מונחת בפני בקשתו של מר אריה פרידמן, להורות כי לכונסי הנכסים של החברה לפיתוח מיסודו של מרכז הקבלנים והבונים בע"מ, לא מוקנות סמכויות חקירה; על כן, אל להם לזמנו לחקירות נוספות. כמו כן, לשיטתו, יש לאסור עליהם שימוש בממצאי חקירה קודמת שכבר נערכה לו.

דינה של הבקשה להדחות, וזאת מטעמים דיוניים ומהותיים גם יחד.

מן הבחינה הדיונית, הרי שלא זו בלבד שהמבקש מנסה לערער הלכה למעשה על החלטה שיפוטית אשר הפכה חלוטה זה מכבר קרי, ההחלטה שהעניקה לכונסים, במפורש, סמכויות חקירה, ואף זאת אין הוא עושה באורח ההולם בקשה להגיש ערעור באיחור; כמו כן, יש ממש בטענת כונס הנכסים הרשמי, שהיות והחקירה הושלמה, ממילא לא ניתן להגיש בקשה כנגד "מעשה עשוי".
זאת ועוד; יגעתי ולא מצאתי, הכיצד ניתן לבסס בקשה כה מרחיקת לכת מן הסוג של איסור על כונסים לעשות שימוש בחומרי חקירה שנאספו לאחר שהוסמכו לכך כדין, בהחלטת בית משפט. אם לא די בכך, שאף אם החלטה של בית המשפט יכולה להתפרש ככזו שניתן להופכה בערעור, בהיותה (לשיטת המבקש, שלטעמי אינה מדוייקת כלל ועיקר, כפי שיובהר בהמשך החלטתי זו) סותרת הלכה פסוקה, הרי שהחלטה כזו היא לכל היותר בגדר Voidable; קרי – החלטה תקפה ומחייבת עד שתהפך בערעור. בוודאי, שאין מדובר בחלטה שהיא Void, קרי בטלה מעיקרה. זאת ועוד; כלל לא ברור הכיצד עותר המבקש, הלכה למעשה, ליבא לדיני חדלות הפרעון "בדלת האחורית" את ההלכה הבעייתית עד מאד (בלשון המעטה) של "פרי העץ האסור", אשר לא אחת נזקה מרובה בהרבה מתועלתה. זאת, בלא כל חוק המורה על כך ואף באורח רטרואקטיבי.

אני מתחזקת בדעתי אף יותר, נוכח העובדה כי גם המבקש מודה, כי אין כל הלכה מפורשת של בית המשפט העליון האוסרת מתן סמכויות חקירה לכונסים, בוודאי שלא באורח גורף. זאת, כאשר אף הוא מודה בכך כי קיימת פסיקה מפורשת של בתי המשפט המחוזיים אשר דווקא מתירה זאת.
נקודה זו, מובילה לטעמים המהותיים אשר אף בגינם דין הבקשה להדחות. סמכויות החקירה, באורח כללי, הן פועל יוצא של מצב חדלות הפרעון של החברה; ואף כי קיימים הבדלים בין "הענפים" השונים של דיני חדלות הפרעון – פשיטת רגל, פירוק, הקפאת הליכים וכינוס נכסים, הרי שנקודה בסיסית משותפת לכולם: אין בנכסי החברה או החייב כדי לשלם את מלוא חובותיהם. זאת, כאשר לא אחת, קיימים בפני חברות או חייבים כאלו, ערב קריסתם, פיתויים משמעותיים לעוות את סדרי הקדימה, לבצע העדפות נושים או הברחות נכסים, באורח ש"ישריין" לעצמם או למקורביהם חלק מן הנכסים שאמורים להתחלק בין הנושים. לעניין זה, אין נפקא מינא, אם מדובר בנושה מובטח או בנושים הרגילים.

זאת ואף זאת; מקום בו נקלעת חברה חדלת פרעון להליכי כינוס, הנפרשים על מכלול נכסיה או רובם המכריע, הרי שמדובר במצב מובהק של חדלות פרעון. זאת, באשר הדבר היחיד שנותר מחוץ לשליטתו של הכונס הינו ישות משפטית ערטילאית, חסרת פעילות ונכסים. זאת, כאשר לא אחת, הסיבה היחידה שאין החברה נקלעת גם לפירוק, הינה כי נוכח מימדי החוב המובטח, הנושים הרגילים מודעים לכך כי קלוש הסיכוי כי יפרעו כדי משהו מחובם, ואי לכך, אין הם מוצאים טעם להשקיע זמן ומשאבים בהליך פירוק מקביל. לא בכדי, הרי ברוב הפעמים בהם מוגשת בקשת פירוק כנגד חברות כאלו, הרי היא מוגשת בידי העובדים, שהפירוק מאפשר להם להפרע כדי חלק מחובם באמצעות קופת המוסד לביטוח לאומי.
יוצא, כי העדרו של פירוק במצבים כאלו אינו מרמז כי החברה אינה חדלת פרעון, אלא נהפוך הוא; כי היא שקעה עמוק כל-כך למצולות חדלות הפרעון, עד כי לרוב הנושים הרגילים אין סיכוי להפרע, ולכן אין הם טורחים להתערב בהליך. מכח קל וחומר, שאין הדבר משנה את המוטיבציה הפסולה, במידה וקיימת, מצד בעלי העניין להבריח נכסים או להעדיף נושים; נהפוך הוא.

אם לא די בכך אעיר; אף לו הייתי מאמצת אמת מידה פורמליסטית המתעלמת מן המציאות, ושוללת סמכויות חקירה מן הכונסים, הרי שממילא לא היה הדבר מועיל כלל, באשר אותם כונסים ונושה מובטח יכולים היו, ולו מטעם של רצון לערוך חקירות, להגיש גם בקשה לפירוקה של החברה, שהיא ממילא חסרת נכסים ופעילות; ובוודאי שלא היתה כל עילה למנוע זאת מהם. יוצא, כי ממילא היינו מגיעים לאותו מצב, ולאותן חקירות, בתוך חודשים מעטים; ומלבד בזבוז זמן שיפוטי, כמו גם זמנם וכספם של כל הצדדים, מה הועילו חכמים בתקנתם?

סוף דבר; דין הבקשה להדחות, הן מטעמים דיוניים והן מטעמים מהותיים. בנסיבות המקרה, ישא המבקש בהוצאות הכונסים ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 10,000 ₪, אשר ישאו הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתנה היום, כ"ו חשון תשע"ג, 11 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.