברה אינה יכולה להיעשות אלא בדרך של חלוקת דיבידנד, ובהתאם לסעיף 301 לחוק החברות. לטענתם, טענתו של התובע שהוא בעל מניות ומנהל פורמלי בלבד היא טענה בעל פה כנגד מסמכים בכתב, ואינה מתיישבת עם פעילותו בחברה לאורך שנים, כולל חתימה על ערבות אישית לבנקים ולספקים. לטענתם, הקמת החברה נועדה לכך שבבוא היום, כאשר יפסיק לעבוד כשכיר בחברה קבלנית, יפנה את כל מאמציו לחברה שבינתיים תצבור רכוש ומוניטין. לטענת הנתבעים, הוסכם על הקמת החברה בבעלות התובע, במהלך 1998, כאשר הנתבע 1 ישמש בה כמנהל עבודה. התובע הוא שהקים את החברה, חתם על מסמכי היסוד שלה ודאג לרישומה. באותה עת עבד התובע כמנהל עבודה בחברה אחרת, ועיקר הנטל של תיפעולה השוטף נפל על הנתבע 1, דודו של התובע, אך התובע היה פטרונה היחיד של החברה, כך נטען. הוא היה בעל זכויות החתימה היחיד, וחתם על כל המסמכים המהותיים. כל פעולה שביצעו הנתבעים בחברה נעשתה לטענתם לקידום עניני החברה, כולל משיכת שיקים וחתימתם, במתחם הסמכויות שהוענק להם על ידי התובע, בידיעתו, בהרשאתו ובאישורו או אישורו בדיעבד.

12. אשר להסכם השותפות הנטען בין התובע לבין הנתבעים 1-2, הכחישו הנתבעים בכתב הגנתם שנכרת בינם לבין התובע הסכם שותפות, וטענו שמי שביצע את העבודות לפי המכרזים היא החברה, והיא הזכאית לרווחים. כל הסכם שותפות מוכחש בין התובע לנתבעים 1-2 אינו מחייב את החברה. לטענתם, החברה לא חילקה רווחים כי לא היו רווחים. לטענת הנתבעים, הסכם השותפות הוא בדיה מפרי דמיונו של התובע, שנועדה לכסות על מעשיו, לא חוקיים ולא הוגנים, כאשר החליט למשוך 160,000 ש"ח מחשבון החברה לחשבונו הפרטי, תוך ניצול מעמדו כבעל המניות וזכות החתימה הבלעדית, ללא התחשבות במצבה הפיננסי של החברה. על התובע להשיב לחברה את הכספים שמשך. לטענתם, התובע נושא באחריות לנזקים שגרם לחברה במשיכת הכספים, שגרמה להידרדרות החברה ולמצבה בבנק.

13. לטענת הנתבעים, אין לתובע עילת תביעה אישית נגדם בדבר חובות שצברה החברה, ועל החברה לתבוע אותם, ככל שבידה עילת תביעה. זאת ועוד, טענו הנתבעים, לפי גירסתו המוכחשת של התובע גם הנתבעים 1-2 זכאים למחצית רווחי החברה, והם זכאים לסכומים שמשך התובע כרווחי החברה. גם באשר לערבויות שסיפק התובע, הוא סיפק אותם לחברה שבבעלותו ובשליטתו, ואין הדבר מטיל עליהם חיוב כלשהוא. לטענתם, כל המסמכים של החברה היו נגישים לתובע כל העת.

14. הנתבעים הכחישו גם את ההסכם לסיום השותפות וטענו שעל התובע להשיב לחברה את הכספים שמשך, ועל החברה לשלם את חובותיה בבנק.

15. לטענת הנתבעים, החברה השלימה את העבודות ברשות הדואר, והערבות לא חולטה.

16. כפי שהודה לבסוף ב"כ התובע בסיכומיו, בתיק זה נפרשו בהרחבה רבה מידי טענות הצדדים וראיותיהם. כך הובא לעדות מר דוד סיני, כמומחה בשאלה אם בעת משיכת מזומנים בימים 10.8.09 ו-17.9.09 הוצגו בקופת הבנק השיקים הרלוונטיים על ידי המושך, ואם פעולת הבנק שהתיר את משיכת המזומנים היתה תקינה. מסקנתו היתה שפעולות משיכת המזומנים הנ"ל לא היו תקינות ואסור היה להן להתבצע באופן שבוצעו שכן הבנק שילם כספים במזומן לנתבע 2, שאין לו זכות חתימה בחשבון החברה. אין צורך לדון בשאלה אם המומחה יכול לקבוע שההליך תקין, או שזה תפקידו של בית המשפט. אין ספק שלמסקנתו של מר סיני אין שום השלכה על השאלות השנויות במחלוקת בתיק זה. אם אכן צודק התובע בתביעתו, שהנתבע 2 היה הבעלים האמיתי של החברה, כנראה נסתרת מסקנתו של המומחה מטעמו שמשיכת כספים על ידי בעל החברה האמיתי לא היתה תקינה. מכל מקום, אין לה תרומה של ממש להוכחת עובדה רלבנטית כלשהיא. חוות דעתו של המומחה אינה מוכיחה שהנתבע 2 משך את הכספים, אלא מסתמכת על עובדה שנמסרה למומחה, שהנתבע 2 משך את הכספים. חוות דעתו של המומחה הזה היתה מיותרת בהליך זה, לאחר שברור שנערכה לצורך הליך נגד הבנק, שעודו מתנהל.

17. התובע טוען בסיכומיו, שגירסת התובע שלא היה בעלים של החברה עדיפה על גירסת הנתבעים, שהתובע הוא שהיה בעלי החברה. זאת, בין היתר, לאור העובדה המוסכמת שהתובע לא קיבל משכורת מהחברה, ולא משך ממנה רווחים, ועבד בחברה אחרת בזמן פעילות החברה, בעוד הנתבע 1 ולפרקים הנתבע 2 עובדים בחברה ומקבלים ממנה משכורת. למרות הלשון הנחרצת של התובע בסיכומיו, זה לא מוכיח שהתובע לא היה בעל החברה. צודק ב"כ הנתבעים בטענתו, שיש בטיעוני התובע חוסר הבחנה בין החברה לבין בעלי מניותיה, בין החברה לבין עובדיה והתעלמות מיסודות בדיני החברות. בעלי החברה הם בעלי מניותיה. בעל מניות יכול לעבוד בחברה שהוא בעל מניותיה, ויכול לעבוד בחברה אחרת. אפילו כאשר בעל המניות הוא דירקטור בחברה, אין זה אומר בהכרח שהוא עובד בחברה או חייב לעבוד בה. דירקטור אינו שכיר. בעל מניות (שהוא כאמור "בעל החברה") אינו זכאי למשכורת מהחברה בלי לעבוד בה. הוא זכאי לחלוקת רווחים עליה יחליט הדירקטוריון. חוק החברות אינו מבחין בענין זה בין חברה קטנה לגדולה. אכן, בתי המשפט ראו לפעמים חברות קטנות ומשפחתיות כמעין שותפות לצורך פירוקן, אבל אין שגרה, לפיה כל חברה קטנה תתנהל כשותפות. לעומת זאת, מנהל עבודה בחברה הוא שכיר הזכאי למשכורת. כאשר החברה שוכרת מנהל עבודה ואינה שוכרת את בעל המניות שלה, בעל המניות לא יקבל משכורת מהחברה, ומנהל עבודה יקבל משכורת, ואין הדבר מוכיח שבעל המניות אינו בעל החברה.

18. ב"כ התובע לא התייחס בסיכומיו למסמכים שונים עליהם חתם התובע לאורך השנים, בהם הצהיר והודיע שהוא בעל המניות של החברה, אשר צורפו כנספחים לתצהיר הנתבע 1 נ/1 – תצהיר מיום 9.2.03 (נספח 5) שבו נאמר גם שהנתבע 1 הוא עובד שכיר בחברה, הצהרה לעיריית מעלות תרשיחא מיום 4.5.08 (נספח 6), תצהיר מיום 2.1.08 שהתובע הוא מנהל החברה (נספח 12). אמנם, התובע העיד שחתם לאורך השנים על כל מה שנתבקש לחתום, בלי שיאמר את האמת, אך מדובר בתצהירים שאם טוען התובע שהם עדות שקר, יש להתייחס בזהירות רבה לכל עדות אחרת ונוספת שלו.

19. העמדת מימון לחברה יכולה להעיד על בעלות בחברה. בעל החברה צפוי להעמיד לה מימון ככל שתזדקק, ואילו שכיר בחברה אינו צפוי להעמיד לה מימון. למרות דבריו הנחרצים של ב"כ התובע, כאילו התובע לא מימן את פעילות החברה אלא הנתבע 1, בהסתמך על דברי הנתבע 1 בעמ' 64, אין הדברים חד משמעיים. ככל שמדובר במימון שנדרש בעת הקמת החברה, אין לדעת מה גובהו, שכן לא הובאה ראיה על כך. לא ברור איזה סכום היה צריך להשקיע בחברה עם הקמתה. ניסיון החיים מלמד, שרוב החברות מתחילות את דרכן ללא כל השקעה כספית, אלא בנטילת אשראי בנקאי, והן ממשיכות את דרכן ללא השקעה מצד בעלי המניות. כאשר החברה מצליחה, היא משלמת את חובותיה לנותני האשראי ונותרת ברווח נאה. כאשר החברה אינה מצליחה, כל הכנסותיה מוקדשות לתשלום חובותיה, ואז נאלצים בעליה, שהם ערביה, להביא כספים מהבית. כך שהתמונה שחברה בדרך כלל נזקקת להשקעה בתחילת דרכה אינה המציאות.

20. לעומת זאת, הובאו ראיות על כך שבהמשך חיי החברה, התובע העביר לחשבון החברה 90,000 ₪ ביום 29.12.08 (נספח 11 לנ/1) ו- 100,000 ₪ ביום 27.11.08 (נספח 10 לנ/1). ב"כ התובע לא התייחס לכך בסיכומיו, לאחר שהדבר לא בא לביטוי בחקירות נגדיות. אין חולק שבשנתיים לפני המועד 15.8.09 שממנו מבקש התובע להצהיר שאינו בעלים, התובע הוא שהעמיד מימון לעסקי החברה ולא הנתבע 1. אשר לעת הקמת החברה, אישר הנתבע 1 שהתובע לא הכניס לחברה כסף "בשביל התחלת פעילות" כשאלת ב"כ התובע. לשאלה "לעומת זאת, אתה הכנסת לחברה בעת הקמתה ובהמשך כסף משלך, נכון?" ענה הנתבע 1: "לא, לא הכנסתי כסף משלי. אני עזרתי לו, הוא בזמנו לא היה לו כסף אז אני עזרתי לו בכל דבר שהיה צריך. בנוסף לזה, ההיסטוריה מלמדת שכל דבר שהוא היה צריך עזרה אני עזרתי לו. אני לא מודאג שהוא יחזיר לי את הכסף. הוא היה כמו הבן שלי. כל מה שהוא היה צריך הייתי מוכן לתת לו". לשאלה נוספת, "ואז הכנסת כסף לחברה שלך?", ענה הנתבע 1: "מה שהוא ביקש, מה שהיה צריך, עזרתי" (עמ' 64). ב"כ התובע רואה בדברים אלה אישור לכך, שבעוד התובע לא השקיע בחברה, הנתבע 1 השקיע בחברה. אני לא קורא כך את הדברים. לא ברור מי השקיע מה ומתי. אפילו כאשר קוראים במאזני החברה שהיו הלוואות בעלים של 850,219 ש"ח בסוף 2006, ו- 719,740 ש"ח בסוף 2007, לא ברור מי השקיע אותם, במיוחד כאשר הנתבע 1 לא נרשם כבעלים. כפי שעלה גם מעדות התובע, היחסים בין התובע לנתבע 1, שהוא דודו, היו כיחסי אב ובן. כעולה מתשובותיו של הנתבע 1, שלפי טענת התובע עסק בחברה לאחר קריסתן הכספית של שתי חברות קודמות שלו, שודאי הותירה אותו בחסרון כיס, הוא לא השקיע בחברה דבר בעת הקמתה, אלא עזר במימון החברה, דהיינו בהשגת אשראי. הדברים לא התבררו בחקירה הנגדית, אבל בהחלט יתכן שהנתבע 1 מדבר על בקשה מהבנק ועל חתימת ערבות לאשראי שנטל התובע לצורך פעילות החברה, ולא על השקעה. כך עולה גם מתשובתו של נתבע 1 בעמ' 65 שורה 13, שהוא היה איש הקשר עם הבנק לצורך קבלת אשראי. אמנם, שכיר רגיל אינו משקיע בדרך כלל בחברה שבה הוא עובד, אבל שכיר שהוא דודו של בעל המניות, אפשר שיסכים לחתום ערבות להשגת אשראי לחברה, אם כך עשה, שהרי הבנק לא פנה בתביעה נגדו. אופי השקעתו של הנתבע 1 לא התברר בפני. מה שכן התברר הוא שהתובע, למרות טענתו שלא היה בעלים אמיתי של החברה, חתם על ערבות לחובותיה כלפי הבנק שבו ניהלה חשבונותיה, והיה מורשה יחיד ובלעדי לחתימה בשם החברה (סעיף 7 לתצהיר התובע ת/4). כמו כן, הוא נתן ערבויות כספיות לעסקי החברה, החל משנת 2007 לפי טענתו, ומשך מאות אלפי שקלים מחשבון החברה.

21. העידו בפני פקידה בחברה, גב' מירי אריאן ועובד החברה מר פואד עמר. גב' אריאן העידה שעבדה ברצף של חברות ששינו את שמן, תחילה טלאל עומר, אחר כך הבונה טלאל עומר ואחר כך אל מחוז, ולתובע לא היה שום קשר לחברה. לשאלה על מה היא מתבססת במסקנתה זו, ענתה שהיתה באה למשרד, מקבלת הוראות מהנתבע 1, מקבלת משכורת מהנתבע 1, ומאז שהחלה לעבוד בשנת 1993 בחברת טלאל עומר ועד פיטוריה בתחילת 2009, הנתבע 1 היה הבוס שלה (עמ' 26). היא לא ידעה שהתובע היה שותף לרווחי החברה ועסק בהכנת מכרזים ובבדיקת מסמכים משנת 2007 (עמ' 27). גם מר פואד עמר, שהיה נהג המשאית עליה היתה מורכבת משאבת הבטון, העיד שבעל המניות בחברה היה הנתבע 1, ואת מסקנתו ביסס על כך שעבד עם הנתבע 1 משנת 1998, אצל טלאל עומר, אחר כך טלאל עומר בע"מ "כשעבר לאלמחוז אמרתי לו איזה חברה זו? הוא אמר מה איכפת לך, אני אחראי על הכל" (עמ' 27). עצם העובדה שהנתבע 1 נחשב כבוס של שני העדים האלה, ולא התובע, אינה ולא כלום. אם התובע הוא בעל המניות, ואינו עובד בחברה, הוא אינו רשאי לתת הוראות לעובדים ואינו המעסיק שלהם. מי שמנהל את החברה הוא שיחשב בעיני העובדים כ"בוס". הוא גם זה שיחתום על מכתב הפיטורין של העובד (נספח 2.2 לתצהיר התובע ת/4). הוא גם זה שיופיע כנציג החברה בפרוייקטים (נספח 4.1. לתצהיר התובע ת/4). יש משמעות למעבר העסק מחברה לחברה. בנקודה זו יש סתירה מסויימת בין שני העדים. גב' אריאן העידה שעבדה משנת 1993 תחילה בחברת טלאל עומר. אחר כך בחברת הבונה טלאל עומר ואחר כך באלמחוז. מר פואד עמר העיד שעבד משנת 1998 אצל הנתבע אישית, ואחר כך בחברה ששמה כשמו, ואחר כך באל מחוז. אנו יודעים שאל מחוז החלה את פעילותה כבר בשנת 1998, מכאן שלפי עדותו, היתה תקופה מסוימת בה עבד העד בעסקו של הנתבע 1 שפעל אחרי 1998, ואחר כך בחברה ששמה כשמו שעבדה אחרי 1998, ואז בחברה הנדונה. כלומר, עם תחילת פעילות אל מחוז, לא נמוגו עסקיו אחרים של הנתבע 1. עד זה היה מבולבל למדי, ובין היתר העיד, לפני שהדבר הובהר, שביצע את שאיבת הבטון והוצאתו בתוך משרדי החברה. איני מייחס משמעות רבה לדברי העד, שכאשר עבר לעבוד בחברה, אמר לו הנתבע 1 שהוא "אחראי על הכל", במיוחד כאשר הנתבע 1 לא נשאל על כך דבר בחקירתו הנגדית.

22. ב"כ התובע ביקש להעדיף את גירסת התובע, לאור חוסר ההיגיון בכך שהנתבע 1, דודו של התובע, אדם מבוגר וקבלן בנין ותיק, יהפוך להיות שכיר בחברה שבבעלות אחיינו, שעבד אצלו כשכיר בעבר, ואשר הוא שמימן לו קורס מנהלי עבודה. מה שהתברר בתשובותיו של הנתבע 1 לשאלות ב"כ התובע בענין זה בעמ' 63 ואילך הוא שכאשר הנתבע 1 לא יכול להיות בעלים או מנהל של חברה, עקב הסתבכותו הכלכלית, הוא לא רואה שום פגם בכך שעם הידע והנסיון שלו, הוא ינהל עבור התובע את החברה שהיא בבעלותו, ויתפרנס מעבודתו כשכיר בכבוד, על מנת שכאשר ירצה התובע להפסיק לעבוד כשכיר בחברה קבלנית אחרת, ולעבור לעבוד בחברה שבבעלותו, תהיה לו חברה מוכנה. אמנם, הנתבע 1 הסתבך קצת כאשר נדרש להתייחס לאפשרות לעבוד בחברה בבעלותו (ואז אמר שאין בעיה) וכאשר נדרש להתייחס לאפשרות העבודה בחברה משותפת עם התובע, אז אמר שהיו לו בעיות אישיות שמנעו זאת ממנו. אני מבין שהנתבע 1 היה מוכן לוותר על מעמד של בעל מניות ולהסתפק במעמד של שכיר, עקב בעיותיו הכספיות. זה עדיין לא אומר שהוא היה לאמיתו של דבר בעל המניות.

23. בסיכומיו טען ב"כ התובע בדבר יחסי האמון ששררו בין התובע לנתבע 1, שבגללם לטענתו החזיק התובע את מניות החברה בנאמנות עבורו. לא בכדי נמנע ב"כ התובע מציטוט עדות כלשהיא של התובע בדבר נאמנות כלשהיא. אין טעם לטעון "סביר להניח שעקב היחסים המשפחתיים והכבוד שרחש התובע לנתבע 1 שעזר לו כל חייו, לא היה זה מכובד מבחינת התובע להעלות את יחסי הנאמנות ביניהם על הכתב", כאשר התובע לא העיד על יחסי נאמנות אלא על טובה, מראית עין, ולמעשה, רמאות כלפי כולי עלמא.

24. ב"כ התובע טען בסיכומיו שהעובדה שמשרדי החברה היו בקומת הקרקע של בנין המגורים של הנתבע, מצביעה על כך שהחברה שייכת לנתבע 1, שכן אם החברה היא של התובע, איזה הגיון יש בכך שהיא תפעל מתוך ביתו (למעשה, מתוך הבנין שבו שוכן ביתו) של הנתבע 1? התובע, המבקש להצהיר שהוא אינו בעל החברה מאז 15.8.09, לא ראה במיקום משרדי החברה כל פגם ב- 11 השנים שקדמו ל- 15.8.09. אילו שאל ב"כ התובע את הנתבע 1, אולי היינו יודעים מה ההגיון לקיומו של המשרד בבנין מגוריו של הנתבע 1, שכפי שהעיד הנתבע 2, שכנו בו גם משרדיו. אין זה מכריע בדבר בעל המניות האמיתי של החברה.

25. כבר ראינו, שבמסגרת תפקידו כשכיר בניהול החברה, עסק הנתבע 1 גם בטיפול בחשבון הבנק של החברה, כולל טיפול בכיסוי יתרת חובה לפי דרישת הבנק. לא הוברר כיצד כוסתה יתרת החובה, האם בהוצאת כספים מכיסו של הנתבע 1 או בגביית כספים מלקוחות החברה. ב"כ התובע שאל את הנתבע 1 בחקירתו הנגדית, מדוע התרגז כשראה שהתובע משך 160,000 ₪ מחשבון החברה. הנתבע 1 ענה לכך תשובה ניצחת. לדבריו, ניתנה לו על ידי התובע סמכות לנהל את החברה, ובכל פעם שהוא הציע דבר בקשר לניהול החברה, התובע הסכים. פתאום הופתע הנתבע 1 לגלות שהתובע משך 160,000 ₪. "הוא יכול למשוך כמה הוא רוצה הוא בעל החשבון אבל בתיאום כל הזמן היה נעשה בתיאום איתי. הפעם זה לא היה כך". לכן דרש להחזיר את הכסף, שהיה דרוש לעסקי החברה, אך התובע סירב. הסברו של הנתבע 1 מתאים לדרך שבה צריכה להתנהל חברה שבה בעל המניות אינו מנהל אותה. סמכות הניהול היא של המנהל ואין לבעל החברה זכות למשוך כספים כרצונו מחשבון החברה, רק משום שכעת יש בו יתרה חיובית. יתר על כן, דווקא משיכת הכספים על ידי התובע מחשבון החברה מראה שהתובע סבר שהוא הבעלים האמיתי של החברה, שהרי אלו לא היה בעל החברה לא היתה לו זכות למשוך את כספי החברה. העובדה שהתובע היה בעל זכות החתימה אינה מקנה לו זכות לכספים, בנפרד מזכותו כבעל החברה. הדימוי המקובל הוא דימוי של מגירה. העובדה שיש לך מפתחות למגירה, אינה מקנה לך זכות בתוכן המגירה (וראה: ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב ואח' פ"ד כח (2) 673; ע"א 679/76 סלי נ' עזבון שפר פ"ד לב (1) 785 בע"מ 789, ע"א 268/81 ברעם נ' גרטי פד"י ל"ח (2) 45.           

26. אין חולק, שהנתבע 1 חתם על שיקים במאות אלפי שקלים מחשבון החברה, שנפרעו על ידי הבנק, למרות שהתובע הוא שהיה בעל זכויות החתימה. שיקים אלה, כפי שהעיד הנתבע 1, נרשמו לפקודת הנתבע 2, שהלך לבנק ופדה אותם במזומן, מכיוון שלנתבע 1 לא היה זמן, והם שימשו לעסקי החברה, כדי "להמשיך עם המצב ולשמור על החברה שתשאר". התובע לא הוכיח שבכסף נעשה שימוש לצרכים אחרים מאשר צורכי החברה, אפילו מדובר בתשלום משכורות לנתבע 1. נושא משיכת כספים מהחשבון בניגוד להוראות המשיכה הוא נושא מורכב, שבעקרון נדון על פי תום הלב שאת חוסרו יש להוכיח (וראה סיכום ההלכה בפסק דיני בע"א 3757/06 (מחוזי חיפה) פרץ נ' בנק לאומי). בהקשר זה אומר, שחוות דעתו של מר סיני, שלא היתה צריכה להיות מוגשת משום שאינה מוכיחה שאלה רלבנטית בתיק זה, מתעלמת מן הפסיקה בנושא אחריות הבנק למשיכות שנעשו בניגוד לתנאי המשיכה. יש לזכור, שהתובע העיד שידע שהנתבע 1, הנתבע 2 או הפקידה חותמים על השיקים בחשבון, ולא התנגד לכך (עמ' 50). בודאי שהדבר אינו מוכיח, שהבנק ידע שהנתבע 1 הוא הבעלים האמיתי, ולא התובע. עובדה, שהבנק כיבד את הוראת המשיכה של התובע, למרות שלדברי התובע ידע שהוא לא בעל החברה בעלת החשבון. אם הכספים שנמשכו שימשו לתשלום נחוץ עבור החברה, אין להסיק מכך שהנתבע 1 הוא בעל החברה, אלא שהנתבע 1 המשיך בעבודתו כמנהל החברה ודאג לקיומה. אמנם, היה עליו לפעול בהתאם להוראות המשיכה, אבל כל עוד לא פוטר על ידי החברה, היה זה תפקידו כמנהל שכיר של החברה להמשיך בקיום החברה.

27. ב"כ התובע טען שבעוד הנתבעים 1-2 משכו מכספי החברה 593,000 ₪, הם הפקידו כנגד סכום המשיכות סך של כ- 300,000 ₪ או בין 200,000 ₪ ל- 300,000 ש"ח. אמנם, בכתב התביעה ובתצהיר נטען שהגדלת האשראי הבנקאי מ- 65,000 ₪ ל- 125,000 ₪ היא שאיפשרה לנתבעים 1-2 למשוך 593,000 ₪, אבל הגדלת אשראי ב- 60,000 ש"ח אינה מאפשרת משיכה בסכום הגבוה פי עשרה, ואין קשר בין הדברים. הנתבע 1 נשאל על המשיכות וההחזרות בחקירתו וענה שהחברה היתה חייבת לו כספים (עמ' 68) אבל לא ידע להסביר עבור מה חייבת לו החברה מאות אלפי שקלים, כאשר משכורתו ומשכורת הנתבע 2 היא 5,000-6,000 ₪ לחודש. משיכה של 300,000 ₪ מגלמת 50 משכורות של 6,000 ₪. לטענתו, התובע אסר עליו להביא מסמכים מרואה החשבון של החברה, שיוכיחו שהחזיר כל אשר משך. לטענת התובע, תשובה זו שקרית, שכן הנתבע 1 צירף לתצהירו מאזנים של החברה ואיש לא מנע ממנו להזמין את מנהל החשבונות או רואה חשבון החברה לעדות. אציין, שהנתבע צירף מאזנים עד 2008, שאינם מתייחסים לשנת 2009 שבה היו המשיכות. לשאלה "אני אומר לך שהפעולות הרצופות במשך ארבעה חודשים שהרשית לעצמך כשכיר בחברה, לטענתך, למשוך מאות אפי שקלים מהחברה, נובעת אך ורק מכך שאתה בעל החברה ואתה יודע שאתה בעל החברה ואתה יכול לעשות את זה". תשובתו, שניתנה בחיוך, היתה "לא, לא נכון". ב"כ התובע מסיק מהחיוך שהוא עצמו הבין שתשובתו מגוחכת. אני ראיתי את החיוך, והחיוך היה כאומר שזו גירסה מגוחכת. אכן, אין הסבר מספק למשיכות שביצע הנתבע 1, והנתבע 2 לפי הוראותיו, מכספי החברה. לסכומים אלה יש להוסיף את הסך של 45,000 ש"ח שהחזיר התובע ממשיכותיו והוכנסו לחשבון הפרטי של הנתבעים. השאלה היא מה המשמעות של משיכות אלה. לחברה בודאי יש זכות תביעה כנגד מי שמשך מכספיה. התובע מבסס את תביעתו על טענות מירמה, גזל ועוד, אבל העילות האלה לא מתיישבות עם טענת התובע שהחל מיום 15.8.09, לפני כל המשיכות, לא היה עוד בעל המניות של החברה, לפי הסכם סילוק שנכרת. אם היה הסכם סילוק, אין לתובע כל עילה כלפי הנתבעים לגבי משיכות אחרי הסכם הסילוק. אם לא היה הסכם סילוק, והתובע היה ונותר בעל המניות של החברה, לא היתה מירמה ולא היה גזל מכספי התובע.

28. תמוה מה ראה ב"כ התובע לטעון על כך שהנתבע 1 ביטל שיקים שניתנו לספקים ובעלי מקצוע, כאשר לפני כן הפקיד כספים בחשבון כדי שהשיקים לא יחזרו בהעדר כיסוי, כדי שחשבון החברה לא יוגבל. כך נותרה החברה חייבת לספקים ורשויות. כלומר, פעולות אלו היו לפי הטענה נגד האינטרס של החברה. כיצד זה מראה שהחברה בבעלות הנתבעים 1-2? אם החברה בבעלותם, והם פועלים נגד האינטרס של החברה, הם פוגעים ברכושם שלהם! אולי הכוונה היתה להראות שהנתבעים 1-2 הם אנשים רעים באופן כללי, ללא קשר לשאלות הנדונות בתיק זה.

29. עד כאן דובר על הבעלות בחברה, שלפי הטענה של התובע, לא היתה בידיו אלא בידי הנתבעים 1-2. לתובע טענה נוספת, והיא שבשלב כלשהוא עבר להיות שותף של הנתבעים 1-2, או שמא שותף של החברה. בתביעתו ובתצהירו אמר שהשותפות היתה ב"רווחי החברה". בחקירתו הנגדית, טען שהשותפות היתה רק ברווחי פרוייקטים ספציפיים. למרות שאלות חוזרות ונשנות, לא מצא התובע איפה בתצהירו העיד שהשותפות היתה בפרוייקטים ספציפיים, גם לאחר שהסברתי לו את ההבדל (עמ' 38), ואכן, בתצהירו לא העיד שהשותפות היתה ברווחים ספציפיים, למרות שנתן לזכותו דוגמאות מפרוייקטים ספציפיים. גם הפעם, לא נערך כל מסמך בכתב, אלא רק הוסכם לפי עדות התובע, שהתובע יספק ערבויות ויעזור במילוי טפסי המכרז, וייתן מזמנו או מהידע שלו להצלחת הפרוייקט שהחברה תזכה בו, ובתמורה יהיה זכאי למחצית מרווחי החברה באותם פרוייקטים שבהם זכתה החברה בזכות הערבויות הבנקאיות שהעמיד, ולפי טענתו בכתב התביעה, בתוספת הוצאותיו בגין הערבויות. הנתבעים מכחישים קיום שותפות כזו. לטענת הנתבעים, התובע הוא בעל החברה והוא יכול ליטול את כל רווחיה, אלא שהחברה מפסידה, כאמור במאזניה. אציין, שגירסתו של התובע כי היה אמור לקבל 50% מהרווחים מהפרוייקטים ועוד הוצאות הערבות, סותרת את דבריו בחקירתו בפני השופט פרידמן (עמ' 6 לנספח 18 לתצהיר התובע ת/4), לפיהם היה צריך לקבל אחרי התחשבנות על כל ההוצאות הכלליות פרט לשכר של טלאל ועומר "כי אם הם היו צריכים לקבל משכורת היו צריכים לתת לי גם עבור הערבות. אנו לוקחים את הכסף הברוטו ללא המשכורות, משלמים לכל מי שצריך לשלם לוקחים את הכסף ומחלקים חצי חצי". כלומר, בלי תשלום עבור הוצאות הערבות. מסקנתי היא שנושא התשלום עבור הוצאות הערבות הוסף על ידי התובע כדי להצדיק קיזוז של 17,500 ₪ ועוד 15,000 ₪ שערך בתביעתו ובתצהירו, ואשר ויתר עליו בסיכומיו.

30. גירסתו של התובע באשר לצד האחר בשותפות לא ברורה. הוא אומר בתצהירו ת/4 "מרגע זה ואילך אהיה שותף יחד עם טלאל ועומר, בחלקים שווים ברווחי החברה, כך שאהיה זכאי ל- 50% מרווחי החברה, וטלאל ועומר יהיו זכאים יחדיו ל- 50% הנותרים מהרווחים". מבלי לעסוק בתפקידו של עומר, שנטען על ידי הנתבעים שלא השתתף בניהול החברה אלא עבד בה כשכיר ב-10/07-6/09, הרי ככל שנצבר רווח מפרוייקט, הרווח נצבר בחברה ולא בידי הנתבעים 1-2. רווחי החברה אינם רווחי הנתבעים 1-2. בהנחה שהשותפות היא עם הנתבעים 1-2, והם בעלי המניות של החברה, כדי להוציא את הרווחים מהחברה, על החברה לשלם מס חברות, ולחלק דיבידנד, בתנאים האמורים בחוק החברות. רק ביתרה זו אפשר לחלוק. כך גם אם הסכים התובע שהוא בעל 50% ממניות החברה, וזכאי בהתאם לכך לרווחיה. בהנחה שהשותפות היא בין התובע לחברה, כדי להעביר את הרווחים מהחברה לתובע, אם אינו בעל מניות, ואינו שכיר, עליו להוציא לחברה חשבונית מס, ועל החברה לבצע ניכוי מס במקור. לכל הבעיות האלה לא התייחס התובע בתביעתו, בראיותיו ובטיעוניו. אם השותפות היא עם החברה, אין לתובע תביעה בגינה כלפי הנתבעים 1-2. אם השותפות היא עם הנתבעים 1-2, הרי מלבד הוכחת עצם השותפות, יש להוכיח את התוצאה הכספית שלה. יש להוכיח, מלבד רווחי החברה, את סכומי מס החברות והאפשרות לחלוקת דיבידנד, כאשר על פי מאזניה, החברה מפסידה, למעט בשנת 2008, אז היה רווח של 193,297 ש"ח שהוריד את יתרת ההפסדים הצבורה לסך 1,293,194 ₪. התוצאה הכספית של השותפות, דהיינו רווחי החברה שהיו צריכים להיות מחולקים לפי הסכם השותפות הנטען, לא הוכחו. גם הסכם השותפות עצמו לא הוכח במידה מספקת. מלבד העובדה שלא ברור עם מי נעשה ההסכם, הראיה לו היא העדות היחידה של התובע, שלאור הסתירות שכבר פורטו ואלה שיפורטו בהמשך, איני רואה בה עדות מספיקה להוכחת שותפות. לכן, אני קובע שהשותפות לא הוכחה.

31. התובע טוען, שבשלב מסויים היה ברור לו שלחברה יש רווחים מהפרוייקטים. תחילה, כאשר הסתיימו שני הפרוייקטים הראשונים בסוף 2008 תחילת 2009, אז דרש את חלקו לאחר שחישב את הרווחים (לפי תצהירו, בניגוד לעדותו שבה העיד בעמ' 41 שישב עם הנתבע 1 ובדקו כמה מגיע לו), וקיבל תחילה 10,000 ₪, ואחרי שעשה בדיקה ענינית בספרי החברה ומצא שיש כסף נוסף, קיבל 47,500 ₪ ב- 4 שיקים מיום 30.3.08 ועד 5.6.09. אולי הסכום שפורט בנפרד כולל את הסכום הראשון של 10,000 ₪, שכן התובע דיבר כל העת על סך כולל של 47,500 ש"ח. משמע, קבלת השיקים היתה לפני 30.3.08, לפני שהסתיימו הפרוייקטים. לאחר מכן, בוצעו עבודות ב- 3 פרוייקטים נוספים, והתובע מצא שבחשבון יש מאות אלפי שקלים שמאפשרים לחברה לדעתו לשלם לו, ולכן ניצל את עובדת היותו מורשה חתימה, והעביר לחשבונו 160,000 ₪. התובע לא הסביר כיצד הגיע לחישוב הרווחים מהפרוייקט, ומה היה מצב התחייבויות החברה כאשר ניצל את זכות החתימה שלדבריו היתה פורמלית, ונטל כספים מכספי החברה. בניגוד לטענת ב"כ התובע, כאילו זה היה המועד שבו הנתבעים 1-2 הפרו את יחסי האמון בין הצדדים, אני קובע שמשיכת 160,000 ₪ היתה המועד שבו הפר התובע את יחסי האמון בין הצדדים, בין אם יחסי האמון היו על בסיס טענת התובע, שהוא רק בעלים פורמלי ואילו הנתבעים 1-2 הם בעלי החברה, ובין אם יחסי האמון היו על בסיס טענת הנתבעים, שהנתבע 1 ניהל את החברה עבור התובע והתפרנס ממנה, כאשר לפתע שמט התובע את הבסיס הכספי מתחת רגליו במשיכת 160,000 ₪ מחשבון החברה (ראה עדות הנתבע 1 בעמ' 66).

32. לטענת התובע, בשלב זה נערך בינו לבין הנתבעים 1-2, באמצעות הנתבע 2, סיכום נוסף, לפיו יחזיר 45,000 ₪, בשיק שאותו רשם לפקודת הנתבע 1. החישוב בתצהיר מבוסס על טענת התובע שהוא זכאי לחלקו ברווחי פרוייקטים בסך 100,000 ₪, והיו לו הוצאות בגין הערבויות בסך 15,000 ₪. הסיכום הזה מוכחש על ידי הנתבעים. כטענת התובע בסיכומיו, "הבין התובע" שהנתבע 1 יבצע את הסיכום ביניהם ויעביר את המניות משם התובע לשמו, ו"סבר התובע" שממתן השיק ביום 15.8.09 כל אחד מהצדדים פונה לדרכו וחדל להתעניין בחברה. זהו ניסוח מרוכך יותר מאשר הניסוח בכתב התביעה, לפיו היה לתובע ולנתבעים 1-2 הסכם חדש על פטור התובע מכל מחוייבויותיו לחברה, עם מתן השיק בסך 45,000 ₪. התובע הסביר שנתן את השיק לפקודת הנתבע 1, כי הוא הבעלים של החברה. הנתבע 2 אישר בעדותו שהשיק לא הופקד לחשבון החברה. הנתבע 1 העיד, שהוא הבין שהתובע לא מתכוון להחזיר כסף נוסף, כאשר התובע אמר לו "שהחברה תישרף" ואז משך את הכספים לעצמו כי מגיע לו מהחברה (עמ' 66). לפי גירסת הנתבע 1, משך התובע 160,000 ₪ מכיוון שהיה זקוק לכסף, והחזיר רק 45,000 ₪ מכיוון שכבר עשה שימוש ביתרת הכסף, אבל נקט בצעדים אחרים לאפשר את פעילות החברה על ידי הגדלת האשראי. מכל מקום, הוכחת הסכם הסילוק הנטען נסמכת על עדות יחידה של התובע, שאינה נתמכת בשום ראיה אחרת. עדות זו נסתרת על ידי העובדה, שגם לאחר 15.8.09 המשיך התובע לחתום על מסמכי אשראי ושיעבוד בבנק. איני מאמין לעדות התובע שלא ידע על מה הוא חותם וחשב, מתוך אמון בנתבעים 1-2 שמדובר במסמכים בקשר ליציאתו מהחברה, או כדבריו בתצהיר ת/4 – "אני בתום לב ובתמימותי סמכתי והאמנתי בטלאל ועומר, שכן הכל היה טוב ויפה במשך שנים על גבי שנים". היה זה לאחר שטען להפרת ההסכם עימו על ידי הנתבעים 1-2, מצא כבר בתחילת 2009 שהנתבעים 1-2 שילמו חובות אישיים שלהם בשיקים של החברה (סעיף 10 לתצהיר התובע ת/4) משך 160,000 ₪ מכספי החברה והחזיר 45,000 ₪. התובע נשאל על כך ולא נתן הסבר מספק (עמ' 51). גירסתו של התובע נסתרת גם על ידי כך שבמסגרת הליך מימוש משאבת הבטון, קיבל לידיו בשמו ובשם החברה 14,000 ₪ שנפסקו לטובתם, והפקיד אותם בחשבונו האישי (נספח 19 לתצהיר התובע ת/4 ועמ' 53 לפרוטוקול). גירסתו של התובע בדבר הסכם סילוק שלפיו לא יהיה עוד בעלים של החברה מיום 15.8.09 נסתרת גם על ידי מכתב שכתב לרשות הדואר ביום 6.1.10, לפיו הוא בעל המניות והמנהל של החברה ושיש לנתק מגע עם טלאל ועומר (נספח 20.5 לתצהיר התובע ת/4). הסברו שעשה זאת כדי למנוע חילוט הערבות ולמזער נזקים אינו מתקבל על הדעת, שכן לא משנה לרשות הדואר בשלב זה מי בעל המניות, אלא מי יכול להשלים את העבודה, כפי שעלה ממכתבה נספח 20.7. בהעדר אימון בעדות היחידה על הסכם הסילוק, לא הוכח שהיה קיים הסכם הסילוק, ולכן אני דוחה את טענות התובע המתבססות על הסכם הסילוק.

33. אין חולק, כאמור, שהנתבע 1 משך מחשבון החברה, באמצעות הנתבע 2, 593,000 ₪ מאוגוסט 2009 עד דצמבר 2009. כך אישר הנתבע 1. אין ספק שבתקופה זו נכנס חשבון החברה ליתרת חובה, שבסופו של דבר, לאחר מכירת משאבת הבטון ששועבדה לבנק, עמדה לטענת התובע על סך 95,000 ₪. בתחילת אוקטובר 2009 (ולא כמה ימים לאחר 15.8.09, כעדות התובע) ביקשה החברה להגדיל את האשראי של החברה בבנק, מ- 65,000 ₪ ל- 119,000 ₪, והבנק דרש שיעבוד משאבת הבטון. נערך פרוטוקול החברה על השיעבוד, והתובע חתם עליו. הנתבעים טוענים, שלאחר שהתובע התחיל למשוך מחשבון החברה כספים שלא כדין, משכו גם הם כספים שלא כדין כדי להגן על זכויותיהם ומשכורותיהם שלא קיבלו משך שנים, אבל ככל שפעלו שלא כדין, זכות התביעה בידי החברה ממנה משכו, ולא בידי התובע. הסכם השותפות אינו שייך לנושא המשיכות, אבל אם אכן נכרת הסכם הסילוק, זכאים הנתבעים 1-2 למשוך כרצונם מהחברה. עילת התביעה היחידה שיכולה לעמוד לתובע, שלא ביקש לבטל את הסכם הסילוק, אלא לאוכפו, היא עילת פיצויים בשל הפרת ההסכם הנטען. שיעור הפיצויים הוא השיעור שבו חוייב בתשלום עקב קריסת החברה, בכפוף לאחריותו שלו לקריסת החברה. התובע מנוע מלתבוע תביעת השבה של ערב כלפי החייב, שכן החייבת היא החברה ולא הנתבעים 1-2. אמנם, לאורך כל ניהול התיק, התובע אינו מבחין בין חברה, בעלי מניות, מנהלים ומנהל שכיר, אבל ההבחנה הזו קיימת, ובית המשפט כפוף לה, גם אם התובע רואה עצמו משוחרר ממנה.

34. התובע טען בתצהירו שחוב החברה שהוא ערב לה לבנק דיסקונט הוא 95,000 ₪. התובע אישר בחקירתו הנגדית (עמ' 34) שאינו יודע כלל מה סכום החוב, 93,000 או 95,000 או 97,000 ₪, ולא ניתן עדיין פסק דין בהליך בענין זה המתנהל בפני השופטת פריאל בבית משפט השלום בחיפה. לטענת הנתבעים, התביעה מוקדמת. אני דוחה טענה זו. ההליך כנגד התובע לגביית חוב זה כבר מתנהל. הוא לא הגיע עדיין לסופו, אבל אין קושי לקבוע שככל שיחוייב התובע בתשלום בגין ערבותו לחובות החברה, ישאו בו הנתבעים 1-2. הקושי הוא עצם חיובם של הנתבעים 1-2 ולא גובה החיוב. החיוב מבוסס על הטענה שהוסכם שהתובע יהיה פטור מערבותו, ולמרות זאת, עקב קריסת החברה שהנתבעים 1-2 גרמו במשיכותיהם, נדרש התובע לשלם את החוב. השאלה היא האם הנתבעים 1-2 אחראים לקריסת החברה, אל מול טענתם שהתובע הוא האחראי לקריסת החברה, כאשר משך מחשבונה תחילה 10,000 ₪ ואחר כך 47,500 ₪ ואחר כך 160,000 ₪ והחזיר 45,000 ₪. לאחר מכן משך הנתבע 1 593,000 ₪ והחזיר כ- 300,000 ₪. בשלב זה שלאחר הגשת כל הראיות, אי אפשר לדעת מה גרם לקריסת החברה – משיכות בלתי מבוקרות או התנהלות אחרת של הצדדים. מסיכום כל החובות שזכרם עלה בפני, החובות נמוכים מ- 160,000 ש"ח. אפשר, שאילו לא משך התובע מהחברה, היתה יכולה לעמוד בהתחייבויותיה, הן לבנק והן לספקים אחרים. במצב של ספק, התובע לא עמד בנטל להוכיח את אחריות הנתבעים לקריסת החברה. כאמור, כבר קבעתי, שהסכם הסילוק לא הוכח במידה מספקת.

35. התובע תבע בכתב תביעתו תשלום בגין ערבות לרשות הדואר. אין חולק עוד שהערבות הוחזרה לתובע ולא שולמה, והתובע אינו זכאי לכל סכום שהוא עקב כך. בחקירתו הנגדית העלה התובע טענה חדשה, שהיא הרחבת חזית לא מוסכמת, כאילו עכשיו הוא תובע בגין ערבות שנתן קבלן אחר שהשלים את העבודות ובגין התחייבותו לשלם לאותו קבלן את ערבותו אם ידרש לשלמה, שעליה לא דיבר דבר בכתב תביעתו ובתצהירו. בדין, התעלם התובע מנושא זה בסיכומיו, ויש לדחות את תביעת בענין זה.

36. התובע שילם לטענתו בגין ערבותו לחובות החברה כלפי רדימיקס 11,200 ₪ ביום 11.1.10. לכן הוא מבקש לחייב את הנתבעים 1-2 בחוב זה. הוכח כטענת הנתבעים, שמקור החוב לחברת רדימיקס באפריל 2009 (נספח 21 לתצהיר התובע), ולכן גם אם יקבע שעל הנתבעים 1-2 לשאת בהתחייבויות החברה לאחר 15.8.09, אין עליהם לשאת בחוב זה, אלא החברה שלה ערב התובע. התובע נשאל על כך בחקירתו הנגדית, וטען תוך שינוי חזית בלתי מוסכם, שמקור החוב בשיק דחוי שניתן על ידי החברה שנועד לפירעון אחרי 15.8.09 ובוטל על ידי הנתבעים 1-2. מלבד אמירתו של התובע בעל פה, שאינה מוכחת ואף נסתרת מתוך המסמכים שצירף לגבי חוב זה, לא הובאה כל ראיה. איני מאמין לדברי התובע ואני קובע שמקור החוב הוא באפריל 2009, וגם אם יש לקיים את הסכם הסילוק, אין החוב הזה נכלל בו.

37. התובע אמר בחקירתו הנגדית, שלאחר פסק הדין ייתן רשימה של החובות. מוטב שלא יעשה זאת. לא יהיה כל שימוש ברשימה. כל חוב צריך להתברר במסגרת התביעה, לאחר שנתבע בכתב התביעה, שולמה בגינו אגרה, ניתנה לנתבעים הזדמנות להתגונן, הובאו ראיות, נבחנו ראיות, והוגשו טיעונים בקשר לכך. התובע תבע את כל החובות שראה לנכון, ובזאת סיים את תביעותיו בתיק זה.

38. למרות שהתובע טוען בכתב תביעתו, שהיה בינו לבין הנתבעים 1-2 הסכם שתמורת החזרת 45,000 ש"ח הסתיימו היחסים ההדדיים ביניהם, ואין הוא זכאי עוד לדבר מהנתבעים, הוא מבקש בכתב תביעתו לחייב את הנתבעים לשלם לו 100,000 ₪ כחלקו כשותף ב- 50% ברווחי הפרוייקטים. לטענתו, היה מוכן לוותר על המגיע לו, ולהסתפק בסכום שמשך, אילו קיימו הנתבעים את ההסכם לפטור אותו מהתחייבויותיו, אבל משלא קיימו הנתבעים את חלקם, וגרמו לו לנזקים רבים, הוא תובע את חלקו. כלומר, הוא תובע לאכוף על הנתבעים את ההסכם לסילוק התביעות, אבל כלפי עצמו הוא משוחרר ממנו, מבלי שביטלו, והוא חוזר לזכויותיו הנטענות לפני הסכם סילוק התביעות. אין בסיס לטיעון הזה, הנגוע בסתירה מובנית. אם התובע זכאי לאכיפת ההסכם מיום 15.8.09, כך שיוצהר שאינו חייב עוד בהתחייבויות החברה כנגד ויתור על זכויותיו, אין הוא זכאי לזכויות שאותן בא הסכם זה לסלק. עכשיו, שלא הוכח הסכם סילוק התביעות מיום 15.8.09, אילו היה מוכח הסכם השותפות, היה זכאי לזכויות על פיו, בכפוף להוכחתן. מכיוון שגם הסכם השותפות לא הוכח, אין התובע זכאי לרווחים. אף על פי כן אדון בטענת התובע לרווחים.

39. ב"כ התובע טוען בסיכומיו, שזכותו לרווחים בסכום שהוא טוען לו הוכחה על ידי כך שהנתבע 1 אמר שבד"כ מצפים לממוצע רווח נטו של 15%-20% בעבודות שכאלה (עמ' 74 שורה 25). מה שאמר הנתבע 1 הוא "זה נע בין 15-20-18% הערכה. זה נטו. זה לא הערכה אחרי כל ההוצאות. מה שיעלה לך זה צריך לדעת". הנתבע 1 אישר שבפרוייקטים התקבל סך 3,260,000 ₪ כולל מע"מ, ולכן, טוען התובע שהוא זכאי לפי 18% רווח קבלני לסך 293,400 ₪ כולל מע"מ, ומאחר שלקח לעצמו 115,000 ₪ (כלומר הוא חוזר בו מהטענה שהיו לו הוצאות על ערבויות בסך של של 15,000 ₪), מגיעה לו יתרה של 178,400 ₪ כולל מע"מ שהוא מעמיד על סך 100,000 ₪. התובע ויתר בסיכומיו על הסעד של מינוי מומחה שירד לספרי החברה, מכיוון שלטענתו הנתבע 1 השיב על כך בחקירתו הנגדית.

40. התביעה למתן סעד של מינוי מומחה התבססה על טענת התובע שאין לו גישה לספרי החברה, מאחר שמי ששלט בחברה הם הנתבעים 1-4 (כלומר גם הנתבעת 3 אשתו של הנתבע 1 וגם הנתבעת 4, חברה קודמת של הנתבע 1), והוא לא יודע מה הרווחים המגיעים לו, אבל יבדוק זאת לאחר מתן פסק דין (עמ' 40-41). טענה זו, לפיה אין לתובע גישה למסמכים, אינה מתיישבת עם העובדה שלפחות פורמלית, התובע הוא בעל המניות של החברה. היא אינה מתיישבת גם עם דברי התובע בסעיף 10 לתצהירו, שכאשר החליט, עשה בדיקה ענינית בעצמו בספרי החברה. היא גם אינה מתיישבת עם העובדה שרואה חשבון החברה קיבל מב"כ התובע ביום 2.2.10 הוראה האוסרת עליו לשתף פעולה עם הנתבע 1, כמייצג הבעלים של החברה (נספח 14 לנ/1). לכן שאלתי אותו בעמ' 45, האם פנה לרואה החשבון ולמנהל החשבונות כדי לבדוק את ספרי החברה. התובע השיב שלא פנה. לשאלה למה, ענה שחשב שאחרי פסק הדין ימונה מומחה. הוספתי ושאלתי אותו, למה צריך לקבל את הפרטים אחרי פסק דין, בהנחה שיש מקום להליך כזה. הרי גם לפי הגירסה שהוא בעל כל החברה וגם לפי הגירסה שהוא זכאי ל- 50% מרווחיה, יש לו זכות לעיין במסמכים, ואולי להגיע למסקנה שהחברה הפסידה בפרוייקטים למרות הציפיה לרווח קבלני. תשובתו היתה שכל המסמכים במשרד בתוך הבית של הנתבע 1, והוא לא זוכר, אבל יכול להיות שהוא ביקש להעביר את כל המסמכים לרואה החשבון ולא העבירו. איני מאמין שלא היתה לתובע גישה למסמכי החברה. רואה החשבון לא יושב בתוך ביתו של הנתבע 1 וגם משרדי החברה אינם ממש בתוך ביתו. התובע הודה שהיתה בידו סיסמת גישה לחשבון החברה דרך האינטרנט והוא עשה בה שימוש (עמ' 52-53). עובדה היא שבסיכומיו ראה לוותר על דרישתו בענין זה, לאחר שבא כוחו הציג בפני הנתבע 1 את הנתונים, המצויים בידו, כולל טיעון לפי מאזן 2009 שלא הוצג . למרות שהתובע העיד, לראשונה בחקירתו הנגדית, שהיה בידו מסמך שערך הנתבע 1 בדבר רווחי שני הפרוייקטים הראשונים (עמ' 48) המסמך לא הוצג. לא הוכח שהרווח שנצבר בפרוייקטים בפועל היה בהתאם לציפיות 15% לפחות, או קרוב לכך. העובדה שהתקבלו סכומים מהפרוייקטים אינה מוכיחה שנותרו רווחים. לא כל הציפיות מתממשות. כבר דנתי לעיל בשאלה מי יכול להיות שותפו של התובע – החברה או הנתבעים 1-2. על כן, בהעדר הוכחה מספקת לכך שנצברו רווחים בפרוייקטים, ומאחר שגם אם היה מוכיח את הרווחים, זכותו של התובע היא לכל היותר כלפי החברה, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעים 1-4 לתשלום 100,000 ₪ כחלקו ברווחים מהפרוייקטים שבהם נתן מימון.

41. פסק דין זה אינו מסודר ואנליטי לפי עילות התביעה והעובדות שהוכחו, אלא הולך בעקבות דרכו של התובע בהצגת עמדתו, שכפי שכתב ב"כ הנתבעים בסיכומיו "יש בה טיעון מכל הבא ליד, אין סדר בדברים, יש בה סיפור, אולי בחלקו נכון ולרוב לא, אך אין בה מתווה משפטי ברור". ראיתי לנכון ללכת בדרך זו על מנת שפסק הדין ישקף את דרך ניהול התביעה והטיעונים שהוגשו.

42. התובע עתר לחייב את הנתבעים לשלם לו 50,000 ₪ עקב פגיעה בשמו הטוב ובהפרת ההסכם שביניהם. לא הוכחה פגיעה בשמו הטוב של התובע והפרת הסכם. אני דוחה את התביעה בראש נזק זה.

43. על פי כל האמור לעיל, לא הוכח שהתובע לא היה הבעלים האמיתי של החברה מאז הקמתה. לא הוכח הסכם שותפות עם התובע לגבי רווחי החברה או לגבי רווחי הפרוייקטים. לא הוכח הסכם סילוק תביעות. לא הוכחה עילת תביעה של התובע כנגד הנתבעים 1-4 ולא הוכח נזק שנגרם לתובע עקב כך. אין בכך כדי לומר שכל העובדות הוכחו. אפשר, שהעובדות הן כפי שטוען להן התובע, אלא בפסק הדין ניתן לפי העובדות המוכחות, ובהעדר הוכחה, לפי נטל ההוכחה, המוטל על התובע, שלא הורם.

44. לפיכך, אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעים 1-2 הוצאות משפט בסך 47,200 ש"ח. בנוסף על כך ישלם התובע לנתבעות 3-4 הוצאות משפט בסך 23,600 ש"ח.

ניתן היום, י"ז אב תשע"ג, 24 יולי 2013, בהעדר הצדדים.